ארכיון חודשי: יוני 2007

קרב הגבורה ביבנאל שכמעט נשכח

ראה: חיים ויצמן הודה הסגרנו הלוחמים

http://www.zeevgalili.com/?p=440

ההגנה הסגירה את הלוחמים

menachem-lunz1

בחייהם ובמותם.מנחם לונץ (למעלה) ושבתי רוקר( למטה)

shabtaay-druker

מקום קבורתו

מקום קבורתו לא ידוע ?
ידוע הוא אף ידוע , לכולנו-
מקום קבורתו בלב אמו !
אביו , אחיותיו ואחיו …

גם בלב שכניו שראוהו גדל,
ילדיהם עמו שחקו בכדור –
אולי גם נערה בו נתנה עיניה ,
כי היה כה תמיר , כה יפה…

אהבת כל העם אוצרת זיכרו ,
הדורות הבאים לכמותו יסגודו –
ילמדו איך היו, נאמנים לביתם,
ונתנו מיטבם וטובם לעם !

הם כולם היו טובים ויפים ,
היו גם שמחים , אוהבי – חיים …
לא הגיעו לשם, לאן שרצו,
לא הספיקו, והם במרומים

נכתב ב – 3.8.14
ע״י לאה אקסר-לונץ

נלחמו עד הכדור האחרון ואחד מהם שמר כדור לעצמו * הקרב הותיר הרבה תעלומות ובראשן מי מבין השכנים הלשין * ומדוע לא הפך הנוער הכתום את יבנאל לאתר עליה לרגל

שישים ושלוש שנים חלפו מאז התנהל קרב הגבורה ביבנאל, בו נפלו שני לוחמי לח"י – מנחם לונץ ושבתי דרוקר. עשרות השנים לא הכהו את כאבה של לאה אקסר לבית לונץ, אחותו בת ה-82 של מנחם.

"הכאב", היא אומרת, "הוא הרגש החזק ביותר שיכול אדם לחוש. הכאב מוציא ממך את התמצית, סוחט אותך עד הסוף."

לאה אקסר, החלטית ונמרצת, בעלת חוש הומור, ומפיקה הרבה חום וטוב לב. עובדת כמזכירה רפואית ומשקיעה הרבה נשמה במטופלים. מאז הרצח – כך היא מכנה את קרב הגבורה של אחיה וחברו – היא מתייסרת על שלא היתה שם.  בטוחה שהיתה מצליחה להגן עליו בגופה. לא סלחה מעולם לבני יבנאל, שבתוכם חיה המשפחה עשרות שנים, על שלא הקימו שרשרת אנושית סביב הבית, שעשויה היתה למנוע את הרצח.

lea-akser

"לא אשכח עד יומי האחרון". האחות, לאה אקסר.(צילום: זאב גלילי)


" הייתי ילדונת בת 19, תלמידה בבית ספר לאחיות שליד בית החולים בילינסון ("מוסד של האוייב" היא מדגישה. "כך הרגשתי כשלבשתי שחורים לאחר רצח אחי"). מישהו הודיע על הרצח לבעלה של דודתי, הסופרת ברכה חבס. נדחסנו לתוך מונית ונסענו כל הלילה. כשהגענו ליבנאל כבר היו הגופות בטבריה. מה שלא אשכח עד יומי האחרון זו זעקת השבר מפי אמא: 'מנחם'. זעקה שנשמעה מתחילת הרחוב הראשי של יבנאל ועד סופו והידהדה בעמק. מנחם נקבר בחלקת הקברים של המשפחה ביבנאל. על קברו ניצבת מצבה פשוטה אותה בחרה אמא. נכתב עליה: "פ"נ מנחם בן דב לונץ בן נאמן לעם קשה העורף נולד ביבנאל ב' תשרי תרפ"ו נפל חלל בידי בני עוולה יב ניסן תש"ד תנצב"ה".

עדות על ארועי זירת הדמים

עוזי (עזריאל) לבנת, הוא איש לח"י האחרון שראה את מנחם לונץ ושבתי דרוקר, הכירם מקרוב וגבה עדות בזמן אמת על מה שקרה שם.

מספר לבנת:

 

עוזי לבנת (צילום: זאב גלילי)

"היינו ארבעה חברים – מנחם לונץ, שבתי דרוקר, דוד הולינסקי ואנוכי. למדנו יחד בבית הספר הדתי "נצח ישראל" בחיפה. אני ושבתי דרוקר הלכנו יחד לבית"ר ואחר כך לאצ"ל. כשחל הפילוג הצטרפנו לאברהם שטרן (יאיר). הולינסקי התגייס ללח"י מאוחר יותר והוא גייס את מנחם.

"זו היתה התקופה הקשה ביותר של הארגון – ימים אדומים ולילות שחורים של יאוש. הימים שבין רצח יאיר (17.2.42) ובריחת עשרות לוחמים מן הכלא כשנתיים לאחר מכן. המחתרת מנתה לוחמים בודדים, מפוזרים, נרדפים על ידי הבריטים שירו למוות בכל לוחם שנתפס והפקירו פצועים לדמם למוות. את הגחלת שמר בחור צעיר, יהושע כהן, שהסתתר בפרדסים.

"היה צורך חיוני במקומות מסתור לבורחים ולפצועים. המשק של משפחת לונץ נראה כמקום אידאלי. מנחם הספיק לקלוט כמה מן הבורחים והפצועים. בדיעבד נתברר כי זו היתה טעות. בישוב קטן, בו כולם מכירים את כולם, עוררו אורחיו של מנחם לונץ חשדות.

"שבתי דרוקר נפצע בקרב יריות עם המשטרה בשעה שניסה לחלץ לוחם אחר שנפצע קשה. דרוקר היה זקוק בדחיפות לטיפול ולמקום מקלט. הוא הועבר ליבנאל ומנחם טיפל בו במסירות רבה.

"בלילה שקדם לארוע הדמים קיימנו מעין מסיבת חברים קטנה בביתו של מנחם ביבנאל. לפנות בוקר עזבנו את הבית וטיפסנו במעלה ההר לחפש מכונית שתסיע אותנו לחיפה. בהיותנו במעלה ההר הבחנו בעשרות כלי רכב צבאיים ובהם מאות חיילים ושוטרים נעים לעבר יבנאל. הבנו שחברינו נלכדו.

"זמן קצר לאחר הרצח הגיעו אלי לחיפה שני צעירים וצעירה מיבנאל. הם ביקשו להצטרף ללח"י. תחקרתי אותם וזה סיפור המעשה לפי עדותם של השניים (עם השלמות הלקוחות מעדות כתובה שמסר הולינסקי לפני מותו):
בעת שהגיעו הבריטים נמצא מנחם בשדה. בא אליו המוכתר, יחד עם כמה מנכבדי יבנאל. אמרו לו: תוציא את הפצוע שאצלך. מנחם השיב להם כי אין אצלו איש. הבריטים אמרו כי יש לערוך חיפוש. ערכו חיפוש בבית ולא מצאו איש. אז שאלו מה יש בחדרון קטן שהיה צמוד לבית והיה בנוי מקירות דקים של רשת וטיט. לונץ השיב: מחזיקים שם חציר. הבריטי לא הסתפק בתשובה שלף אקדח ואמר למנחם: תפתח את המקום. החדר היה נעול במנעול גדול מבחוץ וגם מבפנים. מנחם נקש על הדלת את הנקישה המוסכמת. דרוקר הבין את המתרחש וסרב לפתוח. הוא לא רצה שחברו יפול חלל עמו. אך לונץ התעקש, פתח את המנעול מבחוץ הדף את הקצין הבריטי ופרץ פנימה. השניים נעלו עצמם מבפנים. התחיל הקרב.
בידי השניים היו אקדחים שאחד מהם כנראה לא היה תקין וכמה רימונים פרימיטיביים מתוצרת בית, שהושלכו החוצה אך לא התפוצצו. הבריטים הציבו מול החדר שקירותיו דקים וחדירים שני מקלעי ברן וריססו אותו עד שהיה ככברה. גם לאחר שהאש מבפנים השתתקה המשיכו לירות שעה ארוכה. רק אז פתחו את הדלת ומצאו את שתי הגופות. הם רמסו אותם ברגליהם והשליכו אותם למכונית. למחרת היום נמסרו הגופות לחברה קדישא. אלה מסרו בתחקיר שלונץ נהרג כנראה ראשון מאש הבריטים. דרוקר נמצא כשאקדח בידו וחור נפער בפיו, דבר המעיד כי שמר כדור אחד לעצמו על מנת שלא יפול חי בידי הבריטים.

מנחם לונץ נקבר בבית העלמין של יבנאל. הלוויה של דרוקר התקיימה בטבריה והשתתפו בה מתי מעט. כשנודע לסוחרי העיר על הלוויה מיהרו לסגור את חנויותיהם לאות אבל.

משפחת מתנחלים

"אנחנו משפחה של מתנחלים", אומרת לאה אקסר בחיוך. "סבא, יוסף לונץ, עלה עם משפחתו לארץ ישראל מקובנה בשנת 1905. הם באו עם שלושה ילדים – הבכור, דב חנוך, היה אז בן 21 ולימים היה לאבי. סבא וסבתא כבר היו זקנים ותשושים בעלותם ארצה ולא היו מסוגלים לעבודה חקלאית. קיוו שילדיהם יעסקו בכך. הם התיישבו בחיפה ופתחו חנות לצרכי סנדלרות שניהלה אחותו של אבא.
במלאות לאבי 30 הוא נשא לאשה את בת שבע לבית חבס (שאחת מאחיותיה היא הסופרת ברכה חבס), שסיימה אז את סמינר לוינסקי.

