העיירה בוצ'אץ כפי שנראתה בזמנו של עגנון. צילום - באדיבות יואל רפל

 זיכויו המוחלט של התעשיין אלי הורביץ בבית המשפט העליון הזכיר לי הורביץ אחר. פאני הורביץ, המופיע בסיפורו הנפלא של ש"י עגנון, "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו".

 עגנון מספר על שני תלמידי חכמים. האחד, משה פנחס, בן כפר דלפון וערירי. השני, ר' שלמה הלוי איש הורביץ, בן לשושלת רבנים וגדולי תורה המגיעה עד השל"ה הקדוש שנשא לאשה בת גביר וזכה בכל הכתרים. גם בכתר תורה, גםבכתר מלכות וגם בבור שומן שהבטיח לו קיום  ללא דאגות עד סוף ימיו.

 השניים הכירו האחד בגדולתו התורנית של רעהו ומשה פנחס הערירי היה בא ויוצא בביתו של ר' שלמה והשניים היו עוקרים הרים וטוחנים אותם זה בזה.

באחד הימים נתגלעה מחלוקת בעיירה. האם מותר לסגור מגרעת שליד חלון בבית הכנסת או שהדבר אסור מפאת מיעוט חלל קדושת המקום. במהלך הוויכוח הביע משה פנחס את דעתו נגד, כשהוא מקפץ ומגבב ראיות על גבי ראיות. ר' שלמה הגיב על דבריו בביטול ובאיזו הלצה שנהגו לקנטר בה בחורים שדחקו עצמם לעמוד במקום גדולים.("מאכט קידוש אוף א גרויף" – ביטוי ביידיש שלא פוענח עד כה ומשמעותו כנראה הקפדה על דברים של מה בכך כמו מעשרים את המלח)

מכאן ואילך לא דיבר משה פנחס מלה וחצי מלה עם ר' שלמה. ר' שלמה ניסה לפייסו אך ככל שניסה כן גדלה איבתו של משה פנחס. וכל כך גדולה היתה האיבה עד אשר ויתר על כס רבנות מכובד, בדרך למקום כהונתו, כשנודע לו כי קיבל את המינוי לפי המלצת ר' שלמה.

ככל שחלפו השנים כן גדלה איבתו של משה פנחס וכאשר ערב צאתו לעיר אחרת ביקש ר' שלמה לעשות עמו שלום השיב לה משה פנחס: "אין שלום בינינו לא בעולם הזה ולא לעולם הבא".

בנוהג שבעולם היה שרב המתקבל בקהילה נושא דרשה בפני כל בני העיר בבית הכנסת הגדול, וכך עשה ר' שלמה. כל הקהילה התכנסה ושמעה דבריו בדבקות ובהתפעלות. לפתע קם משה פנחס ממקומו וסתר את דבריו של ר' שלמה וקיעקע את כל חידושיו.

הקהל רצה לקרוע את משה פנחס לגזרים אך ר' שלמה היסה את הקהל, שמע את דברי משה פנחס במאור פנים .

לאחר שסיים דבריו אמר ר' שלמה: לכאורה קושיא עצומה הקשית מן הגמרא אלא אילו דיקדקת יפה היית רואה שהגירסא שם משובשת.

משה פנחס רקע בכוח ברגלו על הריצפה וצעק בכעס: פאני הורביץ, אשריך שכספך וזהבך עמדו לך לקנות לך ספרים מוגהים.

"מה קורה לאדם שאין לו כסף לשכור עורכי דין טובים? אלליי לו". אלי הורביץ - ויקישיתוף.

ומפאני הורביץ לאלי הורביץ. הורביץ הועמד לדין בעבירות מס עקב אי דיווח על הכנסות בסך מיליוני דולרים בקשר לפעילותו כיושב-ראש דירקטוריון "פרומדיקו" והורשע בבית המשפט המחוזי על ידי השופטת אילה פרוקצ'יה. על החלטה זו ערער לבית המשפט העליון. ערעורו התקבל והוא זוכה פה אחד

אשריו שכספו וזהבו עמדו לו לשכור עורכי דין כמו רם כספי ואחרים שחילצו אותו מפסק הדין של המחוזי. בערעור אף צורף לסוללת הפרקליטים עורך דין פיני רובין, הידוע בקשריו ההדוקים עם ראש הרכב השופטים, השופט תאודור אור, שסרב לפסול עצמו.

לשבחו של אלי הורביץ ייאמר כי הוא הודה בכך שנחלץ מן האישום הכבד (עבירות מס בהקף של מיליוני דולרים) תודות לכספו. הוא אמר: "מה קורה לאדם שאין לו אמצעים ואין לו עורכי דין טובים? אלליי לו ואבוי לו".

