ארכיון הקטגוריה: כלכלה

הזיכרון הסלקטיבי של אליעזר פישמן

למיליארדר אליעזר פישמן יש זיכרון פנומנאלי, מספר העיתונאי אריה אבנרי בספרו החדש " חידת פישמן" . הוא יכול לדקלם בשעת בוקר מוקדמת ובשעת לילה מאוחרת כמעט כל נתון שיבקשו ממנו: שערי מטבע בעולם, מאזני חברות, שערי מניות בישראל ובוולסטריט, מצב חשבונות בנקים, ריכוז זכות וחובה על הלוואות שלקח, נזילות של חברות שבבעלותו ועוד.

" רק בנושא אחד" , כותב אבנרי, " מאבד פישמן משום מה את חוש הזיכרון המופלא שלו: כשהוא מתבקש לפרט כמה כסף הלווה עד היום לחוות השקמים של ראש הממשלה, אריאל שרון. במפתיע, הוא גם לא זוכר אם ההלוואות, שניתנו מספטמבר 1994, נפרעו מאז, או שעדיין עומדת יתרת חוב לזכותו בהתחשבנות עם חוות שקמים" .

לפי רשם החברות, אומר אבנרי, חוות השקמים לא החזירה לפישמן שתי הלוואות.

אבנרי מגלה שהקשרים בין פישמן לבין שרון החלו עוד באמצע שנות השבעים ובמפגש הראשון והמקרי ביניהם בסניף בנק אמריקני (כמה סמלי) " נוצר קליק" שהוביל לידידות רבת שנים.

פישמן תרם " סכום כסף לא מבוטל" לרשימת שלוםציון שהקים שרון בבחירות 1977. לאחר ששרון התמנה שר החקלאות " הוא הרבה להתייעץ אתו בנושאים חקלאיים ולהיעזר בידע הרב שלו בכל הקשור להערכות חשבונאיות לגבי תשומות כלכליות" .

" במשך שנים" , מספר אבנרי, " עשה אריאל שרון במינהל מקרקעי ישראל כבתוך שלו. החלטות חשובות כמו שינוי ייעוד של קרקע, תוכנית מתאר ועוד, הן משמעותיות ביותר לאנשי עסקים כדוגמת פישמן, שתחום העיסוק שלהם נע בין חקלאות, תעשייה ונדל" ן. שרון היה במשך שנים חבר בוועדת השרים לענייני הפרטה, אחד התחומים שפישמן מעורב בהם מאד. האם היה זה רק מזלו הגדול של אליעזר פישמן שהביא לידידות הגדולה עם אחד האנשים החזקים והמשפיעים במדינה, דווקא באותם תחומים המשיקים לעסקיו? האם הידידות הגדולה היא שהובילה להלוואות בסכומים לא ידועים שקיבלה חוות שקמים מאיש העסקים שהפך להיות מבאי ביתו של שרון?" .

אבנרי מציג את השאלה שהיועץ המשפטי ומבקר המדינה היו צריכים להציג: " האם זכה פישמן להעדפות עסקיות שנבעו מהידידות הקרובה עם שרון?" .

ותשובתו: " אם להאמין לפישמן התשובה היא חד משמעית לא" .

ועל כך נאמר בשיר הילדים " מי שלא מאמין יבוא בעוד שנים ויראה…." .

אליעזר פישמן הוא טייקון ישראלי שמגלם באישיותו ובעסקיו את הקשר בין הון, שלטון ותקשורת. הוא שגשג והתרסק בימי ארידור העליזים בשנות השמונים. שיקם עצמו במהירות והפך לאחד ממאה העשירים של ישראל, שהונו האישי נאמד בין מיליארד ושני מיליארד דולר. שיטתו הבסיסית היא מינוף. למשל: הוא קונה נכס נדל"ני בהלוואה שהוא מקבל בבנק, משכיר את הנכס (לעתים לזה שמכר אותו) ומחזיר את החוב לבנק מדמי השכירות. אותו נכס משמש גם בטוחה להלוואה נוספת באמצעותה הוא קונה נכס אחר וכך הלאה. פישמן לא מסתיר את העובדה שהוא מגייס לעסקיו בכירים במערכת השלטון לאחר פרישתם ומנצל את הידע והקשרים שלהם לעסקיו.

אליעזר פישמן

אליעזר פישמן

לאחר כמה כישלונות בניסיונות לרכוש עסקים שרצה תפס את החשיבות של התקשורת בעסקים. אף שכבר היה הבעלים של העיתון הכלכלי " גלובס" החליט להרחיב את ממלכתו. תוך זמן קצר יחסית הצליח לרכוש נתח נכבד מידיעות אחרונות. הואיל והוא שולט באמצעות חברותיו גם בכבלים ובערוצי טלוויזיה הרי הוא למעשה טייקון התקשורת הגדול במדינה, פרט אולי לנוני מוזס.

כמה כסף השקיע פישמן באריאל שרון?

למיליארדר אליעזר פישמן יש זיכרון פנומנאלי, מספר העיתונאי אריה אבנרי בספרו החדש " חידת פישמן" . הוא יכול לדקלם בשעת בוקר מוקדמת ובשעת לילה מאוחרת כמעט כל נתון שיבקשו ממנו: שערי מטבע בעולם, מאזני חברות, שערי מניות בישראל ובוולסטריט, מצב חשבונות בנקים, ריכוז זכות וחובה על הלוואות שלקח, נזילות של חברות שבבעלותו ועוד.

" רק בנושא אחד" , כותב אבנרי, " מאבד פישמן משום מה את חוש הזיכרון המופלא שלו: כשהוא מתבקש לפרט כמה כסף הלווה עד היום לחוות השקמים של ראש הממשלה, אריאל שרון. במפתיע, הוא גם לא זוכר אם ההלוואות, שניתנו מספטמבר 1994, נפרעו מאז, או שעדיין עומדת יתרת חוב לזכותו בהתחשבנות עם חוות שקמים" .

fכמה כסף של פישמן הושקע כאן? חוות השיקמים. ויקישיתוף

fכמה כסף של פישמן הושקע כאן? חוות השיקמים. ויקישיתוף

לפי רשם החברות, אומר אבנרי, חוות השקמים לא החזירה לפישמן שתי הלוואות.

אבנרי מגלה שהקשרים בין פישמן לבין שרון החלו עוד באמצע שנות השבעים ובמפגש הראשון והמקרי ביניהם בסניף בנק אמריקני (כמה סמלי) " נוצר קליק" שהוביל לידידות רבת שנים.

פישמן תרם " סכום כסף לא מבוטל" לרשימת שלוםציון שהקים שרון בבחירות 1977. לאחר ששרון התמנה שר החקלאות " הוא הרבה להתייעץ אתו בנושאים חקלאיים ולהיעזר בידע הרב שלו בכל הקשור להערכות חשבונאיות לגבי תשומות כלכליות" .

" במשך שנים" , מספר אבנרי, " עשה אריאל שרון במינהל מקרקעי ישראל כבתוך שלו. החלטות חשובות כמו שינוי ייעוד של קרקע, תוכנית מתאר ועוד, הן משמעותיות ביותר לאנשי עסקים כדוגמת פישמן, שתחום העיסוק שלהם נע בין חקלאות, תעשייה ונדל"ן. שרון היה במשך שנים חבר בוועדת השרים לענייני הפרטה, אחד התחומים שפישמן מעורב בהם מאד. האם היה זה רק מזלו הגדול של אליעזר פישמן שהביא לידידות הגדולה עם אחד האנשים החזקים והמשפיעים במדינה, דווקא באותם תחומים המשיקים לעסקיו? האם הידידות הגדולה היא שהובילה להלוואות בסכומים לא ידועים שקיבלה חוות שקמים מאיש העסקים שהפך להיות מבאי ביתו של שרון?" .

אבנרי מציג את השאלה שהיועץ המשפטי ומבקר המדינה היו צריכים להציג: " האם זכה פישמן להעדפות עסקיות שנבעו מהידידות הקרובה עם שרון?" .

ותשובתו: " אם להאמין לפישמן התשובה היא חד משמעית לא" .

ועל כך נאמר בשיר הילדים " מי שלא מאמין יבוא בעוד שנים ויראה…." .

אליעזר פישמן הוא טייקון ישראלי שמגלם באישיותו ובעסקיו את הקשר בין הון, שלטון ותקשורת. הוא שגשג והתרסק בימי ארידור העליזים בשנות השמונים. שיקם עצמו במהירות והפך לאחד ממאה העשירים של ישראל, שהונו האישי נאמד בין מיליארד ושני מיליארד דולר. שיטתו הבסיסית היא מינוף. למשל: הוא קונה נכס נדל"ני בהלוואה שהוא מקבל בבנק, משכיר את הנכס (לעתים לזה שמכר אותו) ומחזיר את החוב לבנק מדמי השכירות. אותו נכס משמש גם בטוחה להלוואה נוספת באמצעותה הוא קונה נכס אחר וכך הלאה. פישמן לא מסתיר את העובדה שהוא מגייס לעסקיו בכירים במערכת השלטון לאחר פרישתם ומנצל את הידע והקשרים שלהם לעסקיו.

לאחר כמה כישלונות בניסיונות לרכוש עסקים שרצה תפס את החשיבות של התקשורת בעסקים. אף שכבר היה הבעלים של העיתון הכלכלי "גלובס" החליט להרחיב את ממלכתו. תוך זמן קצר יחסית הצליח לרכוש נתח נכבד מידיעות אחרונות. הואיל והוא שולט באמצעות חברותיו גם בכבלים ובערוצי טלוויזיה הרי הוא למעשה טייקון התקשורת הגדול במדינה, פרט אולי לנוני מוזס.

אילו מזוז היה מעמיד לדין את שרון

שלושה ראשי ממשלה החליטו החלטות היסטוריות – בן גוריון, בגין ורבין * הם היו נקיי כפיים וללא רבב ולמרות המחלוקות נהנו מאמון ציבורי * הפעם מוביל את המדינה להחלטה קורעת לב, ראש ממשלה שנוי במחלוקת שצל כבד מעיב על התנהלותו הציבורית ועל האמון בו

כמו הילד בבדיחה שהתפלל על מיטתו " אלוהים תעשה שלונדון תהיה בירת איטליה" , אני מוצא עצמי מהרהר בשאלה מה היה קורה אילו.

מה היה אילו היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, היה מקבל את ההמלצה של פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, ומעמיד לדין את אריאל שרון באשמת שוחד.

לפי עדנה ארבל קיבלו שרון ובנו גלעד, שוחד וטובות הנאה בשווי של מיליונים. בתמורה, לפי אותה טיוטה, פעל שרון לקדם את ענייניו הכלכליים של דודי אפל במיזם האי היווני ובהפשרת קרקעות.

על ההמלצה של ארבל חתמו גם המשנה לפרקליטה לעניינים פליליים, עורכת הדין נאווה בן אור, וכן ראש אגף החקירות במשטרה, ניצב משה מזרחי.

היום – על רקע איומי הקסאם, הבטחות ההודנה והמולת ההתנתקות – כבר שכחנו. ונדמה כי גם מערכת אכיפת החוק שכחה את סיריל קרן. ואם לא שכחה היא לפחות לא מזדרזת. וגם חקירת הכספים שקיבלה או לא קיבלה משפחת שרון מנמרודי לא נראית כעומדת בראש סדר העדיפויות. ומה בנוגע לכתב האישום של דודי אפל על מתן שוחד בלי מקבל שוחד? ומה בדבר העמותות של עומרי שרון שאבא שלו לא ידע עליהם?

אחד ממקורביו של יצחק רבין סיפר לי השבוע כי ניסה להניא את רבין מפרישה מממשלתו הראשונה בעקבות חשבון הדולרים של לאה רבין. הוא אמר לרבין: הרי מדובר בעברה לא חמורה של אשתך. איש לא מצפה שתתפטר.

תשובתו של רבין הייתה: אנשים יגידו שאם אני לא יודע מה נעשה אצל אשתי, איך אני יכול לנהל מדינה?

אם שרון לא ידע מה עשה בנו עומרי וכמה כספים קיבל בנו גלעד ותמורת מה, כיצד הוא יכול לנהל מדינה?

בתולדות מדינת ישראל היו שלושה ראשי ממשלה שהכריעו הכרעות היסטוריות שנויות במחלוקת: דוד בן גוריון ( הכרזת המדינה, " הבכיה לדורות" והנסיגה ב-56 מ" מלכות ישראל השלישית" ); מנחם בגין ( אלטלנה, הסכם השלום עם מצרים, עקירת חבל ימית) ויצחק רבין (הסכם אוסלו).