לאחר הנישואים החליטו אבא ואמא להתנחל ביבנאל.
יבנאל היתה אז סוף העולם. לטבריה הסמוכה ניתן היה להגיע רק ברכיבה על חמור והיו צריכים ללון בדרך. החיים היו קשים והפרנסה מועטת. אך הדרישות היו צנועות וחיים בצניעות היו עיקרון. אבא עבד בשדה ואנחנו עזרנו לידו. סרב להעסיק משפחות ערביות כדרכם של חקלאי המושבות.

אני ושני אחיי למדנו בבית הספר היסודי ביבנאל שהיה בית ספר נפלא עם מורים מצויינים.

 

בית ספר ביבנאל בראשית המאה הקודמת

אבא היה אדם מאד דתי ויבנאל התאימה לו, כי היה בה רב ושוחט ובית כנסת. הוא ראה בעבודת האדמה יעוד לאומי ודתי. אם לא נעבוד את האדמה, נהג לומר, לא נחיה כאן.

באחד הימים הגיע לביתנו מן הגולה בן אחיו של אבא, בחור בן 17, משה זלמן שמו. אבא בנה לו חדרון קטן הצמוד לביתנו. באמצעים שהיו לו אז יכול היה להרשות לעצמו לבנות חדר שקירותיו עשויים רשת מצופה טיט – זהו החדר שבו מצא אחי מנחם את מותו. משה זלמן גדל אתנו והיה כמו אח בוגר. הוא לא זכה להקים בית בישראל. בשנת 1937 נרצח על ידי ערבים.

בשנת 1932 נאלצנו לעבור לחיפה בגלל מצב בריאותה הרופף של אמא שסבלה ממחלת כליות. אבא המשיך לעבוד בשדה והיה בא הביתה לחיפה רק בשבתות. האחים שלי, יוסף ומנחם, למדו בבית הספר "נצח ישראל" של המזרחי. אני למדתי בבית ספר דתי לבנות.

ארבע שנים היינו בחיפה ואז חזרנו ליבנאל. אני סיימתי ביבנאל את כיתה ח' אחי יוסף הלך ללמוד חקלאות במקווה ואחי מנחם הלך ללמוד בסמינר בירושלים.

בשנת תש"ד (1944), השנה בה נרצח מנחם, כבר היו הורי במצב בריאות רעוע. במיוחד אבי שסבל ממחלת ריאות. הורי עברו לכפר סבא ב-1943. אני הלכתי ללמוד בבית ספר לאחיות בבילינסון. המשק ביבנה המשיך להיות בבעלותנו ומנחם היה היחיד שבה לשם לעבד אותו. ראה בכך מעין "שנת שרות" לפני האוניברסיטה.

"במכתב שכתב להורים אמר מנחם שיבוא לחוג את הסדר עם כל המשפחה בכפר סבא. במקום להיות עמנו בסדר אנחנו היינו אתו בבית הקברות של יבנאל".

מי הלשין?

בארכיונים הבריטיים נמצא לא מכבר מברק מן ה-11 באפריל 1944, שנשלח מראש המטה הכללי בארץ למשרד המלחמה הבריטי. במברק מתואר בכמה מילים הארוע ביבנאל ב-6 באפריל. התאור נפתח כך: "בעקבות מידע על הימצאות טרוריסטים יהודים, ערכו שוטרים חיפוש בבית במושבה יבנאל בשיתוף עם המוכתר".

 

המברק הבריטי החושף את העובדה שה"מוכתר" של הישוב הסגיר את הלוחמים

מי מסר את המידע? מי הלשין?

בשנת 1987 ערך כתב "ידיעות אחרונות" עמוס נבו, ביוזמתי, תחקיר בנושא. הוא פרסם כתבה שכותרתה "מי הלשין". מפי אחיו של מנחם לונץ, יוסף, שמע עמוס נבו את הדברים הבאים: "דודתי ברכה חבס קראה לי לפני מותה וסיפרה שעברה על הארכיונים של ההגנה ומצאה כי המלשין הוא איש שרות הידיעות של ה"הגנה" (ש"י), שהיה נשוי לבת יבנאל. בשיחה עם עמוס נבו הכחיש האיש נמרצות את ההאשמה. הוא הודה כי ידע שמנחם איש לח"י ואף הזהיר אותו שהסתרת לוחמי המחתרת בביתו מהווה סכנה.

נתן ילין מור

נתן ילין מור

חבר מרכז לח"י נתן ילין מור מספר בספרו על פגישה שיזם עמו מפקד ה"הגנה", אליהו גולומב. מפי גולומב שמע לראשונה על מה שארע ביבנאל וזה אף שיבח את גבורת הלוחמים ואמר: "אם השכלתם להקים בחורים כאלה לא יצלח עליכם שום נשק ושום איש לא יוכל לכם".
לאחר מכן תמה ילין על מניעי הפגישה והסיק שגולומב רצה בפגישה עמו לנקות עצמו מאחריות למעשה ההלשנה.

אליהו גולומב

במהלך עבודתי על כתיבת טור זה נודע לי כי מי שחקר את הפרשה עד תום ואף הגיע למסקנות נחרצות בנושא הוא ידידי יעקב אלעזר.

אלעזר הצטרף לבית"ר בולגריה בגיל 8, עלה לארץ, הצטרף לאצ"ל והשתתף בכמה פעולות נועזות, הצטרף ל"חרות" מראשיתה והתאכזב מבגין בעקבות הנסיגה מסיני. את פרנסתו מצא כמרצה מצליח בטכניון אך את רוב זמנו הקדיש להפגנות יחיד נגד הידרדרות המדינה מן הנסיגה מסיני ועד הפקרת גוש קטיף. היה לו גם ארכיון פרטי, אולי העשיר ביותר הקיים בארץ בנושא תולדות המחתרות. כששמעתי שאלעזר חקר את פרשת יבנאל שמחתי מאד. הייתי משוכנע שהוא ישלים את החוליה החסרה. אך את ההתקשרות עמו השארתי לסוף העבודה. ביום בו עמדתי לצלצל אליו נודע לי כי אלעזר הלך לעולמו כמה ימים לפני כן. חבל על דאבדין.

"על כתף ההר שבעה קברים פה נרצח העלם יפה התואר"

דברים שנשאה לאה אקסר-לונץ באזכרות לאחיה:

"רכס הרים עגלגל, כקימורי גופה של אמא. מחבק ועוטף וסוגר. ומעבר: משבצות בירוק וחום, צהבהב וצהוב. קרני שמש וסביונים ושקט וציוץ ציפורים על עץ הלימון הענק. ובשולי הגינה נשורת עלים. נקפו חלפו השנים. על כתף ההר שבעה קברים. ליד עץ הלימון בית חרב, שאותות כל השנים בו ושלט עצוב וקטן: פה נרצח מנחם העלם יפה התואר. ושורות העלים נערמות ונערמות. ועל קימורי ההר אין כלניות כחולות, ואין כלניות לבנות. אולי רק רקפת מתחת לסלע נותרה ולמרגלותיו מגרשים וצימרים וחממות והכל וכלום".

האח שוחרר מהצבא הבריטי והתגייס ללח"י

"אחי השני, יוסף לונץ (שנפטר לפני כ-8 שנים ממחלה) היה חבר ב'הגנה' והתגייס לצבא הבריטי. בעקבות הרצח של מנחם הוא שוחרר מן הצבא וכשבא לארץ התגייס מייד ללח"י. בינואר 1946 השתתף בהתקפה על בית הסוהר בירשלים לשחרור אסירי המחתרת. הוא נפצע מכדור שריסק את כף ידו וחדר לעצם החזה. נתפס על ידי הבריטים והוחזק בכלא. יוסף התנגד שרופאים בריטיים ינתחו אותו ובעזרת סכין גילוח שהוברח לכלא שלף בעצמו את הכדור מחזהו והעלימו. בהעדר ראיה משפטית לא הועמד לדין והוגלה לארתריאה ולקניה. עם שובו התגייס לצה"ל ולחם בכל מלחמות ישראל. בשנת 1949 נשא לאשה את דובה לבית ברמץ. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים. לבכור קראו מנחם על שם דודו מנחם לונץ גיבור יבנה. הוא נפל במלחמת יום הכיפורים והוא בן 23.
"אחרי אובדנים כאלה, האם יכלה אמא שלנו לחיות? " – שואלת לאה אקסר.

"נער טהור ותמים, רוחו משתפכת בנגינת החליל וכולו תום גלילי".

דברים שכתבה הסופרת ברכה חבס, דודתו של מנחם לונץ, לעורך עיתון "על המשמר" כמה ימים לאחר הרצח.

"באתי בזה להפנות את תשומת לבך לכותרת שבעתונכם לידיעה על הרצח ביבנאל. הכותרת שסיפרה על שני 'בריונים'. והנה בדעתי להציג בפניכם אחד משני אלה. את מנחם לונץ ז"ל, שהוא קרוב שלי.

