ראה "הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיותהחדשה"

גירסת 2018

זו המסקנה העולה מכנס "האנטישמיות החדשה" באוניברסיטת חיפה ב-2009 * פרופסור אילן גור זאב, פילוסוף פוסט ציוני שעבר מפנה תודעתי: "בעולם שגלתה ממנו הקדושה, האנטישמיות החדשה היא הגורם המאחד" * והשמאל הוציא עליו השמאל חוזה * חוקר בריטי: האנטישמיות החדשה דומה למה שהיה לפני השואה, אלא שעכשיו היא באה מהשמאל

אנו שמחים לארח אצלנו מאמר מפרי עטו של אמנון לורד, כיום בעל טור ב"ישראל היום"  ואז בעל טור ב"מקור ראשון". אני מודה לחברי על שהתיר לי לפרסם את המאמר.

– מאת אמנון לורד –

כדאי לשים לב, שהשמאל מפנה כתף קרה להתקוממות באיראן. המליונים שיצאו לרחובות ערי איראן, כדי למוטט את משטר הדיקטטורה של האייאטוללות לא הפעילו אצל אנשי השמאל את מיצי הזעם ודמעות הסולידריות.

הם מפנים אהדה קרה, רווית אדישות, כלפי ההתרחשות המונומנטלית, ומנצלים את הדרמה התקשורתית פוליטית, תוך שילוב רגליים, רגל על ברך, כדי לייצר את הספין הרגיל שלהם נגד ישראל.

"הסכנה הישראלית"

רוח הדברים מורגשת במספרם המועט של המאמרים בזירת השמאל. בדרך כלל כשיש משהו מסעיר באוויר, כולם רוצים להגיד אותו דבר בצורה מקורית, ביחד וכל אחד לחוד. האתרים והעיתונים מתפוצצים. הפעם, רוברט פיסק כותב ניתוח פוליטי מלומד ב'אינדיפדנדט', באתר הגדה השמאלית המקומי מצאתי אולי מאמר אחד שהתייחס לאירועים, כמובן מההבט של "הסכנה הישראלית" ומאמר מערכת של 'הארץ' שאמנם הביע עידוד ותמיכה לעם האיראני הנאנק תחת עול הרודנות; אך בעיקרו של דבר ניצל את ההזדמנות כדי לנגח את מקצועני ההערכה והמודיעין הישראלים, שלא היו מסוגלים לחזות התרחשות כזאת. המאמר בגדה השמאלית הפגין אדישות עם קורטוב של נימה אובייקטיבית עוינת כלפי ההתקוממות (הדיכוי של השאח היה הרבה יותר קשה, נאמר שם). אך העיקר במאמר היה אזהרה מפני מה שישראל עלולה לעשות תוך ניצול המהומה האיראנית. הרי כבר ראינו כיצד ישראל "פלשה למצרים" ב-1956, בחסות העלטה הפוליטית שיצר המרד ההונגרי.

להמשיך לקרוא ←

היום לפני 61 שנים הפגיז הפלמ"ח בפיקודו של יצחק רבין  את אניית הנשק של אצ"ל (ארגון צבאי לאומי) והעלה אותה באש. לימים טבע ראש הממשלה, דוד בן גוריון,  את המונח "התותח הקדוש", לתותח שהפגיז את האוניה.

חוברת לזכר אלטלנה שראתה אור זמן קצר אחרי שהועלתה באש.

בחילופי היריות נהרגו 16 יהודים, רובם אנשי אצ" ל וכן שלושה חיילי צה"ל ופלמ"ח. חלק מההרוגים היו אנשי אצ"ל שכבר חוילו לצה"ל או היו בתהליכי חיול.

המדינה שאך קמה היתה על סף מלחמת אחים נוראה ורק מפקד אצ"ל, מנחם בגין, עמד בפרץ ומנע זאת כשהוא נושא נאום ברדיו וממרר בבכי.

לסיפור המלא של אלטלנה ראה: האם אנו מתקרבים לאלטלנה שניה.

להמשיך לקרוא ←

ספר יכול להיות מעניין וחשוב ומרתק * אך לא די בכך כדי שנקרא בו * אי-התחשבות בגורמים גרפיים, סוגי גופנים, אורך שורות, שימוש בצבע,  ואפילו כריכה ונייר מכבידה על הקריאה* ואז עובר הספר לקטגוריה של "טרם הספיקותי". לתשומת ליבם של המו"לים

לפני כמה שנים רכשתי את הספר "סתר וגילוי: הסוד וגבולותיו במסורת היהודית בימי הביניים". הספר, פרי עטו של פרופסור משה הלברטל – כוכב זוהר בשמי מדעי היהדות – הוא עבודת מופת מחקרית, כמו יתר עבודותיו של הלברטל. אך נדרשה לי שנה שלמה והרבה יגיעה כדי להשלים את קריאת מאה עמודי הספר.

סגנונו של הלברטל קולח והספר עוסק באחד הנושאים המרתקים ביותר בתולדות הפילוסופיה היהודית והקבלה. הקושי שגרמה לי קריאת ספר זה נבעה מן העובדה שהוא נדפס במתכונת אלבומית בשורות שרוחבן 160 מילימטר (לעומת רוחב של 100 מילימטרים בספר רגיל). לכאורה בעיה טכנית. למעשה זו אחת הבעיות המרכזיות של עולם הספר.

 

כשהשורות ארוכות

האיש שעסק בחקר הנושא הוא חוקר הלשון הנודע פרופסור שלמה הרמתי, שידיו רב לו ברוב תחומי חקר הלשון, ובמיוחד בחקר בעיות הקריאה.

על חשיבות רוחב השורות עמדו כבר חז"ל. בדיון על אורך השורות של העמודות בספר תורה מזהירים חז"ל  שלא להאריך את השורות יתר על המידה, משום שהדבר עלול להקשות על הקורא. והנימוק: "מפני שעיניו משוטטות" (מנחות דף ל' ע"א). ורש"י מסביר: "כשהדפין רחבים וטועה בראשי השיטות" (=השורות). זהו ההסבר הכי מודרני של הבעיה. המעבר משורה לשורה, מסביר פרופסור הרמתי, מחייב מיומנות מסויימת של הקורא. כשהשורה רחבה מדי עשוי הקורא לטעות – לחזור לקרוא אותה שורה פעמיים או לדלג שורה ונמצאת כל קריאתו משובשת.

ואכן, הדין לגבי כתיבת ספר תורה קובע שהשורה אסור לה להיות רחבה מן הרוחב שתופסת המלה למשפחותיכם כפול שלוש. כלומר:
למשפחותיכם למשפחותיכם למשפחותיכם. בסך הכל שלושים סימני דפוס. ובעל הקורא יכול לרוץ בקריאתו ולא לטעות חלילה בדילוג שורה או בקריאת שורה פעמיים.
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות. עמודי החדשות של כלהעיתונים היומיים מודפסים בטורים שרוחבם מכיל בממוצע 30 סימני דפוס. הניסיון לימד את העיתונים כי זהו הפורמט הנוח ביותר לקריאה מהירה.

