ארכיון שנתי: 2008

המסמר של דאוד אל נטור וטילי הגראד שיורים מעזה

2 תגובות

 מאמר זה פורסם ב-2008. מצרים שינתה בינתיים את פניה ואת משטרה. אך את המחיר משלמים אנו היום וגם המצרים כבר מבינים שגידלו צפעוני חמאסי בחיקם. [יולי 2014]

grad2
 

אלפי רקטות גראד כאלה עברו במנהרות בלי שמצרים ידעה? (צילום: ויקישיתוף)

 

השופט בדימוס אליהו נאווי הגיש, לפני שנים רבות,  תכנית רדיו מרתקת, בה סיפר סיפורי משל ערביים.  במשל אחד נזכרתי בימים אלה, כי הוא קשור במלחמה בעזה.

וזה המשל, והנמשל בצידו:

מעשה באדם שמכר את ביתו, אבל התנה תנאי אחד עם הקונה. הבית כולו יהיה של הקונה פרט למסמר אחד התקוע באחד מקירות הבית. מסמר זה יישאר בבעלותו של המוכר.

זמן מה לאחר המכירה הגיע המוכר  וביקש לראות אם שלום למסמר שלו. למחרת בא וביקש לצחצח ולצבוע את המסמר. אחר כך בא וביקש לתלות עליו את מעילו וכך הלאה והלאה עד אשר  הצליח לסלק את הקונה מן הבית.
ומה הנמשל?
המסמר הזה הוא משל למכלול יחסינו עם הערבים. אנחנו מוכרים להם, חינם אין כסף, שטחים נרחבים ותמיד נשאר מסמר הנשאר בבעלותם, שהם באים לדרוש אותו יחד עם כל הבית שלנו.

היו שורה של מסמרונים כאלה. פרשת טאבה בהסכם השלום עם מצרים.  חוות שבעה בבריחה מלבנון. גם כשנתן להם שרון את גוש קטיף במתנה טענו מייד אחרי הנסיגה והחורבן כי שטח קטן מצפון לרצועה שייך להם והם תבעו שגם הוא יפונה.

אך דומה שהמסמר הגדול ביותר התקוע  בבשרנו מזה שנות דור היא רצועת עזה.  סאדאת הערמומי ויתר בנדיבות על הרצועה שהיתה בשליטת המצרים עד מלחמת ששת הימיםץ בגין, ברוב איוולת, האמין בנוסח העברי של הסכם השלום. הפלסטינים אינם פלסטינים אלא "ערביי ארץ ישראל".
לא מדינה פלסטינית תקום בשטחי ארץ ישראל אלא אוטונומיה. חסר היה רק שאזרחי האוטונומיה יברכו זה את זה בבירכת תל-חי.

מורסה כסכנה אסטרטגית

כל השנים היתה הרצועה מורסה בגופנו. כל הנסיונות לשקם את הפליטים הנצחיים, להעבירם לאזורים נוחים יותר, להוציאם ממחנותיהם, להקים להם מפעלים יצרניים עלו בתוהו. התפקיד שיעדו  להם מדינות ערב וארגוני הטרור לתקופותיהם היה לשמש ראש גשר למניעת כל פתרון ל"בעיית פלסטינה".

כך היה תמיד, והמציאות הזו גברה מאז מסר רבין את הרצועה ברוב נדיבות לערפאת. ועוד זכור לנו הנאום של רבין נגד "פחדני השלום" של הליכוד, המאיימים שקטיושות יעופו מעזה לעבר ערי ישראל.

מאז השתלט החמאס על עזה, באדיבותו של אריאל שרון וממשלת "קדימה"  השתנה המצב האסטרטגי של ישראל. לא עוד חוליות טרור בתוך אוכלוסיה עויינת אלא מדינת טרור איסלמיסטית  שמטרתה חיסול ישראל ההולכת ומתחמשת.

איך הגיעו אלפי טילים

וכאן נשאלת השאלה, מי איפשר את ההתחמשות הזו?.
אומרים שאיראן היא ספקית הנשק לשלוחה שלה בדרום ישראל כפי שהיא עושה לשלוחה שלה בדרום לבנון. אך כיצד מגיע נשק זה?
ללבנון הוא מגיע דרך סוריה. בעזה ממלאת תפקיד זה מצרים.
אומרים לנו שהנשק עובר דרך מנהרות.

האם דרך מנהרות עברו אלפי, אולי רבבות, טילים בלי שהמצרים יכלו למנוע זאת?

אפשר להבין   העלמת עין  מצרית מהברחת מזון, תרופות ואפילו מוצרי צריכה ללא מכס. אך כלי נשק בגודל טילים?

רקטות הגראד, שהן הקטיושות המוכרות לנו מלבנון, הן הנשק החדיש והקטלני ביותר שיש בידי החמאס.  קיימות רקטות בדגמים שונים. כל רקטה שוקלת בין 20 ל-30 ק"ג. ניתן לשגרם ממשאיות אך גם ממשגרים בודדים מאולתרים. בכל מקרה לא מדובר כאן בחפצים שאפשר להבריחם בתוך דבשת של גמלים, או מתחת ללבוש של אשה.כזהו השלום שלנו עם מצרים.

אי אפשר להבריח סיכה

כשהמצרים רוצים אי אפשר להבריח סיכה דרך גבולותיהם. כשארעו פיגועים בשטחם – מראס בורקה ועד טאבה – עמדו אמבולנסים בתור משך שעות בנקודת הגבול, עד שאיפשרו להם לעבור ולהגיש עזרה לפצועים המדמממים.

אליהו נאווי ויקישיתוף

בעת שדברים אלה נכתבים לא ברור איך תיגמר המערכה על עזה. אך פיק הרגליים המאפיין את מדינת ישראל מאז הבריחה הבהולה של ברק מלבנון מוליד כבר את המלחמ הבאה. מטרת המלחמה איננה  לחסל את המשטר המאיים עלינו אלא להגיע לאיזו שביתת נשק "ארוכה". כדי שיתחמשו שוב.
"אסור לנו להיכנס לעזה" הפך להיות הנחת יסוד במחשבה האסטרטגית של ישראל. אבל כששלטנו בעזה  די היה בחטיבה של משמר הגבול כדי לשלוט בה ולמנע את הפיכתה לקן צפעונים. עכשיו אנחנו זקוקים לכמה אוגדות. ומה יהיה אחרי ה"הודנה" הקרובה?

*        *     *

וכדי לא לסיים במצב רוח רע אביא כאן עוד אחד מסיפורי דאוד אל נאטור.

 
כשההתנצלות גרועה מן החטא

ביקש המלך הארון אל ראשיד, משר החצר  שלו, אבו נאוואס, להסביר לו את הפתגם  האומר כי ההתנצלות גרועה מן החטא.
במקום להסביר במילים הדגים שר החצר במעשה. כשעלה המלך במדרגות השיש הרחבות של ארמונו  שלח שר החצר את ידו ותפס בעכוזו של המלך.
"מה אתה עושה. הנטרפה עליך דעתך" – שאל המלך.
ושר החצר השיב: "אני מתנצל. סבור הייתי כי זה עכוזה של המלכה".
חמת המלך בערה בו  והוא ביקש לתלות את שר החצר שלו. ואז אמר לו השר: "הנה המחשתי לך מה פרוש שההתנצלות גרועה מן החטא". ( על פי "סיפורי ערב" מאת דאוד אל נטור, השופט בדימוס אליהו נאווי).

 

 

  • לחץ כאן כדי להירשם כמנוי (חינם) להיגיון בשיגעון

בין השוקולד הבלגי לחיסול החמאס

2 תגובות

 

השוקולד הבלגי, כך אומרים, הוא הטוב בעולם, ממש מעדן מלכים.  אבל לעתים השוקולד הזה מורעל. כזו היתה חפיסת השוקולד ששלח המוסד לרב המרצחים ודיע חדאד. חדאד היה ממקימי "החזית העממית לשחרור פלסטין", ושפך נהרות של דם יהודי בשורה של חטיפות מטוסים ומעשי טרור ,שבשיאם הטבח בנמל התעופה לוד ב-1972.

אבל השוקולד הבלגי אינו שייך רק לתחום הגסטרונומי או הלוחמה בטרור. הוא מרעיל גם אותנו.  הוא קשור לשאלה מדוע לא חיסלנו עד כה את החמאס בעזה, ומדוע אנו עומדים לסכן את חיי ילדינו בפעולה קרקעית.

למה ישראל  לא השיבה אש למקורות הירי בעזה, כפי שהיתה נוהגת כל מדינה נורמלית? למה איפשרה להפוך את כל תושבי הדרום לברווזים במטווח החמאסי?.

באחרונה שוב הועלו הנימוקים הידועים. זה בניגוד לחוק הבינלאומי, הפרקליט הצבאי לא יאשר, ומאחוריו עומד היועץ המשפטי לממשלה שבוודאי לא יאשר (כי הרי צילו של אהרון ברק עדיין מאפיל על שמינו). אפילו בני בגין, בהופעה אצל לונדון וקירשנבאום השבוע, נזף בציפי ליבני על שהעלתה את הרעיון הנורא שנשיב אש למקורות הירי.

770px-chocolate

שוקולד בלגי. הכי טעים בעולם אב ללפעמים מורעל.(צילום: ויקישיתוף)

נימוק הנימוקים – שוקולד

אבל דומה שנימוק הנימוקים נגד תגובה טבעית כזו נגד מדינת אוייב קשורה בשוקולד הבלגי. קציני צה"ל שישתתפו בירי כזה חושפים עצמם בפני סכנה להעצר ולעמוד לדין בבלגיה. החוק הבלגי מאפשר לעצור ולהעמיד לדין כל מי שהבלגים סבורים שביצע פשעי מלחמה. והקצינים ייאלצו חלילה להסתפק בשוקולד בלגי מיובא, במקום לאכול אותו בארץ הייצור.

זו הזדמנות  לבחון מחדש מיהי בלגיה זו, המגינה על רוצחי החמאס ומטילה את אימתה על המערכת המשפטית והפוליטית הדפוקה שלנו.

בלגיה משחקת עכשיו את תפקיד הצדיק של העולם, השופט "פושעי מלחמה", בעיקר קציני צה"ל. את אלי חובייקה שביצע את הטבח בסאברה ושאתילה, לא ביקשו לעצור. לרב הטבחים יאסר ערפאת נתנו כבוד מלכים. ודאי גם אחמדיניג'אד יזכה לכבוד הזה אם יתחשק לו לאכול שוקולד בלגי. אבל קציני צה"ל ואפילו מדינאים ישראליים חשופים למערכת המשפט הבלגית.

הסגרת יהודים לנאצים

בלגיה, כמו כמעט כל מדינות אירופה,  שיתפה פעולה ברצח יהודים. הבלגים טשטשו והעלימו את העובדה הזו ובתום מלחמת העולם העמידו לדין רק קומץ משתפי פעולה. עכשיו נפתחים הארכיונים ומתגלה כי  הבלגים סייעו בזיהויים וגירושם למחנות ההשמדה של 25,257  יהודים בשנים 1942-1944
לא היתה זו פעולה של יחידים. משטרת אנטוורפן עצמה  סייעה לגרמנים וליחידות הס.ס. הפלמיות לבצע את הפשיטות ואת המעצרים.

לבלגיה יש עבר אפל במיוחד הקשור בתקופת שליטתה על מה שנקרא אז קונגו הבלגית. עבר זה ידוע מכבר והוא אף תועד ביצירה ספרותית חשובה, "לב המאפליה", שכתב הסופר האנגלי-פולני  ג'וזף  קונרד בשנת 1899 .

קונגו כאחוזה פרטית

קונגו, ששיטחה גדול פי 75 משטח בלגיה, לא הייתה בתחילה מושבה של ממשלת בלגיה אלא מושבה פרטית של המלך הבלגי ליאופולד השני.  ליאופולד  שמע על אוצרות הטבע הרבים במדינה זו מפי סטנלי (גיבור הספר "הרפתקאות סטנלי באפריקה") שחזר  ממסעו המפורסם. המלך החליט להשתלט על המדינה. בשנת 1885  הוא הקים חברה שמטרתה כאילו להילחם בעבדות ולחקור את אגן הקונגו. בפועל הפכה החברה מכשיר להשתלטות על קונגו. הוא התייחס למושבה כאל רכושו הפרטי, היה בעל המונופול לסחר הגומי והשנהב, גבה מיסים  והחכיר זכיונות לחברות פרטיות שהכבידו עולם על הילידים.

king-leophold

הפך את קונגו לאחוזה פרטית. המל ךליאופולד השני.