 

ברכה חבס

"נער טהור ותמים, אציל רוח, רחום ורך, צנוע וטוב לב, עמקן ובעל כשרונות מצויינים, קורא ושונה, חושל בסבל החיים של המשק הגלילי. נולד ביבנאל ולמד בה ועבד בה בשדה ובחצר, בשמירה ובכל עבודה חלוצית. אביו – טהור דרך, פועל ציון דתי, שיקע שלושים שנות חיים ועמל באדמת הגליל וכמוהו גם האם. והבן, לאחר סיימו את לימודיו בסמינר למורים ראה חובה לעצמו, על אף תשוקתו להתגייס לצבא גם הוא, ללכת יחידי וליטול על עצמו את עול המשק העלוב המכלה והוא בן 19 בסך הכל. אידיאליסט בכל מהותו והליכותיו… היה סגפן בהכרה מסתפק במועט שבמועט, על אף הדרישות הרוחניות הגדולות שהיו טבועות בנפשו. רחב לב, מסור למשפחתו, ידיו מצויינות במלאכת מחשבת. רוחו משתפכת בנגינת החליל וכולו תום ועוז גלילי".

חיסולו של קונקווסט

"זמן קצר אחרי הקרב ביבנאל", מספר עוזי לבנת, " נפצעתי מיריות בלש בריטי ושכבתי בבית חולים בחיפה. למיטתי הגיע הבלש הידוע לשימצה א.א. קונקווסט, שהיה ראש הבולשת הבריטית באזור חיפה. הוא ידע על קשריי עם שני הבחורים ובא אלי. שלף אל מול עיניי אקדח נגאן פולני ואמר לי: "זה האקדח של שבתי דרוקר , החבר הטוב ביותר שלך".

 

הכרוז של לח"י על חיסול קונקווסט

"לא השבתי לו מאומה ואמרתי בלבי שעוד יבוא יומו. אני נעצרתי והוגליתי לאפריקה אך חבריי למחתרת עשו עמו את החשבון. ב-2 ביוני 1947 הצליחו שני לוחמים – יעקב פנסו ואבנר גרושוב – להתקרב אליו במכונית ולחסל אותו ביריות מתת מקלע.

אנדרטה לגיבורי יבנאל שהוקמה ליד בית משפחת לונץ

אנדרטה לגיבורי יבנאל שהוקמה ליד בית משפחת לונץ


מלובונגולו מלך זולו ועד מורה נבוכים

מסע חייו של אדם הוא גם מסלול הספרים שעיצבו את עולמו, מילדות ועד זיקנה * מבט חטוף אל עבר נוסטאלגי וגם לעתיד אינטרנטי מעורפל, לאור היצירה הגדולה ביותר של הרוח האנושית – הספר

התהלכתי השבוע לאורך הדוכנים העמוסים של "שבוע הספר" וחשבתי לעצמי: כמה מן הספרים הללו יש סיכוי שאקרא אי פעם. מכאן עברתי להרהר על כל הספרים שהטביעו את חותמם על חיי ועיצבו את תמונת עולמי.

lovengulu

"ויאמר משה"

הטקסט הראשון שקראתי בילדותי ונשאר טבוע ביזכרוני הוא "וַיאמֶר משֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדל הַזֶּה מַדּוּעַ לא יִבְעַר הַסְּנֶה" (שמות פרק ג). הייתי אז בן ארבע ולמדתי ב"חדר" בצפת. הבנתי את הנאמר בפסוק. אך הרבי דרש ממני לתרגם את הפסוק ליידיש. בקושי יכולתי לומר "ויאמר משה" בהברה אשכנזית דהיינו "ויויימר מוישה". וגם תרגמתי שתי תיבות אלה: "און משה האָט געזאָגט". אבל איך אומרים ביידיש "אסורה נא"?

זה היה חדר "מתוקן", שרמת הלימוד בו גבוהה. כל ילדי הישוב האשכנזי הישן בצפת דיברו יידיש לכן נזקקו לתרגום הכתוב. בביתנו דברו עברית – גזירה שגזר סבא, ר' משה רויזנטאל, מראשוני המורים לעברית במושבות הברון ומבוני ראש פינה.
ל"חדר" נשלחתי במצוות סבתי, אסתר רויזנטאל לבית שנקר, שרצתה שנכדה יהיה תלמיד חכם במשמעות המסורתית. כשחזרתי הביתה ממרר בבכי על כשלוני הושיבה אותי על ברכיה ובמשך חצי שנה, עד יום מותה, לימדה אותי יידיש.

שלוש שנים למדת ב"חדר" ועד היום מתנגנים באוזניי הפסוקים העבריים עם תרגומם היידי.

מה זו "מאכלת"

בגיל 7 החליטה אמא להעביר אותי לבית ספר רגיל ובחינות הכניסה נועדו להכריע אם אני מתאים לכיתה ב' או לכיתה ג'. הבוחן נתן לי לקרוא סיפור מאיזו מקראה של כיתה ג', אותה קראתי בשטף. בין היתר הופיעה שם המלה "מאכלת".
שואל אותי הבוחן: מהי "מאכלת".
ואני השבתי לתומי: "סכין".
ומה ההבדל בין מאכלת לסכין? – שאל.
חשבתי רגע והשבתי: אין הבדל.
הבוחן תיקן אותי: "מאכלת" באה מן המלה אוכל, כך שדווקא זו משמשת למזון ולא לשחיטה.
בחוצפה של ילד בן 7 השבתי לו: והאם אברהם אבינו התכוון לאכול את יצחק לאחר שעמד לשחוט אותו במאכלת?
הבוחן רגז על תשובתי ואמר לי: על חוצפתך זו אני קובע שאתה מתאים רק לכיתה ב'. 
לאחר שנים עיינתי במילון אבן שושן ושמחתי לגלות שהוא מגדיר מאכלת "סכין לשחיטה".

[הסיפור הזה מופיע בספרי החדש בריחה מצפת]

ספרי הרפתקאות

הלימודים שיעממו אותי להחריד. אך היתה פינת אור – הספרייה. הספר הראשון שקראתי היה "פרח לב הזהב".

הסיפור הקסים אותי מן הרגע שקראתי את השורות הראשונות: "בְּמִשְׁפָּחָה אַחַת, חָיוּ בְּאשֶׁר וּבְאַהֲבָה רַבָּה, אִמָּא וּשְׁלושֶׁת בָּנֶיהָ. יוֹם אֶחָד חָלְתָה הָאֵם בְּמַחֲלָה קָשָׁה. נִסּוּ הָרוֹפְאִים לְרַפֵּא אוֹתָהּ, אַךְ לֹא הִצְלִיחוּ…"

 זו הייתה הפעם הראשונה בה קראתי ספר חילוני. הציורים, שעיטרו את הספרון, הלשון הפשוטה והעלילה הקסימו וריתקו אותי. קראתי את הספרון כולו תוך כדי הליכה הביתה ומשך השבת קראתי שוב ושוב, עד שידעתי לחזור ולצטט את כל מילותיו על פה.

מאז לאורך כל ילדותי ונעוריי מילאו הספרים את עולמי. בדרך לא דרך הצלחתי להניח ידי על כמעט כל ספרי הילדים שראו אור בארץ במהלך השנים. קראתי ללא כל סלקציה. בלעתי ברעבתנות ספר אחר ספר. מצאתי שאפשר לנצל גם את זמן הלימודים. המצאתי טכניקות מתוחכמות לכסות במחברות ובספרי לימוד את הספרים שקראתי במהלך השעורים עד שמורה זה או אחר גילה זאת ומשך באוזניי.

קראתי כל מה שהיה בספריות של אותה תקופה. ספרי טרזן של אדגר רייס ביראוז; שרלוק הולמס של ארתור קונן דויל; רובינזון קרוזו של דניאל דפו; אי המטמון של רוברט לואי סטיבנסון; סידרת פו הדוב של א.א.מילן; הרוזן ממונטה כריסטו של אלכסנדר דיומא; כל ספרי האינדיאנים של קארל מאי; הקוסם מארץ עוץ של פראנק ליימן באום; "הלב" של אדמונד דה אמיצ'יס; פינוקיו של קרלו קולודי; סידרת הקלברי פין של מארק טוויין; שמונה בעקבות אחד של ימימה טשרנוביץ; לובנגולו מלך זולו של נחום גוטמן וכמובן כל כתבי ז'ול ורן שחזו את העתיד בו אנו חיים.

kosem

בסדרה הזו, שאני מכנה "ספרי הרפתקאות", אני מכליל גם ספרים שנחשבים לקלסיקה: הנסיך הקטן של אנטואן דה סן–אכזיפרי; ספרי צ'ארלז דיקנס, ויקטור הוגו, הנריק סנקביץ' (באש ובסער) ובתקופות יותר מאוחרות: מלחמה ושלום של טולסטוי, החטא ועונשו של דוסטייבסקי, תמונת דוריאן גריי של אוסקר ויילד; יותם הקסם ויתר כתבי יאנוש קורצ'אק; ה-35 במאי ויתר כתבי אריך קסטנר, סיפורי שלום עליכם, השיגעון הגדול של אביגדור המאירי, כתבי שייקספיר בעיבודים לילדים ומאוחר יותר בתרגומים הנפלאים של שלונסקי ועוד.

המשותף לכל הספרים הללו היה ההנאה העצומה שגרמה קריאתם. הרווח המידי היה העשרת הלשון ותחושה של הרחבת דעת וידע עולם.
מה נותר מספרים אלה אצלי ? אני שאלתי עצמי שאלה זו בעיקר כשניסיתי להדביק את ילדיי ונכדיי בקדחת הקריאה. נדמה לי שיהיה נכון לומר שבצד ההנאה והרחבת הדעת מעניקה הקריאה בגיל הילדות את המיומנות הקסומה שבה סימנים חסרי פשר המופיעים על הנייר בוראים עולם ומלואו. תהליך שהוא מותר האדם. היא גם חושפת את האינסוף של הדמיון האנושי.
אני אישית חש כי הסופר שהשפיע עלי יותר מכל בילדותי היה ג'ק לונדון. העולם שהוא מתאר – מ"קול מיער" ועד "פנג הלבן" – הוא עולם של מלחמת קיום והישרדות. העולם האמיתי בו אנו חיים. ג'ק לונדון השפיע גם על השקפותיי הפוליטיות מאז ועד היום.