חשיבותו של גופן

רוחב השורות הוא גורם אחד מרבים, המשפיע על היכולת לקרוא ולהבין טקסט בקלות. גורם אחר, לא פחות חשוב, הוא הגופן (פונט בלעז). הגופן בו מודפסים כל העיתונים היומיים, נקרא פרנקריהל. הגופן הומצא בשנת 1908 על ידי רפאל פרנק, חזן הקהילה היהודית בלייפציג שבגרמניה. הגופן נקרא על שמו ועל שם בית הדפוס ריהל, שבו נוצקו האותיות.

יש אומרים שהאות הזו נקלטה בעיתונות ובספרות העברית בהשפעת הציונות, שחיפשה אות חדשה שאינה דומה לאותיות בהן הודפסו ספרי הקודש. מכל מקום עובדה היא שבתשעים וחמש השנים בהן האות הזו קיימת היא נקלטה כגופן האולטימטיבי של הדפוס העברי.

לדעתי האישית יש לפרנקריהל, בשל סגולותיו הגרפיות, יתרון בולט על פני הגופנים האחרים. זאת בשל הקלות שבה הוא נקרא. אבל אין ספק שגם ההרגל רב השנים עשה את שלו. מכל מקום עד זמן לא רב הודפסו כמעט כל העיתונים, כתבי העת, והספרים העבריים בארץ בגופן הזה. גם רוב מכונות הכתיבה העבריות הדפיסו, ככל הידוע לי, בגופן פרנקריהל. רק בשנות השבעים עם הנהגת מכונת הכתיבה הכדורית של י.בי.מ. אפשר היה להדפיס בכמה גופנים. אך עידן מכונת הכתיבה הכדורית היה קצר (פחות מעשרים שנה) ואת מקומה תפס מעבד התמלילים שבו אפשר להדפיס בכל גופן שרוצים.

כך חוסל "מעריב"

עד כמה מושרש הפרנקריהל אצל הקורא העברי ניתן ללמוד מן הפרשה שתרמה לדעתי לחיסול "מעריב" במתכונתו הקודמת.

בשנת 1987 יזם עורך העיתון דאז, עידו דיסנצ'יק, מהפכה גרפית בעיצוב העיתון, שכללה החלפת הטקסט מאותיות פרנקריהל לאותיות נרקיסים.

בכותרות לא העזו לגעת ואלה נשארו בפרנקריהל. השינוי הזה עורר תגובה חריפה, קודם כל אצל מוכרי העיתונים. כשהגיעו אליהם חבילות עמודי החדשות הם חשבו שמדובר במגזין חדש ושאלו "איפה הכותרת". הקוראים הגיבו בצורה חריפה יותר. תפוצת העיתון, שהיתה אז בירידה בין כה וכה, ירדה באורח תלול. "מעריב" חזר בו מן המהפכה הזו לאחר כמה חודשים, אך הנזק לא ניתן עוד לתיקון. אפשר בהחלט לומר כי החלפת הגופן הזה פתחה את הדרך להשתלטות מקסוול ואחר כך נמרודי על העיתון.

בעיות הגופן העברי

לגופן יש חשיבות מיוחדת בשפה העברית בגלל כמה סיבות, אומר פרופסור הרמתי. הסיבה האחת היא שרוב האותיות העבריות (שלא כאותיות הלועזיות) הן בצורת תיבה מרובעת. רק ל' חורגת כלפי מעלה, האות ק וארבע מן האותיות הסופיות (ךןףץ) חורגות כלפי מטה. הקורא רואה לפניו גוש של ריבועים, שקשה להבחין ביניהם. הקושי נובע גם בגלל העובדה שכשני שלישים מן האותיות העיבריות דומות לאותיות אחיות ה-ח, ב-כ , ד-ר , ג-נ, ו-ז, ס-ם ועוד. אחד היתרונות של הפרנקריהל וכנראה גם הסיבה להצלחתו נובעת מכך שההבחנה בו בין האותיות הדומות קלה יותר מאשק בגופנים אחרים.

הקושי בקריאת כתב רש"י

על חשיבות הגופן אפשר ללמוד מגופן הנקרא בטעות כתב רש"י (ר' שלמה יצחקי, מפרש התורה והתלמוד). רש"י עצמו לא כתב בכתב רש"י אלא בכתב יד אשכנזי רהוט, הדומה לכתב הרהוט של ימינו. הגופן הנושא את שמו של רש"י עוצב לצורך הדפסת פרוש רש"י לתורה. פרוש זה הוא כידוע הספר העברי המתוארך הראשון שראה אור בדפוס (ברג'ו דה קלבריה שבאיטליה בשנת 1478). המדפיס שביקש לעשות הבחנה בין הטקסט של התורה לבין הפרוש של רש"י עיצב אותיות השונות מאותיות הדפוס המרובעות והיה מבוסס על כתב יהודי ספרדי.

מי שלמד מילדותו תורה עם פרוש רש"י אינו מתקשה בקריאתו. אך בחינוך החילוני הישראלי מתעלמים מרש"י. כשמגיעים תלמידים כאלה  לאוניברסיטה ומבקשים לקרוא טקסטים יהודיים, שרבבות מהם הודפסו בכתב רש"י, הם מתקשים מאד.

סיפר לי הרב יחיאל ברלב, בעל סידרת התרגומים והפרושים לתלמוד ולספרות הקבלה ("ידיד נפש") כי פרופסורית ידועה מן האוניברסיטה העברית הזמינה אצלו כמות ניכרת של הספר "מגיד מישרים" הקבלי שכתב מחבר השולחן ערוך, ר' יוסף קארו. לשאלתו אמרה הפרופסורית כי היא נזקקת לספר הואיל ובהוצאת "ידיד נפש" הוא הודפס באותיות מרובעות, בעוד שבדפוסים המסורתיים הוא מודפס באותיות רש"י שתלמידי המחקר אינם מסוגלים לקרוא.

שיבושים שהשתרשו

בכתיבה העברית גם אין תנועות והקורא חייב לפענח את משמעות המלה על פי הקשרה. לתיבה דוד לדוגמא יש יותר מתריסר משמעויות אפשריות, החל בדוד-שמש ועד דוד מלך ישראל.