רצח המיליונים

בכספים הרבים שזרמו לכיסו בנה המלך לעצמו ארמונות, אנדרטאות ומוזיאונים וקנה בגדים לפילגשיו שביניהן הייתה גם קטינה. ב – 1908 החליט הפרלמנט הבלגי לקנות  מידי המלך את אחוזתו הפרטית וקונגו הפכה מושבה בלגית, עד שזכתה בעצמאות בשנות השישים, לאחר לא מעט זעזועים ומלחמות.

שנים רבות שרתה אפלה על תקופת שלטונו של ליאופולד השני בקונגו (ספרו של ג'וזף קונראד היה יצירה ספרותית לא מחקר).  ב-1998 הופיע ספר, פרי עטו של החוקר האמריקני אדם הוכשילד, שגילה כי תחת שלטונו של ליאופולד נעשו מעשי זוועה ורצח-עם מן המתועבים שידעה ההיסטוריה. לפי הערכתו של הוכשילד נספו בתקופת ליאופולד כעשרה מיליון בני אדם. רבים מתו מרעב וממחלות. רבים יותר מתו ממעשי עינוי וזוועה שביצעו שליחיו של ליאופולד, כשהילידים לא הצליחו למלא את המכסות שנדרשו מהם להפקת אוצרותיה של המדינה – יהלומים, נחושת  ואבץ. ספרו של הוכשילד חושף ביסודיות את שיטות העינוי והרצח של הבלגים: ידיהם ורגליהם של עובדים נכרתו, נשים נאנסו, ילדים עונו והופרדו מהוריהם, כפרים נשרפו. לפי חישוביו של הוכשילד קטנה אוכלוסיית קונגו בין 1880 ל – 1920 במחצית.

הבלגים לא היכו על חטא

הספר ראה אור גם בבלגיה ועורר שם זעזוע. אבל לא קשה מדיי. הבלגים לא מיהרו להכות על חטא. יש בלגים האומרים שהוכשילד הגזים והפריז ובאותה תקופה לא הייתה סטטיסטיקה מסודרת ואיך הוא יודע כמה נרצחו. ואפילו יש אומרים שאם כל כך הרבה שחורי עור נרצחו בקונגו, אז השואה היהודית מחווירה לעומת הרצח שבוצע שם.

האם השתנו הבלגים מאז עזבו את קונגו? ספק.

לאחר שהודיעו הבלגים, בסוף שנות החמישים, כי בכוונתם לעזוב את קונגו החל מאבק בין שלוש מפלגות מקומיות. בבחירות  ניצחה "התנועה הלאומית של קונגו", בראשות  פטריס לומומבה. לומומבה חתר להקמת מדינה ריכוזית, שתכלול את כל חלקי המדינה. זאת, בניגוד למפלגות היריבות שביקשו לנתק חלקים מקונגו על בסיס שיבטי. במאבק הפנימי הזה בחשו  גורמים אירופיים ובראשם הבלגים, שביקשו להמשיך ולנצל את אוצרותיה של קונגו.  נפתחה מלחמת אזרחים שבמהלכה נרצח לומומבה. רק לפני כמה שנים נחשפה העובדה שידה של בלגיה הייתה ברצח הזה.

orange1

 כרזה אנטי ישראלית בבלגיה. תפוז נוטף דם.

תועבות בלגיה בימינו

בעקבות פרסום מאמר בנושא זה בטור שלי ב"מקור ראשון" התקשר אלי אחד הקוראים וסיפר לי את הסיפור הנורא הבא:
אתה כותב על מעשי התועבה של הבלגים לפני מאה שנים  ואני יכול לספר לך, עדות אישית, על מעשי התועבה שלהם בימינו.  אני בן למשפחה אמידה שחיה שנים רבות בבלגיה. לפני כשלושים שנה נאנסה אחותי, שהייתה אז בת 13. האנס היה איש ציבור בעל השפעה בבלגיה.  זמן רב היא שמרה את הדבר בסוד אבל לבסוף נודע הדבר לאמי. אחותי חששה מן החשיפה וברחה להולנד, שם הצטרפה לקבוצת  בנות ששיחקו בתיאטרון. למרות המאמצים של הוריי אי אפשר היה לאתר אותה.

אחותי החליטה לחזור הביתה, לאחר שהוריי פרסמו בעיתוני אירופה שהסוס שלנו, אשר אחותי הייתה קשורה אליו מאד, חולה ונוטה למות בגלל געגועיו לאחותי. היא התקשרה והודיעה על כוונתה. אך כאן המתינה לה המשטרה שעצרה אותה בהאשמה של "בריחה מבית ההורים". היא הוחזקה במעצר במרתף משך שבוע ימים, מעצר שנועד ככל הנראה למנוע ממנה לחשוף את זהותו של האיש שאנס אותה. אחותי שוחררה אך לא יכלה להתגבר על המצוקה הנפשית שלה והתאבדה.

 "שקט – מישהו הורג ילדים"

אחותי נטלה את חייה במו ידיה, אך ילדות אחרות מצאו את מותן בידי אנסים וסאדיסטים. בשנת  1999 נתגלה כי 26 ילדות  בגיל 11-12 נרצחו לאחר שנאנסו ושימשו שפחות מין. לפחות בחלק מן המקרים שימשו מעשי הרצח להפקת סרטי רצח אמיתי  (   SNUFF  MOVIES).

הדמות המרכזית בחשיפת הפרשה המזוויעה הזו היא רגינה לוף, שהצליחה להימלט מידי שוביה ולמסור עדות מפורטת על מעשיהם. העדות פורסמה בהרחבה בעיתונים ובאחרונה הופיע ספר פרי עטה "שקט, מישהו הורג את הילדים".

רגינה נולדה בשנת 1969 בעיירה קנוקה. היא גדלה בבית סבתה, שמסרה אותה לזנות עוד כשהייתה תינוקת. האיש שרכש את הזכויות להפיק פורקן מיני מגופה  החזיק אותה בחדר במלון ומדי פעם שלח אליה לקוחות, לא רבים. בהגיעה לגיל 10 היא הועברה לעיר הבלגית גנט, כאילו כדי להיות עם אמה. אך האם לא הייתה טובה מן הסבתא ומכרה אותה תמורת 120 אלף פרנקים.  זמן קצר לאחר מכן ילדה תינוק שהומת כשהיה בן שנתיים.

מסיבות לצייד ילדות

מכאן הפכו חייה של רגינה לגיהינום. היא מספרת  על מסיבות שנערכו ללקוחות שבהן נערך צייד על הילדות הערומות שניצודו ונרצחו באכזריות באמצעות קשתות פלדה. את המשתתפים במעשי הרצח האלה היא מתארת  כאנשים המכורים לתאוות השלטון והכוח, להחליט על חייהם וכאבם של קורבנותיהם.  בין הלקוחות היו פוליטיקאים, אנשי עסקים, רופאים, פרקליטים וסתם אנשים "מהוגנים" מן הישוב, בעלי משפחות. האירועים מזוויעים הללו התרחשו בגנט, בבריסל ובאנטוורפן.

חלק מסרטי ה"סנפ" שימשו כדי לסחוט לקוחות שלא ידעו כלל כי מצלמים אותם בשעת מעשה. רגינה סיפרה כי הכירה ילדות רבות שחיו חיים כאלה משך שנים עד שהזדקנו ובלו ואז נרצחו. ה"הזדקנות" חלה בגיל 16 לערך. עד לגיל זה הן היו עדיין רווחיות למחזיקים בהן. משאיבדו את כוח משיכתן והפסיקו להיות מקור הכנסה נרצחו.

אינסטינק הישרדות

רגינה נשאלה איך הצליחה לשרוד ולהשתחרר ממלתעות הכנופיה. היא אמרה כי מגיל צעיר פיתחה אינסטינקט הישרדות. היו לה חושים חדים להבחין בסכנות אולי בשל מוצאה – אביה היה אינדיאני מקנדה. היא גם הייתה חזקה פיסית ובעלת כוח סבילות רב.  בהגיעה לגיל 13 (בשנת 1982) חשה כי ימיה ספורים. אף אחת מחברותיה שהחלו בקריירה הזו יחד עמה לא נותרה בחיים.  היא ידעה כי אם תמות איש לא יחפש אותה, איש לא ידווח על היעלמותה. וכאן גמלה בליבה ההחלטה: הדרך היחידה להימלט מן הגורל הצפוי לה הוא למצוא לעצמה מאהב.

ידעתי, היא מספרת, כי אני נלחמת בזמן. לא נותרו לי יותר מאשר כמה חודשים. ואז אכן מצאתי גבר שהתאהב בי והפך לבעלי  עמו אני חיה עד היום.

מערכת המשפט מטשטשת

ומה עשתה המערכת המשפטית המפוארת של בלגיה כדי להעניש את הפושעים?

רגינה מסרה עדות מפורטת לצוות חוקרים משטרתי בשנת 1996. עדותה כללה פרטים על זהות האישים שהשתתפו  במעשי התועבה (ביניהם בנקאי מפורסם,  איש פוליטי רב כוח שמת בינתיים  וגם כמה שופטים). כן הצביעה על המקומות שבהם  נתקיימו מעשי האונס והרצח וזיהתה את ראשי כנופיות העינוי האונס והרצח.  אך המערכת המשפטית עשתה הכל כדי להפריך את העדות, לא להוכיח אותה.  התובעת הכללית הכריזה כי רגינה מטורפת ועיתונאים שציטטו מדבריה הועמדו לדין באמתלות שונות.. עיתונאי אמיץ אחד גילה כי השופט החוקר של הפרשה קשור עם אחד החשודים המרכזיים.

שרות מיני מילדים

מוסיף איש שיחי: על הסתאבותה של החברה הבלגית למדתי מקרוב גם בתקופה שבה למדתי באוניברסיטה. עבדתי אז כנהג מונית לפרנסתי ועד מהרה למדתי לדעת שאחד מתפקידיו של נהג מונית הוא להצביע בפני הנוסעים על מקומות בילוי בהם   אפשר להשיג סמים, היכן אפשר לשחק בקזינו. אלו מעשים האסורים על פי החוק אבל השלטונות מעלימים עין. באותה תקופה היה קזינו בתוך בנין שגרירות מצרים  ועשו שם הרבה כסף.

החמור מכל: נהג המונית יכול להציע לכל נוסע כתובות לקבלת שרות מיני של ילדות בנות 10-12. בבלגיה מספר הסוטים הזקוקים לשרות הזה גדול כנראה יותר מאשר בכל ארץ אחרת.  עדותה של רגינה, שנתמכה על ידי כמה נשים אחרות שהצליחו להימלט מציפורני הכנופייה, לא שינתה את העובדה שבלגיה יכולה להיקרא פדופיליה.

אבל מה? יש לה מערכת משפט שמוכנה בכל רגע להעמיד לדין פושעי מלחמה ישראלים.

 

 

  • לחץ כאן כדי להירשם כמנוי (חינם) להיגיון בשיגעון

מירושלים לקפטקביץ', לצ'רנוביל וחזרה

5 תגובות

"זו היתה חתונה יהודית נוסח השטעטל". (באדיבות כפר חב"ד)

ראה את המשך הסיפור אחרי שלושה עשורים

 

זהו סיפור קטן על חתונה קטנה שהתקיימה בשבוע שעבר בכפר חב"ד. אם תרצו זהו סיפור גדול, המקפל בתוכו את הגורל היהודי בדור הזה.

אפשר להתחיל את הסיפור בהזמנה לחתונה שקיבלנו בשבוע שעבר מקרובי המשפחה הרוסיים שלנו. אפשר להתחיל אותו גם מהתפוצצות הכור הגרעיני בצ'רנוביל  בשנת .1986

להמשיך לקרוא ←

  • לחץ כאן כדי להירשם כמנוי (חינם) להיגיון בשיגעון

From Jerusalem to Kapetkevich and back

תגובה אחת

wedding4THE WEDDING In K’far Chabad

 


The Logic in Madness
Column of October 31, 2003
Zeev Galili Makor Rishon [Primary Source – An Israeli Weekly]

This is a short story about a small wedding that took place last week in K’far Chabad. If you like, it is a big story, which enfolds the essence of Jewish destiny in this generation.

You might begin this story with the wedding invitation we received last week from our Russian relatives. You can also start from the Chernobyl nuclear disaster in 1986


pogrom in Kapetkevich

Actually, it is more appropriate to open the story with the pogrom that took place on June 10, 1921 in Kapetkevich, a town in Byelorussia. The pogrom is described in the local newspaper “Bolshevik”: “The Polish hooligans heartlessly attacked anyone who fell into their clutches. They spared neither the elderly, nor women, nor children. In the streets of the Shtetl, dozens of corpses were strewn, among them, entire families that had been murdered. Blood flowed in the streets like water. Before murdering their victims, the rioters tormented the Jews by lopping off their limbs. Some of the victims were forced to swallow sulfuric acid, and the murderers rejoiced at the sight of their death throes. On that day, 120 Jews were murdered and 35 more seriously wounded. Only the Jews who had fled the town survived.