ספרים ששינו את חיי

כשהגעתי לגיל בר מצווה התעשרה ספרייתי בכמה ספרי איכות. [איפה הימים שבהם ספרים היו המתנה האולטימטיבית לבר מצווה]. גם התחלתי להשתכר משעורים פרטיים ויכולתי לרכוש לעצמי ספרים. בחנויות לספרים משומשים מצאתי אוצרות שבלי גוזמה שינו את חיי. חלק מהם מלווים אותי עד היום הזה..

"גדולי ההוגים" של ויל דיוראנט

מחברו היה פופולאריזטור שחיבר עשרות "ספרי תולדות" – של הפילוסופיה, הרנסנס, העת העתיקה ומה לא. במושגים של היום זהו ספר לא חשוב ולא מדויק. אך לי פתח הספר הזה את העולם הקסום של הפילוסופיה. דרכו הכרתי את עולם האידאות של אפלטון, את תורת המידות של שפינוזה את הקטגוריות של קנט.

כתבי ה.ג. וולס

הסופר הבריטי הרברט ג'ורג' וולס הצליח להפוך אותי לכופר בעיקר. תחילה הקסים אותי בספרי מדע בדיוני (הוא היה אחד ממייסדי הסוגה הספרותית הזו. בין ספריו: "הרואה ואינו נראה", "האנשים הראשונים על הירח", "מלחמת העולמות", "מכונת הזמן", ועוד). אך וולס היה גם הוגה דעות, היסטוריון ופופולריזטור. הוא כתב את "דברי ימי עולם", "מדעי החיים", "העבודה הרכוש והעושר" שתארו בלשון מרתקת את ההיסטוריה האנושית ואת עיקר מדעי התקופה. לפתע נתברר שהכל פשוט. הקשת בענן היא תופעה פיסיקלית ולא אות שקבע הקדוש ברוך הוא בעקבות המבול. דוד מלך ישראל היה סתם ראש כנופיה. סיפורי התנ"ך לא היו ולא נבראו. נדרשו לי תריסר שנים עד שהבנתי שהעולם הפשטני שתיאר ה.ג. וולס רדוד וחסר שחר.

מילון אבן שושן

רכשתי אותו עוד כשהיה במהדורה מצומצמת של שלושה כרכים ואחר כך כשהתרחב ל-7 כרכים. מיומו הראשון היה מילון זה אוצר שלא יסולא בפז של מילים ביטויים צורות לשון, מקורות מכל רבדי הלשון. קדם לו מילון בן יהודה שמעולם לא קנה אחיזה בציבור ובעקבות אבן שושן בא המילון המצוין "רב מילים" של שוויקה המשלים אותו. אך אבן שושן נותר הספר הקנוני הגדול של הלשון העברית.

האנציקלופדיה העברית

הופעת האנציקלופדיה העברית בראשית שנות החמישים הייתה אירוע תרבותי מכונן. בכתיבתה ובעריכתה נטלו חלק מיטב אנשי הרוח של העם היהודי: קלויזנר, נתניהו, ליבוביץ', פראוור, גרשום שלום, אב"א אחימאיר ואחרים. היא הושלמה רק אחרי עשרות שנים וכיום יש רבים המציעים אותה חינם אין כסף, רק להיפטר ממנה. למרות שאין בה מילה על אינטרנט והערך אטום כבר חסר ערך היא עדיין אוצר בלום של ידע. כדאי וכדאי להחזיק בה למרות גוגל ולמרות הויקיפדיה.

ספר האגדה לביאליק

בגיל מסוים הגעתי למסקנה שהשכלתי מעוותת. מבוססת בעיקר על תרבויות זרות ומנוגבת מכל דבר תורה, אם להשתמש בלשונו של עגנון. ספר האגדה היה למקור מים חיים שקראתי וקראתי בו עד שנתבלה. במהלך השנים ירדה קרנו. אך מהדורה חדשה של הספר עם ביאור של אביגדור משען החייתה אותו.

משנה תורה לרמב"ם.

הדרך מספר האגדה למשנה תורה הייתה קצרה. בשלב מסוים הבנתי שביאליק אסף את הקצפת (לא בלי לעבד ולשכתב אותה) אבל צריך להגיע לעיקר. לשון הפז המשנאית של הרמב"ם קנתה את לבי. בהירות הלשון, עוצמת הרוח, תחושת הביטחון והוודאות שמעניק הטקסט הזה  מלווים אותי למעשה מאז ועד היום.

rambam

                                                                 שער כתב יד "משנה תורה";

מורה נבוכים ו"ראשית חכמה"

בשלב מסוים של חיי הגעתי למסקנה שיש גבול למה שאדם יכול להשיג בקריאה בלבד ויש ללמוד לימוד מסודר. שנים הייתי סטודנט נצחי נודד מאוניברסיטה לאוניברסיטה. מתלבט מה ללמוד כמו החמור של בורידן. ולבסוף התמקמתי בפילוסופיה יהודית וכללית.

למדתי בבר-אילן בתקופה בה לא זכתה המחלקה לפילוסופיה למוניטין כמו המתחרות בירושלים ובתל-אביב. אבל זו היתה מחלקה מאוחדת, פילוסופיה יהודית וכללית גם יחד. המרצים היו מעורים בשני העולמות. הם נתנו לי את הכלים להתמודד עם הספרים שלמעלה. בלעדיהם לא הייתי מגיע להבנתם. על שני הספרים שבכותרת אני יכול לומר שיש בהם התמצית של התמצית של העולם היהודי – מן הצד האחד רציונליזם מוחלט ומן הצד האחר אמונה תמימה וחשיבה מיסטית. כל ניסיון לתאר ספרים אלה בקטע בעיתון הוא בעיני חילול הקודש. וכל שאני יכול להגיד הוא ששני הספרים הללו שינו את תודעתי, אורח חיי ויחסי לחיים.

תלמוד שטיינזלץ

בספר "התלמוד לכל" כותב הרב עדין שטיינזלץ: "מבחינות רבות נחשב התלמוד לספר היותר חשוב בתרבות היהודית והריהו בחינת חוט השדרה של יצירתה ושל חיי עם ישראל בכלל… "

שנים רבות היה התלמוד כספר החתום לגבי רוב הציבור שלא גדל במסגרת של לימוד תורני. מפעלו של שטיינזלץ פתח את האוצר הזה בפני רבים.

מפעל התרגום והפרוש של הרב עדין שטיינזלץ (אבן-ישראל) הוא בחזקת חידוש גמור. הטקסט התלמודי סודר מחדש באותיות גדולות מאירות עיניים. הטקסט מפוסק ומנוקד וראשי התיבות מפוענחות. התלמוד כולל פרוש המבאר כל פרט שבתלמוד בהבנת המילים והתוכן, בהסברת דרך המשא והמתן התלמודי. בלוויית תרשימים וטבלות. אף שבאו בעקבותיו מפעלים דומים (ובראשם פרוש שוטנשטיין) שמורה לו זכות הראשונים.

אורי צבי, ביאליק, עגנון

לא הזכרתי עד כה מה שקרוי "ספרות יפה". קראתי בשעתו את כל הספרים שהיו באופנה של "מיקי בר קיקי" וגם "הספיקותי לעיין בהם" – אם להשתמש בלשון הגששים. מא.ב. יהושע עד עמוס עוז מיהושע קנז ועד בנימין תמוז. חלק מהם אהבתי אחרים הותירו אותי אדיש.

בעידן של מה שכיניתי "ספרי הרפתקאות" חלק מהספרות הישראלית יכלה לענות על הצורך של ספרות כזו: בנימין תמוז, יורם קניוק, פנחס שדה, חיים באר. אך מרגע שעמדתי על דעתי היהודית הגעתי למסקנה שאין לי כל עניין בספרות שאיננה המשך לתרבות היהודית. מכל היוצרים הישראלים ניתן להכליל בקטגוריה זו את שירי זלדה ואיתמר יעוז קסט, חלק משירי יהודה עמיחי וחלק מיצירת משה שמיר. ואם שכחתי כמה אני מתנצל.

הממשיכים המובהקים של התרבות היהודית הם בעיניי אורי צבי, ביאליק ועגנון. אם לדבר על ספרים שהם הכרח הייתי בוחר ב"רחובות הנהר" של אורי צבי, "מול ארון הספרים" של ביאליק ו"שני תלמידי חכמים היו בעירנו" של עגנון. אבל זו טיפה מים יצירתם שכולה המשך היצירה היהודית ועדיין לא נראים באופק ממשיכיהם.