המשותף לכל השלושה הוא שהיו נקיי כפיים וללא רבב. עכשיו עומד בראש המדינה אדם שנוי במחלוקת, החותר להכרעה העלולה לקרוע את העם כשהוא עצמו חשוד בכך שאיננו נקי מרבב.

=============================================

הבנקים כטמיון

אמא שלי הייתה אשה חסכנית. היא נהגה לשמור את הגפרורים המשומשים בקופסא מיוחדת והשתמשה בהם כדי להבעיר אש מאש. כך חסכה את מחירו של גפרור אחד. היא תפרה שמלות לאחיותיי והטליאה טלאים בגרביים. הקפידה לתקן כל חפץ ולא לזרוק מאומה.

ממנה למדתי שיש לחסוך ליום סגריר. כסף, אמרה אמא, לא שומרים בבית אלא בבנק. זה המקום הבטוח לשמור חסכונות.

ימתקו לה רגבי אדמתה. אך העצה הזו לא הוכיחה עצמה. הבנק איננו המקום הבטוח לשמור את חסכונותיך.

קופסאות חסכון

גיליתי זאת בגיל די צעיר. אחרי קופסת החסכונות שאבדה או נגנבה פתחה לי אמא חשבון חסכון לילדים באחד הבנקים. היו אז חשבונות חסכון מסוגים שונים – דן חסכן, תיבת נח, נוער חוסך, פילון ועוד. הבנקים חילקו קופסאות מיוחדות ששימשו קופות חסכון. כל שבוע הייתי מכניס לקופסא כמה מטבעות ואחת לחודש הלכתי עם אמא, לבוש בגדי חג, אל סניף הבנק. כאן פתח הפקיד את הקופה במפתח שבידו, ספר את המטבעות והדביק בפנקס החסכון שלי בולים בהתאם לסכום שחסכתי. קיוויתי שבדרך זו יעלה בידי לחסוך לקניית אופניים או מצלמה.

לא אופניים ולא נעליים. פנקס החיסכון אמנם הלך ותפח מרוב בולים שהודבקו בו, אך את הכסף שחסכתי לא קיבלתי מעולם. לא הבנתי מדוע בדיוק אי אפשר להוציא את הכסף, אך הסבירו לי שיש כל מיני תנאים לגבי מועד שחרור הכספים.

חיכיתי חיכיתי וכלום. עברנו דירה לעיר אחרת, הפנקס התגלגל לאן שהתגלגל ומעולם לא ראיתי את הכסף שחסכתי. איני יודע כמה כסף היה שם במושגים של היום. אולי חמישים שקלים. אולי מאה שקלים. אבל בהתחשב בעובדה שכבר עברה חצי מאה מאז, אני משתעשע מדי פעם ברעיון שאולי באיזה מקום ממתין לי אוצר שיאפשר לי טיול מסביב לכדור הארץ. פקיד בנק יצלצל לביתי ויודיע: מר גלילי יש לך אצלנו סכום כסף גדול העומד לרשותך. הריבית וההצמדה הפכו את החסכון שלך לסכום נכבד מאד. אני עדיין ממתין.

הכסף יורד לטמיון

במרוצת השנים למדתי כי הבנקים הם כמו אוצר המלך הנקרא בעברית טמיון. כסף ההולך לטמיון, הוא כסף שאיננו חוזר לבעליו. כשבגרתי למדתי לדעת שמן הבנק מקבלים פחות ממה שמפקידים. בדף החשבון מופיעים חיובים המוסברים בראשי תיבות של תורת הנסתר. החלפתי כתובות, עברתי ערים ופתחתי בימי חלדי תריסר ואולי שני תריסרי חשבונות בבנקים. בכל פעם שבאתי להיפרד מן הבנק הציע לי הפקיד באדיבות להשאיר כמה שקלים בחשבון. לא כדאי לסגור אולי תחזור אלינו. פעם זה היה חמש לירות במרוצת הזמן חמישים שקלים ויותר. מעולם לא חזרתי לבנק שעזבתי ומעולם לא טרח אותו בנק לחפש אותי כדי להחזיר לי את הכסף שהשארתי. לאחד הבנקים היתה חוצפה להודיע לי כי החשבון הפתוח, בו השארתי כמה עשרות שקלים, חויב בינתיים בעמלות שיצרו אוברדראפט נושא ריבית ותבע ממני להוסיף ולשלם לו.

אני יכול להוסיף ולספר עשרות סיפורי עושק קטנים וגדולים אשר כל אזרח התנסה בהם. למשל תכניות חיסכון שפתחתי לילדיי לפני שנים וכשהגיע מועד פירעונם לא נשאר מהם כלום. כי למזלי הרע מועד הפירעון היה בשנות האינפלציה של ארידור. הכסף היה אמנם צמוד. אך לפי תנאי התכנית ניתן הכסף רק חודש לאחר מועד הפירעון. ואלה היו חודשים של עשרות אחוזי אינפלציה וכל הרווח של החיסכון היה כלא היה.

היתה לי תכנית חסכון אחת לצעיר בניי, שמועד הפידיון שלה לא חל בשנות אינפלציה. מי עוקב אחר מועדי פידיון של תכניות הנמשכות שנים? הגיע המועד והבנק לא טרח להודיע לי. הוא העביר את הכסף לחשבון שעליו הריבית אפסית ושם הוא שכב חודשים רבים עד שגיליתי זאת והקמתי צעקות.

ושני סיפורי ירושה קטנים. כשנפטר אבי הוא הותיר בחשבון הבנק שלו סכום קטן. הורי לא הותירו רכוש שחייב הוצאת צו של בית משפט לחלוקתו. והסכום שנותר בחשבון הבנק לא הצדיק את ההוצאות הכרוכות בצו ירושה. הבנק דמם והכסף נכנס לטמיונו.

ופרשה אחרת. לאחר פטירת הורי רעייתי מצאנו בין ניירותיהם מניות של " בנק זרובבל" . לא שמענו בכלל על קיום בנק כזה אבל לפי הסכום שבו נרכשו המניות לפני שנים רבות קיווינו שנפל לידינו אוצר גדול. פניתי לבנק ישראל ושאלתי מי הוא היורש של בנק זרובבל. מסרו לי שם של בנק שרכש בזמנו את הבנק. שאלתי כמה שוות המניות שבידנו והשיבו לנו: 10 אגורות. והוסיפו בדיחה: " זה מתאים להדבקת טפטים על הקיר" .

עושק נספי השואה

ומן הגניבות וההונאות הקטנות לגניבות הגדולות. רבים שכחו שהבנקים שהציגו עצמם כ" חמצן של המדינה" הוליכו שולל את כל הציבור בתקופה בה הריצו את המניות, פשטו את הרגל ועברו לבעלות המדינה. התהליך הזה עלה לאוצר המדינה, כלומר לכל אחד מאיתנו, כ-8 מיליארד דולר.

ובימים אלה נחשפה הפרשה החמורה מכל: העלמת כספיהם של נספי השואה. שישים שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה נחשף סוף סוף שהבנקים הישראליים (כמו גם בנקים רבים בשוויצריה ובבריטניה) העלימו כספים שהופקדו על ידי יהודים שניספו בשואה. ומי מחזיק בעיקר החשבונות של הנספים? הבנק הציוני – בנק לאומי לישראל.

הבנק הוקם ב-1902 כחברה בת של " אוצר התיישבות היהודים" ונועד להיות המכשיר הכספי של ההסתדרות הציונית. הסניף הראשון הוקם ביפו ב-1903 ומאז הלך והתרחב עד שהיה לבנק הגדול והמרכזי של המדינה שבדרך. עם הקמת המדינה ניתנה לבנק הסמכות להיות הסוכן הכספי של המדינה והוא הנפיק את שטרות הכסף הראשונים.

לפי מסקנות ועדת החקירה הפרלמנטרית שחקרה את נושא החשבונות הנעלמים של נספי השואה חייב הבנק לנספים וליורשיהם 307.5 מיליון שקלים.

==============================================

הכשר משפטי לניבול פה

עבר לפוסט הבא

============================================

יאנוש קורצ"אק מאיבן גבירול

לפני כשנה טיילתי ברחוב איבן גבירול בתל-אביב ולקראתי פסע גבר בגיל העמידה, שלפי שפת הגוף שלו ביקש למכור לי משהו. השתמטתי ממנו והמשכתי הלאה. אך משהו במראה פניו עורר את סקרנותי וחזרתי לאחוריי. הסתכלתי בו ונדהמתי: האיש נראה ממש כמו יאנוש קורצ"אק, המחנך היהודי הדגול שהלך מרצונו אל המשרפות עם ילדי בית היתומים שניהל בוארשה.

האיש קרא את מחשבותיי. " יאנוש קורצ"אק?" אמר כשואל, במבטא רוסי כבד. הוא אכן ביקש למכור תקליטורים. קניתי שניים, האחד שירים ביידיש והשני איזו סימפוניה לא מוכרת. התייחסתי לכך כאל מעשה צדקה לזכרו של הצדיק מווארשה. רק כשהגעתי הביתה הבחנתי שפניו של האיש חקוקות על התקליטורים וכאן הוא נראה עוד יותר יאנוש קורצ"אק מיאנוש קורצ"אק.

מאז אותה פגישה שמעתי את שני התקליטורים פעמים רבות ובכל פעם התפעלתי מחדש. אינני מוסיקאי אלא רק חובב מוסיקה ואינני יכול לומר יותר מכך שלפי תחושתי מדובר ביצירות יפות. מאז אני מחפש את האיש כדי לשמוע את סיפורו ולרכוש ממנו עוד מיצירותיו. פעמים רבות שוטטתי במתכוון באזור בו פגשתי בו לראשונה אך העליתי חרס.

בימים אלה שוב פגשתי באיש באקראי. הפעם הייתי מצוייד במצלמה ואף צילמתי אותו ושמעתי את סיפורו.

הוא נולד בלנינגראד שם היה במאי אופרה. הגיע לארץ לפני כשמונה שנים התגלגל בעבודות שונות, בין היתר סניטר בבית חולים. אך את עיקר זמנו הוא מקדיש למוסיקה. בימים אלה השלים את סימפוניה מספר 2 שלו. רפרטואר היצירות שלו כולל גם אופרה, יצירות לשלישה ולרביעיה וכן שירים ביידיש, בעברית וברוסית. עד כה הפיק בכוחות עצמו עשרה תקליטורים. המבצעים הם עולים חדשים מרוסיה ואת יצירותיו הוא מוכר ברחוב.

מהי גלובליזציה ומהי כלכלה ציונית

  • אנחנו קונים חולצה ב-20 ש"ח, מכונת גילוח ב-39 ש"ח, מעבד מזון ב-99 שח * רבבות מוצרים מציפים את השוק העולמי במחירים מגוחכים * האם זה מבטיח עידן של שפע או שזו סופת טייפון שתגרוף אותנו לעולם שבו לא יהיה עוד מקום לעובדים?

מכונת הגילוח החשמלית שלי שבקה חיים. רכשתי אותה לפני  שנים בניו יורק במחיר שהיה אז מציאה: כ-120 דולר. היא הייתה המלה האחרונה של טכניקת " פיליפס" . אבל שנים שלגילוח יומיומי עשו את שלהן. הסוללה כבר כמעט לא נטענת, המנוע מזייף, הסכינים כהות. כבר הייתי צריך לרכוש מכונה חדשה מזמן אבל דחיתי את הקניה מחודש לחודש.

לבסוף אזרתי עוז ופניתי לאינטרנט. חיפשתי הצעות מחיר למכונות גילוח ולהפתעתי נתברר לי שמכונת " פיליפס" מן הדגם החדיש ביותר עולה רק 358 ₪. כלומר: כ-80 דולר. בערכים ריאליים זה פחות ממחצית המחיר ששילמתי לפני עשר שנים על מכונה פחות טובה. תוך כמה ימים הגיע המכשיר בדואר לביתי ומאז פני חלקות כפני תינוק.