גם כאן כבר עמדו חכמינו על הקושי הכרוך בפיענוח אותיות דומות. במסכת שבת (קמז עב) מסופר על ר' אלעזר בן ערך שבגלל נהייתו "אחר היין והרחצה" נשתכח תלמודו. כשהיה עליו לקרוא בתורה קרא בטעות "החרש הזה לכם" (במקום החדש הזה לכם, שמות יב ב).
פרופסור הרמתי מראה כי שיבושים בקריאת אותיות גרמה לשיבושי מילים שהשתרשו בשפה העברית. אנו אומרים פרוזדור בעוד שנכון היה להגיד פרוזדוך (ר' החליפה ך). אנחנו אומרים גרדום בעוד שהמלה במקורה היא גרדוס (ם סופית באה במקום ס') והתיבה פוחלץ היתה במקורה פוחלין. השיבוש נוצר כתוצאה מחיבור בין י' ל-ן שיצרו ץ.

אנגלית שפה קלה

במחקרים של זיהוי מילים עבריות ואנגליות שגו סטודנטים ילידי הארץ ששפת אמם עברית בהכרת תיבות עבריות יותר מששגו בהכרת תיבות אנגליות. פרופסור יוסף שמרון מאוניברסיטת חיפה שערך מחקר כזה הציג בפני הסטודנטים אותיות עבריות ולועזיות כשבכל מבחן הוא קוטע חלק אחר של האות והסטודנטים נתבקשו לזהות אותה. האותיות האנגליות היו קלות יותר לזיהוי בגלל הגיוון הרב יותר של הצורות – אותיות בולטות כלפי מעלה ומטה, קווים עגולים וקווים אלכסוניים ועוד. לעומתן האותיות העבריות הן,כאמור, ברובן בצורת תיבה ולרובן יש בן זוג דומה:   ד-ר  ה-ח  ו-ן  כ-ב  ס-ם  פ-ב .

שורה של 200 מ"מ

כל העובדות הללו מחייבות את המו"ל להשקיע לא רק בתוכן אלא גם בצורה. ומה המצב בפועל?
הדוגמא של ספרו של הלברטל אינה יחידה. במהלך כתיבת רשימה זו הגיע לידי הקטלוג "קרן קיימת ומצלמת", של התערוכה שהתקיימה בתחנת הכוח ההיסטורית רידינג א' של חברת החשמל בתל-אביב. הקטלוג הופיע בפורמט אלבומי כדי לאפשר הדפסה נאותה של תמונות רוחב. אך הטקסט, לא ייאמן, הוא ברוחב 200 מילימטר והגופנים הן מסוג דק שלא זיהיתי, אבל ברור שהן בלתי קריאות. הטקסט הוא אמנם החלק הפחות חשוב בקטלוג הזה. אבל בשל הצילומים הייתי מכליל את הקטלוג הזה לספרים שחובה לרכוש.

שחור על גבי לבן

לא דנו במאמר זה בגורמים לשוניים המכבידים על הקריאה וההבנה, שהם אבן יסוד בטכניקות של לימוד כתיבה  (ועוד אחזור לנושא זה). עם גורמים אלה נמנים אורך המשפטים ומורכבותם, הקשר בין המשפטים, מבנה הטקסט, השימוש הנכון במילים ועוד.  כאן נגענו רק בגורמם הטכניים – גרפיים ואסתטיים – המכבידים על הקריאה ועל ההבנה.

לאלה שמניתי למעלה יש להוסיף את נושא הצבע. בעידן מכונות הכתיבה ניתן היה להדפיס  טקסט רק בשני צבעים – אדום ושחור. אלה סייעו בעיקר למי שכתב טקסטים חשבונאיים, כשהצבע האדום משמש כדי להבליט גרעון או הפסד. עידן הכתיבה הדיגיטלית פתח אינסוף אפשרויות לשימוש בכל גווני הצבע וההדגשה ובנוסף לכל הצרות גם ההקפצה. טקסטים הכתובים בדרך זו אולי יתאימו, במהלך האבולוציה, לאדם הפסיכאדלי שיתפתח בעוד מיליון שנים. אנחנו שיייכים להומו-סאפיינס ועדיין זקוקים לטקסט שנכתב כמו המגילות הגנוזות, הנמצאות בהיכל הספר בירושלים – שחור על גבי לבן. לא פעם אני מקבל דוא"ל  הכתוב על רקע צבעוני, כשהאותיות עצמן הן בצבע דומה לצבע הרקע  וגם בגודל המתאים לכושר הראיה של טייסי פ-16. יש אתרים שכניסה אליהם כמוה ככניסה למועדון לילה עם אורות מרצדים ומוסיקה מחרישת אוזניים. כשאני נתקל באתר כזה אני בורח ממנו כמפני אש. הדבר אמור גם לגבי העיתונים המודפסים. אך מהם כבר ברחתי מזמן, גם מסיבות אחרות.

החוק קובע גופן

על החשיבות שנודעת לצורת הגופן וגודלו ניתן ללמוד מן העובדה שלעתים מתערב החוק וקובע שלא להשתמש בגופן המונע הבנת הנקרא.

בתקנה שהוציא ב-1998 שר המשפטים צחי הנגבי, הנוגעת לצורה בה ינוסח ויודפס כתב ערבות, אנו מוצאים את הסעיפים הבאים:
* הגודל המזערי של האותיות במסמך הגילוי יהיה 2 מילימטרים.
* האותיות לא תהיינה נטויות או מוצרות.
* צבע האותיות יהיה נוגד את צבע הנייר שעליו הן כתובות.
* הרווח בין האותיות לא יפחת מגודל האות בשורה.
* האותיות בשורה לא תגענה זו בזו.

ספר חדש על גופנים

 

ולסיום בשורה טובה לחובבי הקליגרפיה,  הגופנים העבריים ותולדותיהם. בימים אלה ראה אור "ספר הפונטים" הכולל אוצר בלום של גופנים עבריים לתולדותיהם, משפחותיהם וסוגים. הספר מחזיק 445 עמודים שיש בהם הכל בכל מכל כל.

דף מתוך ספר הפונטים

 

הסופר חיים סבתו חושף בגילוי לב נדיר את חיבוטי הנפש של היוצר * מגלה לנו כיצד דימיין את דרך חייו של קרוב משפחתו שפנה לקומוניזם, היה סגנו של דני האדום ומזכירו של סארטר ובסוף חייו חזר לעולמה של תורה * ואז נתגלה שהסיפור הדמיוני הוא גם הסיפור האמיתי * הדברים נאמרו בטקס בו קיבל הסופר את פרס ניומן לשנת תשס"ט באוניברסיטת בר אילן להמשיך לקרוא ←

ראה: להניף את דגל ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=1059

כולנו מכירים מילדותנו את הדגל מעורר הגאווה – שני פסי תכלת על בד לבן ובמרכזו מגן דוד תכול.

איך ומתי נוצר הדגל הזה?