Among the survivors was a young lad, Litman Tzenter, then 18 years of age. His sister, Michla, who had given birth to a son several days earlier, was among the dead. The rioters abused the newborn, smashing his legs. He survived, but remained a cripple for life

New Life in the Land

After the pogrom, Litman decided to leave everything behind and make Aliyah to Eretz Yisrael. He studied Hebrew, [an offense] for which he sat in jail, wandered from place to place and reached Eretz Yisrael in 1927, settling in ‘Little Tel-Aviv.

Here he began life anew. He changed his name from Tzenter to Merkazi, married Rivka, a young new arrival like himself, who stemmed from Bendery, Moldavia. Litman purposely detached himself from anything related to his past. He spoke Hebrew, sang songs of Eretz Yisrael, and told his four children almost nothing about the ravaged world he had left behind. Perhaps, it was because of the great pain, or the pangs of conscience at having escaped while leaving behind his mother, sister and brothers, uncles, aunts and cousins. Perhaps it was because he had lost hope that he would ever see anyone from his family again. Until his death in 1978, he had not the good fortune to see any of them.

The Call from Chernobyl

Twelve years after Litman’s death, the phone rang in the Merkazi home in Tel Aviv. The widow, Rivka, picked up the phone. On the line she heard an excited voice speaking in Yiddish. “This is Lisa calling. My grandchildren are in Israel at K’far Chabad. They are among the Chernobyl children. We are very concerned about their welfare. Perhaps you can help”. The line disconnected

At that time the Young Chabad Organization had initiated the project to bring Jewish children from the Chernobyl region to Israel. The region was dangerously radioactive as a result of the explosion of the nuclear reactor in 1986. The radiation was particularly dangerous for children.

The Encounter in K’far Chabad

Rivka Merkazi approached me (and here is the appropriate place to reveal that she is my wife’s mother) and asked me to help. She had no inkling who that Lisa was or her grandchildren

I picked up the phone and called Menachem Brod, the Young Chabad spokesman, and on that very day, my wife and I drove to K’far Chabad and met the two children – Slava and Marina. Slava was then 13, with noble features, as handsome as a model, but extremely thin and looked like a ten-year old. Marina, his cousin, was 12 and looked more developed and very pretty. They looked tired and sad. We didn’t know a word of Russian, and they didn’t understand a word of Hebrew. They didn’t know who we were, and we didn’t know who they were. In spite of it all, there developed an emotional bond from the first moment. Perhaps it was because of the great similarity we became aware of in comparing their faces to those of my wife’s family, and maybe because they sensed our warm approach to them

The Post-Progrom Genealogy

We brought them to mother who spoke with them in fluent Russian, as if she were a grandmother talking to her grandchildren after a short separation. Very quickly the riddle of their identity was resolved. Lisa, their grandmother, was Litman’s niece. One might say that from that moment on a new era began in the life of the Israeli Merkazis, as well as in the lives of the other branches of the family that began to arrive in Israel.

We brought Marina and Slava back to K’far Chabad, visited them several times, and invited them to our home. Four months later their parents arrived, and the families were reunited with their children. After their families, more and more family members came, as well as those from Mother Rivka’s side. The small Tel Aviv Merkazi nuclear family of two parents and four children suddenly turned into a multi-generational clan of first, second, and third-cousins in several directions.

The generational sequence can be defined by the date of the pogrom. Litman and his brothers and sisters were the first generation. Lisa, like my wife and her siblings are the second after the pogrom. Slava’s and Marina’s parents are the third generation, and Slava and Marina are the fourth generation

Mutual Integration

The integration process of the extended family began with showing each other old photographs in which the children who had been photographed a generation or more previously, wondrously resembled our grandchildren. It was a process in which we discovered inherited talents that reminded us of mother’s saying “Blood is not water”. It didn’t take long until we all felt as if we had known each other a lifetime. The family integration was accompanied by a return to Judaism. The members of the first generation had been religious, spoke Yiddish, and were Jews through and through. The second generation (who survived the horrors of the World War [II]), knew a little Yiddish, knew what it meant to be a Jew, but they could only circumcise their children secretly and at the risk to their lives. It was forbidden to mention a Jewish holiday or study Hebrew. The third generation had already gone though the process of suppression of identity as practiced by the Stalinist regime. They are all talented, educated, and intelligent, but were totally without any Jewish content – like a formatted disk, or like a person who had undergone a prefrontal lobotomy. The fourth generation, represented by Marina and Slava, were the generation of “captive children”. [Captive children is a Talmudic concept describing the phenomenon of Jewish children who were brought up in a non-Jewish environment

Jewish Sparks

The integration into Israel and the family aroused Jewish sparks that had long lain dormant. Suddenly they remembered the Kiddush Cup and the Shabbes Candles. Suddenly they discovered that Marina’s and Slava’s parents who were called Shura and Dyma in Russia, actually had Jewish names – Shlomo-Pinchas and Dovid.

A short time before the marriage ceremony in K’far Chabad, several members of the extended family – the Russian and Israeli – traveled to Kapetkevich in order to do family research. There they found only one Jewish woman aged 84, who barely remembered anything. The town had been destroyed several times since the first pogrom. There were not even ashes left of the synagogue. The cemetery where our great-grandfather had been buried had already been plowed over. Yet, after a comprehensive tour of Byelorussia, they returned more Jewish than ever before. They were more aware of their identity, familial and Jewish. In every corner they had found remnants and signs and live Jews who sang in Yiddish, and kept the Sabbath. Also documents were found that suddenly unlocked the family branches and the generational connections. Traces were found of those who are no longer with us, as well as the very many who are alive and can be found in all corners of the earth. With the help of the wonders of technology and the internet, the roots of the family were uncovered, even those of generations preceding the pogrom.

A Surrealistic Scene

Slava, the boy – who meanwhile had changed his name to Sa’ar, was drafted and joined a select reconnaissance group and has become a tall, well-built man – continued to keep in touch with K’far Chabad. He didn’t become religious as a result of his short stay there, but has kept up a strong relationship with those who cared for him. When he decided to marry he had in mind to have a modest ceremony in the Rabbinate but wanted to invite the people he had come to know in the K’far. When he came to invite them they told him: “Come, let us make you a wedding as it should be.

The ceremony took place on Tishre 27, 5764 [October 23, 2003], 82 years and four months after the pogrom in Kapetkevich. The bride and groom stood in the large square facing the setting sun, dressed in white under a large Chuppa [canopy]. The parents of the bride and groom walked in a circle around them holding candles, surrounded by bearded Chabadniks dressed in black suits, and, in the background two Klezmer were making music. This was a surrealistic scene that resembled a Fellini film (forgive me if these words sound sacrilegious.

The Klezmer made this more than just another Jewish wedding. This was a Shtetl type wedding. This is how their great-grandfather and great-grandmother had been married, the first generation of the pogrom, and many generations before them. The second and third generation after the pogrom had not the good fortune to be married that way.

Now, surrounding them stand the young people, friends of the couple, the fourth generation after the pogrom, wonderfully beautiful, chatting in a mixture of Israeli Hebrew and Russian, and we, of the second generation, regard them with teary eyes and think about Jewish destiny. I look at Slava, whose great-grandfather is the great-grandfather of my grandchildren. I thought to myself how my grandson will look when he reaches his age. Now the Rabbi of K’far Chabad, Rabbi Mordechai Ashkenazi, holds the cup of wine and chants the ‘Seven Blessings’. Not all those present understood all the words, but in their shining eyes we could see the ‘joy and gladness, delight and cheer.

And when they all danced to the rhythm of the Klezmer and sang “may there soon be heard in the cities of Judah, in the streets of Jerusalem”, I thought to myself that this story, in effect, begins in Jerusalem, passes through Kapetkevich and Chernobyl, and

returns to Jerusalem

As Agnon said at the Nobel Prize ceremony: ”Due to that historic catastrophe, when the Roman Emperor Titus destroyed Jerusalem and exiled Israel from its land, I was born in one of the cities of the Diaspora, but at all times it seemed to me that I was born in Jerusalem.

The Chernobyl Children

Since 1990 and to date, more than 2300 children came in this program. Today, too, children continue to arrive and there are between 150 and 200 of them regularly housed in K’far Chabad. The average stay is about one year to a year and a half, and in most instances the parents make Aliyah following the children. On arrival, the children undergo thorough medical examinations that generally reveal significant signs of a deterioration of the immune system. During the entire period, there was one case of a child who died. A growth was discovered in the brain of another, but he underwent surgery and survived. A major proportion of the children arrive as orphans.

Of those who came only several dozen became Chabadniks, but most continue to be connected to the K’far even after having grown up, and even if they are not religiously observant. More than a few are without family in Israel and they regard the K’far as their only home. Young Chabad has already organized several weddings of the Chernobyl graduates. Several months ago there was a wedding in the K’far of a couple, both of whom had been


Tr. from the Hebrew by Joseph Schachter – September 27, 2006 – words in brackets added for comprehension

Look

THE BIG MAP OF THE EMPTY LAND



  • לחץ כאן כדי להירשם כמנוי (חינם) להיגיון בשיגעון

הצפרדע המבושלת והסכנה האסטרטגית שבטלוויזיה

5 תגובות

 

צפרדע ויקישיתוף

על מדינת ישראל מאיימות סכנות רבות: הפצצה המתקתקת באיראן, רבבות הטילים בלבנון, אלפי הקסאמים בעזה, מדינת החמאס  העומדת לקום כ"מדינה פלשתינאית", השלום המדומה שאולמרט הולך לחתום עם סוריה ועוד.  אך הסכנה האסטרטגית הגדולה מכולן היא הטלוויזיה בכלל והישראלית בפרט.

על מנת לנמק טענה זו אפתח בשני משלים הלקוחים מעולם המציאות ולא מתכניות ה-REALITY המזייפות את המציאות.

להמשיך לקרוא ←

  • לחץ כאן כדי להירשם כמנוי (חינם) להיגיון בשיגעון

עמוס עוז והכלב היהודי של היינה

7 תגובות

 




היינה 1829 ויקיפדיה אנגלית



"היינה היה יהודי חילוני ואני יהודי חילוני" אמר עמוז עוז. .

 באחד המכתבים ממקום גלותו בפאריס כתב המשורר היהודי היינריך היינה איגרת ובה הדברים הבאים:

"כשיצא הכלב הקטן שלנו לרחוב העיר, מיד באים הכלבים האחרים ומריחים בו באופן מיוחד וצוררים לו באופן מיוחד, כי כלבי-הנוצרים יש להם כפי הנראה 'רשעות' כנגד כלב-היהודים.  ובכן לא נותרו לי פה בלתי-אם העצים להתרועע אליהם".

הקטע הזה על הכלב היהודי מקבל משמעות עמוקה בשירו "שבת בת מלכה", בו הוא מתאר את היהודי  שחי ככלב כל ימות השבוע והופך למלך בשבת .

amos_oz_by_kubik

עמוס עוז. (צילום Mariusz Kubik, http://www.mariuszkubik.pl ויקיפדיה)

להמשיך לקרוא ←

  • לחץ כאן כדי להירשם כמנוי (חינם) להיגיון בשיגעון

מי מפחד ממשה פיגלין

תגובה אחת

משה פיגלין. מיהו "ליכודניק אמיתי". למטה: כרזה של "חרות" משנות החמישים.

נצחונו של פיגלין בפריימריס בליכוד עורר צהלות שמחה במפלגות השמאל הגוועות *  הידד, נחשף פרצופו האמיתי של הליכוד: ימין * אם ימין פרושו ירושלים. אם ימין פרושו סוף לנסיגות תמורת טרור. אם ימין פרושו גאווה יהודית וחינוך יהודי – אזי הרוב המכריע של העם הוא ימין * חבל שנתניהו עדיין לא הפנים זאת

אפתח בווידוי אישי. אינני "ליכודניק" ומעולם לא הייתי. את החינוך הפוליטי שלי קיבלתי מנעוריי בבית"ר ובקריאת כתבי זאב ז'בוטינסקי. הורי, בעלי מכולת בצפת, סיפקו מצרכים לפלוגת בית"ר בראש פינה. הכירו את שלמה בן יוסף, הרוג המלכות הראשון והושפעו ממנו. עד סוף ימיהם היו  גאים על כך שמחקו את החוב של הפלוגה לחנות. בהשפעת בן יוסף ובית"ר  שרתו רוב בני משפחתי באצ"ל ובלח"י. ילדותי עברה עלי במשפחה שסבלה מבידוד ומשטמה, אך תוך אמונה בצידקת דרכנו. אני רואה עצמי בית"רי עד היום.