מדרווין ועד אינשטיין

ידיעת פיסיקה על פי הרמב"ם היא ממש חובה דתית. כשגיליתי עניין בנפלאות המדע בנעוריי עוד לא הכרתי את הרמב"ם. את רעבוני אז לידע על עולם המדע השבעתי בכתבי עת מצוינים לילדים שהיו באותה תקופה ("אלומות", "מה טוב לדעת", "טכניקה ומדע לנוער", "הטכנאי הצעיר" – שלימים גם תרמתי לו מפרי עטי). ספרים המסבירים את המדע באורח פופולרי הופיעו כבר בשנות הארבעים ומספרם הלך וגדל במשך השנים. ספר על תורת היחסות הכללית של אינשטיין הפך את תמונת עולמי. פתאום הזמן הוא לא זמן והמרחב איננו מרחב ואתה יכול לטוס במהירות האור ולחזור צעיר במאה שנה ממה שהיית כשיצאת לטיסה. ולידו "מוצא המינים" של דרווין שמרחיב את ספקטרום הקיום של עולמנו במיליארדי שנים.

הספר בעידן האינטרנט

באורח מקרי נמניתי עם ראשוני המשתמשים במחשב למטרות כתיבה בארץ. נשלחתי מטעם "ידיעות אחרונות" להולנד לקראת התקנת מערכת מחשוב לעיתון ושם גילית את הפלא הזה של מסך שבו אתה יכול לכתוב מילה ולמחוק, להעביר משפט ממקום למקום ולהפוך קטע על פניו. כל זאת בלי להוציא את דף הנייר ממכונת הכתיבה ובלי להתחיל להקליד הכל מחדש. היה לי PC כבר בראשית שנות השמונים כשמחשב עם תוכנה עלו כעשרת אלפים דולר.

במרוצת הזמן הפך המחשב ממכונת כתיבה משוכללת למקור בלתי נדלה של מידע. ספרי התקליטור הראשונים היו כישלון. אך אט אט נתברר שלספרים מסוימים המחשב הוא המדיום המתאים. כך מצאתי עצמי מצמצם בהדרגה את ספרייתי. אין טעם להחזיק באנציקלופדיה התלמודית כשהכל נמצא במפעל השו"ת המופלא שפיתח יעקב שוויקה. אין טעם להחזיק בתלמודים, בספרי המדרשים, באוצר השאלות והתשובות בספרי הפילוסופיה, ההגות, החסידות וההלכה – עד הרב קוק והרב עובדיה יוסף, כשהכל נמצא בתקליטורים או ניתן להגיע אליו באמצעות גוגל.

maagar-memuchshav

אף על פי כן  נראה לי שעידן הספר לא חלף ולא יחלוף מן העולם. וזאת אני מנסה להקנות לתלמידיי ולילדיי. האינטרנט הוא ים שאין לו סוף, שניתן לדלות ממנו אוצרות של ידע, אך קל לטבוע בו בים של בערות. ספר טוב שנוטלים ליד וקוראים לאור מנורת שולחן ומסמנים את הטעון סימון וחוזרים אליו כשמבקשים לחזור, הוא עדיין הכלי הנפלא ביותר שיצרה רוח אנוש. לכן, כשאני עובר על מדפי הספרים בשבוע הספר ורואה את השפע האדיר של ספרים בכל התחומים: מדע, פילוסופיה, הגות, היסטוריה, עם ישראל, הלכה – אני מתמלא קינאה בדור הזה ששפע כזה עומד לרשותו. אם אדרש מחר ללכת לאי בודד אקח עמי מחשב וערמה של תקליטורים אך בשום אופן לא אפרד מן הספרים שהפכו חלק מעצמיותי.

לוי אשכול – הדמות הטראגי-קומית של מלחמת ששת הימים

 

לוי אשכול (צילום: ויקישיתוף)

לוי אשכול (צילום: ויקישיתוף)

ראש הממשלה, לוי אשכול, נחשב להססן, גמגמן, איש של פשרות, מתלבט נצחי * צחקו על היידייש שלו והמציאו עליו בדיחות * אך בהיסטוריה יירשם כשר-הביטחון הטוב ביותר שהיה לישראל שהכין את צה"ל למלחמה * ההומור היה אחד מכלי הנשק שלו כדי להשיג את מטרותיו * ואיך נולד הביטוי "חצי תה חצי קפה"

הבדיחה המפורסמת ביותר שספרו על לוי אשכול היתה זו:
מלצר ניגש אליו ושואל: האם אדוני רוצה תה או קפה? לוי אשכול מתלבט, מהסס ולאחר שעה ארוכה מכריע: תן לי חצי תה חצי קפה.

בדיחה זו משקפת את היחס הציבורי לראש הממשלה ושר הביטחון, שבתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים דחה את ההכרעה מיום ליום. רק בדיעבד נתברר כי ההמתנה הזו שלו הבטיחה לנו את התמיכה האמריקנית ואת הניצחון המוחץ.

על הקשר בין הבדיחה הזו לבין המציאות סיפר לי ידידי אלוף (מיל.) יוסף גבע ז"ל. ואלה דבריו:
"באותה תקופה כיהנתי כנספח צה"ל בוושינגטון. לוי אשכול הגיע לארצות הברית לפגישה עם הנשיא ג'ונסון, שאפשר בהחלט להגדיר כפגישה בעלת חשיבות היסטורית. לפני שיצא לחוותו של הנשיא ג'ונסון קיים אשכול התייעצות בניו יורק. הפגישה התקיימה בחדר ישיבות של מלון ניו יורקי. השתתפו בה שורה של אישים ביטחוניים ומדיניים בכירים, ביניהם מפקד חיל האוויר. בחדר הישיבות נכחו כעשרים אנשים והמתח היה רב. נכנס מלצר והחל לרשום את ההזמנות של כל אחד מן הנוכחים, מי רוצה תה ומי רוצה קפה. הרישום ארך זמן רב ואשכול איבד את סבלנותו. הוא קרא לעבר המלצר: תביא חצי תה וחצי קפה וכל אחד יבחר לעצמו מה שירצה. והוסיף בקריצה: ומי שלא ימצא מה שהוא רוצה שלא ישתה".

עד כאן דברי האלוף (מיל.) יוסף גבע.

יוסף גבע [צילום זאב גלילי]

"מדוע אינו מתרחץ"

העובדה הזו לא הפריעה כמובן לבדיחה להתפשט. ובעקבותיה בדיחות דומות שהופצו בחוברת מיוחדת. 

כמה בדיחות לדוגמה:

  • "מדוע אשכול אף פעם לא מתרחץ? – כי בכל פעם שהוא נכנס לאמבטיה הוא רואה שני ברזים – למים החמים ולמים הקרים, ואינו יכול להחליט איזה מהם לפתוח".
  • "מה ההבדל בין אשכול לג'יימס בונד סוכן 007? תשובה: 7".
  • "ליד משרד ראש הממשלה נעצרה מכונית ריקה – ומתוכה יצא אשכול…".

לימים, כך מספרת עפרה נבו, בתו של לוי אשכול, נתברר כי אשכול עצמו רכש את החוברות הללו וקרא אותן בהנאה רבה. את החוברות רכשה גם רעייתו הטרייה, מרים אשכול (ספרנית של הכנסת, אותה נשא לאשה בשנת 1964 כשהיה בן 69 והיא צעירה ממנו ב-35 שנים). תחילה הסתירו האחד מרעותו את הדבר וכשגילו ששניהם קראו את החוברות שאלה אותו מרים: נו מה דעתך?
ואשכול השיב: "אני הייתי יכול לחבר בדיחות מוצלחות יותר".

החוברת כל בדיחות אשכול. הוא עצמו קרא את החוברת וצחק.

החוברת כל בדיחות אשכול. הוא עצמו קרא את החוברת וצחק.

ההומור ככלי פוליטי

הדבר שאפיין את לוי אשכול יותר מכל היה חוש ההומור שלו. בתו עפרה ליקטה בספר ("אשכול של הומור" הוצאת "ידיעות אחרונות") את ההתבטאויות ההומוריסטיות שלו. היא הגיעה למסקנה שלא יהיה מוגזם לומר כי היא בעלת חשיבות היסטורית. אשכול היה לא רק מארגן מעולה, איש חזון ואדם נוח לבריות. הוא הגיע להישגים מפליגים בכל תחום בו הוא עסק כשההומור משמש לו כנשק.

צחק על עצמו

אדם בעל חוש הומור יודע לצחוק לא רק על זולתו אלא גם על עצמו.

הנה כמה דוגמאות.

בהלווייתו של הרב הרצוג  הירבה הרב אונטרמן לספר בשבחו של המנוח וחזר שוב ושוב כי הוא איש אשכולות.

אמר אשכול: יושבים כאן נציגים דיפלומטיים שאינם מבינים עברית וכל מה שיבינו מן ההספד הוא שאני הרגתי את הרב אונטרמן.

ואם מדברים על לוויות. אשכול לא אהב כל כך להשתתף בהן. נהג לספר את הבדיחה על האישה שהיתה שכיב מרע וביקשה שבלווייתה ילך בעלה שלוב זרוע עם אמה. ועל כך השיב הבעל: אעשה כדברייך, אבל קשה להגיד שתהיה לי הנאה גדולה מן הלוויה הזו. וכך נהג אשכול לומר מדי פעם: מן הלוויה הזו אני לא איהנה.

אשכול נהג ללגלג על כל הדואגים לבריאותם. פעם אחד מסגניו חש ברע והזעיקו רופא. הרופא ניגש ישר לאשכול וזה אמר לו: תטפל בסגן שלי. בשביל זה אני מחזיק סגנים. פעם הוא עצמו לא הרגיש טוב והוזעק רופא שהוציא אותו לחדר אחר לבדיקה. אשכול חזר לאחר זמן ואמר: הצלחתי לסדר אותו.