מקור התכלת

צבע התכלת הוא אחד הצבעים העתיקים ביותר בתולדותינו. הוא מוזכר בספר במדבר (טו לז-לח) שם נאמר כי אבותינו נצטוו לצבוע את הפרוכת באוהל מועד בצבעי תכלת, ארגמן, שני ושש מושזר. לתכלת היה כנראה יתרון על יתר הצבעים שכן בגדי הכוהן הגדול נצבעו בו וכן הוטל על כל אדם מישראל לקבוע על כנפי בגדו ציציות ובהם פתיל תכלת. מטרת הציציות להזכיר לכל אדם מישראל את נפלאות ה'.

מהו אותו צבע תכלת שאבותינו צבעו בו את ציציותיהם ואת בגדי הכהן הגדול במדבר?

 

האמת היא שאיננו יודעים בדיוק. לא רק איך ייצרו צבע זה אלא אפילו איך הוא נראה. חכמי התלמוד מתלבטים בשאלה מהו צבע תכלת. בתלמוד הירושלמי נאמר "התכלת דומה לים והים דומה לעשבים ועשבים דומים לרקיע ורקיע דומה לכיסא הכבוד" (ירושלמי ג א, עב). על סמך דברים אלה הסיק רש"י כי התכלת הוא צבע ירוק. בדורות מאוחרים יותר הגיעו למסקנה שמדובר במה שאנו מכנים היום כחול או תכול.

הרבה דיו בצבעים רבים נשפכה בדיונים ובמחקרים על טבעה של התכלת. אחד המחקרים המפורסמים ביותר הוא זה של האדמו"ר מראדזין, ר' גרשון הניך ליינר, שטען כי התכלת מופק מדמו של דג הדיו. הוא כתב על כך שלושה ספרים ואף פיתח שיטה להפיק את הצבע. רבים חלקו עליו אך חסידיו קיבלו את תורתו ולבשו ציציות בצבע שהוא ייצר.

אם נחזור לתקופת אבותינו במדבר נמצא שבאותה תקופה היתה ידועה טכנולוגיה מאד משוכללת להפקת צבעי בד עמידים לאורך שנים. זו שיטה שפותחה על ידי הפיניקים ( העם הכנעני שחי באזור לבנון של ימינו) והיא מבוססת על חלזונות המצויים במי הים התיכון. חלזונות אלה מפיקים ריר ירקרק צהבהב שכאשר הוא נחשף לאור השמש משתנה צבעו לשורה של צבעים שהתכול אחד מהם.

 

הפקת צבע מן החלזונות לא היתה פשוטה ונדרשו עשרת אלפים חלזונות כדי להפיק גרם אחד של צבע. אך הצבע הזה היה מעולה והיה בסיס לתעשיה משגשגת של הפיניקים.

אם הגיע צבע זה לידי אבותינו במדבר איננו יודעים. חידה היא ותהי לחידה. אבל עד ימינו הגיעה הטלית ובה ציציות שכל יהודי מתעטף בה בעת תפילה.

מקור המגן דוד

המגן דוד שבדגל הלאומי שלנו הוא סמל צעיר לימים בהיסטוריה היהודית, יחסית לצבע התכלת. אך הצורה הזו של שני משולשים השלובים זה בזה מופיעה בתרבויות רבות – באיסלם, בנצרות באינדוהיזם ועוד. ראה על מגן דוד בהודו
http://www.zeevgalili.com/?p=227

גם בארץ ישראל נמצאו בחפירות ארכאולוגיות קישוטי מגן דוד.
• על רצפת הפסיפס של אחד ממסגדי רמלה מהתקופה המוסלמית הקדומה.

• על ידיות כדים מאותה תקופה שנמצאו בטבריה ישנו תבליט דמוי מגן דוד.

• מגן דוד מקשט את רצפת הכנסיה הביזנטית שבתל שילה.

המגן דוד של רצפה זו מקשט את בקבוקי היין של אחד היקבים הידועים בארץ. היין כמובן כשר למהדרין, והשאלה אם מעצבי הבקבוק ידעו כי מקור הקישוט הזה הוא מכנסיה ביזנטית. (מידע זה מסר לי הקורא ערן מאיר).

 

המשותף לכל מגיני הדוד שנמצאו בארץ ובכל פינות תבל מתקופות שונות הוא שאין להם שום ייחוד לאומי או דתי והם לא קשורים בעם היהודי דווקא. יש מקומות בעולם שבהם נמצא מגן דוד בצד צלב הקרס – גם הוא קישוט עתיק מאד, שנים רבות לפני שהנאצים אימצו אותו.

צמד המילים מגן דוד מוזכר בפעם הראשונה בתלמוד (פסחים קיז עב) בהקשר לברכות שאומרים בסיום ההפטרה. כאן משמעות צרוף המילים הוא כינוי לקדוש ברוך הוא.
לפי מחקרו של גרשום שלום, השימוש הראשון שנעשה בציור מגן דוד בהקשר היהודי היה בספר פרוש לזוהר שנכתב במאה ה-14 בידי ר' יהודה דוד החסיד, נכדו של הרמב"ן. הספר נמצא בכתב יד ולא נדפס מעולם. קודם לכן שימש המגן דוד בקמיעות להגנה מפני מזיקים אך לא רק יהודים אלא גם מוסלמים השתמשו בו למטרה זו.

השימוש במגן דוד כסמל יהודי בפועל החל כנראה בקהילת פראג החל מן המאה ה-16. כשבא הקיסר פרדיננד הראשון לביקור בקהילה בשנת 1527 הניפו לכבודו דגל ועליו מגן דוד. בקהילה זו אנו מוצאים מאותה תקופה מגן דוד על מצבה יהודית.

לראשונה כסמל יהודי גלוי. על מצבה בפראג במאה ה-16.

המנהג הלך והתפשט ובקהילות רבות נרקם מגן דוד על פרוכות בבתי כנסת. מגן דוד היה הסמל של גופים יהודיים רבים, ביניהם ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה) שחבריו הגיעו לארץ בעליה הראשונה והקימו כאן את המושבות הראשונות בסיועו של הברון רוטשילד.

 

קולאז', פרי מכחולה של האמנית דינה גבעון, מתאר את ירושלים לדורותיה משולבת במגן דוד. צילומי ירושלים הם של אמן הצילום קלמן גבעון. קולאז' זה הוא חלק מסדרה בתערוכה  שהוצגה ב-2008 בקרית ביאליק וב-מרץ 2011 בגרמניה. (באדיבות משפחת גבעון)

אי אפשר לסיים את הסקירה על תולדות המגן דוד בלי לציין תאוריה, מוזרה ככל שתהיה, שיש לה בכל זאת זכות קיום. זוהי התאוריה של החוקר אורי אופיר הטוען שמקור הסמל הוא בפרח שושן צחור שבמבט מלמעלה נראה כמגן דוד. כחיזוק לדבריו הוא טוען כי פרח זה מופיע מתחת לכל נר במנורת המשכן.
יהיה מקורו של הסמל אשר יהיה. כשקמה התנועה הציונית היו לה הטלית,הסמל והצבע מן המוכן ולא נותר עוד אלא לצרפם לדגל. מישהו מצא גם כי בעת ליקוי חמה שהיה באוקטובר 2009 הופיע מגן דוד.