מבית"רי לחרותניק

בבגרותי הייתי "חרותניק". כי תנועת החרות הוקמה בשנת 1948 כממשיכת דרכו של הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל). בחוקת היסוד של התנועה מופיעה מפת ארץ ישראל השלמה, משני גדות לירדן,  ועל הרקע שלה יד מחזיקה ברובה מכודן.  מצדי הסמל המלים 'מולדת וחרות'."

האידיאולוגיה של "חרות" הייתה ברורה וחד משמעית. היא הייתה מבוססת על משנתו של זאב ז'בוטינסקי, מייסד בית"ר והתנועה הרביזיוניסטית שמתוכה צמח האצ"ל. בתחום המדיני: ריכוז רוב העם היהודי בכל ארץ-ישראל משתי גדות לירדן, הקמת "קיר ברזל" בטחוני שיעצור את האויב הערבי. בתחום החברתי-כלכלי: משטר דמוקרטי ליברלי חופשי;  חברת סעד שבה ידאג השלטון לצרכי הפרט ולרווחתו  בתחום הבריאות, החינוך, הפרנסה, והדיור; התנגדות לסוציאליזם ולמלחמת מעמדות הפוגעת ביעדים הלאומיים.

הלוגו של עיתון "חרות", שביטא את עמדות התנועה היה: "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחרות האדם". בכרזה שפרסמה התנועה בראשית שנות החמישים. נאמר:  "חומת העיר העתיקה אינה גבול ירושלים, הירדן אינו גבול ארצנו, הים אינו גבול עמנו".

כישלון בבחירות הראשונות

עם אידיאולוגיה זו זכתה "חרות" בבחירות לכנסת הראשונה ב – 14 מנדטים. מפא"י בראשותו של בן גוריון זכתה ב – 46 מנדטים. ז'בוטינסקי האמין, כפי שכתב בשירו, "אלוהים לשלטון בחרתנו".  אך הוא כתב זאת בתקופה שבאירופה היו  12 מיליון יהודים שאת כולם ביקש להביא ארצה.
רוב הבית"רים עלו בעשן משרפות אושוויץ ובארץ השתלט  השמאל הציוני, בעזרת הפרובוקציה של הטלת אשמת רצח ארלוזורוב על הרביזיוניסטים.

מפא"י שלטה בכל מוקדי הכוח – הקרנות הלאומיות, מפעלי הכלכלה, הכנסת. אפילו בצה"ל לא אישרו מינויי קצינים זוטרים בלי אישור של המפלגה.

מחרות לגחל מחל וליכוד

שנים דישדש בגין באופוזיציה ללא תזוזה כמעט. (מספר המנדטים ירד ל-9 ועלה ל-17 אך ללא שינוי של ממש).  עד שהחליט להרחיב את המסגרת הארגונית על חשבון האידיאולוגיה.

תחילה צרף את הליברלים ( איחוד בין הציונים הכלליים והפרוגרסיבים) שהיו קרובים ל"חרות" בעמדותיהם נגד הסוציאליזם של השמאל, אך רחוקים מרחק רב בעמדות המדיניות.
תנועת החרות מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי הפכה לגח"ל (גוש חרות ליברלים) והחלה ההידרדרות של חרות ממפלגה אידיאולוגית למפלגה שואפת שלטון בכל מחיר. במהפך של 1977 שהעלה את בגין לשלטון כבר היה גוף חדש "ליכוד", שהיה מורכב מרסיסי  גופים והוקם למעשה על ידי אריאל שרון. בראש  הליכוד עמד  עדיין אותו מנחם בגין שקרא  שלושים שנה לפני כן לכיבוש עבר הירדן. אך הליכוד של 1977 כבר היה רחוק מרחק רב מ"חרות" של  1948 .

הדימיון בין ה"ליכוד"  לבין בית"ר ו"חרות" לבין  הליכוד ניתן להמחשה במימרת חז"ל אם הראשונים כבני אדם אנחנו כחמורים.

מ"חרות" לסיאובי מפא"י

"חרות" ההיסטורית היתה תנועה  כמעט משפחתית. בישיבות המרכז של פעם היו 15 חברים שהכירו איש את רעהו  עוד מפולין או מן המחתרת. כולם ידעו על פה את כתבי ז'בוטינסקי ורובם הכירו אותו אישית.   התרחבות המפלגה לתנועת המונים,  שמאז 1977 נטלה חלק בשלטון  וידעה לחלק ממנעמיו, הפכה את הליכוד למעין מפאי-ב'. לא מפא"י  מתקופת פריחתה ותפארתה אלא מתקופת הסתאבותה. מן התקופה בה אמרו שכל מפא"יניק הוא גם כדאיניק.

במרוצת השנים  חל  פיחות מתמיד באיכות האנושית, הן של מנהיגות התנועה והן של חבריה. וכתוצאה מכך  גם בעמדות האידאולוגיות שלה. התחיל בכך בגין שסילק בשיטתיות את כל אנשי הרוח משורות התנועה.  לימים יכול היה  לזקוף לזכותו את הנחת היסוד למדינה הפלשתינאית בקמפ דייויד הראשון..

הארזים ואזובי הקיר

רק  מנהיגים בודדים נשאו את נס האידיאולוגיה הז'בוטינסקאית. אצל רוב האחרים , ותיקים וחדשים,   חל פיחות מתמיד באמונה בצידקת הדרך. הפיחות הזה חל גם על שורה של "נסיכים", בניהם של מנהיגי התנועה ומפקדי האצ"ל-  דן מרידור , אהוד אולמרט, אריה נאור, צחי הנגבי, ציפי ליבני ורבייים אחרים.

ואם כך נהגו אררזי הלבננון מה יגידו אזובי הקיר.
אזוב כזה הוא חבר הכנסת מיקי איתן.

מסמך מיקי איתן ביילין

באמצע שנות התשעים יזם ח"כ מיכאל איתן, אז יו"ר הקואליציה של נתניהו, שיחות עם יוסי ביילין  בנושאי הליבה שבין ישראל לבין הפלסטינים. בשיחות השתתפו אישים שונים מן הליכוד, ביניהם מאיר שיטרית וכן אישים ממפלגת העבודה, ביניהם חיים רמון.
בעקבות שיחות אלה נחתם ב-22 בינואר  1997  מסמך "ביילין איתן". שהיה זהה למעשה להבנות שהשיג ביילין עם אבו-מאזן. משמעות המסמך: הסכמה לויתור על כל השטחים כמעט, עם קוסמטיקה פה ושם כמו חילופי שטחים וריבונות זמנית על ביקעת הירדן.

על הפרשה הזו כתב ביילין בספרו "מדריך ליונה פצועה": "לא העליתי על דעתי שמיקי, אחד מחברי הכנסת הניציים ביותר בליכוד, יתעניין דווקא בהבנות שהשגתי עם אבו-מאזן. הוא פתח ואמר שהמציאות השתנתה וכי מבחינתו, ברור שהחלום שכל ארץ ישראל המערבית תהיה בריבונות שלנו, אינו מעשי. אחרי שנחתם הסכם אוסלו ברור שמפת העתיד תהיה שונה מחלומות השדולה למען ארץ ישראל השלמה".
"קדימה" לאחור

ההידרדרות האידאולוגית של הליכוד היא שאיפשרה את הייצור המוזר הזה הנקרא "קדימה" שריכז בתוכו לא רק את רוב המושחתים של הליכוד אלא גם את כל אלה שהתכחשו לרעיונות היסוד של התנועה.

מציאות חברתית חדשה

במקביל לתהליכים האלה שבצמרת המפלגות הלכה והתגבשה בארץ מציאות חדשה. מציאות זו פתחה בפני נתניהו חלון הזדמנות היסטורי שעשוי להפוך אותו למנהיג גדול.

עמדתי על מציאות זו בשני מאמרים  "המאבק על גוש קטיף הוא ההתחלה"
ראה: http://www.zeevgalili.com/?p=267

ו"מה בין יהודי לישראלי" ראה http://www.zeevgalili.com/?p=249
ו
שני המאמרים ראו אור ב"מקור ראשון" המודפס,. הרעיון המרכזי בהם הוא שהמאבק העיקרי בארץ איננו בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים עולים חדשים וותיקים. המאבק הוא בין הרוב היהודי למיעוט הישראלי.

המאמר הראשון עורר את תשומת לבו של העוזר של דונאלד רמספלד והוא ביקש מאמנון לורד, עורך "מקור ראשון" לספק לו תרגום.

בריחה מהגורל היהודי

במאמרי אמרתי כי הישראליות היא הלך רוח ("אכול ושתה", "עכשוויזם"). יש בה ניסיון לברוח מן הגורל היהודי –  החל בנכונות להתבולל במרחב הערבי על ידי נשואי תערובת (כמו שהציע עורך הארץ גוסטב שוקן), דרך הקמת "מדינת כל אזרחיה"  וכלה בנסיגה אל מאחורי גדר הפרדה, כדי  לקיים כאילו "מדינה יהודית ודמוקרטית".

הישראליות חוצה גבולות של מפלגות, מוצא, השקפה פוליטית ומעמד חברתי. היא אופיינית אמנם לאליטות החילוניות המזוהות עם השמאל, אך יש גם אנשי ימין ופשוטי עם שנסחפו אליה. וגם חובשי כיפה שהם בחזקת ישראלים בני דת משה.

משנתו של אליעזר ליבנה

ציטטתי במאמרי  מדבריו של אליעזר לבנה, מחשובי ההוגים של תנועת העבודה, שאמר: "היהדות שוללת את עולם המושגים המערבי ואת סגנון החיים הנובע ממנו: רדיפת אושר קדחתנית; פולחן השפע החומרי;  אכסהביציוניזם מיני ומתירנות טוטאלית; מגלופוליס שורץ על סביבתו; הינתקות  מהבריאה. היהדות היא תרבות המקבלת את הכאב כחלק  מההישג ואת הייסורים כדרך ליצירה. את הוויתור כאמצעי להתעלות  ואת הנכונות להסתכן כיתרון… היהדות המקראית לא מובנת ללא עקדת יצחק  והיהדות הגלותית אינה מסתברת ללא מקדשי השם של וורמיזא ומגנצא.  אהבת ארץ ישראל אינה נקנית ללא ייסורים".

עוד אומר לבנה: "ניתוקם של ישראלים רבים מהגות יהודית  עושה אותם חסרי מגן מול רוחות תזזית הנישאות בקצף האופנה. חלק  ממפיצי ההשפעות הזרות  נמנה על חוגים אינטלקטואליים  הסבורים שיהודי גזול ממסורתו יכול להיות משכיל ורשאי להיות מדריך  בעמו. המאבק הפנימי בעיצומו.  ללא מערך חיים השונה  ביסוד מן ההפקרות המערבית והלבנטיניות  הסובבת תתקשה החברה הישראלית במבחניה הנפשיים והלימודיים, המשקיים והביטחוניים . התחשלותו של הישוב וכושרו של צה"ל  תלויים בהזדהות  אקטואלית עם ייחודו של (עם) ישראל.  אם ייחוד זה יתערפל, יימוט כוח ההגנה מבפנים. מצויים סיכויים  שהיסודות היהודיים בחברה הישראלית  יגברו על רוחות חוץ מפרקות. האזהרה חרותה כאן באש תמיד".

ברור שעם תאוריה כזו היה מיקי איתן אומר על לבנה, כפי שהכריז ביחלס למשה פייגלין, כי הוא בכלל לא ליכודניק.

היהודים הם הרוב כאן

במאמרי כתבתי עוד שהישראליות הביאה לפרוק המדינה  מערכיה הציוניים ומשורשיה היהודיים. מחולליה הם מיעוט  רב כוח – קואליציה של  מערכת פוליטית מושחתת, בעלי הון, אנשי אקדמיה ואנשי תקשורת הנתמכים על ידי מערכת משפטית המתנכרת לערכים היהודיים הבסיסיים.  לא רק את הזיקה לארץ ישראל ולתורת ישראל אלא גם את היחס לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה".
"רוב העם – חילונים, כיפות סרוגות, כיפות שחורות, עדות המזרח, עולי ברית המועצות – הם בעלי אינסטינקטים יהודיים בריאים.  הם עתידים להבין שהישראליות מובילה להתאבדות לאומית".
והיהודים הם הרוב כאן. ואם תירצו תוכלולקרוא לרוב הזה ימין.

פיגלין נכס או משקולת

מסיבה זו ינצח הליכוד ניצחון סוחף בבחירות. ופיגלין הוא נכס ולא משקולת על רגליו, כפי שמצהירה הנסיכה השמאלנית ציפורה-מלכה לבית לוחם האצ"ל  ליבני.