מכונה נוספת במתנה

טרם הספקתי לחדש את ה" פיליפס" והנה גיליתי מודעה בעיתון על מבצע: מכונת גילוח תמורת דמי משלוח בלבד – 39 ₪. איני מאמין בארוחות חינם ופניתי למשווק בשאלה: הכיצד? הוא השיב שאכן זו מתנה של העיתון למנוייו. הואיל ואני נמנה עם קוראיו הזמנתי את המכונה. הנחתי שאקבל משהו ברמה של צעצוע. להפתעתי קיבלתי מכונה מצוינת המגלחת בשיטת בראון (או רמינגטון) שהיא יעילה במיוחד למי שסובל מזיפי שפם קשיחים. מאז אני מתגלח לסרוגין בשתי מכונות ופני עוד יותר חלקות. (לבסוף נתברר כי זה באמת צעצוע. המכונה החזיקה מעמד שבועיים ושבקה חיים. )

ומערבל ב-99 ש"ח

מספר ימים לאחר שחידשתי את שתי מכונות הגילוח והנה מתנה חדשה. עשיתי קניות לחג ברשת מזון גדולה ושם הודיעו לי כי זכיתי במתנה: מעבד מזון ב-99 ₪. המתנה ניתנה לכל לקוח שקנה ביותר מ-600 ₪. שוב לא האמנתי, הלכתי ובדקתי ולמרבית ההפתעה גיליתי שמדובר במכונה, הכוללת מעבד ומערבל ועוד פונקציות, מתוצרת חברה בעלת מוניטין (" קנווד" ). רכשתי, הבאתי הביתה, והעסק עובד מצוין.(המכונה החזיקה מעמד כעשר שנים)

עלילות המג'ימיקס

כאן המקום לכתוב את קיצור תולדות מעבד המזון במהלך תקומת ישראל. היו ימים שרכישת מעבד מזון הייתה משאלת לב רחוקה מהשג יד. זוג צעיר שהצליח להגיע לרכישת מכשיר זה נחשב לזוג מבוסס מבחינה כלכלית. (כמעט כמו זוג שרכש רשמקול,  "טייפ רקרדר" , במונחי אותם ימים). פעם אלה היו מעבדי מזון מתוצרת " אמקור" . המכשיר היה מסורבל מאד וחייב המון עבודות פרוק, הרכבה וניקוי. הוא היה גם יקר מאד. מחירו היה משהו בסדר גודל של שליש משכורת ממוצעת של אדם צעיר באותם ימים.

במרוצת הזמן כבשו את השוק מכשירים יעילים יותר עד הכיבוש הסופי של המכשיר הצרפתי מג'ימיקס. מכשיר יקר למדי, למעלה מאלף שקל לפי מיטב זיכרוני. מכשיר נוח, אמין ויעיל. אנו משתמשים במכשיר כזה כבר יותר מתריסר שנים. למכשיר יש רק בעיה אחת – המיכל נסדק מדי פעם ויש לרכוש חדש במחיר רצחני. בפעם האחרונה שילמנו עבור מיכל כזה יותר ממאתיים ₪. עכשיו קנינו מעבד שלם בפחות ממחצית המחיר של מיכל ויש לי הרושם שהמג'ימיקס שלנו יהפוך לפסל סביבתי במטבח עד שנזרוק אותו.

המחיר הלוחץ של סיר

ועוד סיפור על מציאה. הלכנו לקנות סיר לחץ. ברשת גדולה הציעו לנו סיר של "סולתם" , המילה האחרונה של הטכניקה המודרנית. שילמנו משהו בסביבות 450 ₪. לקחנו הביתה ולא היינו מרוצים. הסיר מחייב ניקוי מיוחד ותחזוקה. התגעגענו לסיר הפשוט יותר המשמש אותנו שנים רבות. חזרנו לחנות החלפנו בסיר מתוצרת איטלקית שמחירו כשליש ממחיר הסיר הישראלי. בהפרש קנינו מוצרים אחרים.

מחשבון זעיר חינם

אני יכול להביא דוגמות אינספור למהפך שהתחולל בחיינו בתריסר השנים האחרונות, בלי להיות מודעים למשמעותו. בארון הבגדים שלי תלויים למעצבה כחצי תריסר חולצות חגיגיות שקניתי לפני שנים לא רבות במחיר של כמה מאות שקלים לחולצה. הן כבר לא אופנתיות וישנות ואני לובש חולצות שמשחירן נמצא בירידה מתמדת מ-50 שקל לחולצה לפני כשנה וחצי ל-20 שקל היום.

ערב החג האחרון קניתי ידיעות אחרונות בקיוסק הסמוך לביתי. כל מי שקנה עיתון קיבל מתנה מחשבון כיס. לא יכולתי להימלט מן המחשבה שלפני שנים לא רבות לא היה לאל ידי לרכוש מכשיר יקר כזה. בתי שנזקקה למחשבון לצורך בחינות הבגרות נסעה לאיזה דוד עשיר, המתגורר בישוב רחוק, וקיבלה ממנו מחשבון בהשאלה לתקופת הבחינות.

מה משותף לכל הסיפורים הללו? ניתן לסכם אותם במילה אחת: גלובליזציה. התמורה המהפכנית בכלכלת העולם המשפיעה על כל אורחות חיינו. ישראל, לטוב ולרע, היא חלק מן הכלכלה העולמית ונתונה בתוך מערבולת הגלובליזציה. השאלה שעלינו לשאול היא האם זה טוב ליהודים או רע ליהודים. ליתר דיוק: האם זה טוב למפעל הציוני.

מהי הגלובליזציה

לכאורה התשובה פשוטה.  התמוטטות הגוש הקומוניסטי הפכה את העולם לעיר אחת גדולה שבה שולטים חוקי ההיצע והביקוש של המשק הקפיטליסטי המנצח. בעולם הזה שולטים תאגידי ענק שלחלק מהן מחזור כספי העולה על התל ג של רוב מדינות העולם. התאגידים הללו מזרימים הון ומקימים מפעלים בכל פינה בכדור הארץ בה ניתן לייצר מוצרים במחירים הזולים ביותר. הפינות הללו נמצאות בסין, בדרום מזרח אסיה, במזרח אירופה ובעוד מדינות הנכללות ב"עולם השלישי" . אלה מדינות ששכר העבודה בהן מגיע לעשרות דולרים לחודש. עובדה זו, יחד עם פריצות טכנולוגיות בתהליכי הייצור הפכו את ההוצאה לשכר עבודה לכמעט זניחה במחיר המוצר. התוצאה: חולצה בדולר, מכונת גילוח בשניים שלושה דולר ועוד רבבות מוצרים המיוצרים בייצור המוני ומציפים את שוקי העולם בכמעט אפס מחיר.

משל תחנות הדלק

הכתב המדיני של ה"ניו יורק טיימס" , תומס פרידמן, הוא חסיד נלהב של הגלובליזציה. בספרו           "הלקסוס ועץ הזית" הוא מביא משל, הממחיש מה היה העולם לפני הגלובליזציה ולמה הוא הופך בעקבותיה.

זהו משל חמש תחנות הדלק.


  • תחנת הדלק היפנית מעסיקה ארבעה עובדים בחוזה לכל חייהם. הם לובשים מדים לבנים וכפפות לבנות, מזרימים דלק למיכל, מחליפים שמן, מנקים את השמשה, מחייכים ומנפנפים לשלום. מחיר הדלק: 5 דולר לגלון.
  • תחנת דלק מערב אירופית. גם בתחנה זו מחיר הדלק הוא 5 דולר לגלון. כאן עובד פועל אחד המזרים דלק ומחליף שמן בפרצוף חמוץ. אינו נוגע בחלונות, עובד רק 33 שעות בשבוע ובכל יום יש לו הפסקה של 90 דקות לארוחת צהריים. הוא יוצא בכל קייץ לחופשה בת שישה שבועות. יש לו קביעות וממתינה לו פנסיה נאה. אבל מעבר לרחוב משחקים שני אחיו ודודו בכדור. הם מובטלים כבר עשר שנים, קצבת האבטלה שהם מקבלים גבוהה יותר מן השכר שניתן להשיג במעט מקומות העבודה שנותרו.
  • תחנת דלק במדינת עולם שלישי. עובדים בה 15 אנשים, כולם בני דודים. מחציתם ישנים בתחנה בלילה ומשתמשים במתקניה כדי להתרחץ. כשנהג נכנס לתחנה, לרוב זה נהג של מרצדס חדישה, בכלל לא מתייחסים אליו. בתחנה שש משאבות אך חמש מהן אינן פועלות. הדלק מסובסד על ידי המדינה ומחירו 35 סנט לגלון.
  • תחנת דלק במדינה קומוניסטית. בתחנה ארבעה עובדים אבל רק אחד נמצא בה כי שלושת האחרים עובדים במשרות אחרות בכלכלה השחורה. הם באים לתחנה רק פעם בשבוע כדי לקבל משכורת. מחיר הדלק 30 סנט לגלון אך לרוב אין דלק בתחנה כי עובדיה מכרו את כל המלאי בשוק השחור בחמישה דולר לגלון.
  • תחנת דלק אמריקנית. הנהג מתדלק את המכונית בעצמו, מחליף שמן, ממלא צמיגים מנקה שמשות וכל היתר. מחיר הדלק דולר אחד בלבד. אך במרחק לא רב מן התחנה ממתינים לו ארבעה חסרי בית המנסים לגנוב את צלחות הגלגלים של המכונית.

כל העולם אמריקה

המסקנה שמסיק פרידמן מן המשל הזה היא כדלקמן: "מה שקורה בעולם כיום במובן הרחב ביותר, הוא שתהליך הגלובליזציה כופה על כולם לכיוון תחנת הדלק האמריקנית… לתחנת דלק אין שום פונקציות חברתיות ותכליתה היחידה היא לספק דלק רב ככל האפשר במחיר הזול ביותר. אם אפשר לעשות זאת בלי להעסיק אף עובד אחד – מה טוב. שוק עבודה גמיש ימציא להם עבודה במקום אחר… זה המודל ששאר העולם הולך ונתבע לחקותו" .

לכאורה מסקנה הגיונית. קריסת הקומוניזם היא ניצחון הקפיטליזם. המעבדה החברתית האכזרית של המאה העשרים הוכיחה שהשיטה הכלכלית של השוק החופשי היא היחידה הפועלת.

אך פרידמן אומר יותר מזה. גם המדינות הקפיטליסטיות האירופיות חייבות ללכת בכיוון האמריקני. לא לאורך ימים תוכלנה להעסיק עובדים שיש להם הפסקת צהריים וחופשה שנתית ופנסיה מכובדת. לא לאורך ימים תוכלנה להחזיק צבא הולך וגדל של מובטלים הנהנים מקצבות קיום מכובדות.

משפט המפתח במסקנה של פרידמן היא " אם אפשר לעשות זאת בלי להעסיק אף עובד אחד – מה טוב" .

עולם ללא עבודה

פרידמן אומר: " שוק עבודה גמיש ימציא להם עבודה במקום אחר" . האמנם?

כיום הולכת ומתגבש הדעה כי אנו צועדים לקראת עולם ללא מקומות עבודה. ההתפתחויות הטכנולוגיות הופכות את העובדים לכמעט מיותרים ברוב ענפי הייצור המתוחכמים. הייצור הפשוט עובר במהירות לארצות המספקות עובדים בשכר רעב. ההון המיוצא לארצות אלה מייבא מהן אבטלה למדינות המפותחות.

" המובטל של ימינו" – כותבת ויויאן פורסטר בספרה " קללת הכלכלה" – " איננו קרבן לרשעות זמנית, מקרית, המאפיינת מגזרים ספורים בלבד. הוא נתון במאבק כנגד שיטפון כללי, כנגד תופעה שאפשר להשוות לציקלון או לסופת טורנאדו. מפגעים שאינם מכוונים כלפי מישהו מסוים ואיש אינו יכול לגבור עליהם. הוא כפוף ללוגיקה כלל עולמית, התובעת את ביטול מה שאנחנו מכנים עבודה, כלומר מקומות תעסוקה" ..

ההנחה שניתן לשים קץ לאבטלה, אומרת פורסטר, היא שקר מוסכם ומצגת שווא. שותפים לשקר הזה התאגידים, המנגנונים הפוליטיים והתקשורת. זוהי מצגת השווא הטוענת שעם בוא הצמיחה יבוא עתיד טוב יותר. המציאות היא שהכלכלה הישנה מתה ויחד עמה מתו הסולידריות החברתית והמשק הלאומי המסוגל לגונן על העובד מפני סופת הטייפון של הגלובליזציה.

קל להסיק מראיית דברים זו שזוהי חזות קשה מאד למפעל הציוני.

הלקסוס ועץ הזית

פרידמן מספר בספרו על ביקור במפעל המכוניות " לקסוס" שמדרום לטוקיו. באותם ימים ייצר המפעל 300 מכוניות ביום כשהוא מעסיק 66 עובדים בלבד ו-310 רובוטים. בתום הסיור הוא נכנס לרכבת " הקליע" שטסה במהירות של 290 קילומטר לשעה. ברכבת קרא פרידמן בעיתון משהו על הסכסוך במזרח התיכון ועל זכות השיבה. הפער הזה בין המפעל המייצר את המכונית המהודרת בעולם לבין הסכסוך במזרח התיכון בשאלה למי שייך עץ זית זה או אחר מסמל את העידן שלנו, הוא אומר.