וכשהיו שואלים אותו מה שלומו היה משיב בפתגם ביידיש: "מן השנים עצמם גם כן נהיים זקנים".
בצד הביטויים ההומוריסטיים שלו היה אשכול מקור בלתי נדלה של ביטויים קצרים וקולעים.
כששאלו אותו איך יגיב על איזה פיגוע של מחבלים השיב: "הפנקס פתוח והיד רושמת" (פסוק מפרקי אבות).
כשדיברו אתו על תכנון אמר: "מה שלא יעשה השכל יעשה הכאוס".
כשהביעו חשש למצב המשק אמר: "כל עוד נוכל לפשוט את היד לא נפשוט את הרגל".
כשהתלוננו בפניו על שאינו מקיים הבטחות נהג לומר: "הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים את ההבטחה".

כשנמתחה ביקורת  על שחיתות בסוכנות אמר: "לא תחסום שור בדישו"

הומור יידישיסטי

אי אפשר להבין את לוי אשכול ואת ההומור שלו בלי להתייחס ליידיש שלו, שהיתה שפת אם ושפת מחשבה ושפת חלומות – כמו של כל בני דורו.
הפסוק המפורסם ביותר שלו שבו ערבב יידיש בעברית נותר עד היום בצורתו המקורית, כי לא ניתן לתרגמו: "שמשון דער נעבעכדיקר" שמשמעותו המילונית היא "שמשון המסכן". את הביטוי הזה המציא אשכול כשהוטל על עזר ויצמן לצאת לוושינגטון ולשכנע את הממשל לספק לישראל מטוסי פאנטום. עזר שאל: כיצד אציג את ענייננו? שישראל חזקה (ולכן ראויה להיות בת ברית של ארצות הברית) או ישראל חלשה ולכן זקוקה לפאנטומים.
על כך השיב לו אשכול בפסוק שלמעלה. נעבעך ביידיש זה מסכן, עלוב, ביש מזל. אך בקריצת עין משמעות המילה מישהו שעושה עצמו ככזה ואת הצרוף הזה ביקש אשכול להעביר.

ביטוי דומה המציא אשכול לגבי השליח המוצלח ביותר המצליח לאסוף כספים. שליח כזה כינה "שמשון דער נעמער" – משחק מילים הנשמע כמו שנורר מדופלם.

"איך זוחלים מפה"

עוד מספרים כי כשיצא מישיבת הממשלה לאחר ששוחררו יהודה שומרון הגולן וסיני הוא סימן בידיו אות V צ'רצ'יליאנית.
כשהסובבים אותו הביעו תמיהה השיב כי בכך רצה להביע את השאלה (וכאן אמר ביידיש "איך זוחלים מפה החוצה"). הביטוי ווי ביידיש משמעותו "איך".

גם כשדיבר עברית השתמש אשכול בביטויים הלקוחים מאוצר הפתגמים ביידיש. כשסייר בהליקופטר מעל שטחי יהודה ושומרון אמר: "הנדוניה יפה אבל אני לא אוהב את הכלה".

כך גם אפשר להבין את תגובתו לפעולת התגמול של צה"ל בכפר סמוע, לא הרחק, מתל ערד ב- 11 בנובמבר 1966. הפעולה נועדה להיות תגמול על מעשי מחבלים שיצאו מסוריה, עברו דרך ירדן וביצעו את הפיגוע ליד ערד.
אשכול אישר פעולה קטנה וצה"ל יצא בכוח גדול, נתקל בגדוד ירדני והתפתח קרב בו נהרגו עשרות ירדנים ונהרסו יותר מ-40 בתים.
על כך הגיב אשכול בשיחה עם הרמטכ"ל: "התכוונתי לצבוט את החותנת (סוריה) ואתם נתתם מכות רצח לכלה (ירדן)".

"ריכוך עמדות"

עפרה נבו אשכול לא הסתפקה באיסוף שפע מדהים של אמרות כנף הומוריסטיות אלא גם ניתחה את הפילוסופיה שעומדת מאחוריהם בחזקת "ההומור בשרות הפוליטיקה". לדעתה ניצל אשכול את חוש ההומור שלו כדי להשיג יעדים פוליטיים: ריכוך עמדות של יריבים, הפגת מתחים, יצירת לכידות בקבוצה, חשיפת האמת שמאחורי שקרים מוסכמים, הקלה על תסכולים, משיכת תשומת לב אבל גם הסחת דעת, הבהרת רעיונות ועוד.

הערה אישית על כישלון מקצועי אישי

באותה תקופה שימשתי בתפקיד עורך חדשות מתחיל בעיתון "חרות". העיתון היה דל באמצעים ואני מילאתי את תפקיד העורך לבדי שצריך במשמרת אחת לערוך להכתיר ולעמד שני עמודים גדולים [כ-4 עמודים של הטבלואידים נוסח ידיעות]. העריכה נעשתה בשעות הערב והלילה מ-6 עד אחר חצות.

סמוך לחצות כשעמדתי לסגור את עמודי העיתון התקשר אלי בטלפון נח זבולוני שהיה אז מנהל סניף ירושלים של העיתון. זבולוני, יהודי חביב, קטן קומה ובעל חוש הומור, לא היה עיתונאי. תפקידו היה מינהלי, אך מדי פעם גילה יכולות עיתונאיות לא מבוטלות. כשעבדתי ככתב בסניף ירושלים הוא סייע לי מאד בקשריו ובתובנותיו.

באותו לילה התקשר זבולוני ואמר כי יש לו ידיעה מרעישה – אשכול מתחתן. זבולוני, שבמקורו נמנה עם העדה החרדית היה בעל קשרים טובים עם כל מיני מקורות. ידעתי שאפשר לסמוך עליו אבל חששתי שהוא מהתל בי ומעמיד את כושר הביקורת המקצועי שלי במבחן. הידיעה נשמעה כמו מתיחת אחד באפריל. ניסיתי להתקשר עם עורך העיתון אז, אייזיק רמבה, אך לא היתה תשובה מביתו. גם לא מצאתי בכיר אחר בעיתון שאפשרלהיוועץ בו. ושעת הסגירה הלכה והתקרבה.

החלטתי לא לפרסם את הידיעה.

וכל השאר היסטוריה.

לוי אשכול: שובר הלבבות שליבו נשבר

כמו רבים ממנהיגי דורו היה גם לוי אשכול שובר לבבות לא קטן. דוגמה מהחיים: כשנבחר אשכול לראשות הממשלה הגיע אליו נציג השב"כ ודיווח לו על האבטחה שתוצמד לו ותלווה אותו לכל אשר ילך.
"אל דאגה", אמר לו איש השב"כ, "אדוני ראש הממשלה, תוכל לבקר אצל גברות בלי שנספר על זה לאיש".
"להפך, בחור צעיר", השיב ראש הממשלה הטרי, "תספרו, תספרו".

ןאכן, באחד הימים נסע לוי אשכול במכונית עם איזו גברת. בדרך היתה תאונה קלה שצריך היה לחלץ  ממנה את המנהיג. אנשי השב"כ שמרו את הסוד, אך לוי אשכול סיפר גם סיפר.

שבירת לבבות נשים היתה גם הסיבה העקיפה ששברה את לבו של אשכול – הקרע שלא אוחה מעולם עם דוד בן גוריון.

בן גוריון לחם כידוע מלחמת חורמה בלוי אשכול בתביעה להקים ועדת חקירה משפטית שתחקור את מחדל "הפרשה" (הפעלת סוכנים ישראליים בקהיר כדי שיפציצו מוסדות אמריקניים ויגרמו לערעור יחסי ארצות הברית עם מצריים הנאצרית).
אשכול התנגד להרשעת שר הביטחון פנחס לבון ולשפיטתו. בין היתר כי ידע את האמת ממקור ראשון. המקור היה המזכירה שזייפה את המכתב שהפליל את לבון. אשכול שמע זאת מפיה, אך לא יכול היה לגלות את הנסיבות שבהן סיפרה לו את הדבר. אם היה מגלה היה חושף את העובדה שהיחסים בינו לבין המזכירה לא היו אפלטוניים.

ראה "הדמות הטראגי קומית של ששת הימים"

שמעון פרס לא אוהב יהודים

עידכון יוני 2014

בהתמודדות על הנשיאות בשנת 2007 הסתכנתי בנבואה ונמצאתי שוטה. טענתי אז כי  כי שמעון פרס לא ייבחר לנשיא. כי לפי מעמדו בציבור הוא לא היה נבחר גם אם היה מתמודד על תפקיד יו"ר ועד הבית במגדלור בודד בלב ים, שהוא הדייר היחיד בו.

אבל כאמור התבדיתי ופרס נבחר. אך מה שנאמר בהמשך לא רק שלא התבדה אלא התחזק.

כשהוא הולך להיפגש עם רבנים יודע פרס להתחפש וחובש כיפה לראשו. אך בפועל הוא כנראה לא אוהב כל כך יהודים.

 

דניאל בן סימון

בראיון שהעניק לעיתונאי דניאל בן סימון, מיד לאחר בחירות 1996 (הראיון נדפס בספרו "ארץ אחרת" ) נשאל פרס על תוצאות הבחירות ב-1996.
תשובת פרס: אנחנו הפסדנו.
בן סימון: מי זה אנחנו?
פרס: אנחנו הישראלים.
בן-סימון: ומי ניצח?
פרס: כל מי שאין לו מנטליות ישראלית.
בן-סימון: מי אלה?
פרס: תקרא לזה "יהודים".
אני חייב לומר כי הפעם אני מקבל את דברי פרס. המאבק האמיתי בארץ איננו בין דתיים וחילוניים בין שמאליים וימניים אלא בין הרוב היהודי למיעוט האליטות הישראליות הפוסט ציוניות ופוסט יהודיות.