איך הומצא הדגל

ממציא הדגל הציוני, שהפך להיות דגל המדינה היהודית הוא, ככל הנראה, ישראל בלקינד,
(1861-1929) מראשוני הבילויים וממייסדי ראשון לציון וגדרה.

 

בלקינד מספר במכתב שכתב באוגוסט 1885 כי בחגיגות במלאות 3 שנים לראשון לציון הוכן דגל הדומה לדגל שלנו. לפי תאורו היה הדגל עשוי מ"יריעת אריג לבנה, שתיים שתיים רצועות של תכלת משני קצותיה, דוגמת הטלית שלנו ומגן דוד של תכלת באמצע".
כלומ: כמעט כמו הדגל שעוצב לבסוף. אך ארבע רצועות תכלת במקום שתיים.

המצאת הדגל הזה היתה כנראה כל כך מובנת מאליה ששבע שנים לאחר מכן, הומצא הדגל מחדש לקראת הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897. הממציא היה דוד וולפסון, עוזרו של הרצל ולימים נשיא ההסתדרות הציונית.

עשר שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון, בשנת 1907,  הוא כתב את זכרונותיו בעיתון הצפירה. בין היתר כתב כי ערב הקונגרס הראשון נתעוררה בעיה באיזה דגל לקשט את הארוע ההיסטורי. נראה שעל הדגל שהומצא בראשון לציון לא שמעו. וכך כתב: "…ומחשבה ניצנצה במוחי והרי יש לנו דגל וצבע כחול לבן לו. טלית זו שאנו מתעטפים בה היא הסמל העברי, עלינו להוציא את הדגל המקופל מתיקו והיה לנו לנס ולגאון, לעיני כל ישראל ולעיני כל העמים. ציוויתי לעשות דגל לבן תכלת, ולציין בו מגן דוד. כך נולד דגלנו הלאומי".

 

מסתבר שוולפסון ובלקינד לא היו הממציאים היחידים של הדגל הלאומי ויש עדויות מתקופות שונות מרחבי הפזורה היהודית על הופעת דגל כחול לבן ומגן דוד באמצעו בלי שהיה קשר ביניהם. מבחינה זו מזכירה דרך היווצרות הדגל את הדרך בה הפך העם את השיר של משורר אלמוני, נפתלי הרץ אימבר, "התקווה" להמנון הלאומי שלו.

 

על העוצמה העממית של היווצרות הדגל ניתן ללמוד גם מן העובדה שהצעתו של בנימין זאב הרצל לקבוע דגל שבמרכזו מגן דוד ובתוכו אריה ושבעה כוכבים נדחתה. למרות ההערצה הרבה שרחשו ההמונים להרצל חש העם באיזו תחושה קמאית שהדגל שנבחר הוא הדגל האמיתי.

גם ניסיון שנעשה אחרי הקמת המדינה על ידי שר החוץ משה שרתוק (שרת) להחליף את הדגל בדגלו של הרצל  נדחתה על הסף. הנימוק של שרת היה כי הדגל התכול לבן היה דגל התנועה הציונית ואם יהפוך לדגל המדינה יעמדו יהודי העולם בפני בעיה של חשד לנאמנות כפולה. עמדתו של שרת נתמכה על ידי אישים שונים והדיונים ארכוכמה חודשים. רק ב-28 באוקטובר 1948 – חמישה חודשים לאחר הכרזת המדינה – נקבע סופית הדגל הציוני כדגל המדינה היהודית.

ראה גם להניף את הדגל

המידע בכתבה מבוסס על מקורות שונים. ראה
"מלה בסלע" מאת אורי סלע, הוצאת כתר 1990.

חלק מהמידע ומן הצילומים לקוח מאתרו של אסף פלד שבאתר שלו  עשרות מצגות יפהפיות בנושאים רבים ומגוונים.
ראה אתר המצגות של אסף פלד

על אורי סלע ראה:

ראה "השמאלן שכתב הימנון לכתומים"

האם יציל הכלב בלק את מערכת החינוך

וכן הערך עליו בויקיפדיה שכתבתי 

2. מגן דוד בהודו

תרמילאי שטייל בהודו שלח לחבריו כאן תמונה של מגן דוד שמצא חצוב על קיר אחד המקדשים שם. לפני שמגיעים למסקנה שעשרת השבטים הגיעו גם להודו כדאי לצנן מעט את ההתלהבות ולברר כמה פרטים על המגן דוד ותולדותיו.

מסתבר שהסמל הזה – כוכב עשוי שני משולשים המונחים זה על זה במהופך – הוא עתיק יומין, בלי קשר לעם היהודי. הוא נמצא בהודו ובארצות אחרות במזרח (כמו גם סמל צלב הקרס) וגם בקרב עמי הקדם באזורנו – במצרים בבבל. גם באתרים יהודיים בארץ ישראל נמצא הסמל הזה מימי קדם – במגידו, בחפירות האופל בירושלים, על ידית כד מלפני תקופת החשמונאים, על חזית בתי כנסת בגליל מן המאה ה-2 וה-3 לספירה, בקיר מערות הקבורה בבית שערים ועוד. בכל המקרים הללו לא שימש מגן דוד כסמל יהודי ייחודי.

צרוף המלים " מגן דוד" מופיע בתלמוד (פסחים קיז ב) ובסידור התפילה אבל לא במשמעות של סמל אלא כסיום לאחת הברכות לאחר קריאת ההפטרה בבית הכנסת בשבתות. המגן דוד כסמל הופיע כקמע במזוזה מן המאה השביעית – בארץ ישראל ובבבל. הוא מופיע גם על מצבות באיטליה ובספרד באותה תקופה לערך.

העדות הקדומה ביותר בספרות למגן דוד כסמל יהודי מופיע בספרו של הקראי יהודה בן אליהו הדסי במאה ה-12. בספרו " אשכל הכפר" הוא מוקיע את האנשים שהפכו את סמל מגן דוד לפולחן.

כסמל יהודי מובהק מופיע המגן דוד בקהילת פראג באמצע המאה ה-16 ומאז התפשט לקהילות רבות. מאז הופיע על גבי מצבות ובבתי כנסת וכשהוקמה התנועה הציונית החליטה לאמץ אותו כסמלה.