פרידמן מסיים את ספרו באמרו כי חברה גלובלית בריאה היא חברה שיכולה להבטיח את האיזון בין הלקסוס לבין עץ הזית כשהעץ מסמל את כל מה שמשריש אותנו , מעגן אותנו , מזהה אותנו וממקם אותנו בעולם הזה.

פרידמן אומר כי ארצות הברית היא המודל הטוב ביותר לחברה גלובלית בריאה.

אפשר לחלוק על קביעה זו של היהודי פרדמן ששורשיו נודדים על פני היבשות.

=======================================================

גולדה

אבא אבן אמר עליה כי אוצר המילים שלה כולל 600 מילים בלבד וגם בהן היא משתמשת רק באופן חלקי. שולמית אלוני אמרה עליה כי היא נבערת ויש לה עודף בטחון בצדקתה. ויקטור שם טוב אמר שכל זכויות העבר שלה אינם שקולים נוכח כישלונה במלחמת יום הכיפורים. וכולם ללא יוצא מן הכלל כמעט מאשימים אותה שהיא אשמה במלחמה, כי לא מנעה אותה.

אני מרשה לעצמי לחלוק על הדעה הרווחת לגבי אשמתה של גולדה. לדעתי תרשם גולדה כאחד המנהיגים הגדולים של דור התקומה, לאחר שכל משמיציה יישכחו.

עובדה היסטורית אחת אינה שנויה במחלוקת. במהלך המלחמה היתה גולדה כצוק איתן. משה דיין נשבר ודיבר על חורבן הבית השלישי. הוא כבר היה מוכן להשתמש בנשק יום הדין. גורודיש איבד את העשתונות ואת היכולת לשלוט במערכה. הגנרלים ניהלו ויכוחים וחיפשו דרכים לכסות את אחוריהם. רק גולדה האמינה בניצחון, נתנה את הגיבוי לדדו והביאה לנצחון הצבאי ביותר של ישראל.

גולדה היא ראש הממשלה האחרון ששייך לדור הנפילים. מה שעשה אותה למה שהיא זה מה שהניע את הכוח המהפכני של הציונות בראשיתה. ילידת אוקראינה שעברה בילדותה לארצות הברית נשאה בתוכה את זכר הפוגרומים שעברו בני משפחתה. זיכרון שליבה בתוכה את הלהבה הציונית. אם משווים אותה למנהיגים שבאו בעקבותיה מבני דור ילידי הארץ (רבין, ברק, ביבי) הרי היא כענק בין גמדים.

אשר להאשמה שלא מנעה את המלחמה. אלה האומרים זאת מתכוונים לכך שהייתה לה הזדמנות לעשות מה שעשה בגין ב-77. דהיינו לוותר על כל סיני עד הגרגר האחרון. ההיסטוריה עוד תשפוט אם השגיאה הייתה שלה או של בגין שהביא שלום (זמני) אך הפך את מצרים למעצמה חמושה בנשק אמריקני. ההיסטוריה גם תכריע האם החמיצה גולדה שלום או החמיצה שלום נוסח אוסלו שהביא לנו יצחק רבין.

=========================================================

" ממך אליך" לאחר התפילה

ראה מאמר מורחב .<קישור>

דיווחתי כאן לפני כמה שבועות על המחזור " ממך אליך" שערך המשורר יונדב קפלון. שיבחתי את היוזמה הזו להוציא לאור מחזור הכולל, בצד הטקסט המסורתי, שירים, דברי הגות, וידויים אישיים ואמרות חכמים.

איני חוזר בי מן השבחים אך אני רואה חובה לעצמי לתת ביטוי לתחושתי כמתפלל. מסתבר כי אין דומה עיון בספר תפילה ביום חול לתפילה בו בימים נוראים. בעיון של קריאה משתלבים פרקי שירה של זלדה ושל ביאליק במכלול היצירות שבמחזור ונשמעים כהמשך אחד. אפילו יצירותיהם של משוררי חול כאמיר גלבוע ודליה רביקוביץ משתלבים היטב ונשמעים כתפילה.

לא כן בתפילה ממש.

אביא דוגמא אחת. שירו של טוביה ריבנר " במקום פיוט לימים נוראים" הוא שיר יפהפה. הוא נפתח במילים הבאות:

" בנביחת האופק הלילי מתחת לכוכבים

במבט צונן

בא הקץ אל השנה שלא שנו פניה"

הוא מסתיים במילים

" פתח לו שער ביום נעילת שער משנה לשנה"

השיר הזה מופיע בסמוך לתפילת " פתח לנו שער" , בו נאמר:

" פתח לנו שער בעת נעילת שער

כי פנה יום

היום יפנה השמש

יבא ויפנה, נבואה שעריך

אנא אל נא, שא נא, סלח נא

מחל נא, חמל נא, רחם נא

כפר נא, כבוש חטא ועוון" .

ההבדל בין שירו של ריבנר לבין הפיוט שחיבר פיטן לא ידוע איננו בעוצמה השירית. ההבדל הוא בין קודש לחול.

וזו הבעיה העיקרית של המחזור הזה. תחושת החולין המחלחלת אל בין פיוטי הקודש. לא רק שירו של נתן זך מיותר לגמרי, אף שהוא מדבר על מלאכים. גם שירים הנשמעים כתפילה בכל ימות השנה – זלדה, ביאליק, אורי צבי. אין בהם, לפי תחושתי הסובייקטיבית, מעוצמת הקדושה של פיוטי ר" אלעזר הקליר, אמיתי בן שפטיה, ר" שלמה אבן גבירול והפיוטים הרבים ששמות מחבריהם אינו ידוע.

=========================================================

שמור וזכור

זוכרים את הסיפור על אותו יהודי שמצא עצמו באמצע הדרך עם כניסת השבת?

הוא המשיך בדרכו, הגיע לעיירה והסביר: הזזתי את השבת. קצת ימינ קצת שמאלה והמשכתי לנסוע בעגלתי בחול שהתפנה באמצע. כך הגעתי בלי לחלל שבת חלילה.

המוביל הלאומי לא נוסע כידוע בשבת. כך הוא מצהיר לפחות. ואם במקרה התרומם מטוס השייך לאל על אחרי כניסת השבת, הוא נושא שם אחר. וכידוע משנה שם משנה מזל.

אבל באחרונה מצאה החברה שהפתרון הטוב ביותר הוא הפתרון של אותו יהודי מן העיירה. הקורא מייק אדיר מספר לי כי פנה לאתר של אל על כדי לברר את לוח הנחיתות וההמראות. להפתעתו גילה שבאל על יש שבעה ימים בשבוע אך השבת אינה נכללת בהם. וכך נאמר באתר של החברה: ימי הפעילות הם: שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי, ראשון, ראשון.

איזה פתרון גאוני. איך לא חשבנו על זה.

משיחי השלום של השמאל וחמוריהם

השמאל בישראל נתון בהלם חורבן אמונותיו אומר להט גולן, דוקטוראנט בן 28, בספרו " הפיתוי המשיחי" * תהליך השלום לא היה מבוסס על חשיבה רציונאלית אלא על עמדה משיחית חילונית, שהתעלמה מן המציאות * ראשית ההתפכחות של השמאל מן הטרוף המשיחי של אוסלו

כמו החמור במסורת היהודית, המבשר את בוא המשיח, מילא חבר הכנסת אברהם בורג את תפקיד המבשר של עידן משיחיות השלום של השמאל.

 שער הספר "הפיתוי המשיחי"

שער הספר "הפיתוי המשיחי"

ימים ספורים לאחר החתימה על הסכם העקרונות שנתבשל באוסלו הוא הכריז מעל בימת הכנסת: " בימים אלה תם עידן ביהדות הדתית, תם עידן המפגש של משיח מבית הרב קוק ומשיח מבית לובביץ". בימים אלה חוזר העידן של היהדות הרציונאלית, שרגליה על הקרקע ואינן במחוזות הגאולה" .

" חלפו עשר שנים" – כותב גולן להט בספר " הפיתוי המשיחי – עלייתו ונפילתו של השמאל הישראלי" – " ורגליהם של אזרחי ותושבי ישראל אכן על הקרקע, ואולם לא על זו הרציונאלית מלאת התקוות, אלא דווקא על זו האלימה, המיואשת… קבוצת מצדדי אוסלו אולי סיימה את עידן המשיחיות מבית לובביץ/, אך החלה… את עידן המשיחיות המדינית של השלום" .

גולן להט, בן 28, דוקטוראנט לפילוסופיה מדינית באוניברסיטת תל-אביב, מגדיר עצמו כאיש שמאל. חבריו, הוא אומר, נתונים בהלם חורבן אמונותיהם, חורבן אותו הוא משווה להלם שהכה את הקומוניסטים בעולם עם היוודע פשעי סטאלין. וכמו הילד בסיפורו של אנדרסן אומר להם להט: המלך הוא עירום. טעיתם לאורך כל הדרך. אינכם רציונאלים מפוכחים הנטועים בקרקע המציאות. אתם מרחפים בהזיות שווא. אתם משיחיסטים. (הניסוחים שלי – ז.ג.)

 

חבריו מהשמאל, נתונים בהלם חורבן אמונותיהם. להט גולן

חבריו מהשמאל, נתונים בהלם חורבן אמונותיהם. להט גולן (באדיבות המצולם)

המשיחיות החילונית

במונח " משיחיות" אין להט מתכוון למשמעותו במסורת היהודית. הוא מתכוון למשיחיות ללא משיח. זוהי " משיחיות חילונית" , מושג שהתגבש בקרב היסטוריונים של העידן המודרני (שמייצגם הבולט בישראל הוא פרופסור יעקב טלמון). אלה מאפיינים את העידן המודרני באידיאולוגיות המעצבות חזון גאולה אנושי, שהוא תוצר האמונה ביכולתו של האדם לעצב את העולם ואת העתיד.

האידיאולוגיות שונות מן הקצה אל הקצה – מן הקומוניזם ועד הנאציזם. אך יש להן מאפיינים משותפים:

  • · שלילת המצב הקיים . החזון המשיחי פורץ אל תוך המציאות הקיימת ושולל אותה.
  • · גאולה. החזון המשיחי לא בא לתקן את המצב הקיים, לשנותו או לשפרו, אלא לשנות את פני המציאות.
  • · שינוי מהיר . הגאולה בחזון המשיחי חייבת להיות מהירה מיידית. קפיצה גדולה מן ההווה החשוך אל העתיד הגואל. " שלום עכשיו" .
  • · אמונה ודאית . המשיחיסט החילוני סבור כי יש לו ידיעה רציונאלית ודאית שאין להטיל בה ספק לגבי מה שצופן העתיד הגואל.

מנקודת מוצא זו בודק להט את דרכו של השמאל הישראלי מן החתימה ההזויה על הסכם אוסלו ועד הפיאסקו של אהוד ברק בשיחות קמפ דייויד. הוא בוחן את ההצהרות בכתב ובעל פה, את התנהלות המשא והמתן, את האשליות ולבסוף את השבר הנורא של אל השלום שהכזיב.

" שינוי ההיסטוריה"

מן המחקר מצטיירת דמותו של שמעון פרס כמשיח הראשי של משיחיות השמאל. בפסקת הפתיחה לספרו " בראשית חדשה" כותב פרס: " הרצף ההיסטורי של ההוויה האנושית עד כה נקטע, ומציאות חדשה הולכת ונרקמת לנגד עינינו… התמורה כה יסודית, שאפשר לומר כי אנו עומדים בפתחה של ראשית חדשה, של היסטוריה חדשה" .

וסביבו של פרס מתרוצצים המשיחונים הקטנים וחמוריהם. אריאל הירשפלד, מן התמהונים שהזו את אוסלו, אומר כי ההסכם " שינה למעשה את מהלך ההיסטוריה" . ורן כהן אומר : " אנו נוגעים במשק כנפי ההיסטוריה" . ושולמית אלוני אמרה בספטמבר 1993 כי " זהו מאותם הימים בהיסטוריה שמתחילה בהם ספירה חדשה" .

" קפיצה מעל לתהום"

ואמירות כאלה מלוות באיזו תחושה של ודאות ותחושת דחיפות כאילו פעלו הדוברים על פי ספר לימוד למשיחיות חילונית. " שלום עכשיו" מסתבר איננה רק סיסמה מוצלחת. היא תודעה של המימוש המיידי המשיחי. ושמעון פרס כרגיל ממריא על כנפי הפיוט כשהוא נותן ביטוי לתחושת הדחיפות: " מי שרוצה לדלג מעל פני תהום מן הדין שיעשה זאת לא בשני צעדים אלא רק בצעד אחד" (ציטוט שהוא מביא מצ"רצ"יל).