ראה

אושפיזין ציון דרך בקולנוע הישראלי

בימים אלה פרסם מקומון הנושא את השם "המקומון" ומופץ באיזור רמת-גן גבעתיים מאמר מזלזל בנשים. על המאמר חתום עורך המקומון, דוד מנור, שבו הוא מדריך נשים כיצד להוציא כסף מן הכספומט. במאמר נאמר בין היתר: "החני את מכוניתך", "נסי שוב", "נסי עוד פעם", "בדקי את האיפור" , "בדקי עם היד את התסרוקת" , "לימדי את הוראות השימוש בכספומט במשך שתי דקות" , נפלט? לא נורא הכניסי אותו שנית" ועוד ועוד הוראות כאלה, שהמסר הכללי שלהם הוא שנשים חסרות בינה.

תלונה למועצת העיתונות
 

שדולת הנשים פנתה בתלונה למועצת העיתונות. בית הדין של המועצה החליט כי הנילון ניצל את העובדה שהוא גם כתב בכיר בעיתון וגם עורך ראשי שמשמעותה שאין במערכת כל ביקורת של אדם אחר על כתיבתו ובכך עבר עבירה על תקנון האתיקה המקצועית, הקובע כי לא יעשו עיתון ועיתונאי שימוש לרעה במעמדם". בית הדין חייב את המקומון לפרסם את פסק הדין במלואו.

הייתי חבר, משך שנים לא מעטות, במועצת העיתונות ובתקופה בה העיתונות היתה נקיה יותר מכפי שהיא היום. מה שאני יכול לומר על פסק הדין הזה הוא כי השפעתו על רמת המקומונים בארץ תהיה בערך כהשפעת השלג דאשתקד.

והמקרה הבא יוכיח.


מכה שלא כתובה"

ב"המקומון" הופיעה כתבה שכותרתה "מכה שלא כתובה".הכתבה חתומה בידי איציק אל-רם תארה ביקור ב"ישיבת הסדר בבני ברק" ושיחה עם תלמידי הישיבה וראשיה. בכתבה נאמר כי רוב תלמידי הישיבה תומכים ברצח רבין.

קריאה שטחית בכתבה היתה חייבת להביא למסקנה כי מדובר בכתבה בדויה מראשיתה עד סופה. ראשית אין בכלל ישיבת הסדר בבני ברק. גם תאורים שונים של הישיבה נראים בדויים לחלוטין. למשל: "בישיבה נמצאים נערים ומבוגרים מתנועעים בלי הרף לקצב התפילה , ממלמלים את הפסוקים בינם לבין עצמם שקועים בלימוד גמרא". את הכתבה גם מעטרת תמונה של אברכים לבושי שחורים.

למותר לציין כי מי שביקר אי פעם בישיבת הסדר ומצוי במה שקורה בארץ הזו יודע דשבישיבה כזו לא לומדים מבוגרים ולא לובשים שחורים.

אפשר היה לצפות כי מי שפרסם כתבה זו, שראתה אור זמן קצר לאחר רצח יצחק רבין ז"ל, יועמד לדין על הסתה נגד ציבור גדול. אך מאומה לא קרה משך שנה שלמה.

בדיוק שנה לאחר פרסום הכתבה, הגישה חנה גלבוע, סגן בכיר לפרקליט מחוז תל-אביב, כתב אישום נגד יצחק אל-רם. בכתב האישום נאמר כי הנאשם כתב כתבה "שכותרתה "מכה שלא כתובה בתורה", המספרת על ראיון שערך הנאשם בישיבת הסדר בבני ברק והמצטטת דברי רבני ותלמידי הישיבה התומכים, בין היתר ברצח ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין ז"ל".

 

עוד נאמר בכתב האישום: "בפועל לא קיימת ישיבת הסדר בבני ברק וממילא לא יכול היה הנאשם לראיין את רבני ותלמידיה וכל אשר נכתב בכתבה הינו פרי דמיונו של הנאשם".

לאחר הקדמה כזו ניתן היה לצפות כי הכתב הבדאי יואשם בהסתה. במקום זאת נאמר בכתב האישום: "במעשיו אלו ניסה הנאשם לקבל במרמה תשלום עבור כתבה המבוססת על ראיון אשר לא התקיים".

קבלת דבר במרמה

הבנתם את זה?