האם האידיאולוגיה של פייגלין היא המשך לאידיאולוגיה של ז'בוטינסקי?

תשובתי היא: במידה רבה כן.
בתחום הלאומי אין ספק. בתחום היחס לערביי ארץ ישראל ז' בוטינסקי היה ליברל שהבטיח שיווין זכויות מלא לערבים במדינה על שתי גדות לירדן. אבל רק לאחר שיהיה רוב יהודי מכריע בארץ. ועד אז  יש לשלוט בארץ גם בכוח של מיעוט. (דעה דומה השמיע אפילו חיים ארלוזורוב מן המנהיגים הבולטים של תנועת העבודה).

יאיר כממשיכו של ז'בוטינסקי

הממשיך האמיתי של ז'בוטינסקי  מבחינה אידיאולוגית הוא מייסד לח"י, אברהם שטרן ("יאיר") שבעקרונות התחיה שלו מופיע בעיקרון יד: "משפט הזרים. פתרון בעיית הזרים על ידי חילופי האוכלוסים".

ז'בוטינסקי לא יכול היה לכתוב משפט  כזה כי בימיו טרם הושמדה יהדות אירופה.

ז'בוטינסקי, שגדל בבית מתבולל, לא עמד על החשיבות של המשך השורשים היהודיים כפי שעמד עליהם אליעזר ליבנה אחרי שנות דור. אבל יאיר כתב באחד משיריו:

"כאבי שישא ביראה את תיקו
עם טלית בשבת אל בית התפילה
כן אשא בתיקי אקדחים קדושים
ל'ערבית' הברזל – עם מנין חדשים"

ובעיקר הראשון של עיקרי התחילה כתב יאיר:

"עם ישראל הוא עם סגולה; יוצר דת הייחוד; מחוקק מוסר הנביאים; נושא תרבות עולם; גדול במסורת ומסירות הנפש; ברצון החיים וכוח הסבל; באור רוחו, בבטחונו בגאולה".

ובעיקר השני הוא כותב:

"המכורה היא ארץ ישראל בתחומיה המפורשים בתורה (לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר  מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת בראשית ט"ז יח). היא ארץ החיים בה ישכון לבטח העם  העברי כולו".

הייתי מוסיף  שממשיך אמיתי ושלם של ז'בוטינסקי הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. אך זהו נושא רחב מכדי לדון בו כאן.

מהו הליכוד האמיתי

אם נחזור לראשית דברינו ברור שאין לדבר על מי הוא הליכודניק האמיתי. השאלה היא מה צריך להיות הליכוד האמיתי. ומי ישא את הדגל של המהפכה הציונית היהודית. אם הגורל הטיל זאת אל נתניהו והוא יבין זאת, הרי שתיפול לידיו  הזכות להיות אחד המנהיגים הגדולים של עם ישראל.

מה מפחיד את נתניהו

החשש של נתניהו מפני הסטיגמה של "ימין" מזכירה לי אגדה ערבית מצחיקה. מספרים על בעל דוכן לדברי סידקית שנערים ועוברים ושבים נהגו להטרידו  בשל דברים של מה בכך. כדי להיפטר מהם  נהג לומר להם שאי שם, מעבר לגיבעה, מחלקים אבטיחים חינם.  אחרי  שחזר על האמירה הזו  פעמים רבות ורבים נהרו  למקום האבטיחים מיהר לנעול את דוכנו. אמר: שם מחלקים אבטיחים חינם ואני יושב כאן.

זו  לא רק בדיחה. לעתים כולנו נופלים בפח של מניפולציה ריגשית וספין תקשורתי. היכרתי פירסומאי אחד שנהג לרכוש דרך קבע את הגרביים  ומוצרים אחרים שהוא נהג לשבח בפירסומיו. מרוב עיסוק שבחיהם שוכנע גם הוא משטיפת המוח הזו.

בריחה מן המציאות

כולנו עוברים שטיפת מוח של התקשורת ושל האליטות השמאליות. כולנו יודעים שהם משקפים בלוף אחד גדול, המוביל אותנו אלי תהום. כולנו יודעים שהעם הוא "ימני". כל התאוריה של "מרכז וימינה" או "מרכז שמאלה" זה ספין של האדלרים. אין דבר כזה מרכז. אין חצי הריון ואין חצי אמא. המרכז משקף את הבריחה מן המציאות ומהכרעה.

נתניהו נפל לדעתי למלכודת הזו של האבטיחים והגרביים ויש לקוות שיתעשת בזמן.

ראה "מי באמת גנב לנו את הליכוד"

http://www.zeevgalili.com/?p=296

  • לחץ כאן כדי להירשם כמנוי (חינם) להיגיון בשיגעון

העיתונאי שהציל את כבוד התקשורת

5 תגובות

קלמן ליבסקינד

קלמן ליבסקינד, עיתונאי יחיד  נגד כל הגל העכור

 

 

ביום שישי האחרון חשתי בושה עמוקה. בושה מן המקצוע בו עסקתי עשרות שנים. בושה מן התקשורת הישראלית, שדמתה לעיתונות הסובייטית בתקופה החשוכה ביותר של הסטאליניזם. משתווה אולי לעיתונות הצפון קוריאנית היום.

התקשורת הישראלית מעולם לא היתה פלורליסטית. אך שום ארוע לא שיקף את החד צדדיות שלה בבוטות כזו כמו ארועי חברון.

מי שרואה עצמו "נורמלי", מתקשה  להבין את מניעיהם ומעשיהם של חבורת הנערים והנערות, שהתמקמו ב"בית השלום" והחליטו לחסום בגופם עוד שלב בשרשרת נסיגות ההתאבדות של מדינת ישראל.  אולי מדובר בטרוף. אך מי שדעתו לא נטרפה אחרי חורבן גוש קטיף ותוצאותיו  הוא אולי חסר דעת בכלל.

 

שני צידי המישוואה

אבל גם השמאלן הקיצוני ביותר, אם עיניים לו בראשו  ומעט תבונה בליבו, מכיר ויודע מי עומד בצד השני של המשוואה.

מן הצד האחד: ממשלה שבראשה עבריין פלילי שאולי לא יצליח להימלט מן הכלא. ממשלה שחלק משריה יועציה ועוזריה, בהווה ובעבר, נמצאים תחת חקירה. ממשלה שאינה מצליחה להגן על אזרחיה – לא ממשפחות הפשע המאורגן  ולא ממדינות הפשע שבצפון ובדרום.  ממשלה ששר הביטחון שלה עומד בראש מפלגה קיקיונית פושטת רגל. שר ביטחון שברח בחרפה מלבנון ואיפשר את הקמת חיזבאללהסטן. שר שמאפשר מאז מונה לתפקידו את התחזקותה של חמסטאן שבדרום. שר ביטחון שתמיד ברח מכל אחריות (זוכרים את אסון צאלים, בו עמד כנפוליאון והתבונן בפצועים ובגוססים בלי להניד עפעף, בלי להגיש עזרה).

ומן הצד השני נערים "מטורפים", שאינם מבלים את לילותיהם בפאבים והעונש החמור ביותר בעיניהם הוא לשלול מהם את הזכות והחובה לשרת בצה"ל.
השאלות שלא נשאלו

מול המשוואה הזו צריך היה כל עיתונאי, בר דעת ובעל יושר מקצועי , לעצור לרגע ולחשוב לפני שהוא משרבט  על הנייר את דעותיו.
האם החלטת בג"ץ באמת חייבה לפנות את הבית מיד (לא !!! קבע השופט בדימוס טירקל).
האם נעשה מאמץ לפתור את הבעיה בדרכי שלום? (לא, אהוד ברק נהג כאחרון המאפיונרים, המחבקים את יריביהם לפני שהם תוקעים סכין בגבם).

מה שהתרחש בחברון קרע את הלב של כל יהודי הגון בארץ הזו. אך העיתונים יצאו בקריאות צהלה. שישו ושמחו. סוף סוף צה"ל ומג"ב והמשטרה מנצחים.

תדריך ממשטרת המחשבות

כולם כתבו כמעט באותה לשון, כאילו קיבלו תדריך ממשטרת המחשבות של 1984 (ג'ורג' אורוול).
בן דרור ימיני ("ראיתי והתביישתי"). בן כספית ("מחבלים יהודים"). עפר שלח (בחברון נזרעים זרעי התבוסה של צה"ל בעימות הבא). עד כאן מעריב.

ובידיעות אחרונות:  איתן הבר, ידיד אישי ומעריץ של ברק  (המסר אתמול: יש ממשלה בירושלים). נחום ברנע ("הפעם לא חזרו על המשגים בעמונה"). סימה קדמון (פינוי בית המריבה החזיר לתודעה את אהוד מהסיירת). אורי  משגב ("לתפארת המדינה").
רק אורי אורבך השמיע איזה ציוץ שה"מתנחלים" נתנו גול עצמי ליהדות הכיפה הסרוגה.  צר לי לומר זאת, אבל אורי אורבך החביב הכליל עצמו בין אלה המכונים "דוס מחמד" –  מושג מבריק שהוא  המציא לגבי כמה חובשי כיפה שבתקשורת.

העיתון היחיד שנהג בהגינות הוא "ישראל היום" בעריכת עמוס רגב, שנתן מקום לצליל שונה מן הקקופוניה של התקשורת. הוא פירסם שני מאמרים, פרי עטם של יו"ר מועצת ישע דני דיין ושל אורית סטרוק יו"ר ארגון זכויות האדם ביש"ע.

גם דן מרגלית זכור לטוב בכך שחזר והצהיר כי מי שקורא בעיון את החלטת בג"ץ אינו מוצא בו הוראה  לפינוי מיידי של הבית.

(אינני מכליל במילה "תקשורת" את "מקור ראשון" העיתון בו הופיע טור זה כ-11 שנים. הוא העמיד את מיטב כותביו, ובראשם אמנון לורד העורך וחגי סגל  כדי להשיב מנה אחת אפיים לגל העכור. אך בהיותו עיתון סקטוריאלי דל תפוצה לא נשמע קולו).

הצדיק היחיד בסדום

הצדיק היחיד בסדום התקשורתית היה כתב מעריב קלמן ליבסקינד, במאמר, שעורכי העיתון דחקו לעמוד השישי,  הוא כתב דברים כדורבנות נגד כל הזרם העכור של  התקשורת כולה.  ועל כך הוא ראוי לקבל בבוא היום את פרס ישראל לתקשורת.

להלן המאמר  במלואו:

ד מ ו ק ר ט י ה     מ ז ו י פ ת

 

הצעירים שנאספו ב"בית השלום" נעדרו בשבועיים האחרונים מהלימודים, אבל את שעור האזרחות שמעבירה המדינה הם למדו היטב. ומסקנת השעור הזה היא שבמקום שבו השלטון משתמש בדמוקרטיה לפי צרכיו, הדרך היחידה שנותרה היא דרך האלימות.

הנוער הזה ראה את אריאל שרון משקר לבוחריו ומקבל מהתקשורת מחיאות כפיים סוערות.

הוא ראה כיצד חברי הליכוד דוחים בהצבעה את תכנית ההתנתקות  ולא הבין איך העיתונות מצליחה גם לעודד את ראש הממשלה לצפצף על הכרעת הרוב וגם להסביר שאלו כללי הדמוקרטיה.

הנוער הזה מביט מיואש במנהיגיו ניגפים שוב ושוב בבג"צ, כשהשמאל הקיצוני רושם שם כמעט מאה אחוזי הצלחה.

הוא רואה איך הדרוזים בפקיעין מתפרעים, שורפים ותוקפים שוטרים בגלל אנטנה סלולארית וזוכים לאהדה השמורה לקרבנות. איך כשערביי עכו מציתים ישיבה, התקשורת מתייחסת אליהם בסלחנות, בעוד אותו היא מסמנת כאויב.

הוא לא מבין למה כשהערבים מחללים קברים בבית העלמין היהודי בחברון העיתונות לא מוצאת לזה מקום אפילו לצד מודעות האבל, וכשילד יהודי עושה את הפעולה ההפוכה מתייחסים אליו כמו אל ניאו נאצי.

הוא לא תופס איך עיתונאים יוצאים למלחמת קודש נגד הריסת אולם הכדורסל המיתולוגי של הפועל ת"א, ואיזו אמונה יוקדת אצלם כשהם נלחמים נגד הריסת הקיוסק שבו שתה ביאליק את הקפה הראשון שלו, אבל מסתכלים עליו כמו על משוגע כשהוא מבקש לגור בעיר האבות.  כשהפועל ת"א והשתיים סוכר של ביאליק חשובים יותר מאברהם אבינו, אז מי כאן לא נורמלי, הוא שואל, אנחנו או אתם במדינת תל אביב?