אחת מסיסמאות שחום עכשיו

אחת מסיסמאות שלום עכשיו

תחושת הוודאות מבוססת על אמונה בדבר חוקיות המבטיחה את המשך התהליך. חוקיות היסטורית, חוקיות הקידמה הטכנולוגית, חוקיות רציונאלית. וכל אלה מובילים למסקה ש" התהליך הוא בלתי הפיך" .

ושום דבר לא יכול לערער תחושת ודאות זו. ההצהרות הערביות הן " רק כלפי חוץ" . מעשי הטרור נועדו לעצור את התהליך הבלתי נמנע של השלום. אלף החללים הם " קרבנות השלום" .

הוויתור על העבר

להט איננו נכנס לעבי הקורה של מכלול הנושאים שהפכו את כל " תהליך השלום" לחסר סיכוי מראשיתו. הוא מתמקד בעיקר בשני נושאים מרכזיים – היחס אל העבר והיחס לגלובליזציה.

הצד הישראלי ערך " מסע נגד צללי העבר" עד כדי נכונות להתכחש לשואה, להתכחש למקורות הסכסוך היהודי ערבי, להתכחש להיסטוריה היהודית ולזיקה היהודית לארץ ישראל ולאתריה הקדושים. על בעיית ירושלים אמר יוסי ביילין כי היא " סימבולית ואמוציונאלית" .

אך הצד הפלשתיני סרב להתחיל בספירה חדשה של ההיסטוריה ולראות בירושלים בעיה סימבולית. הוא סרב לשכוח את ה" נכבה" , סרב לוותר אפילו על גרגר אחד מהר הבית ומירושלים.

המרוץ לגלובליזציה

הנושא המרכזי השני שהתפוצץ מול פניהם של המשיחיסטים של אוסלו ובמיוחד שמעון פרס היה החזון של " מזרח תיכון חדש" . משמעות החזון הזה הייתה למעשה לשלב את המדינה הפלשתינאית ואת מדינות המזרח התיכון כולן בתהליך הגלובליזציה. לצרף אותן לכפר הגלובלי. משיחי אוסלו כבר תכננו חיבור מיידי של רשת החשמל של כל מדינות האזור, בניית מסילות ברזל מנמלי ישראל אל כל מדינות ערב, תנועה בלתי פוסקת של סחורות, ידע והון. קהילייה אירופית לחופי הים התיכון.

אין זה מקרה, אומר להט, שלחזון הזה נדבקו הלאוטמנים וההורביצים. אנשי התעשייה וההון הגדול הריחו את פוטנציאל הרווחים העצום הטמון ב" תהליך השלום" .

החזון הדמיוני הזה לא הביא בחשבון את פיגורה של החברה הפלשתינאית והערבית כולה, את חששותיה (המוצדקות) מהשתלטות כלכלית ישראלית, את חוסר יכולתה לעבור תהליכי דמוקרטיזציה שהם תנאי למשק חופשי.

" על מול דרישות ההנהגה הישראלית" – כותב להט – " לשינוי פוליטי מהיר נוצרה הכרה כלל ערבית שלפיה קצב ההתקדמות המדינית מהיר מקצב היטמעותה בחברה הערבית" .

משיחוני אוסלו אטמו עיניהם ואוזניהם מללמוד את לקח השלום הקר עם מצרים ועם ירדן. את העובדה שמרבית האליטה האינטלקטואלית בשתי מדינות אלה (איגודי רופאים, מהנדסים, עיתונאים וסופרים) מתנגדים לתהליך השלום ומגלים עוינות לישראל.

ראה מאמרי גלובליזציה או כלכלה ציונית

http://www.zeevgalili.com/?p=329

ועדיין נשאר בשמאל

מי שמצפה למצוא ב" הפיתוי המשיחי" חשבון נפש נוקב המוביל לראשיתה של דרך חדשה עשוי להתאכזב. זה איננו " האל שהכזיב" של ארתור קסטלר; אין בו התפכחות נוסח משה שמיר או אמנון לורד. להט גם ממשיך לראות עצמו מחויב לשמאל. אך כל מה שיש לו להגיד על השמאל זה שהוא צריך לפעול למען " מציאות חיים הוגנת שפויה וראויה יותר" . במקום אחר הוא כותב שבשמאל ישראלי הוא מתכוון " לכל המצדד בפשרה טריטוריאלית מקיפה כבסיס להסדר קבע עם הפלשתינאים שבמסגרתו יפונו מרבית ההתנחלויות" . כלומר: לשמאל של הבחור הצעיר הזה אין שום מהות משל עצמו וכל קיומו מבוסס על שלילת ההתנחלויות.

התיאור שמתאר להט את המשיחיות היהודית ההיסטורית רדוד ולוקה בחסר. חמור מזה חוסר ההבנה שהוא מגלה במהותה של הציונות החילונית. הוא מזהה בה אמנם את הגורם המשיחי, שהיה הכוח המניע המרכזי שלה. אך הוא אינו תופס כי זו לא הייתה משיחיות חילונית נוסח האידיאולוגיות של המודרנה אלא משיחיות יהודית. ניכר בו שלא התעמק בכתבי ההיסטוריון בן ציון די נור ולא למד את הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

הוא גם מתעלם מכך שהמשבר של השמאל ושל הציונות החילונית בכלל לא החל עם תהליך אוסלו, אלא במפגש עם ארץ ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. בהיחשפות לגורל היהודי, שהציונות החילונית הצליחה להסתירו משך שנות דור. שהמשבר הזה הוא פרי השקר הטבוע בציונות החילונית מראשיתה. השקר של הנורמליות – " שיבה להיסטוריה" ו" להיות ככל העמים" .

אין גם בספר התייחסות של ממש לשמאל היהודי הדסטרוקטיבי שמחוץ לציונות (הבונד, פ.ק.פ., מצפן) ובתוכה (השומר הצעיר, מפם, שיח, שלי, רץ). הוא גם איננו מאתר את השפעת המשיחיות הסטליניסטית על משיחיות השמאל של תהליך השלום.

למרות כל החסרונות הללו אין ספק שספרו של להט הוא ספר חשוב ביותר, שעשוי לתרום להתפכחות השמאל הישראלי.

ראה מאמר מורחב בנושא "השמאל מת"

http://www.zeevgalili.com/?p=1425

==========================================

" הפייגלינים"

כשעלה בגין לשלטון בשנת 1977 הוא לא היה מוכר בעולם. השבועון האמריקני האנטי ישראלי TIME פרסם אז כתבת שער ובו כתב ששמו של בגין מתחרז עם השם פייגין. זה היה יותר מרמז אנטישמי. כי חיים פייגין הוא הנוכל היהודי רודף הבצע, העומד בראש חבורת פושעים, ב" אוליבר טוויסט" .

בגין על שער ה"טיים". "מתחרז בפייגין".

בגין על שער ה"טיים". "מתחרז בפייגין".

אינני יודע אם שרת החינוך לימור ליבנת קראה את " אוליבר טוויסט" , ספרו הנודע של הסופר הבריטי בן המאה ה-19, צ"ארלז דיקנס. אבל את דברי בגין ודאי קראה ושמעה.

כשדברה לבנת בוועידת הליכוד על " הפייגלינים, המשתלטים על התנועה" , בנשימה אחת עם דיבוריה על גורמים פליליים, היא זיהתה את הפייגליניזם עם הפשע.

אם היה צורך בהוכחה לכך שלא רק פליטת פה כאן נתן אותה השבוע יועץ התקשורת של אריאל שרון, אייל ארד. בכמה ראיונות רדיו חזר ואמר ש" לפייגלינים יש המון כסף" . כל הכבוד לארד הממשיך לשרת את ראש הממשלה גם כשקופתו ריקה. טוב שלארד יש מקור הכנסה אחר.

כפי שפורסם בתקשורת מנהל ארד קמפיין תקשורתי ברומניה למען הלאומן הרומני קורנליו ואדים טודור, מנהיג מפלגת " רומניה מארה" , המתמודד על הנשיאות ברומניה. טודור התפרסם בהתבטאויות אנטישמיות ובהכחשת השואה. כשנשאל ארד איך הוא נותן יד לאישיות כזו השיב כי הוא מאמין שטודור חזר בו מהשקפותיו.

==============================================

חיכינו לנס וקיבלנו בוץ

לאחר נצחונו של שרון בבחירות האחרונות פרסמתי כאן את הדברים הבאים:

" קניתי ב"סופר" שקית קפה טורקי רג"ואן. 11.90 ש" ח למאתיים גרם. לא זול במיוחד. בשוק ניתן להשיג קפה מצויין, עם הל, בארבעה שקלים למאה גרם.

" קניתי את קפה רג'ואן כי, כמו כל עם ישראל, גם אני נופל מדי פעם קורבן למסעי פרסום. הסיסמה "קפה רג'ואן בלי גרגרים", שבה מפטמים אותנו בוקר וערב, חדרה כנראה להכרתי , או לתת הכרתי, ובלי לחשוב הרבה רכשתי את הקפה.

שקית קפה רג'ואן

שקית קפה רג'ואן

" בבית בחנתי את האריזה וחיפשתי בה את ההבטחה "בלי גרגרים". הייתי זקוק לזוג משקפיים ולזכוכית מגדלת כדי להבחין בכתובת קטנטנה המכריזה "חידוש בלעדי – ללא גרגרים צפים".

" אני אוהב טורקי קטן ובאמת לא משוגע על הגרגרים הצפים שברוב סוגי הקפה הנמכרים בסופר. בחנויות קפה טובות טוחנים לך את הקפה דק דק, אם אתה מבקש. מקבל תערובת מצוינת (קולומביה ואורוגואי אהובה עלי במיוחד) בלי אף גרגר צף. הפעם קניתי חתול בשק. אבל, כאמור, נפלתי קורבן למסע הפרסום ואני יכול לבוא בטענות רק אל עצמי.

" קפה טורקי טוב עושים בפינג"אן קטנטן. מרתיחים את המים ומטילים את כפית הקפה. בתנועת הנוער למדנו כי יש להרתיח שוב ושוב שבע פעמים. אך מניסיוני אני יכול לומר כי הדרך הטובה ביותר היא לערבב את הקפה במים מיד לאחר הרתיחה ולכבות את האש לפני שהקפה גולש.

" אבל למי יש זמן לבשל קפה? הדרך המהירה והפשוטה היא להכין קפה "בוץ". כפית אחת לתחתית הספל, מים רותחים, לערבב טוב ולהמתין עד שישקעו הגרגרים.

" כך גם הכנתי את קפה רג"ואן. אכן, לא היו הרבה גרגרים צפים. אבל למען האמת לא הרגשתי הבדל גדול בין הקפה הזה לקפה "עלית" למשל.

" היתה סיבה נוספת לכך שרכשתי קפה רג'ואן. בעצם סיבה תת הכרתית שהבנתי אותה לאחר מעשה. האיש שהמציא את הסיסמה "קפה רג"ואן ללא גרגרים צפים" הוא הפרסומאי ראובן אדלר. האיש שמכר לנו גם את אריאל שרון במסע הבחירות.

" עם הצלחה אי אפשר להתווכח ואדלר הוא האיש שעמד בראש מסע הבחירות בו הביס את היריב תבוסה חסרת תקדים. אהוד ברק אמנם עזר לו אבל הצלחה היא הצלחה.

" אך מה שמעניין אותי איננה ההצלחה בשיווק אלא מה טיב המוצר שקנינו. האם אריק שרון הוא אכן קפה בלי גרגרים צפים או שאיננו שונה ממתחרהו. בימים הבאים נדע אם אדלר מכר לנו מוצר מעולה, או שיש לנו שוב קפה בוץ רגיל. אם נתאכזב מקפה רג"ואן נוכל תמיד לחזור לקפה עלית. או אפילו לקפה נמס, נס-קפה בלשון העם. אבל מה יהיה אם אריק שרון יאכזב אותנו? נחזור לאהוד ברק? נמתין לנס? "

עד כאן הדברים שכתבתי אז.

מה נשתנה?

ירדתי למכולת וביקשתי קפה רג'ואן. המכולתניק הסתכל בי בתמיהה והשיב: " אין, זה לא הולך" .

אדלר הבטיח לנו כי שרון יביא שלום בלי טרור וקפה בלי גרגרים.