צעיר המתיימר להיות כתב מפרסם השמצה חמורה על ציבור שלם והוא נאשם רק בכך שקיבל דבר במרמה. הואיל ושכר הסופרים במקומונים הוא זעום ביותר , כמה עשרות שקלים לכתבה, גייסה הפרקליטות סוללה שלמה של עדים והגישה כתב אישום נגד אדם שרימה כאילו את מעבידו בכך שקיבל ממנו במירמה מאה שקלים.

בדיעבד נתברר כי מכיני כתב האישום לא עשו שעורי בית. יצחק אל-רם לא קיבל שכר סופרים על הכתבה הבדויה וזו נכתבה במסגרת התחייבותו להגיש כמה כתבות כדי לבדוק את כישוריו להיות כתב. כתב האישום תוקן בהתאם ונאמר בו: "במעשיו אלו ניסה הנאשם לקבל במירמה את פרסום הכתבה כדי להתקבל לעבודה ככתב במקומון".

מדוע לא הסתה

שאלתי משפטן לפשר כתב האישום המוזר הזה ועל ההיגיון של מערכת המשפט. האם כל מי שמנסה להוציא במירמה מאה שקלים, או להוליך שולל כדי להתקבל לעבודה, מוגש נגדו כתב אישום כזה? ומדוע לא הואשם האיש בהסתה?

תשובת המשפטן: על הסתה יש התיישנות של שנה. כתב האישום הוגש בדיוק בתום שנה לפירסום הכתבה. (האם זה מקרה? ישפוט הקורא).

במהלך המשפט אמר בא כוח התביעה: "כתבה מעין זו, שבאה לכאורה בשם חופש הביטוי… מביאה לכך שציבור שלם שמוגדר על ידי הנאשם כבחורי ישיבות הסדר, ציבור חובשי הכיפות נפגע מדברי הכזב שלו, דברים העלולים להביא להסתה ואלימות נגד אנשי דת ולהגדיל את השנאה והפילוג בעם כלפיהם… על בית המשפט לשוות … את האינטרס הציבורי ואת הצורך להרתיע עיתונאים שכוח רב בקולמוסם והאמון הציבור בהם כי דיווחיהם אמת".

בא כוח הנאשם טען, בצדק, כי אילו כתב האישום היה מתייחס להמרדה או לשון הרע היה מקום לתת לכך ביטוי. אך כאן מדובר בכתב אישום על הוצאת דבר במירמה.

סוף טוב הכל טוב.

גזר הדין: שמונה חודשי מאסר על תנאי וקנס קטן בחמישה תשלומים שווים.

ככל הידוע לי לא פורסם דבר על הפרשה בעיתונות (פרט לאיזכור קטן באחד המקומונים) והפרשה מתפרסמת כאן לראשונה.

ראה

עלייתו ונפילותו של עיתון חדשות

איך הפכה התקשורת רדודה ומושחתת

פרשת ענת קם ומועצת העיתונות

הנדון: ביבי, עמדי, ויצמן, סרוסי, ברק, עמותות

כבוד היועץ המשפטי לממשלה,

אתה עומד להחליט בימים אלה החלטה גורלית: האם להגיש או לא להגיש כתב אישום נגד בנימין נתניהו. זו החלטה גורלית כי היא עשויה להשפיע על יחס העם למערכת המשפטית ולמערכת הדמוקרטית.

אני מכיר אותך כאדם ישר והגון, משפטן מעולה ואדם חסר פניות. יש לי יסוד להניח כי ההחלטה שתקבל תהיה מבוססת על אדני המשפט והצדק ועל עקרון השיוויון בפני החוק. זאת, לאחר שתלמד את עיקרי הסוגיה המשפטית, תבדוק בדוק היטב את הנתונים והראיות.

 

אך אתה הרי לא רק משפטן אלא גם תלמיד חכם ובקיא במשפט העברי. ומי כמוך יודע שיש "יקוב הדין את ההר" ויש "לפנים משורת הדין". יש מידת הדין ויש מידת הרחמים. ומי כמוך יודע שהעולם עומד לא רק על הדין אלא גם על האמת ועל השלום. ומי כמוך יודע ש"לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה… ולא עבדו לפנים משורת הדין".

עמדי מול סרוסי

איני מתיימר לדעת לעומקם את כל פרטי החקירה בפרשת חקירתו של נתניהו. אין לי גם ספק שהפרקליטים החרוצים של הפרקליטות יוכלו להכין כתב אישום עסיסי על קבלת שוחד וגניבת מתנות. כבר היה מקרה של עובד מדינה שהועמד לדין ונענש קשות על שקיבל במתנה בקבוק יין מידי אחד האזרחים שבא במגע עם המשרד.