כשהוא רואה בסקרים שמחצית העם חושבת כמותו, אבל לא מוצא שריד מהמחצית הזו בעיתונות,  ברור לו שמשהו כאן מזויף. ואת המשחק הזה הוא לא מוכן עוד לשחק.

והנוער הזה מתבונן ולומד ומפנים בצער שכאן רק הכוח מדבר.  כשהפלסטינים רצחו יהודים הם קיבלו את גוש קטיף. כשערביי ישראל התפרעו באוקטובר 2000 הם קיבלו חיבוק מוועדת אור. תושבי כפר קאסם יודעים שהם פטורים מתשלום אגרת הטלוויזיה כי לאף אחד אין אומץ לעקל להם אותה. הבדואים בונים איפה שבא להם בידיעה שכדי להרוס להם קיר צריך לגייס אוגדת מילואים.

מישהו אמר שלטון החוק?

ציבור איכותי, מתנדב  ותורם חש סביבו מצור הולך וחונק בחסותה של דמוקרטיה מזויפת  והחלקים הבריאים שלו, שנציגיהם הצעירים הגיעו לחברון, הפנימו את זה.

במדינה שבית המשפט שלה פוליטי, שבעיתונות שלה אין זרימת דעות ושבה חצי עם לא מוצא מקום בשיח התקשורתי, שאף אחד לא יתפלא כשכלי התקשורת היחיד שנותר היא האבן.
קלמן ליבסקינד
*  *   *

קלמן ליבסקינד נולד לפני 38 שנים במושב שיתופי ניר גלים של הפועל המזרחי. למד בקבוצת יבנה ובישיבת אור עציון.  בצה"ל שרת במודיעין. לאחר שחרורו עבד כמה שנים כחוקר פרטי. הצטרף לעיתון "מקור ראשון"  עם היווסדו בשנת 1997 ובלט עד מהרה כתחקירן מעולה, שהעשיר את העיתון הצעיר בסקופים למכביר. לאחר 5  שנות עבודה ב"מקור ראשון" צדה עינו של עורך מעריב, אמנון דנקנר, את  איכותו של ליבסקינד והציע לו לעבור ל"מעריב".

המו"ל והבעלים של "מקור ראשון" באותה תקופה היה מייקל כריש ז"ל.  כשנודע על כוונתו של ליבסקינד לעבור ל"מעריב" שאלתי  את מייקל כריש: מדוע אתה מוותר על עיתונאי מקצועי מן המדרגה הראשונה, שיכול להתחרות בהצלחה בעיתונים חוקרים של העיתונות המסחרית. כריש השיב לי כדברים הבאים: "לא השקעתי במקור ראשון את מיטב כספי  כדי לעשות רווחים, אלא כדי להשפיע על השיח הצבורי ועל התקשורת. אם התלחנו לגדל בתוכנו כישרון  כזה והוא עם כשרונו והשקפותיו עובר לעבוד באחד משלושת העיתונים הנפוצים, הקובעים את הטון במדינה, אני רואה בכך הצלחה  ביעד שקבעתי".
חלקתי אז על דעתו של המו"ל. אמרתי לו כי ויתור על כישרון כזה מקטין את סיכויי "מקור ראשון" להפוך לעיתון מקצועי ונפוץ.

השבוע נכחתי שמייקל כריש ז"ל, אציל נפש וצדיק תמים, צדק. יהי זיכרו ברוך.
זאב גלילי

*        *       *

ראה איך הפכה התקשורת רדודה שמאלנית ומושחתת

 

 

 

 

 

  • לחץ כאן כדי להירשם כמנוי (חינם) להיגיון בשיגעון

בעל הבית השתגע

6 תגובות

 

אהוג אולמרט ויקיפ'יה אנגלית

אהוד אולמרט ויקיפ'יה אנגלית

על פרשת זליכה ושחיתות התקשורת

http://www.zeevgalili.com/?p=510

"אחריי המבול"  אמר לואי ה-15, המלך האחרון של צרפת לפני המהפכה.

התנהגותו של אולמרט בימים אלה מזכירה את הממרה הזו של המלך הבורבוני, אך בתרגום לעברית ישראלית אפשר לומר "בעל הבית השתגע".

מאז התפטר מתפקידו, ביוזמתו האווילית  של אהוד ברק (אווילית מנקודת מבט  של האינטרסים של ברק)  כאילו נולד אהוד אולמרט חדש.

פרשנים פוליטיים מוצאים נימוקים מתוחכמים להתנהגותו, המוזרה כאילו. הוא רוצה למצוא חן בעיני הציבור לקראת משפטו. הוא רוצה לנקום הן בציפי ליבני והן באהוד ברק, שתקעו סכין בגבו. הוא רוצה לרסק את קדימה כדי שיוכל לעשות קאמבק פוליטי בבוא הזמן (אחרי שישלים את תקופת מאסרו  ואחרי שתסתיים תקופת הקלון).

כל אלה אין בהם כדי להסביר את התנהגותו שבאה לידי ביטוי בתחומים רבים, אך בולטת במיוחד בפזרנות הנדיבה שהא מגלה עכשיו.

 

"למגן עצמנו למוות"

לפני חודשים לא רבים השמיע הצהרה נואלת: "לא נמגן עצמנו למוות". מאז המלחמה לא עשה מאומה כדי למגן את הצפון החשוף לרבבות קטיושות, והתווכח על כל עשרה מטרים מגבול הרצועה, אם הם ראויים למיגון אם לאו. ובינתיים לא עשה כלום.  עכשיו הוא מגלה לפתע נדיבות ומוכן למגן כל אחד מן הבתים בשדרות ובכל הישובים עוטפי עזה.

רשת ביטחון לפנסיות

לשיא  ההתפרעות הגיע בהתנגשות חזיתית עם שר האוצר ופקידיו סביב התוכנית לפרוס רשת ביטחון לקרנות הפנסיה. עוד בהיותו בוושינגטון, בפגישה עם הנשיא בוש, הכריז כי הוא מבטל את תכניתו המצומצמת של בראון, שעיקרה השקעות בתשתיות והתערבות בשוק ההון.

כשבא ארצה הציע אולמרט תוכנית רחבה יותר שעיקרה פריסת רשת ביטחון  לקרנות הפנסיה. תכנית זו, בעיקריה,  נתמכת הן על ידי פרופסור ברוורמן  והן על ידי  בנימין נתניהו והן על ידי נגיד בנק ישראל – שלושה אנשים שמבינים משהו בכלכלה. ודאי יותר משר האוצר ומפקידי משרדו.
אני חש צורך לבלוע את לשוני אך איני יכול שלא להודות שאהוד אולמרט צודק ולא  פקידי האוצר.
מכתב חצוף של פקידים

בעיקבות יוזמתו של אולמרט הריצו פקידי האוצר  מכתב, שאי אפשר לכנותו אלא חצוף. המכתב נשלח  לנציגו של אולמרט, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, מנואל טרכטנברג.

במכתב כותבים אנשי האוצר הבכירים בין היתר כי מרכיבי התוכנית שהעלה אולמרט "אינם מתואמים עמנו, הם מנוהלים בידי מי שאינם מוסמכים לחייב את המדינה, הרעיונות המועלים במשאים-ומתנים אלו אינם מתוקצבים, הם אינם משקפים עבודת מטה מקצועית של הגורמים האמונים על נושאים אלו והם לא נבחנו בראי ההשלכות החמורות שעלולות לנבוע מהם".

מי הם פקידי האוצר

קטונתי מלהכניס את ראשי  בין אשלי רברבי כאלה  – מומחי האוצר מצד אחד  ואולמרט הזוכה לתמיכה רחבה מצד שני.
אבל אינני יכול לשכוח שאותם פקידים, המגינים בחרוף נפש כזה על  תכניתם המובילה לאסון חברתי וכלכלי,  הם אלה שהתייצבו מול מצלמות הטלוויזיה והשמיצו במילים חריפות את החשב הכללי הקודם ירון זליכה.  הם נתנו יד להדחתו של האיש שחשף את שחיתותו של אולמרט  ואת שחיתותה של  המערכת הפוליטית כולה , את יחסי הון-שלטון-תקשורת המוצצים את לשד המדינה.  ולא פחות חמור: את הברדק הגדול שגילה זליכה באוצר,  כאשר שר האוצר נתניהו  מינה אותו  לחשב בכללי. הברדק הזה, שגרם לביזבוז הון עתק  מכספי המדינה, הוא  שאיפשר גם את המערכת המשומנת של מיכרזים פיקטיביים, העדפות אישיות, מיניים לא ראויים  ומעשי שוחד גלויים וסמויים.

גילוייו של זליכה

אתרכז כאן בגילוייו של זליכה (בספרו "הגווארדיה השחורה") אודות מחדלי משרד האוצר שאיפשרו את מעשי השחיתות וגרמו להידרדרות המשק לפשיטת רגל, עד שבא נתניהו והציל את כולנו.

בין  גילויי זליכה, על מה שהוא מכנה "גווארדיה שחורה של פוליטיקאים מושחתים ופקידים מתקרנים":

* בפגישה הראשונה של נתניהו וזליכה עם  פקידי האוצר  גילה החשב הכללי הקודם, ניר גלעד, כי  הגרעון השנתי בתקציב המדינה  עלול להגיע ל-8 עד 10 אחוזים. זאת, בגלל ירידה מתמדת בהכנסות, למרות העלאות בלתי פוסקות במיסים.

*  נתניהו הופתע מן האומדן הכללי הזה. ההבדל בין 8 ל-10 אחוזים הוא הבדל של 10 מיליארד שקל. אינכם מסוגלים להגיע לרזולוציה גבוהה יותר? שאל נתניהו.

* זליכה: "לנתניהו ולי לא היה ספק. ממשלת ישראל הגיעה לפשיטת רגל".

מיליארדים על הריצפה

* זליכה מתאר את פעולתו הראשונה כחשב "לאסוף את  המיליארדים הרבים שהממשלה מניחה על הריצפה, הפקר לבעלי עניין לחוסר מקצועיות ולאי יעילות מחפירים"

• זליכה נדהם לשמוע מפי קודמו בתפקיד, ניר גלעד, שבגלל גודל התקציב ומיעוט הזמן העומד לרשותו של החשב, אל לו להתעסק  בדיונים העוסקים בתקציב של פחות מ-20 מיליון שקל.

• משמעות העצה הזו של ניר גלעד, אומר זליכה, היא שעל מרבית תקציב המדינה אין פיקוח אמיתי.

• זליכה גילה שהממשלה עצמה (כלומר האוצר)  עוברת על החוק של מס הכנסה על ידי מתן טובות הנאה לשרים, שופטים, פקידים ואלופים, בלי שאלה יחויבו לשלם מס כחוק. רב אלוף התבוסה בלבנון, דן חלוץ, לא היה מרוצה מהתערבותו של זליכה.

• הממשלה אינה פורעת חובות לספקים בזמן וגורמת בעקיפין לשרשרת של הפסדים ופשיטות רגל ונזקים כבדים למשק כולו.

אין רישום נכסים וחובות

• עד לכניסתו של זליכה לתפקיד לא היה באוצר רישום מדוייק של חובות שחבים גופים שונים למדינה. לפיכך גם הכנסת לא קיבלה דיווח אמין על הקף החובות בסעיפי התקציב.

• במשרדים שונים נחתמו התחיבויות לקבלנים ולספקים ללא אישור החשב בכללי ובניגוד לחוק.

• אחד  הגילויים המדהימים ביותר של זליכה היא העובדה שרכוש המדינה שערכו נאמד במאות מיליארדים איננו רשום בשום מקום, ונכסים רבים מתגלגלים לידייפ פרטיות.

• רכוש זה איננו כולל רק נכסים חומריים אלא גם נכסים רוחניים, פרי המצאות ופיתוחים שנעשו מתקציב המדינה ושייכים למדינה.

זהו רק קצה הקרחון של גילויי זליכה ודי בהם כדי להטיל ספק גדול  בכשירותם של פקידי האוצר להחליט מה טוב למדינה עכשיו.

מניעיו של נתניהו

נשאלת השאלה מה מניע את נתניהו לתת יד לתכנית לפריסת רשת ביטחון רחבה על קרנות הפנסיה. לכאורה היא נוגדת את שיטתו לריסון תקציבי. מספרו של זליכה ניתן להבין כי הצלחתו של נתניהו בתכניתו הכלכלית (שזליכה היה שותף בכיר בתיכנונה וביישומה) שמה דגש על האווירה הציבורית. על חשיבות האמון של הציבור ביציבות המערכת הכלכלית. ומה שחשוב לא פחות: זליכה, כמו נתניהו, רואה בהרחבת תעסוקה ובצריכה הפרטית את מנוע הצמיחה המהיר והמשמעותי ביותר  במשק.
רשת ביטחון  לפנסיות היא תנאי הכרחי לעצור את כדור השלג  של המיתון הבא עלינו. הואיל ויש להניח שאחרי  הבחירות נתניהו הוא שינהל את המדינה, אפשר לסמוך עליו שהוא יציל את הפנסיות החדשות כפי שהציל את הפנסיות ההסתדרותיות שפשטו את הרגל (ועל כך אחזור לדון במאמרי הבא).