ומה יש לנו?

אמא שלי תמיד אמרה לי שלא לסמוך על פרסומת.

=================================================

מצעד ההתבהמות

בערב בו שידרו כל תחנות הטלוויזיה בעולם את סיפור חיסולו של שייך יאסין שידר ערוץ 10 ראיון עם המאהבת של שחקן הכדורגל הבריטי דייויד בקהם. היה לה דברים חשובים מאד להגיד לאומה. בין היתר שהיא מכירה כל חלק בגופו של השחקן כולל משהו שאיש לא יודע. חשוב מאד.

למסע ההתבהמות הזה הצטרף הערוץ השני. בתכניתו של יאיר לפיד. הסטנדאפיסט קיציס תיאר באומר ובצליל כיצד נראים יחסים בין שחקן הכדורגל והמאהבת יחד עם האביזרים המיוחדים הצמודים לחלקים הצנועים בגופם.

הערוץ הראשון הממלכתי לא נשאר מאחור. בתכנית פוליטיקה בהנחייתו של עודד שחר מצאו נושא חשוב לעסוק בו: חילופי זוגות.

כאלה היו החיים בימי הצנע

 זכרון ילדות מרוחק: אני נוסע עם אבא באוטובוס מבית קרובים בפתח-תקווה לבית אחותי בתל-אביב. הקרובים בפתח תקווה היו בעלי אחוזה גדולה, שכללה לול, גינת ירק וגם עזים.  כשיצאנו מביתם נתנו לנו מתנות יקרות ערך באותם הימים: עשר ביצים, עגבניות, גזר, זיתים.

את כל אלה ארז אבא בזהירות רבה במזוודה. הוסיף גם בקבוק שמן וקילו סוכר שהשיג מאי שם וכיסה הכל בבגדים. הוא הזהיר אותי חזור והזהר שלא אגלה לאיש על האוצר שבמזוודתנו.

בכניסה לתל-אביב עצר האוטובוס במחסום של פקחי משרד האספקה והקיצוב. הפקחים, חמושים באקדחים, על זרועם סרט ירוק שעליו הכתובת פקח. כשראה אותם אבא הוא החוויר. הפקחים עברו בין הספסלים ושאלו: האם מישהו כאן מחזיק עופות?  באוטובוס שררה דממה. רק מן הקצה חמד מישהו לצון והשמיע קריאת "קוקוריקו".

 

 הפקחים הפכו לפתע רציניים והורו לכל הנוסעים לרדת מן האוטובוס. הכל נעמדו בשורה והפקחים עברו מאיש לאיש, בודקים בכליו ובבגדיו. הם טיפסו גם על גג האוטובוס, עליו הונחו המזוודות, וערכו חיפוש מדוקדק. עקבות החרדה נכרו על פניו של אבא, אך למרבית המזל  המזוודה שלנו הייתה מונחת בתחתית ערימת המזוודות שעל הגג והפקחים לא טרחו לפתוח אותה. חזרנו לאוטובוס ואבן כבדה נגולה מעל לבנו. עברנו על החוק ויצאנו מזה בשלום.

כאלה היו ימי ה"צנע"

נזכרתי בסיפור זה כאשר בכל משבר כלכלי מדברים על כך  שבשנת 2001 הגיע המשק הישראלי למצב הקשה ביותר  מאז ימי הצנע בראשית שנות החמישים.

משק על הפנים

עם הקמת המדינה היה מצב המשק על הפנים. הייצור המקומי בחקלאות לא סיפק את מחצית צריכת המזון של האוכלוסייה.  התעשייה (הפרימיטיבית), שפרחה במהלך מלחמת העולם השניה, הייתה מבוססת על לקוחות ושווקים שלא היו קיימים עוד. התשתית הפיסית, שהייתה עלובה למדי בתקופת המנדט, ניזוקה קשה במהלך מלחמת השחרור. מוצרי הייצוא של אז היו בעיקר פרי הדר ויהלומים מלוטשים. ענף נוסף היה שיניים תותבות. מנחם בגין אמר באחד מנאומיו: לך תשכנע את הגויים לשבור את השיניים אלו לאלו, כדי שיהיה ליהודים בארץ ישראל מה לאכול.

והאמת היא שלא היה כסף לאוכל.  הכנסות הייצוא הגיעו בשנת 1949 ל-40 מיליון דולר וההוצאות הרקיעו שחקים. בראש ובראשונה על קליטת העולים, שהתחילו לזרום בהמוניהם. לאוכל לא נשאר הרבה. הוצאות קליטתו של כל עולה נאמדו ב-2000 עד 3000 דולר. בשנת 1949 הגיעו 230 אלף עולים והצאות המדינה הגיעו לכ-700 מיליון דולר. הגרעון הגיע ל-220 מיליון דולר. ב-1950 הגיע הגרעון ל-282 מיליון דולר.

  

תור למצרכי מזון בקיצוב בתל אביב 1954 ויקישיתוף

האגדה ( שיש בה לפחות גרעין של אמת) מספרת שכאשר הגיעה לנמל חיפה ספינה עמוסה חיטה הודיע הקברניט כי לא יאפשר את הפריקה אלא אם נציג משרד האוצר יביא אישית את הכסף תמורת המטען. לא הייתה ברירה ומנכ"ל האוצר בא לנמל עם מזוודת דולרים. לאחר שאלו נמסרו לקברניט פרקו את החיטה ולמדינה הובטחה אספקת לחם לכמה שבועות.

"תקבולים ללא תמורה"

למרבית המזל לא הייתה המדינה תלויה אך ורק בהכנסותיה ממשקה העלוב. חלק גדול מן הגרעון כוסה במה שנקרא "יבוא הון", או "תקבולים ללא תמורה". המקור לתקבולים הללו היה  בראש ובראשונה הלב הרחום של יהודי ארצות הברית, שתרמו למגבית היהודית בעין יפה וגם הילוו למדינה כספים באמצעות אגרות חוב (מפעל ה"בונד").  היו גם העברות הון פרטיות של עולים ושל מתנות מחו"ל לתושבי הארץ. במרוצת השנים תרמו לביסוס כלכלת המדינה  הסכם השילומים (שנחתם ב-1952) והפיצויים האישיים  לקרבנות השואה. היו גם מענקים ומלוות (לא גדולים) של ממשלת ארצות הברית, ושל הבנק העולמי.  עד סוף שנות החמישים קיבלה ישראל בהעברות חד צדדיות כאלה 3.3 מיליארד דולר, סכום עתק במושגי אותם ימים. באותה תקופה התהלכה הבדיחה כי אפשר להרוויח הרבה אם יקנו את המדינה במחיר שהיא שווה וימכרו אותה במחיר שהיא עלתה. 

אבל ב-1949  היה כאמור מצב המשק על הפנים. היה ברור שאם יפעלו כאן כוחות השוק ומחירים ייקבעו לפי היצע וביקוש אנשים ימותו מרעב ולא כתפארת המליצה. כך הוחלט על תכנית הצנע, שמטרתה הייתה לדאוג שיהיה מעט, אבל לכולם. דהיינו: לצמצם את הוצאות מטבע החוץ רק על הצריכה המינימלית ולחלק את המוצרים במחירים שאנשים יוכלו לעמוד בהם. 

"דחקות של חלוצים"

כרגיל אצל יהודים היה ויכוח אפילו על שם התכנית. המשורר אורי צבי גרינברג, אז חבר כנסת, הציע לכנותה "דחקות של חלוצים", צורת חיים שהוא בחר לעצמו כל ימי חייו מרצונו. מי שהמציא את המושג שנתקבל היה המילונאי ראובן אלקלעי ( לימים בעל המילון אנגלי-עברי שזכה לפופולריות רבה). אלקלעי, שהיה מועסק בלשכת העיתונות המנדטורית, תרגם כך את המונח הבריטי AUSTERITY, תכנית הצנע שהונהגה בבריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא בחר בתרגום זה לאחר שורה של הצעות ולאחר שהתייעץ עם המשורר אברהם שלונסקי (הצעות אחרות היו: יושר, ישרות, ענווה, קפידה).

צימצום ופיקוח

עיקרה של תכנית הצנע היה: צמצום הצריכה למינימום והטלת פיקוח חמור על המחירים של מצרכי מזון, הלבשה והנעלה.

מודעה של משרד האספקה על חלוקת ביצים

הממשלה הייתה הספק העיקרי של כל המוצרים.  היא ייבאה את הסחורה על חשבונה אחסנה אותה והחליטה מה למכור למי ובאילו מחירים.   בתחומים מסוימים הפכה הממשלה גם ליצרן. היא נטלה את הבעלות על הקמח והגרעינים, סיפקה את הקמח הטחון ישירות לאופים וכפתה עליהם  לחם אחיד שצורתו עגולה,  הוא "הלחם השחור". [ובינינו, הלחם הזה היה טעים וכנראה גם בריא יותר מלחמי הבוטיק של ימינו]

סל קיצוב לאזרח

כדי לאפשר חלוקה צודקת של מזון, נעליים והלבשה נקבע סל קיצוב לכל אזרח. כל אדם קיבל פנקס תלושים (שנקראו "נקודות")  באמצעותן היה מקבל את ההקצבה החודשית של סוכר, קמח, שמן, שוקולד, בשר וכו'.

החלוקה נקבעה מלמעלה: 8 ביצים לנפש לחודש, 200 גרם גבינה רזה, 100 גרם גבינה קשה (מלוחה. לא גבינה צהובה שנחשבה מעדן מלכים שרק עשירים יכלו להשיגו), חצי קילו דגים קטנים. נשים הרות קיבלו רבע עוף. ילדים קיבלו חפיסת שוקולד אחת בחודש. הממשלה קבעה גם  כמה קלוריות מספיקות לכל אדם (2600) ומה נחשב למוצר חיוני ומה מותרות. כל הסל הזה עלה כשש לירות – סכום שהיה בהישג ידו של כל שכיר.

זוגות שהתחתנו קיבלו נקודות לרכישת סדינים וציפות. יולדות קיבלו  נקודות ל-10 חיתולים, שמיכה ושמלה לתינוק. להלבשה הוקצבו 85 נקודות שהספיקו למכנסי חאקי קצרים, שתי כותנות חאקי, שתי גופיות ושני זוגות גרביים ופיג'מה. ("אינך חייב פיג'מה פלאנל אתה יכול להסתפק בכותנה" – הכריז שר האספקה והקיצוב בכנסת לעבר חבר הכנסת חיים לנדאו, [אביו של השר עוזי לנדאו].

שיטת החלוקה

אחרי  שנקבע תקציב מזונות "רציונלי וצנוע" צריך היה לקבוע את הדרך בה יגיע התפריט הזה לציבור. כל יבואן היה חייב לקבל רישיון על כל מוצר שייבא ולמכור את הסחורה רק לסוחרים  שיקבע לו משרד האספקה והקיצוב. כל סיטונאי היה קשור בקמעונאים מסוימים וכל קמעונאי היה קשור בצרכנים שנרשמו אצלו. כלומר: לא יכולת לרכוש את המעט שניתן היה לרכוש אלא במכולת שהיית רשום בה.

לא בכל יום היו בחנויות המוצרים המבוקשים. וכשאלה הגיעו היו משתרכים תורים ארוכים. מדי פעם התפרסמו מודעות בעיתונים בנוסח: "החלה חלוקת תפוחי אדמה באזור 9. המנה 350 גרם לנפש המחיר 55 מיל הקילו התלוש – דף ג, מספר 28".
למחרת היום פורסמה מודעה דומה על עגבניות והאנשים (ובעיקר הנשים) מצאו עצמן עוסקות בהתרוצצות יומיומית מחנות לחנות. 

מנגנון פיקוח ושוק שחור

כדי לממש את התכנית הזו היה צורך במנגנון פיקוח אדיר. מנגנון זה הפך עד מהרה לתמנון  רב זרועות ששלט בכל תחומי החיים כמעט וניהל את חיי האזרח.

בראש מערכת הפיקוח והחלוקה עמד שר האספקה והקיצוב, דב יוסף, שהיה אולי (שלא באשמתו) השר השנוא ביותר במדינה. בפנים חמוצות של אדם הסובל מכיב קיבה הסביר לציבור את היתרונות של המוצרים הזולים  שהממשלה ייבאה כמו אבקת ביצים, דגי "פילה" מצחינים, תחליפי קפה (עולש ציקוריה).