אבל יש דברים שעל הסף יש לבחון את ההיגיון הפנימי שלהם. אילו נתניהו היה טיפוס של לוקח שלמונים, האם היה בוחר בשיפוצניק ומוביל רהיטים כמקור לקבלת השוחד?. לנתניהו קשרים ענפים עם רבים מן המיליארדרים שבעולם. רבים מהם מעריצים אותו ותומכים בו. אילו רצה לקבל שוחד היה יכול לסדר לעצמו חשבון בבנק שוויצרי ולתת לנותן השוחד תמורה קצת יותר רצינית מאשר איזו חשבונית מוגזמת על ביצוע עבודות פרטיות.

האם היה קושי לנתניהו למצוא איזה סרוסי שייתן לו "מתנות"? או למצוא איזה יבואן מכוניות ש"יתחזק" אותו בתמורה לטובות הנאה שיכול ראש ממשלה להעניק?

מדוע לא למצות את הדין

אין למצת את הדין עם נתניהו לא מפני שויצמן יצא ללא עונש מעבירות שהן לכאורה גדולות פי כמה. דווקא ההחלטה בעניין ויצמן מוכיחה כי יש שיקולים שהם מעבר לשיוויון בפני החוק ולא תמיד יקוב הדין את ההר. אני מניח שבצד השיקולים המשפטיים (הסתמכות, התיישנות, אין מספיק ראיות וכו') היו גם שיקולים אחרים: זקנותו של האיש, מצב בריאותו והחרפה שהיה ממיט על כולנו משפט של נשיא הנאשם בקבלת שוחד.

נתניהו איננו מסכן ואיננו זקוק לרחמים. אבל אם יוגש נגדו כתב אישום זו תהיה גזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה. כתב אישום כזה יתפרש על ידי מחצית העם (ולפי הסקרים האחרונים גם יותר ממחציתו) כהתערבות גסה של המערכת המשפטית בתהליך הדמוקרטי. כאן עומדת השאלה של כאילו שיוויון הכל בפני החוק מול ריבונות העם לבחור את מחוקקיו ואת שופטיו.

עמדי מול העמותות

הוצאת נתניהו מן המשחק הפוליטי, נוכח הבחירות המתקרבות, בולטת בחומרתה על רקע כל מה שמתגלה מדי יום על אהוד ברק. מול החצר הביזנטינית של אהוד ברק נראית לשכתו של נתניהו כמסדר של נזירות.

 

והחמור מכל: פרשת העמותות. מדי יום הולכות ונחשפות עובדות חדשות, המלמדות שמה שידוע עד כה הוא קצה קרחון של מעשים שלכאורה יש בהם עברות חמורות ביותר על החוק. ברק, כמו שלושת הקופים, לא ידע, לא שמע, לא ראה. מיליונים, אולי מאות מיליונים, עברו לידי עמותות בעלות מטרות נעלות והכספים זרמו כדי לקדם את ענייניו של ברק. גם היום נערכים סקרים רבים עבור ברק ולא ברור מי משלם עבודם. מדי פעם גם שומעים פליטות פה של חבריו של ברק לנשק על ה"מבצע" שהשתתפו בו לבחירת נתניהו כאילו מדובר בהסתערות על יעד מבוצר של האוייב. וכבר נמצאו סימנים לכאורה כי במערכת הבחירות חברו שליחיו של ברק עם גורמים פליליים.

יש חקירה והיא מתנהלת בעצלתיים. שוטרים אינם פורצים לדירתו של ברק ואוספים מסמכים. לא חוקרים את נאווה שעות על גבי שעות. לא מזמינים את כל הנוגעים לפרשה לחקירה. שום כלום.

איני כותב את הדברים מתוך הערצת נתניהו. הוא איננו כוס התה שלי. יש הרואים בו אסון גדול. לדעתי ברק הוא יותר נתניהו מנתניהו אם מדברים על אסון. אבל לא הפרקליטות צריכה להחליט מי האיש הראוי לעמוד בראש מדינת ישראל. היא צריכה לאפשר לעם להגיד את דברו.

לעזור לרובינשטיין

לפני כמה חודשים מצאתי במשיבון שלי הודעה מלשכתו של אליקים רובינשטיין כי הוא מחפש אותי. ניסיתי להשיגו ובקשתי כי יעביר לי בפקס את מבוקשו, אך הוא ביקש לדבר עמי אישית. לאחר כמה וכמה ניסיונות הוא איתר אותי בשעה מאד לא שגרתית לעובד מדינה שומר מצוות – יום שישי אחר הצהריים על פי שעון קיץ (השבת נכנסת בשעה 4ומשהו).