ותודה לד"ר נילי שיריון, שהיפנתה את תשומת לבי להתבטאות זו של פרס.

ראה

מה בין ישראלי ליהודי

המאבק בין ישראלים ליהודים



"סלינו על כתפינו" בארץ ישראל השלמה

ביכורים בנוסח המסורתי (איור: אריה אלואיל)

ביכורים בנוסח המסורתי (איור: אריה אלואיל)

אין כמעט ילד שגדל בארץ שלא שר בחג השבועות את "סלינו על כתפינו" שחיבר משורר הילדים לוין קיפניס..
אחד הקוראים הפנה את תשומת לבי לכך שהשיר נעלם בשנים האחרונות מכלי התקשורת האלקטרוניים וגם בבתי הספר ובגני הילדים כבר לא שרים אותו.
הוא הביע את הסברה שהדבר נובע מכך שהשיר הזה מדבר בעצם על ארץ ישראל השלמה והגדולה ובין מילותיו אפשר למצוא שמביאים ביכורים "מיהודה ומשומרון, מן העמק והגליל … מגולן מבשן מן הנגב והירדן".
עם כל הכבוד לקורא הערני נראה לי שלא זו הסיבה להשתכחותו של השיר. כי אין זה שיר הילדים היחיד של חגי ישראל שאיננו שומעים עוד.

איננו שומעים את "כך הולכים השותלים" בט"ו בשבט, את "אני פורים" את "שמחה רבה אביב הגיע פסח בא" ועוד שירים רבים שעיצבו את תודעתנו הישראלית.

נראה לי שהסיבה להשתכחות השירים נובעת מן העובדה שהציונות החילונית הפכה את חגי ישראל – מחגים שההלכה קבעה את מנהגיהם והם מבטאים את ההיסטוריה היהודית ואת זיקת העם לתורתו ולאלוקיו – לשירי טבע חילוניים.

כותב על כך נתן שחר בספר "שיר שיר עלה נא" על תולדות הזמר העברי: "ההתנתקות המכוונת מן הדת וממסורת הגולה היהודית על כל סמליה ותכניה דימוייה ושפתה הפכה לאידיאולוגיה בעיקר בקרב אנשי העליות השניה והשלישית. התנתקות זו הביאה בשלב הראשון להיווצרות חלל ריק שהורגש היטב בימי חג ומועד.

שחר מצטט מדברים שכתב א"ד גורדון: "…החול שלנו הרבה יותר יפה מן החול של אחינו בגולה והשבת והחג הרבה יותר יפים בגולה. ניסו אמנם לעשות חגים לאומיים על פי הסברה והחשבון האין זה ממש כאילו עשו שירה על פי הזמנה?".

ביכורים בנוסח החילוני בנהלל. (ויקישיתוף)

ביכורים בנוסח החילוני בנהלל. (ויקישיתוף

על לוין קיפניס ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=382

מברל ועד יורם

שנים רבות היה יורם פרי עסקן של מפלגת העבודה. בשנות ה-70 היה דובר המפלגה ובשנות ה-80 טיפס לתפקיד נציגה באירופה. נמנה עם מקורביו של יצחק רבין והיה חבר מערכת עיתון "דבר". לפסגת הקריירה העסקנית שלו הגיע ב-1990 כשנכנס לנעליה הגדולות של חנה זמר שפרשה מעריכת עיתון פועלי ארץ ישראל "דבר". היתה לו הזכות המפוקפקת לנעוץ את המסמר האחרון בעיתון שהוקם על ידי ברל כצנלסון בשנת 1925.

ברל היה ודאי מתהפך בקברו אילו שמע את ההרצאה שנשא השבוע יורשו בתפקיד עורך "דבר". מאז סגירת "דבר" הפך פרי לעסקן בתחום האקדמיה וגם כאן טיפס במהירות לדרגת פרופסור. היום הוא ראש בית הספר לתקשורת של אוניברסיטת תל-אביב.

משום מה הוזמן פרי לשאת הרצאה בטקס הענקת תארים לבוגרי הפקולטה למדעים מדויקים. נושא ההרצאה היה "לא תזיק קצת רוח רדיקלית". בפני אולם מלא מפה אל פה בבוגרים נרגשים ובני משפחותיהם נשא פרי נאום עסקני ארכני שעורר הרבה אי נחת וקריאות ביניים באולם. עד אשר נתברר כי הרוח הרדיקלית שהוא מציע דווקא מזיקה מאד.

בין הרעיונות הרדיקליים שהעלה בהרצאתו:

  •   האם בכלל צריך להמשיך בעליה? ישראל היא המדינה הצפופה ביותר בעולם (אם לא נביא בחשבון את הנגב הדגיש).
  •   האם אפשר לקרוא לישראל מדינה דמוקרטית כשהיא מנהלת מדיניות כיבוש הנמשכת ארבעים שנה – שאל.
  •   ואולי קרטר לא כל כך בלתי צודק בביקורת שלו על ישראל (בספר אנטי ישראלי ואנטישמי שפרסם באחרונה) ספק שאל ספק קבע.
  •   וגולת הכותרת בדבריו של העסקן האקדמי רדיקלי: אפשר להבין את אנשי האקדמיה הבריטית המחרימים את האקדמיה הישראלית (שהפרופסור העסקן מקבל בה את משכורתו).

אולי כדאי שהפרופסור הנכבד יתפנה פעם לקרוא את כתבי ברל וימצא שם את המשפט הבא:
"היש עם בעמים, אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס, ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות?"

בר-אילן

מן הראיון המעניין שפרסמתי כאן בשבוע שעבר עם ד"ר קימי קפלן נשמטה בטעות העובדה שהוא מלמד וחוקר באוניברסיטת בר-אילן. הוא הדין לגבי ספרו של אריאל פיקאר שיצא בהוצאת בר-אילן.

הישראליזציה של החברה החרדית

kimi-kaplan

ה"חרדים" כבר פחות חרדים. ד"ר קימי קפלן.(צילום: זאב גלילי)

חרדים מבקרים בספארי ובמוזיאונים, מטיילים בגולן ובנגב, ונחשפים לחברה החילונית במישורים רבים * החשיפה מערערת את הסטראוטיפ של החילוני המגדל כלב, צורך סמים וריקני * בשיח הפנימי יש מחשבות חדשות על משמעות השואה, היחס למדינה ובעיית "חברת הלומדים" * שיחה עם ד"ר קימי קפלן חוקר החברה החרדית

התגלגל לידי הספר "חרדים ישראלים – השתלבות בלא טמיעה?". הספר ראה אור ב-2003 אבל נראה לי שראוי לדווח על ממצאיו גם היום. הספר כולל מחקרים על המגזר החרדי במגוון רחב של נושאים: החרדיות הספרדית, היחס של "חברת הלומדים" לעבודה, צריכת הזמן של אנשי המגזר ועוד. המחקרים מצביעים על תהליך הישראליזציה שעוברת החברה החרדית.

"דרכי הבילוי החרדי"

ביקשתי לשמוע מפי "ר קפלן (שערך את הספר יחד עם ד"ר עמנואל סיון) מה העלה המחקר מאז נכתב הספר והאם אכן החרדים הופכים להיות יותר ישראליים?

קימי קפלן מתבטא בזהירות. במקום לקבוע עמדה הוא מצביע על תופעות.

התבונן על החברה החרדית היום, הוא אומר לי, ותשווה למה שהיה לפני שלושים וארבעים שנה. אתה מוצא היום חרדים המבקרים בגן החיות בירושלים ובספארי ברמת-גן. פוקדים את מוזיאון יד ושם ואת בית התפוצות. מביאים את ילדיהם למוזיאון ההגנה, האצ"ל, הלח"י והפלמ"ח. אתה מוצא חרדים מטיילים בגולן, חלקם בטיולי סנפלינג. אתה מוצא חרדים רבים בקניונים שאינם באזורים חרדיים. נשים חרדיות יוצאות לעבוד לא רק במסגרת החברה החרדית.

ערעור סטראוטיפים

מה חשיבות יש לכל התופעות הללו, אני שואל.

חשיבות עצומה. חשיפה פנורמית בכל מיני רמות של החיים מערערת סטריאוטיפים. אתה יכול לצייר סטריאוטיפ של היהודי החילוני כל זמן שאתה לא מכיר אותו. יש לו כלב, נהנתן, צורך סמים, ריקני, הולך למועדוני לילה. כשאתה פוגש אותו בעבודה, או בטיול, או במוזיאון, אתה מגלה שהעסק יותר מורכב. כשאתה הולך עם ילדיך לבסיס צה"ל ביום העצמאות אתה חושף את הילדים שלך לא רק למטוסים. אתה חושף אותם ל"כוחי ועוצם ידי", לסיפורי גבורה, לתולדות מדינת ישראל. גם החוזרים שתשובה חושפים את החרדים לעולם החילוני. יש חוזרים בתשובה שהם עצמם מחזירים בתשובה. אחד המסרים המרכזיים שלהם הוא: לא כל העבר שלכם פסול. לא צריך להתנתק מן המשפחה.