 הרצל לא בא מבית מתבולל והתפלל בנעוריו

http://www.zeevgalili.com/?p=328

 נער יהודי מניף דגל מול המון מוסלמי

http://www.zeevgalili.com/?p=9025

 להניף את דגל ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=1059

אין ספק שמדונה היא גאונית שיווק. הכוכבת, שהחלה דרכה בראשית שנות השמונים כזמרת להיטים קלילים – הפכה בתוך עשרים וכמה שנים לאלילה ולאייקון תרבותי.

אנשים מוכנים לשלם 7000 דולר לכרטיס כדי לראות אותה. לשלם 24 אלף דולר במכירה פומבית לאספנים, עבור חזייה שלה. הונה נאמד בחצי מיליארד דולר (גם לאחר התשלומים לאקסים שלה).
היא הגיעה למעמדה ללא ספק בזכות כישרונותיה המוסיקליים. אך גם, ואולי בעיקר, ביכולתה לשווק עצמה בפרובוקטיביות ובתעוזה.

 

"למות ביום אחר"

דוגמא אחת מרבות: הקליפ "למות ביום אחר", שהפיקה מדונה ובו היא משלבת "מוטיבים קבליים" על רקע סרט של ג'יימס בונד. בקליפ נראית מדונה כשעל זרועה מקועקעות האותיות לא"ו, שמסמלות אחד משמות הקדוש ברוך הוא לפי המסורת היהודית. הסצינה מתרחשת במחנה שבויים בו עוברת מדונה עינויים. במקביל מתנהל דו קרב בין מדונה לבנה למדונה שחורה. הסצינה מתרחשת באולם בו אביזרים השייכים לסרטי ג'יימס בונד ההולכים ונהרסים. בסצינת העינויים, במהלך המאבק שלה עם שוביה, כורכת מדונה רצועת תפילין סביב זרועה. היא מצליחה להשתחרר משוביה, המדונה הלבנה מנצחת את המדונה השחורה. על הכסא החשמלי שעליו התכוונו השובים להושיב את מדונה מופיעות האותיות לא"ו. פרשנות לקליפ ראה ראיון עם בועז הוס
http://www.zeevgalili.com/?p=288

הפופולריות של ה"קבלה"

לכאורה מעולם לא היתה הקבלה פופולרית כבימינו. בכל חנות ספרים ניתן למצוא, בצד ספרי רם אורן וג'ון גרישום, מדפים עמוסים בספרים המתיימרים לא רק ללמד את חכמת הקבלה. הם מבטיחים גם לפתור את כל בעיותינו באמצעות התורה העתיקה – מבעיות זוגיות ופרנסה ועד בעיות בריאות וראיית הנולד. הם מבטיחים לגלותלך אתסוד גילגול נשמות,העולם הבא, המלאכים, השדים והרוחות ומה לא.

אין כמעט תחנת רדיו המכבדת עצמה שאין בה מדור לקבלה. האם מדובר כאן בקבלה? האם הספרים המבטיחים לפתור את כל בעיותיך הם מקור לידיעת הקבלה?

קישקוש. לא קבלה ולא נעליים. הפרסומים השונים בתחום הזה, המציפים את רחובותינו ואת גלי האתר שלנו, נעים ממניעים וגורמים שונים החל מבערות ותמימות וכלה בנוכלות והולכת שולל. חלקם הם פרי המציאות הפוסטמודרנית, שהולידה את המפלצת הנקראת "ניו אייג'".

איך לומדים קבלה?

עצם השאלה מחייבת הסתייגות. השאלה הנכונה היא כיצד ניתן לנסות ולהבין את הטקסטים שנכתבו במהלך הדורות על ידי מקובלים. ומה פרוש להבין אותם.

האיש שייסד, בראשית המאה הקודמת, את הדיסציפלינה המדעית של הקבלה הוא פרופסור גרשום שלום. עד לימיו התייחסו היסטוריונים יהודים – כמו גרץ, דובנוב ואחרים – אל הקבלה כאל מצבור אמונות טפלות.

גרשום שלום בנה מפעל אדיר של חקר אלפי הטקסטים שבדפוס או בכתבי יד שאנו מכנים אותם טקסטים קבליים. הוא גם הקים דורות של תלמידים – ישעיהו תשבי, רבקה ש"ץ, יוסף דן, יוסף בן שלמה (דור ראשון) משה אידל, יהודה ליבס בדור השני שהוסיפו נדבכים על הבניין שבנה (וגם ערערו על חלק ממסקנותיו).

מכל האמור לעיל ברור שהדרך היחידה (כמעט) העומדת בפני אדם המבקש ללמוד משהו על הקבלה ולפתח את היכולת לקרוא את הטקסטים הקבליים היא הדרך האקדמית. וגרשום שלום הציג עצמו בפני תלמידיו כהיסטוריון, לא כמקובל.

ומהי איפוא הקבלה

ראשית מדובר בקורפוס ענק של טקסטים יהודיים. והדגש הוא על יהודיים. וטקסט יהודי הוא טקסט שבמרכזו עומדת תפיסת תורה ומצוות על כל המשתמע מכך.

אני מדגיש נקודה זו כי שמעתי על מרצים המסתובבים בארץ, מקהילים קהילות, ומסבירים שהקבלה "אינה מבקשת מכם להיות דתיים". ולא רק דתיים אינכם צריכים להיות גם אינכם צריכים להיות בקיאים גדולים ביהדות. למה הדבר דומה למרצה המציע ללמד מתמטיקה גבוהה ומציין שאינכם צריכים לדעת את ארבע פעולות החשבון.

המונח קבלה (במשמעות של מסורת העוברת מדור לדור) התגבש בסביבות המאה ה-12 בפרובאנס ובספרד, עם הופעת שורה של ספרים שנכתבו על ידי מקובלים. ספרים אלה עסקו בעולמה של היהדות מנקודת מבט שונה לחלוטין מזו שהיתה מקובלת בעולם ההלכה.

תורת הנגלה, המתחילה ב"בראשית ברא" ונמשכת במשנה בתלמוד, ראשונים ואחרונים עד ימינו סובבת בעיקרה סביב ההלכה.

המקובל אינו מסתפק ב"בראשית ברא". הוא שואל
מה קרה לפני אותו בראשית ומה מהותו של אותו אלוהים וכיצד בדיוק ברא את העולם.

"ספר יצירה", אחד הספרים הקדומים ביותר של תורת הסוד (שפרופסור יהודה ליבס מייחס את כתיבתו לזמן שבית המקדש היה קיים) נפתח בתאור בריאת העולם על ידי שלושים ושתים נתיבות פלאות המורכבות מ-10 ספירות ו-22 אותיות הלשון העברית. הוא מונה את כל הצרופים האפשריים של קבוצת אותיות ומסביר שהעולם נברא מצרופים אלה כמו אין למעלה מענג ואין למטה מנגע.
ובספרים מאוחרים יותר אנו למדים שהספירות הן מעין מידות שנשתלשלו מן האל המכונה אינסוף (כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה וכו). ובקבלת האר"י בן המאה ה-16 אנו מוצאים שלפני הבריאה האל מילא את כל החלל האינסופי. ו"כשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות" הוא פינה בתוך עצמו מקום ("צימצם עצמו") בצורת עיגול שלתוכו שלח קרן אור שבאמצעותה נברא העולם. ובצד השאלות מה היה לפני הבריאה ובמהלכה יש שאלות לגבי העתיד. כמה עולמות היו וכמה נחרבו וייחרבו ומתי תבוא הגאולה ומה תפקידו של האדם בעולם ומה משמעותה של כל אחת מן המצוות.