רובינשטיין ביקש להגיב על כמה דברים שכתבתי כאן נגד המערכת המשפטית. הוא ביקש לשכנע אותי כי טעיתי בהתקפותיי וביקש שבכל פעם שאבקר בעתיד את המערכת שהוא מופקד עליה, אפנה אליו לקבל תגובה.לא כל כך שוכנעתי מן הדברים שאמר בזכותה של המערכת המשפטית, אך שוכנעתי שרובינשטיין הוא בעל רצון טוב ועובד קשה מאד, ממש ימים ולילות, כדי לקיים את "וציון במשפט תיפדה".

בקשתי אז לכתוב כמה מילים בזכותו של רובינשטיין אם כי לא ידעתי למה התכוון כשאמר כי יש דברים המדירים שינה מעיניו. עכשיו כבר כולנו יודעים: אליקים רובינשטיין הוא האיש שבזכותו נחשפה פרשת עופר נמרודי ב'. בזכותו נחתם הסכם עד מדינה עם רפי פרידן. בזכותו החל טיהור המשטרה מן הקצינים המושחתים. יותר מזה: הוא אולי האיש העומד כיום כנגד השתלטות מאפיונרית על המדינה. כי מה שברור כבר עתה הוא שפרשת נמרודי היא קצה קרחון של מציאות מפחידה. לכן, גם אם איננו מסכימים עם כמה מהחלטותיו ומעמדותיו של רובינשטיין בנושאים שונים, על כולנו לעזור לו במלחמה שהוא מנהל בפשע המאורגן. בנפשנו הוא.

 ראה היועץ הרע מזוז

 

איך מציינים יהודים חילוניים את תשעה באב? מה אומר להם היום בו חרב המקדש פעמיים, כשאפילו את מגילת איכה לא קראו מעולם? מה הם יודעים על היום הזה שאינו נלמד כלל בבתי הספר החילוניים (כי הוא חל בחופש הגדול)?

היו זמנים שבהם היו סגורים בתי שעשועים ומסעדות בערים, על פי חוקי עזר שחוקקו העיריות.אך לפני כמה שנים החליט אדם אחד, חיים הרשקוביץ שמו, בעל קיוסק בתל-אביב, לצפצף על החוק ופתח את העסק שלו ביום האבל הלאומי. מדינת ישראל הגישה נגדו כתב אישום בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב. השופט, גבריאל שטרסמן, החליט לאחר שקלא וטריא לזכות את הנאשם וקבע כי חוק העזר העירוני אינו תקף.ומאז יכולים לפתוח בתי שעשועים ללא הפרעה ואפילו למכור חזיר בתשעה באב.

 

 

השנה, ערב תשעה באב, החליט הערוץ השני לתת משהו לציבור שבמקום לשבת על הארץ חגור שק, יושב בכורסא מול הטלוויזיה עם קערה מלאה פיצוחים. הוגשה תכנית שנקראה משום מה "זרים בבית" בעריכתה של רות קלדרון, מייסדת מכללת "עלמא", המתיימרת לעצב תרבות עברית השואבת ממקורות היהדות בלי להיות דתית.

כמגיש התכנית נבחר גדעון לוי, חביב הפלסטינים. השתתפו בה עולה מרוסיה המתגעגעת לחזור לרוסיה, פליט פלסטיני שמתגעגע לכפרו שחרב, פועל זר מגאנה שמתגעגע לאמו, ניצול השואה יו"ר הכנסת לשעבר, שבח וייס,  שהתגעגע לארץ-ישראל.

היו שם גם ערן סבג ששפך אמרי שפר אינטלקטואליים, חוקרת הקבלה תמר אליאור וגם איזה היסטוריון שאמר כי בעצם הגלות היא המצב הטבעי של העם היהודי. ועוד ועוד.

בסך הכל זו היתה תכנית מבולבלת שלא ברור לאן היא חותרת ומה היא רוצה להגיד. כי מרוב דיבורים לא ניתן היה כמעט להבחין ברעיון המרכזי של התכנית.

 והיה רעיון, אם הצלחתי להבינו. הרעיון הוא: לא רק לנו היה חורבן היו חורבנות גם לאחרים. לא רק אנחנו התגעגענו לחזור לארצנו גם אחרים התגעגעו ומתגעגעים.כמה זה מתאים לגדעון לוי.