חשיפה להיסטוריה

או קח את בית התפוצות או מוזיאון ארץ ישראל. בנות מ"בית יעקב" הולכות לשם ומי שמדריך אותן אינם מורים מן הזרם החרדי. והן נחשפות להיסטוריה של עם ישראל ושל ארץ ישראל.
קשה שלא לראות את ההשפעה המצטברת של כל ההחשפויות הללו. החשיפה באה לביטוי גם ברבדים עמוקים יותר. תבוא לספריה הלאומית ותראה כמה חרדים יושבים שם. וכך גם בספריית אוניברסיטת בר אילן ובספריות אחרות.

מבחינה מספרית הם אולי מיעוט. אולי פרומיל. אבל אלה הם "שומרי סף". אנשים שכותבים ספרים ומביעים עמדה.

חרדים ירושלמים. צולם על ידי אפי ב. ויקיפדיה

"השיח החרדי הפנימי"

תחום המחקר של ד"ר קפלן הוא השיח החרדי הפנימי. בתוך השיח הזה הוא מגלה תמורות מאד משמעותיות בעמדה החרדית בשורה של נושאים: המדינה, הציונות, השואה, מדינת ישראל. ולא במקום האחרון: אורח חייה של החברה החרדית כחברה של לומדים, הקורסת תחת נטל בעיות הקיום.

כלפי חוץ מצליחים החרדים ליצור מסך מאד עבה של רטוריקה רשמית ושל עמדה אחידה. כך הדבר בהצהרות מנהיגי הציבור הזה וכך בעיתונות. אבל בשיח הפנימי הדברים שונים.

אסטרטגיה קיומית

מה מתרחש בשיח הזה מה הם הכוחות המניעים אותו?
אי אפשר להבין את החברה החרדית בלי להבין את הרקע ההיסטורי להיווצרות האורתודוכסיה. זו היתה רעידת האדמה שהתרחשה בשלהי המאה ה-18: התפוררות הגטו וחדירת זרמי ההשכלה, החילון והאיזמים למיניהם – מן הקומוניזם ועד הציונות. לפתע השתנה העם היהודי שמשך 5000 שנה חי כפי שחי והנה הוא נמצא באיום קיומי. האיום הזה עיצב אסטרטגיית קיום, שהביטוי שלו הוא האורתודוכסיה. לכאורה משקפת האורתודוכסיה המשך ישיר למסורת סבא. בפועל מדובר במשהו חדש לגמרי. (ראה מסגרת בעמוד זה).

טקסטים מול חוויה

באיזה כלים ניגש החוקר לבחון את החומר הזה?
אני נגש אליו קודם כל, אומר ד"ר קפלן. עם המטען ההיסטורי. הדבר השני הוא המרחב הטקסטואלי. זו חברה שהיא אלופה בייצור טקסטים. הדבר השלישי זה המרחב האנושי והחווייתי. זה בעיני מרחב קריטי. אתה יכול לקרוא רבבות מלים ולא להבין עד שאתה לא נכנס להתוועדות וחש את החשמל באוויר, שלא ניתן לתרגום במילים.

הכל על המדף

איך אתה מגיע לשיח הפנימי של החברה החרדית?

ד"ר קפלן: השיח הזה בא לביטוי בקלטות, בספרות ילדים ובספרות עממית, בספרי הדרכה לנשים, בדרשות בעיקר של נשים ועוד. אני מסתובב בבתי כנסת שומע דרשות והרצאות. מעולם לא נתקלתי בבעיה שאני נטע זר הכל גלוי ומצוי על המדף. ואתה שומע שם פוליפוניה של קולות על כל נושא כמעט.

יש למשל סופר ילדים, חיים ולדר שמו. הוא זוכה לפופולריות רבה בציבור החרדי בסידרה של "לדים מספרים על עצמם" תקפו אותו בחמת זעם. כי על ידי כך שהוא משמיע קול של ילד, הוא משמיע באמצעותו את הלבטים בהם מתחבטת החברה החרדית כולה.

שינוי היחס לשואה

מה אתה למד מן השיח הפנימי הזה?
אני לומד על ניצני שינויים בעמדות יסוד. אבל ראוי להדגיש שהשינויים האלה בשיח הפנימי נעשים על ידי דרגי המשנה של הציבור החרדי – לא על ידי הרבנים הגדולים.

ניקח לדוגמא את היחס לשואה.
העמדה הרשמית, כפי שנוסחה על ידי הרב שך, היא שאי אפשר להבין את השואה ולהסבירה ללא תפיסה של שכר ועונש. מי שלא מוכן לקבל את זה כאילו כופר בעיקר.
העונש הוא על הציונות, ההשכלה החילון – שק שלם של עבירות. אבל אחד מתלמידיו ממש מביע עמדה שונה. הוא עושה זאת בצורה עדינה מאד. כיצד תסביר לי למה יהודי שגר ברחוב איקס בברלין גורלו ככה ושכנו שהתפלל באותו בית כנסת גורלו היה הפוך?

קוראים מחקרים

בעבר היו חוגים חרדיים (אמנם קיצוניים) שהאשימו את הציונים בשיתוף פעולה עם הנאצים. עכשיו יש האומרים בואו לא נעוות את המציאות ונבין את הסיטואציה ההיסטורית. התנועה הציונית היתה כנמלה והשפעתה אפסית. מה ציפית שיעשו? מישהו הקשיב להם? מישהו היה זקוק לשיתוף הפעולה שלהם? מה הם יכלו לעשות?

וכשאתה שואל מניין שואבות העמדות הללו. אתה מגלה שוב את השפעת החשיפה לעולם שמחוץ לעולם החרדי. בעבר
ההיסטוריונים היו תמיד חשודים בכך שהם ציונים ומסלפים את העובדות. עכשיו אתה מוצא אנשים בעולם החרדי שקראו את דינה פורת ("הנהגה במילכוד") או קוראים את יהודה באואר, דליה עופר והיסטוריונים אחרים.

אין פרוש הדבר שכבר בונים תאוריה או תיאולוגיה חדשה סביב השואה. אך אפשר לומר שכבר יורדים מן העץ עליו טיפסו משך שנים.

"חברת הלומדים"

חלוץ חוקרי החברה החרדית, פרופסור מנחם פרידמן, טען כבר לפני 30 שנה כי זמנה של "חברת הלומדים" קצוב. כי לא יוכלו להמשיך במצב הזה שהגברים אינם עובדים לפרנסת המשפחה. והחברה הזו עתידה לקרוס.

בפועל החברה הזו לא קרסה. אבל בגלל הלחץ שבא מלמטה, בעיקר מצד נשים, מתחילים להתגבש פתרונות. גברים עוברים הכשרות אקדמיות שיעניקו להם אפשרויות פרנסה בעתיד. מוצאים שילובים שונים בין עבודה ולימודים ונוצר תהליך שאין לו הסכמה פורמלית אלא הסכמה שבשתיקה. פשוט מצביעים ברגליים. זהו תהליך מצטבר. אצל הנשים זה כבר הגיע למאסה קריטית אצל הגברים עדיין לא.

387px-chazon_ish

לאכול נבלה ולא לחייך. החזון איש. (צילום: ויקישיתוף)

מסתמנת אסטרטגיה של אני עושה הכל כדי לשמר את זהותי החרדית תוך השתלבות במרחב הכללי. אמצא את החיסונים את הנוגדנים המתאימים כדי שאנשים יוכלו להיות משולבים בחברה בלי לאבד את החרדיות שלהם.
והדוגמא של החרדים באמריקה מוכיחה שהדבר אפשרי,גם אם בין הגויים זה קל יותר.

יש התבטאות יפהפיה המיוחסת ל"חזון איש" (יש האומרים כי אחרי מותו אמר יותר דברים מאשר בחייו). הוא אמר פעם כי הוא חושש מזה שהמדינה תערב יותר מדי לחיכם של החרדים. אם אתה צריך לאכול נבלה אל תחייך.
האם תימצא הדרך לאכול מן הטריפה ולא לחייך? ימים יגידו.

 

 

הסתה גזענית נגד חרדים

בין יהדות של מנהג ליהדות של טקסט

בעת הכנת הראיון על החרדים לדפוס הגיע לידי ספר שראה אור ממש בימים אלה, השופך אור על ההבחנה בין היהדות האורתודוכסית לבין היהדות ההיסטורית שקדמה לה.
זהו ספרו של אריאל פיקאר – "משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות – חקר ההלכה וביקורת תרבות".

פיקאר מצטט את הרב חיים סולוביצ'יק, האומר כי היהדות בצורתה המקורית היא יהדות של מנהג, בעוד היהדות האורתודוכסית היא יהדות של טקסט. היהדות בצורתה המקורית היא אורח חיים והיא נרכשת לא על ידי למידה אלא באמצעות חיקוי – של ההורים והסביבה. ההתנהגות היהודית בחברה הקדם מודרנית התאימה להלכה המשפטית רק באופן חלקי והמנהג היה שווה בערכו להלכה הכתובה.
הדתיות המבוססת על טקסט מגובשת ומעובדת בישיבות. הסמכות עברה מרב העיר או הקהילה לראש הישיבה בעולם החדש. המעבר הזה הוליד את מושג "דעת תורה" שהוא מתן כוח הכרעה לגדולי תורה בעניינים פוליטיים.

במצב החדש המצוות אינן פעולות טבעיות ומובנות מאליהן, אלא ריטואל שחורג מן החיים הטבעיים. הדגשה של הטקסט ושל הדיוק המשפטי בפרטים הולידה גם את הנטייה לחומרות.
משך שנים נקבע למשל שעור "כזית" במסורת חיה, עד שבא ה"חזון איש" וב-1940 ופירסם קונטרס שהכפיל את השעורים המקובלים.

ראה הישראליזציה של החברה החרדית