השיגעון החיובי של אולמרט

אם נחזור לבעל הבית שהשתגע אפשר לומר כי יש כאן תופעה של הפוך על הפוך. כשאולמרט היה "נורמלי" הוא הרס את המדינה – בשחיתות, במינויים לא ראויים, במדיניות הכלכלית ובהפקרות בה  ויתר לפלסטינים ולסורים עד שאפילו בוש נזף בו ("למה אתה נותן להם את הגולן חינם").

דווקא אולמרט "המשוגע" הוא אולמרט חיובי. אם הוא השתגע בתחום הפנסיות והמיגון אולי בחודשיים שנשארו לו עד לבחירות הוא ישתגע גם בתחום המדיני. יבהיר שאין בצד הפלסטיני עם מי לדבר, שאת החמאס צריך להכריע, שהגולן הוא נחלת אבותינו ונמצא בריבונות ישראל יותר שנים משהיה בריבונות סורית.
אולי. הרי, כפי שאמר פעם חברי אליהו עמיקם ז"ל:   "הנס הוא הדבר הריאלי ביותר במזרח התיכון".

  

"גווארדיה שחורה של פוליטיקאים מושחתים ופקידים מתקרנפים". ירון זליכה ויקישיתוף

"גווארדיה שחורה של פוליטיקאים מושחתים ופקידים מתקרנפים". ירון זליכה ויקישיתוף

  • לחץ כאן כדי להירשם כמנוי (חינם) להיגיון בשיגעון

"אנחנו זקוקים לאובמה משלנו"

5 תגובות

אפרים אילין (למעלה) וה"אובמה" שלו, פרופסור אבישי ברוורמן(צילומים: זאב גלילי)

 

  

אפרים אילין, בן 97, עדיין צלול וחד כתער  *  הוא זוכר את המשבר הגדול של 1929 ואת השלכותיו החברתיות *  הוא הפך מיליונר בדולרים כבר ב-1944, בהיותו בן 34  * שיטותיו המסחריות נלמדו במחלקות למינהל עסקים באוניברסיטאות  * יש לו מה להגיד על  הצונאמי הכלכלי העובר על העולם  ומה ישראל צריכה לעשות כדי לצאת מחוזקת מן המשבר * עיקרי תורתו: לשפוך הרבה כסף בתשתיות ובחינוך, והעיקר: למנוע אבטלה בכל מחיר * איש אחד בפוליטיקה הישראלית יכול לדעתו לחולל את המפנה: פרופסור אבישי ברוורמן * "רק הוא יכול להיות האובמה הישראלי"

 

התחיל במכירת זבל

גילוי נאות מחייב אותי לומר כי אפרים אילין הוא ידיד אישי עשרות שנים, מאז סייעתי לו לכתוב את ספר זכרונותיו "על החתום" (הוצאת מעריב 1985). ספרו של אילין מחזיק 293 עמודים, אך סיפור חייו המלא היה דורש עשרות כרכים ואלפי עמודים.

אילין החל את דרכו הכלכלית במכירת זבל אורגני לחקלאים בנס ציונה. היא נמשכה בתפירת מדים לצבא הבריטי והגיעה לשיאה הראשוני ברעיון גאוני. ערב סיום מלחמת העולם  הוא  העביר  אלפי טונות כותנה ממצרים, דרך ארץ ישראל, לאיטליה המשוחררת.
בהעדר מערכת בנקאית פעילה קיבל מן התעשיה האיטלקית חוטים בתמורה לכותנה שמכר לה. באירופה ההרוסה, שלאחר מלחמת העולם השניה, שהיתה רעבה לדולרים, הוא פיתח את השיטה של סחר חליפין. קפה קולומביאני תמורת  ציוד אופטי ממזרח גרמניה,  שהוחלף במטילי ברזל שהומרו לג'יפים שיובאו לארץ. במהלך פעילותו  הכלכלית גילה משיכה עזה ליצירות אמנות,  רכש אוספים גדולים  של אמנים בלתי ידועים, שהוא זיהה את הפוטנציאל שבהם והם הפכו לאוצרות. הוא העמיד את מומחיותו לרשות קבוצת בנקים, שהקימה ביוזמתו קרן נאמנות להשקעה ביצירות אמנות שהערך של יצירותיה במושגים של היום מגיע למיליארד וחצי דולר. את מומחיותו באמנות העמיד גם לרשות הוותיקן כיועץ לאוצרות האמנות של הכס הקדוש.

"נורה" שהצילה את המדינה

בצד עסקיו היה אילין, מנעוריו, פעיל נמרץ במאבק להקמת המדינה. בהשפעת נאום של זאב ז'בוטינסקי,  ששמע עוד כשהיה תלמיד בגימנסיה הרצליה, הצטרף לאצ"ל. הוא מילא תפקיד חשוב באירגון עליה ב' של האצ"ל, היה בקשרים הדוקים עם דוד רזיאל ועם אברהם שטרן ושרת את המודיעין של המחתרת.

ערב הקמת המדינה העמיד את קשריו, ניסיונו ורכושו לרכישת נשק. הלווה את כל כספו לצורך רכישת נשק, אירגן את הבאת האוניה "נורה", שהנשק שלה שימש את מבצע נחשון ולדברי דוד בן גוריון הציל את המדינה. הוא  אירגן את העברת הספיטפיירים דרך יוגוסלביה,  השיג את ספינות הטורפדו האיטלקיות ("ספינות יוחאי") שהיו בסיס לשייטת 13 ושימשו להטבעת אוניית הדגל המצרית.  הפעיל את קשריו לשיחרור יהודי רומניה  והעלאתם לארץ תמורת  צינורות לקידוחי נפט שסיפק לרומנים (תוך עקיפת האמברגו האמריקני). בראשית שנות החמישים הקים את תעשיית הרכב הראשונה של ישראל ("קייזר אילין") שהרכיבה  מכוניות אמריקניות, צרפתיות ויפניות. משך שנות קיום המפעל בחיפה הוא סיפק את כל צריכת הארץ במכוניות וייצא לחוץ לארץ רבבות מכוניות. הוא  הקים גם מפעל לגלגלי שיניים באשקלון, המשמש עד היום לייצור חלקים לטנק המרכבה.

לא קיבל את פרס ישראל

זהו בקצרה סיפור חייו  של האיש שהיה ראוי לקבל מכבר את פרס ישראל על מפעל חייו. המליצו עליו לקבלת הפרס אישים מכל קצווי הקשת הפוליטית: שמעון פרס, שולמית אלוני, מאיר פעיל, לובה אליאב, אריאל שרון, פרופסור אבישי ברוורמן ועוד רבים. אך בכל השנים העדיפה ועדת הפרס להעניקו ליצרני תחתונים, משווקי יהלומים,מפעלי הימורים ודומיהם.

פגשתי את אילין בביתו התל אביבי (אזורי חן),  ספון בין יצירות אמנות שלא יביישו מוזיאון ממוצע, מקיים שיחות טלפון ומתכנן תכניות שהקרובה בהן אירגון תערוכה שנושאה "אמנות בבית והבית באמנות" שתפתח במוזיאון תל אביב ביום שליש 25 בנובמבר  בשעה 20.00.

זוכר את משבר 1929

"אני בין היחידים שנותרו בחיים שחוו את המשבר הכלכלי של 1929" – פותח אילין את הרצאותו-תכניתו. זו היתה השנה בה קיבלתי את תעודת הבגרות והשתתפתי עם קבוצה של ירמה הלפרין בתשעה באב בהפגנה ליד הכותל המערבי.

ניצני המשבר, שהחל בארצות הברית, ניראו גם בארץ. אבא, שהיה באותה תקופה  פרדסן אמיד  (בטרם התרושש), שלח אותי לליאג' שבבלגיה, שם כבר היתה אחותי, במטרה  שארכוש השכלה בתחום התעשיה.

ז'בוטינסקאי עם השקפות של מרץ

בבלגיה היה מורגש המשבר בכל פינה. מצבי יחסית היה טוב. אבא המשיך לשלוח לי פעמיים בחודש, בכל פעם  3 לירות שטרלינג שאותם לווה לא פעם בשוק השחור. אבל התקופה הזו הטביעה את חותמה על השקפת עולמי. אף שמבחינה פוליטית הערצתי והזדהיתי עם תורתו של ז'בוטינסקי, הנה מבחיה חברותית הפכתי למה שקרוי איש שמאל. בתחום הזה אני קרוב היום למרץ יותר מאשר למפלגות הימין.

הלכנו אז, אני וחברי  הסטודנטים, לשמוע את נאומיהם חוצבי הלהבות של  מנהיגים סוציאליסטיים.קראנו בשקיקה את ספריו של  הסופר האמריקני אפטון סינקלייר ("נפט" "ג'ונגל" ועוד ספרים) בהם תקף את הקפיטליזם החזירי האמריקני, את ההתעללות בפועלים קשי יום ואת אי הצדק שבשיטה הקפיטליסטית. במיוחד אני זוכר את התאור הנורא של פועל שעבד ליד המכונה לטחינת בשר וידו נקטעה והתערבבה בבשר  הבקר.

כשלון הקפיטליזם

ליאז' היתה רחוקה מוולסטריט אך מה שראיתי שם היה מידגם של כשלון השיטה הקפיטליסטית הקלאסית. חלונות הראווה של החנויות היו נוצצות ומלאות כל טוב.  וליד החלונות עמדו  אנשים רעבים ללחם, שלא היתה בכיסם פרוטה לרכוש כפתור. גרתי אז בשכונת פועלים ובעל הדירה בה התגוררתי  היה מנהל מפעל. אך השכר שהרוויח לא הספיק  לחמם את הבית והיינו מצטופפים במטבח שהיה מעט חם.  השרותים היו בחצר.

הואיל ומצבי היה יחסית טוב והפרוטה היתה מצויה בכיסי הייתי נוסע לאוניברסיטה, מרחק כמה קילומטרים מדירתי, ברכבת עילית. סטודנטים שראו אותי תקפו אותי. האם אתה חולה שאינך יכול ללכת ברגל ומבזבז כסף על נסיעה ברכבת?

סטודנטים רעבים ללחם

במרוצת הזמן השתפר מצבו של אבא (לאחר שבריטניה ביטלה את הצמדת המטבע לזהב) והוא שלח לי מעט יותר כסף. אך הנורמה  אז היתה שאינך יכול לאכול לשובע כשחבריך רעבים והיינו מתחלקים במה שיש לנו.  בליאז' היו כ-3000 סטודנטים יהודים ממזרח אירופה. הם באו לכאן כי הלימודים באוניברסיטה היו זולים  והוצאות המחיה נמוכות יחסית. כל זאת בזמנים נורמליים לא במשבר שגרם לאבטלה המונית.

הפועל כשותף במפעל

ברבות הימים הפכתי לתעשיין ומעסיק גדול. אך באותה תקופה למדתי לדעת שקפיטליזם יצרני לא יכול להתבסס על ניצול  והתעלמות מצרכי העובד. הניסיון ההיסטורי לימד את העולם כי  אם אתה מנצל את הפועל ואינך נותן לו שכר הוגן זו לא רק בעיה מוסרית וחברתית. זו תפיסה לקויה גם מבחינה כלכלית. כי בדרך זו  אתה גם מאבד צרכנים שבהם תלויה הנעת המשק.

תמיד ראיתי בפועל  שותף למפעליי. כשהקמתי את מפעל המכוניות בחיפה  קיבלתי פועלים (רובם אז היו עולים חדשים) חסרי כל ניסיון. יהודים מעולם לא ייצרו מכוניות. שלחתי אותם להשתלמות בשכר מלא. דאגתי שתנאי העבודה במפעל יהיו נעימים ככל האפשר.  אולמות מוארים, מידשאות וירק ומזון באיכות מעולה. אני עצמי חובב בישול והייתי בוחר טבחים שהיו שפים ומכתיב להם את התפריט. אצלי לא פוטרו פועלים, גם לא בתקופות משבר,   אלא במקרים יוצאי דופן. וכשסגרתי את המפעלים לא נשאר פועל אחד שלא קיבל את המגיע לו.

חשיבות עליונה לחינוך

אותה תקופה בליאז' למדתי משהו נוסף  ברמה האישית והלאומית: חשיבות החינוך. אבא הרחיק ראות ושלח אותי לעיר תעשייתית בליאז', כדי להרחיב את השכלתי בתחומים שלא היתה כל אפשרות ללמוד בארץ.