 

 

נקודת השיא של התכנית היתה לטעמי סיפורו של שבח וייס, המתאר את אימי השואה שעבר כילד, את הכמיהה לציון ואת היום המאושר בו הגיע לנמל חיפה.

ואז פונה המנחה גדעון לוי לפלסטיני ואומר לו: וביום שהגיעה גאולתו של שבח וייס מתחיל האסון שלך?

כמובן משיב הפלשתינאי.

ובלי רות קלדרון אי אפשר. והיא מצאה על המקום פתרון לבעיית ירושליים. ירושלים תהיה מאוחדת בלב של כולם, אמרה, לא חשוב אם רחוב זה או אחר יהיה בריבונות כזו או אחרת. (אני מצטט מן הזיכרון)

 

מבקרת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", אורנה לנדאו, תארה כך את התכנית:

"הנשמה היהודית הולכת לישון כשמכרסם בה חסר שלא בא על סיפוקו. אין זה אלא משום שעגלתנו אינה מלאה כפי שהיינו רוצים שתהיה וגם על כך אפשר להתאבל בתשעה באב".

 זעקת האבות מסיפורי החורבן

מאגדות העיתונות הישראלית"- זה היה שם מדור שהופיע ב"העולם הזה" של אורי אבנרי. המדור הזה כלל סיפורים וזוטות על העיתונות הישראלית בנימה של ליגלוג. כמו, למשל, הסיפור על עורך "דבר" שביום בו היו רעידות אדמה, שטפונות ואסונות בחלקי תבל שונים ניסח את הכותרת הראשית: "העולם כמרקחה".

אחד הסיפורים המשעשעים שהופיעו במדור זה היה על הדרך בה פירסם עיתון"הבוקר" את הידיעה על הטלת הפצצה האטומית על הירושימה.לפי "העולם הזה" היה עורך החדשות באותו יום ברוך קרופניק. אותו קרופניק היה איש ספר מובהק, מתרגם, מחבר מילונים ועיתונאי לעת מצוא. הכותרת הראשית של "הבוקר" אותה ניסח היתה נאום של פרץ ברנשטיין, ממנהיגי מפלגת הציונים הכלליים, ש"הבוקר" היה בטאונם. הידיעה על הטלת הפצצה הופיעה בעמוד האחרון בשתי שורות, תחת הכותרת "טלגרמות בקיצור".

כשנתבקש קרופניק להסביר את שיקוליו העיתונאיים הוא השיב: אף אחד מהיפנים לא יבוא אלי בטענות על שלא פרסמתי את הידיעה. אבל אם לא הייתי נותן את הנאום של ברנשטיין בכותרת הראשית היו מפטרים אותי.

כך הסיפור ב"העולם הזה".

נכון אבל לא מדויק

השופט העליון חיים כהן אמר פעם כי לא כל מה שמופיע ב"העולם הזה" הוא בהכרח לא נכון. גם על הסיפור הזה אפשר לומר כך. הסיפור בגרעינו נכון, אך כמו רבים מן הסיפורים שהופיעו ב"העולם הזה" הוא לא הצטיין בדיוק.

לימים בדקתי בארכיונים ומצאתי שהכותרת הראשית אכן לא עסקה בארוע החשוב ביותר של המאה העשרים. אך בכותרת לא היה נאום של פרץ ברנשטיין אלא של משה שרתוק (לימים משה שרת, שר החוץ של ישראל) בכינוס ציוני בלונדון. הידיעה על הפצצה האטומית לא נדחקה לעמוד האחרון אלא לתחתית העמוד הראשון.

הבוקר" לא היה יוצא דופן בהתייחסות להטלת הפצצה הגרעינית הראשונה. עיתון "הצופה" של אותו יום הקדיש גם הוא את הכותרת הראשית לכינוס הציוני. הפצצה האטומית קיבלה שני טורים : "הוטלו כבר פצצות אטום על יפן".

הכוכבים של אז והיום

הבאתי סיפור זה על דרך הטיפול של התקשורת הארצישראלית בפצצה האטומית, כאילוסטרציה לסיפורה של "העיתונות של פעם".

אמנון לורד, העורך את המוסף המיוחד של "דיוקן" על התקשורת, ביקשני להעלות מנבכי זכרוני קווים לדמותה של התקשורת של פעם.

נראה לי שאמנון לורד מפריז מעט בקשישותי. בתקופה שבה קרליבך, ז"ק, שניצר, רוזנפלד, דיסנצ'יק וגלעדי היו כוכבי תקשורת אני הייתי נער זב חוטם. כמה מאלופי התקשורת דאז עדיין חיים וקיימים, כותבים ובועטים (רוזנפלד, שניצר). כמה מבני דורי (דן מרגלית, דן שילון, יעקב אחימאיר, שלמה נקדימון, אריה אבנרי, סילבי קשת, איתן הבר) מוסיפים לככב במידה כזו או אחרת.