 

כרזה של משרד הקיצוב והאספקה נגד השוק השחור

כלכלה כזו הביאה באורח טבעי להתפתחות שוק שחור. כי היו אנשים שהיה להם כסף (ולא יכלו לרכוש בו מאומה בדרך חוקית) והיו יצרנים ויבואנים ומבריחים שרצו את הכסף הזה וסרבו למכור במחיר שבפיקוח. השלטון ראה בשוק השחור סכנה לאומית ויצא במסע הסברה נגד הספסרים וקרא להעניש אותם בכל חומר הדין. מדי יום ביומו היו אמצעי התקשורת (העיתונים והרדיו היחיד) מפרסמים שמותיהם של עבריינים שנעצרו ופסקי דין חמורים שהוטלו עליהם. הפקחים לא נרתעו אף מלערוך חיפושים בבתים ולבדוק במקררים (מקררי עץ בהם נשמרה הטמפרטורה הנמוכה באמצעות גוש קרח).  חרדתו של אבי באותה נסיעה מפתח-תקווה נבעה מכך שיום קודם לכן שמע ברדיו שאחיו, בעל חנות מכולת בצפת, נעצר כחשוד במכירת מוצרים בשוק השחור. וכשהגענו לבית אחותי דאג להסתיר את המוצרים שהבאנו שלא יתגלו על ידי פקח כלשהו.

תרנגולות במרפסות

הכלכלה הזו גם גרמה לפתרונות מאולתרים של אזרחים בעלי יוזמה. היו שגידלו תרנגולות על מרפסות הבתים בעיר. היו שהקימו גינות בחצרות במקום שהדבר היה אפשרי. דרך קלה יותר הייתה למצוא איזו חתיכת פרוטקציה  שתאפשר לך להשיג מזונות ומוצרים כיד המלך. היו כמובן מיוחסים שקיבלו הקצבה מוגדלת. רשמית היה מדובר באנשים הזקוקים לתוספת מזון  בשל "עבודה קשה" – סוללי כבישים, פועלי מתכת, סבלים. עם עובדי העבודה הקשה נמנו גם עובדי חברת החשמל (איך לא), רופאים ואחיות וגם עיתונאים שהיו זקוקים כנראה לחיזוק שרירי האצבעות בהן כתבו בעטים, שגם הם היו אז יקרי  המציאות. 

כרזת בחירות של הציונים הכלליים נגד הצנע

חבילות מחוץ לארץ

היו גם שקיבלו חבילות מזון מקרובים בחוץ לארץ. אני זוכר שהוריי היו מקבלים אחת לחודש חבילה של חברת הסעד CARE  מאיזו דודה אמריקנית. החבילה כללה מעדנים שלא מן העולם הזה: נקניקים, שוקולד, קופסאות בשר, סרדינים מעולים, קקאו ממותק, נס קפה.  

בפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר כי הצנע השיג את יעדו: אספקת מזון ומוצרים חיוניים לכלל האוכלוסייה והפניית משאבים לקליטת עליה, ביטחון ובניית תשתיות. אך הצנע עורר גם זעם עצום כי הוא יצר תופעות קשות של פרוטקציה ואפליה. המקורבים לצלחת  יכלו לאכול  ולהתלבש טוב יותר מן היתר. מי שמחפש את שורשי רגשות הקיפוח של ישראל השנייה יכול למצוא אותם בתקופת הצנע.

הצנע גם אפשר למפלגת השלטון מפא"י להשתלט על חלק גדול מן המשק למשך שנות דור. הכלכלה הזו – שדמתה יותר לכלכלה הסובייטית מאשר לכל משק  במדינה מערבית – הטביעה את חותמה על ישראל לשנים רבות. שרידי אותה כלכלה ואותן שיטות של ביורוקרטיה החונקת כל יוזמה ניתן לזהות גם בימינו.

הצנע בוטל סופית באמצע שנות החמישים בעקבות השיפור שחל במצב הכלכלי. מדינת ישראל אכלה מפרותיו של הצנע עוד שנים רבות  אך גם שילמה את מחיר הבאושים של פרות אלה.

ראה

כאלה היו החיים במלחמת השחרור
 

"שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו" לאחד מהם היה ממון לשכור עורכי דין

העיירה בוצ'אץ כפי שנראתה בזמנו של עגנון

העיירה בוצ'אץ כפי שנראתה בזמנו של עגנון. צילום - באדיבות יואל רפל

 זיכויו המוחלט של התעשיין אלי הורביץ בבית המשפט העליון הזכיר לי הורביץ אחר. פאני הורביץ, המופיע בסיפורו הנפלא של ש"י עגנון, "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו".

 עגנון מספר על שני תלמידי חכמים. האחד, משה פנחס, בן כפר דלפון וערירי. השני, ר' שלמה הלוי איש הורביץ, בן לשושלת רבנים וגדולי תורה המגיעה עד השל"ה הקדוש שנשא לאשה בת גביר וזכה בכל הכתרים. גם בכתר תורה, גםבכתר מלכות וגם בבור שומן שהבטיח לו קיום  ללא דאגות עד סוף ימיו.

 השניים הכירו האחד בגדולתו התורנית של רעהו ומשה פנחס הערירי היה בא ויוצא בביתו של ר' שלמה והשניים היו עוקרים הרים וטוחנים אותם זה בזה.

באחד הימים נתגלעה מחלוקת בעיירה. האם מותר לסגור מגרעת שליד חלון בבית הכנסת או שהדבר אסור מפאת מיעוט חלל קדושת המקום. במהלך הוויכוח הביע משה פנחס את דעתו נגד, כשהוא מקפץ ומגבב ראיות על גבי ראיות. ר' שלמה הגיב על דבריו בביטול ובאיזו הלצה שנהגו לקנטר בה בחורים שדחקו עצמם לעמוד במקום גדולים.("מאכט קידוש אוף א גרויף" – ביטוי ביידיש שלא פוענח עד כה ומשמעותו כנראה הקפדה על דברים של מה בכך כמו מעשרים את המלח)

מכאן ואילך לא דיבר משה פנחס מלה וחצי מלה עם ר' שלמה. ר' שלמה ניסה לפייסו אך ככל שניסה כן גדלה איבתו של משה פנחס. וכל כך גדולה היתה האיבה עד אשר ויתר על כס רבנות מכובד, בדרך למקום כהונתו, כשנודע לו כי קיבל את המינוי לפי המלצת ר' שלמה.

ככל שחלפו השנים כן גדלה איבתו של משה פנחס וכאשר ערב צאתו לעיר אחרת ביקש ר' שלמה לעשות עמו שלום השיב לה משה פנחס: "אין שלום בינינו לא בעולם הזה ולא לעולם הבא".

בנוהג שבעולם היה שרב המתקבל בקהילה נושא דרשה בפני כל בני העיר בבית הכנסת הגדול, וכך עשה ר' שלמה. כל הקהילה התכנסה ושמעה דבריו בדבקות ובהתפעלות. לפתע קם משה פנחס ממקומו וסתר את דבריו של ר' שלמה וקיעקע את כל חידושיו.

הקהל רצה לקרוע את משה פנחס לגזרים אך ר' שלמה היסה את הקהל, שמע את דברי משה פנחס במאור פנים .

לאחר שסיים דבריו אמר ר' שלמה: לכאורה קושיא עצומה הקשית מן הגמרא אלא אילו דיקדקת יפה היית רואה שהגירסא שם משובשת.

משה פנחס רקע בכוח ברגלו על הריצפה וצעק בכעס: פאני הורביץ, אשריך שכספך וזהבך עמדו לך לקנות לך ספרים מוגהים.

"מה קורה לאדם שאין לו כסף לשכור עורכי דין טובים? אלליי לו". אלי הורביץ - ויקישיתוף.

"מה קורה לאדם שאין לו כסף לשכור עורכי דין טובים? אלליי לו". אלי הורביץ - ויקישיתוף.

ומפאני הורביץ לאלי הורביץ. הורביץ הועמד לדין בעבירות מס עקב אי דיווח על הכנסות בסך מיליוני דולרים בקשר לפעילותו כיושב-ראש דירקטוריון "פרומדיקו" והורשע בבית המשפט המחוזי על ידי השופטת אילה פרוקצ'יה. על החלטה זו ערער לבית המשפט העליון. ערעורו התקבל והוא זוכה פה אחד

אשריו שכספו וזהבו עמדו לו לשכור עורכי דין כמו רם כספי ואחרים שחילצו אותו מפסק הדין של המחוזי. בערעור אף צורף לסוללת הפרקליטים עורך דין פיני רובין, הידוע בקשריו ההדוקים עם ראש הרכב השופטים, השופט תאודור אור, שסרב לפסול עצמו.

לשבחו של אלי הורביץ ייאמר כי הוא הודה בכך שנחלץ מן האישום הכבד (עבירות מס בהקף של מיליוני דולרים) תודות לכספו. הוא אמר: "מה קורה לאדם שאין לו אמצעים ואין לו עורכי דין טובים? אלליי לו ואבוי לו".

ראה

אושפיזין ציון דרך בקולנוע הישראלי

תחזיותיו המרתקות והשגויות של סבר פלוצקר

סבר פלוצקר, העורך הכלכלי של "ידיעות אחרונות", הוא עיתונאי מצויין, כותב בצורה מרתקת וגם מבין משהו בכלכלה. אבל הוא גם יודע מאיזה צד מרוחה החמאה.

לכן, לא היה מפתיע שבראיון בשבת האחרונה עם שר האוצר, בייגה שוחט, הוא כתב על השר: "שוחט ראוי לתואר 'שר הצמיחה' – אז ועכשיו."

 

 סבר פלוצקר ויקישיתןף

סבר פלוצקר ויקישיתןף

מילא על עכשיו אפשר להתווכח אבל אז?

פלוצקר יודע היטב כי הצמיחה היחידה שבייגה אחראי לה היא צמיחת כרסו וממדי גופו הגדלים תמיד לפני התקציב.

מנין אני יודע כי פלוצקר יודע שבייגה אינונו שר הצמיחה לא אז ולא עכשיו?

מדברים שפלוצקר עצמו כתב.

וכך הוא כתב ערב פסח אשתקד: "נתניהו קיבל מפרס משק רותח, שנע מהר אל קיר משבר. עלה בידיו לעוצרו… המיפנה שהוביל נתניהו בכלכלת ישראל נתבקש ונדרש, ובלעדיו היינו שוכבים היום במחלקת שיקום אחת עם המשקים החולים מאד של דרום מזרח אסיה… נתניהו הצליח לשפר בשיעור דרמטי את מאזן התשלומים… הצליח להחזיר את כולנו לשפיות כלכלית… הצליח לכרות את ראשה של האינפלציה… הצליח להפריט… הצליח לשכנע את משקיעי החוץ שכדאי להם להיות שותפים במשק הישראלי.."

זהו סבר פלוצקר של אפריל 1999 והיום שוחט הוא "שר הצמיחה – אז ועכשיו".

אך הואיל ופלוצקר יודע את האמת הוא פירסם במקום אחר באותו גליון שבת של "ידיעות אחרונות" את האמת. אך האמת לא יצאה מתחת לעטו של פלוצקר אלא מפיו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו.

וכך אומר נתניהו לפלוצקר: "אילו היתה דעת קהל בישראל באמת הוגנת, נתניהו היה מבקש ממנה ניתוח חסר פניות של הסיבות ליציאה מהמיתון. הוא היה מצפה מהפרשנים שיעזו להגיד את האמת, כלומר לחשוף את הספין והבלוף של כלכלת ברק – שוחט".

פלוצקר לא הבין את הרמז.

קטע זה נכתב ב-2005

פלוצקר מנבא פריחה בעקבות ההתנתקות

עוד בטרם שקעו ענני האבק מעל גוש קטיף החרב והמדמם יצא הפרשן הכלכלי של ידיעות אחרונות, סבר פלוצקר, בשיר תהילה לפריחה שתביא העקירה למשק. וכך הוא כתב:
"הקפיטליזם הישראלי חוגג את ההתנתקות. הבורסה עלתה השבוע ביותר מחמישה אחוזים, השקל התחזק באחוז, הקניונים והחנויות מלאים, עסקות במיליארדים רודפות זו את זו. גל של אופטימיות כלכלית שוטף את הארץ… הפינוי, שעלול היה להימשך כמה שבועות, התקרב לסיומו כעבור מאה שעות. הביצוע היה יעיל, מהיר, מנוהל היטב, זול במשאבים וכמעט נטול אלימות – וזה בדיוק מה שקהיליית העסקים באץ ובחו"ל מעריצה. ישראל עשתה 'מודל עולמי של פינוי', אמר לי בהתפעלות משקיע זר שהזרים השבוע מאות מיליוני דולרים לשוק הישראלי – וכבר הרוויח".