על חשיבות ההשכלה שרכשתי שם למדתי בתקופות מאוחרות יותר. בתקופה בה קיימתי משא ומתן עם השלטונות הרומניים על שיחרור יהודים הם נדהמו לגלות את מידת ההתמצאות שלי בטכנולוגיה של הנפט. כשחתמתי עם מפעל קייזר האמריקני את החוזה לאספקת חלפים למפעל שהקמתי בחיפה  הם בחנו את הבנתי בטכנולוגיה של מכוניות.  למדתי  אז ויישמתי את התפיסה שלעולם אל תעשה עסק בתחום שאינך מבין בו. כשבניתי מכוניות הכרתי כל בורג בכל מכונית שבניתי, וכך גם במכלול גלגלי השיניים למרכבה, וכך כשסיפקתי כותנה לתעשיית הטקסטיל של איטליה בתום המלחמה.

המוח היהודי הוא המשאב

ואם נחזור לימינו ולמצבנו  הדבר שמדיר שינה מעיני  כבר שנים הוא מצב החינוך בארץ. אין לנו חומרי גלם והמשאב החשוב ביותר שלנו הוא המוח היהודי. אבל כדי להפיק מן המוח היהוןדי את המכסימוםצריך לתת לו את כל האמצעים כדי להתפתח.

כדי לעשות זאת צריכים לעסוק בחינוך אנשי מקצוע,  לא פוליטיקאים. שהפוליטיקאים ידאגו רק לתקציבים המתאימים.  אני פשוט משתגע כשאני קורא שבמבחנים בינלאומיים במתמטיקה אנחנו  במקום נמוך יותר ממדינות עולם שלישי.

המשק דומה לגוף אנושי

ומכאן לניתוח מצבנו  הכלכלי.  אני משווה משק של מדינה מודרנית לגוף אנושי. כשהדם זורם בעורקים בצורה נורמלית, המערכות שלו פועלות בהדדיות ובצורה תקינה,   האדם הוא בריא יצרני וחי. אם יש תקלה, למשל אם לחץ הדם עולה או יורד, הרופא נותן גלולה מתאימה והגוף חוזר לפעולה תקינה. אם מזניחים את תחזוקת הגוף מופיעים סיבוכים, ארוע לב או ארוע מוחי ואם ההזנחה מתמשכת ורשלנית הגוף גם יכול למות.

משל אחר למערכת הכלכלית היא  התנועה הסואנת  בגבישים של עיר גדולה. תקלה קטנה במערכת הרמזורים ומיד נוצרת מהומה ומבולקה, מכוניות רבות פוגעות זו בזו ולבסוף התנועה נעצרת.

חשיבות הגורם הפסיכולוגי

קיים גורם נוסף, אולי החשוב ביותר, שיש בו כדי  להשפיע גם על החולי וגם על הבריאות  של הגוף האנושי ושל המשק המודרני. זהו הגורם הנפשי.

בחוסר צניעות אני מוכן להביא את עצמי לדוגמא.  עברתי בחיי שורה של תאונות קשות שלא השאירו כמעט עצם שלמה אחת בגופי (הראשונה היתה  כשנסעתי  לבסיס הגיוס לצבא הבריטי ופציעתי הקשה מנעה את גיוסי. בשנים האחרונות התהפכה מכוניתי כמה פעמים, נפלתי ושברתי את כתפי ועוד ועוד). כיום אני בן 97 ובאחרונה נתגלה סרטן בגופי.  הצלחתי להתגבר בעבר על המכות שספגתי  (גם מכות כלכליות כמובן) וןאני מתגבר עכשיו על מחלתי ועל גילי רק בכוח הרצון שלי. אני בטוח ומאמין באמונה שלמה שהכוח הנפשי הגנוז באדם ממלחא  תפקיד מרכזי בריפוי ובהתגברות על משברים ומחלות.  ומה שנכון לגבי האדם הבודד נכון גם לגבי החברה כולה שהתנהגותה משפיעה על המערכת הכלכלית.
אי אפשר לרפא את חוליי המשק רק על ידי נקיטת אמצעים פיסקליים, או על ידי  הכנת תכניות גרנדיוזיות, בלי להביא בחשבון את הגורם האנושי שהוא החשוב ביותר. המשבר הנוכחי הוא פרי תהליך דומינו שבו שרשרת גורמים התלויים זה בזה מתמוטטים ומושכים אחריהם את המשקים של העולם כולו.
חלק גדול מן הנפילות  אינו נובע מסיבות כלכליות ופיננסיות טהורות אלא מאלמנטים פסיכולוגיים. לכן דבר ראשון יש לפעול על האלמנט הפסיכולוגי.  וזה הפתרון גם למשק הישראלי.

להבטיח לחוסכים את כספם

המצב בו  אנשים חסכו כל ימיהם כדי שתהיה להם משענת לעת זיקנה ומגלים עכשיו שהפנסיה שלהם נעלמה אי שם בהשקעות של משקיעים מניפולטיביים ברומניה, ברוסיה או בניו יורק היא בלתי נסבלת.

לכן, הפעולה הראשונה שיש לעשות היא להבטיח לכל החוסכים את כספם. להחזיר להם את האמון במערכת, ליצור תמריץ לעבודה.
 

לשפוך הרבה כסף

אחר כך צריך לשפוך כסף, הרבה כסף, לעזרה לעסקים קטנים וגדולים, לעידוד תעסוקה, לבנות מפעלים גדולים. עכשיו  הזמן לחפור את תעלת הימים, לסלול כבישים ומסילות ברזל עד אילת. להרחיב את הנמלים. לפתור את בעיית המים על ידי מפעלי המתקה.

תכנית ההצלה הראשונית של שר האוצר היא בדיחה.  הוא מביא פתרון של גנרלים הנלחמים את המלחמה הקודמת. מה שהציע דומה לניסיון לכבות שריפת ענק בכפית מים.
היה חשוב לשמור על מסגרת התקציב  במשק הפועל בתנאים נורמליים. לגוף בריא אתה לא נותן תרופות העלולות להעלות או להקטין את לחץ הדם שלו.
 

אבטלה היא סרטן של הכלכלה

אבל עכשיו מדובר בגוף חולה. כשהפקידים המוגבלים של האוצר צועקים געוואלד נגד הגדלת התקציב  מחשש שהדבר יביא  אינפלציה, הם דומים לרופא שמונע תרופה חיונית מחולה אנוש בגלל תופעות הלוואי של התרופה.

השאלה שהאוצר צריך לשאול היא מה גרוע יותר שמחיר העגבניות יעלה בכמה שקלים או שמחירם יהיה יציב אך הארץ תתמלא מובטלים שאין בכיסם כסף לקנות גם עגבניה אחת.

אבטלה היא הסרטן של הכלכלה. היא גם הסרטן של הדמוקרטיה. אבטלה ומיתון הם כמו כדור שלג. לעולם אינך יודע לאן יתגלגל והיכן ייעצר.

לשמור עכשיו על מסגרת התקציב זה אידיוטיזם. אם אתה רוצה למנוע אי שיוויון קיצוני תפעיל מס קניה על מוצרים שעשירים קונים: סיגרים, משקאות חריפים, מכוניות יוקרה, בתי יוקרה. אבל שלאזרח סתם תהיה תעסוקה ויהיה לו כסף לקנות  ביצים וחלב ועגבניות ולחם.
 

spent  for prosperity

מנין יימצא הכסף להשקעות הגדולות?
לשאלה זו היתה תשובה לידידי היקמן פרייס, שותפי במפעל המכוניןת בחיפה, שהיה סגן נשיא חברת "קייזר פרייזר" האמריקנית (קונצרן ענק, שבין היתר התפרסם בכך שבמלחמת העולם השניה בנה אוניות מדגם "ליברטי" בנפח של 10000 טון בקצב של אוניה ליום).

הוא נהג לומר: "לכל בעיה קיימת ההזדמנות לפתרונה". וכוונתו היה שמכל בעיה  ניתן למצוא פיתרון שיהפוך את המשבר לנקודת מוצא ליתרון.

היום כל הארצות המפותחות מוכנות להשקיע כסף במפעלים ציבוריים. אם נרצה לחפור את תעלת הימים – וזה הזמן לעשות את זה – לא נצטרך להוציא את זה מהתקציב שלנו. הכסף יבוא מצרפת או מארצות הברית, מגרמניה או מאיטליה. ומהרבה מדינות אחרות. הכסף לא צריך לבוא מבנקים הנמצאים בקשיים. כל ממשלה  תסייע לחברות קבלניות שלה שיקבלו פה את העבודה.

הסיסמה צריכה להיות  spent  for prosperity דהיינו: השקע למען השיגשוג.  והעיתונות צריכה ליצור דעת קהל שמבינה שאנחנו נמצאים בתהליך של צמיחה ולא בתהליך של נסיגה, למרות שבינתיים המצב קשה.

הפשעים של האוצר ובנק ישראל

עכשיו אנחנו משלמים על מעשי הפשע ממש שעשו האוצר ובנק ישראל.
מה עשו? קבעו ריבית גבוהה כדי למנוע אינפלציה וחריגות מן התקציב.  הריבית כאן היתה יותר גבוהה מן הריבית האמריקנית. ספקולנטים לוו דולרים בארצות הברית בריבית זולה קנו בהם שקלים  במחיר נמוך והשקיעו את השקלים תמורת ריבית גבוהה. את ההפרש בין הריביות הכניסו לכיסם וכך הפך השקל למטבע החזק בעולם לתפארת מדינת ישראל. מי היו הספוקלנטים? ישראלים, אוליגרכים רוסים ואפילו שייכים ממדינות ערב. למה לא? אם מדינת ישראל מחלקת מתנות למה לא לקחת?

וברור לגמרי שכל הדולרים הללו לא  זרמו לארץ כהשקעה אלא כספקולציה והם עתידים לברוח מכאן מהר מאד כשבלית ברירה  סטנלי פישר ייאלץ להוריד עוד ועוד את הריבית. ובין לבין גרמה התנועה הזו של הדולרים נזק לייצוא הישראלי.  עד שיצרן כובש לעצמו שוק יוצאת נשמתו. ואילו לאבד שוק אפשר ברגע ולחזור אליו לפעמים כבר אי אפשר.

הבעיה המיידית: הפנסיה

הבעיה המיידית החמורה ביותר היא של קרנות הפנסיה. במיוחד של אלה העומדים לצאת לפנסיה בזמן הקרוב. ייתכן שיהיה צורך להקים קרן מיוחדת ל-20 שנה ולאט לאט לעשות אמורטיזציה בהפסד ולא לפגוע באנשים.

מה שדרוש לנו כדי להוציא את העגלה מן הבוץ הוא ברק אובמה משלנו. ולי יש מועמד לזה: פרופסור אבישי ברוורמן. הוא מוכשר, אינטליגנטי ובעל מקצוע.  הבעיה היא שהוא איננו פוליטקאי. ובבעיות התשתית שלנו מטפל שר עב כרס משוריין למקום השישי ברשימת העבודה, שעיקר המומחיות שלו היא להביא מתפקדים ערבים ודרוזים.

מכל האמור למעלה אין להבין כי השיטה הקפיטליסטית ככזו פשטה את הרגל.  כשהפרשן הכלכלי של "ידיעות  אחרונות", סבר פלוצקר, כותב שהגיע הקץ לעידן ההפרטה, הוא חוזר לימיו הלא זוהרים כעורך "על המשמר". לא שכחנו מה היתה דמותה של הכלכלה הסוציאליסטית נוסח פנחס ספיר וגולדה מאיר  שהכריזה על  "סוציאליזם בימינו". כלכלה של שמור לי ואשמור לך, כלכלה של מונופולים  וחוסר יעילות, כלכלה של פשיטת רגל ופשיטת יד. שוכחים כאן את המיתון שאותה כלכלה גרמה  ראשית שנות השישים, שהביאה את המשק לשיתוק גמור וזה ניצל רק תודות למלחמת ששת הימים והתנופה שבאה בעקבותיו.

השיטה הקפיטליסטית היא  בסך הכל בריאה והדרך היחידה להגדיל את העוגה הלאומית. הברירה היא בין מדינה עשירה ועם עני או  עם עשיר ומדינה עניה.
רוסיה היתה מדינה עשירה ועם עני. אמריקה היתה מדינה עניה (שהמשיכה לשלם חובות של מלחמת העולם הראשונה עשרות שנים) אבל העם עשיר/

ראה

אפרים אילין האיש שהציל את המדינה

  • לחץ כאן כדי להירשם כמנוי (חינם) להיגיון בשיגעון