אף על פי כן יש מקום להשוואה ואולי אוכל לתרום משהו מניסיוני, ממה שלמדתי מן הכתובים וגם מזכרונותיי.

עיתונות מפלגתית

יש כמה מאפיינים של התקשורת של פעם. התקשורת היתה כתובה ולא אלקטרונית. טלוויזיה לא היתה ולרדיו הממלכתי לא היתה השפעה על השיח הציבורי. כל העיתונים נסגרו בשעת לילה מאוחרת והופיעו בבוקר ( גם ידיעות ומעריב מופיעים כך היום. אך שכחנו שאלה התחילו דרכם כעיתוני ערב). והעיקר: כל העיתונים כמעט היו בטאונים מפלגתיים ששרתו את המפלגות שמימנו אותם.

לתנועת החרות היה עיתון "חרות", למפלגת הציונים הכלליים, לימים המפלגה הליברלית) היה עיתון "הבוקר". לתנועת המזרחי היה "הצופה". מפ"ם פירסמה את "משמר". אחדות העבודה הוציאה את "למרחב". "דבר" היה בטאון של מפא"י. העיתון המסחרי היחידי היה "הארץ". אך מאז נרכש העיתון על-ידי זלמן שוקן הוא לא היה אף פעם עיתון מסחרי בעל קו אובייקטיבי. מה שנאמר אז על "הארץ" נכון עד היום – הממשלה היחידה ש"הארץ" תמך בה היתה ממשלת המנדט הבריטי.

המימון המפלגתי של העיתונים באותה תקופה השפיע כמובן על דיווחיה. אני זוכר שבאחת ממערכות הבחירות הייתי עורך לילה בעיתון "חרות" וכל כמה דקות היה מתקשר אלי חבר הכנסת אריה בן אליעזר, שהיה הממונה מטעם המפלגה על העיתון. הוא שמח לשמוע על קלפיות בהן "חרות" ניצחה ולא אהב לשמוע על תוצאות הקלפיות בהן המפלגה הובסה. הוא נתן לי הוראה חד משמעית: לפרסם רק את "התוצאות הטובות".

כך נהגו כל העיתונים. פרופסור זאב צחור מאוניברסיטת באר שבע מספר בספרו על יעקב חזן, המנהיג האגדי של השומר הצעיר :"מרק גפן, לימים עורך על המשמר, סיפר על כותרת הכתבה, שביקש לפרסם למחרת הבחירות. הכותרת היתה:"מפ"ם לא הצליחה בבחירות". יד נעלמה מחקה מלה אחת ויחידה- המלה "לא"".

 

מבחינות רבות ניתן לומר כי העיתונים של אותה תקופה לא היו בכלל אמצעי תקשורת אלא פמפלטים מפלגתיים. הכל היה כפוף ל"תזיסים" , לאידאולוגיה, לתעמולה. אפילו כשהעובדות עצמן היה בהן כדי לשרת את המטרה המפלגתית לא טרחו לדווח עליהן.

 

המהפכה של ידיעות

 

קרליבך שהיה בעל שני תארים, דוקטור ורב, הגיע לארץ ישראל בראשית שנות השלושים מגרמניה (שם ניצל מניסיון התנקשות של קומוניסטים יהודים על שפירסם סידרת כתבות נגד ברית המועצות). תחילה עבד בעיתון "הצופה" והוצע לו לערוך עתון ערב חדש "ידיעות אחרונות". היזם היה יהודי בשם נחום קומרוב, בן למשפחת פרדסנים שזכה ברשיון לעיתון תודות לאחיו שהיה קצין מחוז. תפוצת העיתון היתה עלובה ולאחר כמה חודשים לא יכול היה קומרוב לשלם את חובותיו לדפוס אלכסנדר מוזס. הוא הציע את העיתון לבעל הדפוס תמורת החוב. אלכסנדר מוזס לא ידע מה לעשות בעיתון. אך אביו, יהודה מוזס, שהיה סוחר קרקעות ובעל בית חרושת לטקסטיל תפס בחוש של סוחר את הפוטנציאל הטמון בעיתון חדש בתקופת מלחמה.