זהו על קצה המזלג מה שאנו מוצאים בטקסטים הקבליים.

מה מקור התוקף של המקובל

זה בערך כמו לשאול מה מקור התוקף של המוסיקה של בך. המקובל הוא אישיות מיוחדת שעבר חוויה (שחוקרי הדתות קוראים לה מיסטית) ומתוך התבוננות בתוך עצמו כאילו גילה את העולם האמיתי. אחד המקובלים הגדיר את האדם כ"עולם קטן". דהיינו: הואיל והאדם הוא נזר הבריאה יכול המקובל למצוא בתוככי עצמו כל מה שנמצא במרחק אלפי שנות אור, בזמן ובמקום.

תורת הסוד החלה בנתיבי סתר מחתרתיים מתקופת בית שני ונמשכת עד ימינו. (ואין ספק שיש מקובלים בימינו שאחד הגדולים בהם הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל).

קשה לדבר על תורת הקבלה כעל תורה אחת כי קיימים בה זרמים רבים ושונים ויש בה עליות ומורדות. שתי הפסגות הן "ספר הזוהר" שנתגלה בסוף המאה ה-13 בספרד וקבלת האר"י שנכתבה מפיו על ידי תלמידו, ר' חיים ויטאל, במאה ה-16 בצפת.

ייחודו של ספר הזוהר

ספר הזוהר זכה למעמד של קדושה ורבים מתכניו חדרו לסידור התפילה, למנהגים וגם להלכה.

על חשיבותו ומעמדו של הספר כותב פרופסור ישעיהו תשבי ב"משנת הזוהר": "הזוהר הוא ספר חיים: חיי האדם היהודי ונבכי רוחו משתקפים בו כמות שהם על אורותיהם וצלליהם, ואין כמעט פינת חיים שמאמריו אינם נוגעים בה נגיעה כלשהי… באמצעות הדרשה המיסטית השכיל בעל הזוהר לחרוז ממקרא למשנה וממשנה לאגדה ולתפילה, לכרוך אותם יחד ולשקפם כחטיבה אחת באספקלריה של רוח הקבלה. מבחינה זו הזוהר הוא אוצר בלום של ערכי היהדות כולה".

"הזוהר הקדוש", היה משך שנים רבות כספר החתום. הלשון הארמית הייחודית בה נכתב, השימוש בציורים סמליים במקום במושגים עיוניים, הכתיבה בצורת פסיפס של ציורים בנושאים שלכאורה אין קשר הגיוני ביניהם, השימוש בסמלים מתחלפים שמובנם אינו ברור – כל אלו מנעו מן הקהל הרחב את הגישה על הספר.

.

האם בכלל ניתן להבין קבלה

זו שאלת השאלות. המקובל נותן ביטוי לחוויה שאדם רגיל לא עבר מימיו. הוא משתמש בלשון שאין בה מלים המסוגלות לתאר את חוויותיו ומחשבותיו לעומקן. ההשוואה לבך אינה מדויקת. קריאה בטקסט קבלי כמוה כניסיון להבין מוסיקה על פי פרטיטורה של בך כשאנו חרשים.

המחקר האקדמי הפליא לעשות בחקירת הטקסטים הקבליים, השוואת דפוסים לכתבי יד, בדיקת מקורות והשפעות, והצבת מקומה של הקבלה בהיסטוריה של עם ישראל. המחקר האקדמי – לפחות זה שמבוסס על מפעלו של גרשום שלום – לא מתיימר לעבור את המחסום של המושגים והחוויות שאין להן מילים.

מה לכל זה ולמדונה

מדונה אינה יודעת עברית ובוודאי לא ארמית. גם אילו ידעה ספק אם היתה מצוידת בכלים להבנת ספר הזוהר.

את כניסתה לעולם הקבלה מייחסים לשרגא ברג, שמעריציו מכנים אותו "רב", העומד בראש "המרכז לחקר הקבלה". ברג טוען כי הוא ממשיכו הרוחני של הרב אשלג, המקובל שתרגם את הזוהר (תרגום ה"סולם"). לדבריו, הוא קיבל את ההסמכה להיות ממשיכו, מידי גיסו ותלמידו של הרב אשלג, הרב יהודה צבי ברנדוויין, הרב ברנדוויין גם כתב את פרוש "מעלות הסולם" על "תיקוני זוהר" שהוא מעין המשך לתרגום ופרוש ה"סולם".

על שרגא ברג ניתן לומר, בשיא האנדרסטייטמנט, כי הוא אישיות שנויה במחלוקת, שהצליח להתעשר באמצעות המרכז לחקר הקבלה שלו, המפעיל לא פחות מ-50 סניפים בעולם. כמה רבנים, ביניהם הרב עובדיה יוסף הוציאו פסקי הלכה האוסרים ללמוד לפי שיטתו.

הואיל ולפי תורתו אין גבולות לקבלה הזו, הוא הצליח למשוך אליה סלבריטאים רבים שאינם מבני ברית, שמדונה היא הבולטת בהם.

איזה ענין מוצאים אנשים כל כך רבים ושונים בתורת הסוד שכל הדורות היתה נחלת יהודים מעטים?

קללת הניו אייג'

יש הרואים בדבקות הזו בקבלה חלק מן הטרנד הקרוי "ניו אייג'". זו תופעה שהחלה בארצות הברית בשנות השמונים וכרגיל הגיעה אלינו באחור של עשרים שנה. מדובר בקבוצות העוסקות ב"רוחניות" – מדיטציה, תקשור, רפואה הוליסטית, קריסטלים, תיאוסופיה, אמונות מטאפיסיות וכו'. אנשי הניו אייג' מאמינים במלאכים, שדים, רוחות, חייזרים, גלגול נשמות. והעיקר: יש לדעתם קשר מיסטי בין כל הדתות ואין דת אחת עולה על חברתה.

מבקרי הניו אייג' סבורים שהוא תוצאה של המציאות הפוסטמודרנית שהפכה את האדם ליצור שאין משמעות לקיומו. רוב חוקרי הקבלה בישראל ובעולם, טוענים כי ב"מרכז לקבלה" מלמדים תורת ניו-אייג' מודרנית ולא קבלה.