עזריאל קרליבך ויקישיתוף

העיתון הנפוץ במדינה

קרליבך גייס לעיתון את שלום רוזנפלד ושמואל שניצר שעבדו בעיתון "המשקיף" הרביזיוניסטי ואת דוד גלעדי שעבד ב"הצופה". בתוך זמן קצר היה ברור לקורא העיתונים הארצישראלי כי נולד אמצעי תקשורת מסוג חדש. לא עוד מאמרים ארוכים ומיגעים. לא אינפורמציה מיושנת ומגמתית. לא עוד פמפלטים מפלגתיים. אלא עיתון צעיר תוסס ודינמי המביא ידיעות בתמציתיות, פרשנות מרחיבת דעת וסיפורים אנושיים.

למרות שבאותה תקופה הופיעו בשוק כמה עיתוני צהריים של "הבוקר", "הארץ" ו"דבר" הצליח ידיעות אחרונות להיות בתוך כמה שנים לעיתון הנפוץ במדינה. בשנת 1947הגיעה תפוצתו לארבעים אלף. רווחיו של יהודה מוזס בתקופה זו הגיעו (לפי אומדן של אנשי מעריב) לירות לסכום עתק.

ה"פוטש" של מעריב

 

המשך הסיפור ידוע. קרליבך חןלל "פוטש" והקים עיתון חדש שקרא לו "ידיעות מעריב". הוא נטל עמו כמעט את כל העובדים של "ידיעות אחרונות" – עורכים, כתבים, פרשנים, עובדי מינהלה ודפוס. הוא לא שכח גם לקחת עמו את כל החומר המערכתי, גלופות, סיפורים בהמשכים. כמובן שהוא נטל עמו גם את קוראי העיתון שחשבו כי "ידיעות מעריב" הוא בעצם פורמט חדש של "ידיעות אחרונות". בית המשפט אילץ את "ידיעות מעריב" להשמיט את השם "ידיעות" מן הלוגו שלו ולהחזיר חלק מן החומר המערכתי. אך בית המשפט לא היה מסוגל להחזיר למשפחת מוזס את הקוראים שהלכו אחרי קרליבך וקבוצת העיתונאים שהקימה את "מעריב".

נפתחה מלחמה לחיים ולמוות בין "ידיעות אחרונות" שהתחיל בתפוצת אפס לבין "מעריב" שהיה מן היום הראשון לקיומו העיתון הנפוץ במדינה. שלושים שנה נדרשו למשפחת מוזס כדי להפוך שוב את "ידיעות אחרונות" לעיתון של המדינה. מן המלחמה הזו נבנו בסופו של דבר שני העיתונים וחוסלו כל עיתוני הבוקר המפלגתיים. האחרון שנותר כמו הקטע החשוף בכל בית כזכר לחורבן הוא "הצופה".

המאפייה הימנית

מה שאפיין את שני העיתונים באותה תקופה הוא האופי הימני שלהם. הדבר נבע בעיקר מכך שהעיתונות הרביזיוניסטית היתה עשירה בעיתונאים מעולים והם היוו את המקור העיקרי לכוח אדם מקצועי לשני העיתונים.

קרליבך עצמו לא היה בעל השקפות רביזיוניסטיות והיה מודאג מכך ש"מעריב" איננו מספיק "על מפלגתי". בדו"ח שכתב לעובדי העיתון בתום השנה הראשונה להקמתו הוא כותב בין היתר: "השתדלנו לשמור את על-מפלגתיותו של אופי העיתון… אולם למעשה לא התבלטה על-מפלגתיות זו כל צרכה בהרכב חבר הסופרים (=הכתבים)… במשטר הגיוסים אי אפשר היה להיות בררן, וכל היצע עבודה של עתונאי מוכשר נתקבל. אבל מטבע הדברים בא ההיצע בעיקרו מחוגים ימניים, אשר האינטלקטואלים שלהם לא נקלטו בפקידות הממשלתית והצבאית ובמוסדות הכלכלה והאדמיניסטרציה של המדינה מפאת שייכותם המפלגתית. עם כל זה יש להמשיך בכל מחיר במשא והמתן הממושך שהתנהל עם מועמדים רבים "שמאליים" יותר ויש לתת להם עדיפות והזדמנות להיקלט".

בפועל רוב אנשי הגרעין המייסד של "מעריב" באו מן הימין (אריה דיסנצ'יק, שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, דוד גלעדי, ד"ר דוד לזר). באורח טבעי הם השפיעו על אופי העיתון, שנתפס בציבור בצדק כעיתון ימני. הדבר בלט במיוחד לאחר מותו של קרליבך כאשר אריה דיסנצ'יק היה לעורך העיתון.

ה"פתח לנד" של ידיעות