אך הניו אייג' חדר גם לאקדמיה ואפילו נלמד כמקצוע ויש גם כמה "חוקרי קבלה" שנסחפו לזרם הזה.

פרופ' ליבס על ברג ומדונה: זה לא קבלה

כהיסטוריון של הקבלה, מה אתה אומר על מדונה, פיליפ ברג, סרטים אדומים על היד וכל השאר? האם אלה סימני הניו-אייג'?

"כמי שטוען בדרך כלל שהוא לא רוצה ללמד מקובלים מהי קבלה, אז גם את ברג, מדונה והשאר איני רוצה ללמד. התפתחות מסוג זה אינה מעניינת והיא לא דבר שאני מתחבר אליו. לקבלה הקלאסית יש כמה אפיונים ברורים מאוד שלא חלים על העניין הזה. היא צריכה להיות באמת קבלה ולבוא עם ההתפתחות שלה. בכל זאת יש משהו שעובר במסורת ולא סתם מסורת, אלא מסורת סודית.

הקבלה היא לא תורה כשלעצמה אלא היא פירוש לדת היהודית. הקבלה היא עולם מיתי יהודי. אם אתה הולך לסופרמרקט של יהדות, יש שם תלמוד, יש הלכה, יש פילוסופיה ויש מיסטיקה, אם כי אני לא בטוח שהמלה מיסטיקה נכונה לקבלה; הייתי מעדיף יהדות מיסטית.

"מה שהם עושים זה ניו אייג', ולא חשוב להם אם אתה יהודי או לא, אם אתה מתעניין בהלכה או מקיים שבת או לא. זו לא הקבלה שלי. זה הרבה עניין של אופנה". (מתוך ראיון לדליה קרפל, "הארץ" 13/03/09 )

מי גילה את סודות הקבלה לרב אשלג

אין ספק שהרב אשלג הוא מגדולי המקובלים בדורנו. הוא גם, כנראה, מחדש גדול לגבי דרך לימוד הקבלה ותפקידה בחיים. בצד עיסוקיו בכתיבת ספרי קבלה הרבה להיפגש עם אישי ציבור, בעיקר מתנועת העבודה. בן גוריון מעיד ביומניו כי נפגש עמו פעמים רבות. בין האישים עמם נפגש: חיים נחמן ביאליק, זלמן שזר, חיים ארלוזורוב ועוד.

בעל ה"סולם" השלים, עד לפטירתו בשנת תשט"ו, תרגום ופרוש הזוהר ו"זוהר חדש" ב-21 כרכים. הוא לא הספיק לתרגם ולפרש את "תיקוני זוהר". מלאכה זו השלים הרב יהודה צבי ברנדוויין.

בכרך הראשון לפרושו, שקרא לו "מעלות הסולם", מביא הרב ברנדווין מכתב שכתב הרב אשלג בשנת תרפ"ח, בו הוא מגלה שאת סודות הקבלה למד מפי חכם שבחייו החיצוניים היה ידוע כסוחר.

וכך נאמר במכתב, בין היתר: "בא אלי איש אחד, נתגלה לי שהוא חכם גדול הפלא ופלא בחכמת הקבלה וגם בכל מיני חכמות. ותיכף בתחילת דיבורו הרגשתי בו וטעמתי כי חכמת אלוקים בקרבו וכל דבריו בהפלגה גדולה… והבטיח לי לגלות לי חכמת האמת בכל מילואו ועסקתי עמו כמו ג' חודשים בכל לילה אחר חצות בביתו… בעשרה בניסן שנת עטר"ת לפ"ק שבק חיים לכל עלמא… וגודל צערי אין להעלות על הכתב כי לבי היה מלא תקווה לזכות בחכמה ודעת… מה שקבלתי ממנו נשכח לשעתו מחמת הצער הרב… וזכות מורי הקדוש ז"ל ותורתו עמדה לי ונפתח לבי בחכמה העליונה הלוך ורב כמעיין נובע. וגם נזכרתי בחמלת השם יתברך, כל הסודות שקבלתי ממורי ז"ל… ומורי הקדוש ז"ל הנזכר היה מתפרנס ממסחרים גדולים והיה מפורסם בכל העיר לסוחר נאמן אבל בחכמת הקבלה לא הכיר בו שום בן אדם עד היום הזה ולא נתן לי רשות לגלות שמו…"

הערה אישית-משפחתית על הנושא

אני נתוודעתי לספר הזוהר ולתרגומו-פרושו של הרב אשלג בגיל צעיר מאד, בביתו של חותני, ליטמן מרכזי ז"ל. מצאתי שם שניים שלושה כרכים שחורים ועליהם כתוב ספר הזוהר עם פרוש הסולם. לא ידעתי מאומה לא על הזוהר ולא על מפרשו. אך הכרכים הבודדים הללו הציתו את העניין שלי בנושא ולימים עסקתי בו בהתלהבות במסגרת אקדמית.

איך הגיעו הכרכים הללו לידי חותני, שהיה יהודי שומר מצוות, מקפיד על קלה כחמורה, אך לא איש קבלה?. מסתבר שהוא התיידד עם הרב ברנדוויין אותו הכיר בבית הכנסת , ששכן בדירת  הרב ברחוב אידלסון בו התפללו יחדיו. הרב ברנדווין, שהיה אז עני מרוד, קישר בין חותני לבין הרב אשלג שהיה עני מרוד עוד יותר. חותני, איש צדיק וגומל חסד, רכש את הכרכים כמעשה צדקה. רעייתי מספרת שהרב אשלג היה מבקר בביתם בכל פעם שהדפיס כרך חדש מסר לאביה וקיבל את התמורה.

את הסיפור הזה שמעתי כשנה אחרי פטירתו של הרב אשלג. ובאותה תקופה המשיך הרב ברנדוויין את מפעלו. לימים נפגשתי (בקורס החיאה במגן דוד אדום) באחד מנכדיו של הרב אשלג וממנו הבנתי שיש רבים הממשיכים את דרכו של הסב – רובם תלמידים ובני משפחה. לא שמעתי ששרגא ברג נמנה עמם.

קישורים:

גרשום שלום על משיחיות וציונות – ראיון

http://www.zeevgalili.com/2010/04/858

 תורת הקבלה מנקודת מבט של הפסיכולוגיה

http://www.zeevgalili.com/2011/03/14446

 תופעת מדונה והקבלה

http://www.zeevgalili.com/2004/07/288

 מלכת אסתר והקבלה

http://www.zeevgalili.com/2009/06/3841

 יחיאל בר לב מתרגם הזוהר -ראיון

http://www.zeevgalili.com/2004/02/11365

 מוסיקה יהדות ופוסט מודרניזם

http://www.zeevgalili.com/2010/04/858

 גרשום שלום על משיחיות וציונות – ראיון

http://www.zeevgalili.com/2010/04/858