סבר פלוצקר, הוא אחד מטובי הכותבים בארץ. כל מאמר שלו בנוי לתלפיות, מבוסס על מידע גלוי וסמוי, על מחקרים וסטטיסטיקות, שפתיים ישק.

הבעיה היא שהתחזיות הכלכליות שלו, איך לומר, לא תמיד מתגשמות. והניתוחים שלו לא תמיד נקיים מהשקפותיו הפוליטיות.  כשהיה לפני שנים משבר בבורסה האמריקנית הוא השווה אותו למשבר הגדול של שנת 1929 ואמר כי העולם כבר לא יהיה אותו עולם לאחר המשבר הזה.

בימי אוסלו העליזים שר האוצר בייגה שוחט הביא את המשק אל סף תהום. אבל כל הפרשנים הכלכליים ובראשם סבר פלוצקר מילאו טוריהם בתשבחות על הפריחה במשק תודות לתהליך השלום. לאחר לכתו של בייגה, כשנתברר לאיזה מצב דרדר את המשק, הודה פלוצקר (במאמר במדור "איפה טעינו" בעין השביעית) כי בעצם ידע שמצב המשק גרוע באותם הימים אך זה היה מסובך מדי להסביר זאת לציבור.

לאור הרקורד הזה מותר לנו להטיל ספק בתחזית האופטימית הזו לגבי מצב המשק. אם כי יש להאמין שיש כבר מאכערים שעשו הון מן ההתנתקות.

ממהר לשלוף (נובמבר 2004)

סבר פלוצקר, מיהר להכריז ב-YNET: "יהודים מכחישים רבנים מחרישים".  הוא כתב זאת בעקבות התופעה המבחילה של יהודים חבושי שטריימלך המבקרים בטהרן ומתנשקים עם אחמדינג'אד.

בטרם יבשה הדיו האלרטונית על חוות הדעת של פלוצקר קיבלתי מסר ובו צילום של מודעה שהודבקה על קירות הבתים, בכל המרכזים היהודיים בעולם בה נאמר: "מחאה גדולה… נגד העושים מעשי טרוף, ללכת שלובי זרוע עם הערביים…" על המודעה חתום  יקותיאל יהודא טייטלבוים, אב בית דין של סאטמר.

עוד בטרם יבש הדבק  שבו הודבקו מודעות הגינוי וכבר נמצא מישהו שמיהר  לקיים את מצוות על חטא שחטאנו בריצת רגליים להרע. הכין מצגת ובה תמונות הזוועה מטהרן וכתב בין היתר: "אלה הם אנשי נטורי קרתא חסידי סאטמר…"

ראה הימים בהם העולם היה כמרקחה


כשראש הממשלה ברק "התחרפן" ו"בעל הבית השתגע"

אחד השרים המקורבים לראש-הממשלה אמר, בעקבות יוזמת ברק ל"מהפכה חילונית", כי אהוד ברק "התחרפן". הלכתי למילונים כדי להבין לעומקו את משמעות המושג הסלנגי הזה. מסתבר כי זהו מושג שזכה לאריכות ימים, דבר די נדיר במונחי סלנג. מה שמעיד כנראה על חיוניותו בחיינו.

אהוד ברק ויקישיתוף 

בעבר היתה משמעות המושג להתבטל, לא לעשות דבר. (אולי הוא בא מן הביטוי היידי חראפען שפרושו לנחור). הוא מצוי כבר במילון הסלנג של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה (כרך ב'), שם מובא הפרוש התבטל כפרוש הראשי "כל היום שוכב במיטה ומתחרפן, הפדלאה הזו". הפרוש השני והמאוחר יותר, ששרד עד ימינו הוא השתגע. "בהתחלה הוא עוד דיבר לענין אחרי זה התחרפן והתחיל לצעוק שטויות איומות". פרוש אחר שנותנים בן אמוץ ובן-יהודה הוא לאדם המשים עצמו כמשוגע. "הוא לא משוגע, הוא סתם מתחרפן". פרוש אחר הוא "התקלקל". והדוגמא שמביא בן אמוץ "כשעזר וייצמן הופיע פתאום צולע על הגבס, דיין נראה כאילו שכל הוויזיט של סאדאת התחרפן".

"לקסיקון הסלנג העברי והצבאי", המודרני יותר, מגדיר כך את המושג "להתחרפן": "לאבד את שיקול הדעת באופן זמני, להשתגע. ממתי שמים קומקום חשמלי על האש? התחרפנת לגמרי". ואילו מילון רב מלים של יעקב שוויקה, שיש בו הכל מכל, מפרש: "איבד את שיקול הדעת והתחיל לעשות שטויות, התחלק על השכל".

הקורא חיים איתן מירושלים מביע את הדעה כי מקור הסלנג התחרפן איננו כפי ששערתי בשפה היידית. לדעתו מקור המילה הוא בערבית שמשמעותה השתגע, התהולל, שוטה, זקן, פטפטן, חסר דעת.

מכירת חיסול

"התחרפן" בהחלט מתאר נכונה את מצבו של ראש הממשלה. אך לי נראה כי ביטוי מתאים יותר למצבו הוא "בעל הבית השתגע". אני אוהב לשמוע את הקריאה הזו, כשאני מטייל בשווקים המרחיבים את הלב ואת הדעת בצבעוניותם, בריחותיהם ובצליליהם. כאלו הם שוק הכרמל, שוק התקווה ושוק לוינסקי בתל-אביב והגדול מכולם הוא שוק מחנה יהודה בירושלים. כשאני שומע את הקריאה "בעל הבית השתגע" אני יודע שיש סיכוי למצוא מציאה של ממש.

מתי קורא הרוכל "בעל הבית השתגע"? – כאשר הוא מוכר סחורה בזיל הזול, ולרוב זה על באמת. אתה מתקרב לדוכן של "בעל הבית השתגע" ואתה מוצא גרביים מצויינות בחמישה שקלים הזוג, חולצות "טי שרט" בעשרה שקלים, אנציקלופדיה בריטניקה לנוער בחמש מאות שקלים, פחות ממחצית המחיר בחנויות וכל חפץ שרק עולה בדעתך. מקור הסחורה הזולה הזו הוא בדרך כלל ממכירות חיסול של עסקים שפשטו את הרגל. רוכלי השוק יודעים להריח מתי יש להם עסק העומד לפשוט את הרגל והם עטים עליו, מנפנפים מול פניו הרעבות של בעל העסק מעט מזומנים וקונים את הסטוק כולו באפס מחיר. אחרי כן הם יכולים לצעוק בקולי קולות " בעל הבית השתגע".

ערפאת כרוכל

הרוכל במקרה שלנו הוא יאסר ערפאת, שבהחלט יכול לצעוק "בעל הבית השתגע". ערפאת הריח מכבר כי אהוד ברק הוא פושט רגל הזקוק לתזרים של חמצן, למזומנים של איזה השג או כאילו השג. לכן יכול היה ערפאת ללכת לפיסגת קמפ דייויד שברק עצמו יזם ברוב יאושו. פושטי רגל הם תמיד היוזמים את המכירה. לכן יכול היה ערפאת להתמקח על המחיר כי ידע שליריבו אין כלום ואין ברירה. כבר בראשית המשא והמתן נדהמו האמריקנים לגלות שאהוד ברק מודיע מראש על כל הוויתורים שהוא מוכן לעשות. וברק עצמו הכריז "ירינו את כל התחמושת שלנו". וכך יכול היה ערפאת להתעקש ולהתעקש עד שפושט הרגל יסכים לכל התנאים שלו. הוא כאילו לא הסכים בפיסגה. אבל הוא יסכים לפני תום פגרת הכנסת שבסיומה יהפוך אהוד ברק לראש ממשלה לשעבר. פושטי רגל תמיד מסכימים לכל הצעה שנותנים להם.

מפקד חוליית נ"ט

להלן כמה עובדות (כולן פורסמו בתקשורת ולא הוכחשו) המוכיחות את התיזה הזו:

  • * יוזמת ברק ל"מהפכה החילונית" לא היתה פרי מחשבה מתוכננת אלא תגובה מבוהלת בעקבות הדברים הקשים מאד שאמר עליו סגן מנהל לישכתו, שמעון בטאט, בראיון לבן כספית ב"מעריב".
  • בטאט, לשעבר פיקודו של ברק בסיירת מטכ"ל וכיום סגן אלוף במילואים בסיירת, אמר בין היתר את הדברים הבאים:
  • *היינו אמורים להפוך את לישכת ראש הממשלה לסיירת מט"ל קטנה. אבל ברק, במקום להיות מפקד סיירת מטכ"ל נראה היום כמו מפקד חוליית נ"ט בצבא השחרור האפגני".
  • * ראש הממשלה מתקרב לסחרור. עוד מעט הוא יישאב למערבולת ממנה לא ייצא.
  • * לא יכול להיות ברדק כזה. אי אפשר לפעול רק על פי סקרים ומחקרים.
  • * אחד מבכירי הלישכה של ברק אמר שלא היה ממנה את רוני בונדי, היועץ הפוליטי של ברק, להיות עוזר רס"ר בפלוגה שלו.
  • * יש לו חמישה יועצי תקשורת. עם כל אחד הוא צריך לסגור נושא אחר. כשהוא מגיע ליועץ השלישי הוא כבר מבולבל… כל הישיבות האינסופיות נגמרות עם
  • 'המשך בישיבה הבאה'. שום דבר לא נחתך. שום דבר לא קורה באמת. כולם מיואשים מסביב.
  • * כשמדיניות המסרים משתלטת על המדיניות בפועל אנחנו בצרות.אין לי בעיות אם המדיניות מייצרת מתוכה מסרים. אבל כשהמסרים מייצרים מדיניות זה מסוכן. אי אפשר ללכת ולעשות כל ערב מה שהסקרים הראו שהעם רוצה בבוקר.

עד כאן דברי בטאט. את התוצאות של מה שקורה בלישכתו ראינו בקמפ דייויד, אנו רואים ב"מהפכה החילונית" ועוד נראה בהסכם חפוז שברק ודאי יחתום עם ערפאת ברגע האחרון.

"התנהגות אסונית"

בכיר אמריקני אמר כי נדהם מהצורה הלא בוגרת שבה התנהל ברק מול ערפאת. "זה נראה לנו לעיתים התנהגות אסונית, לחשוף את כל הקלפים בהתחלה ואחר כך לשבת ולהמתין במשך ימים לתגובתו של ערפאת".

ואילו ברק אמר בימים אלה לשרים: "תעשו מה שתרצו, רק תביאו הסכם".

הוא אשר אמרנו: בעל הבית השתגע.

את מי מבקש ברק להפחיד

ברק השמיע אזהרה מפני כוונת הפלסטינים להכריז חד צדדית של מדינה פלסטינית..

בדברי אזהרתו אמר בין היתר: "אני מקווה שהם ישנו את דעתם. נקיטת צעדים חד צדדיים שיחייבו צעדי נגד תקיפים מצידנ, לא תשרת את עניין השלום ותפגע באינטרסים של שני הצדדים. מצב כזה טומן בחובו סכנה של הידרדרות לאלימות שאי אפשר לחזות את ממדיה. הידרדרות שכזו תפגע בראש ובראשונה בפלסטינים, אך אני מודע לכך שהיא עלולה להזיק גם לנכסים שהשיגה ישראל, וביניהם ליחסים עם ירדן, מצרים מדינות ערביות ואיסלמיות אחורות. אסור להגיע למצב כזה".

כשקראתי טקסט זה בפעם הראשונה חשבתי שיש להכתיר את הקטע במילים "איפה השכל". אם ברק רוצה להזהיר את הפלסטינים מה טעם שהוא נותן בידיהם נימוק שיצפצפו עליו. כי הרי ברק אומר שגם אנחנו עלולים להינזק ואפילו לאבד את הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן.

אך לאחר קריאה מדוקדקת של הטקסט, ובהנחה שאהוד ברק איננו אומר דברים ללא מחשבה באתי למסקנה שבדברים אלה ברק לא מתכוון כלל להזהיר את הפלסטינים. האזהרה מופנית כלפי אזרחי מדינת ישראל, כדי להכין אותם לכך שהוא ישלים עם הכרזה של ערפאת. אחרת אוי ואבוי.

ראה מילון בשיטת תזארוס ומילונים אחרים

 

 

ברק הולך להמיט עלינו אסון

המאמר נכתב בחודש מאי 2000

צריך לקרוא את הביקורת שמותחים אנשי שמאל על אהוד ברק כדי להבין לאיזה מצב הוא הביא אותנו. גם אלה שתמכו בנסיגה החד צדדית מלבנון מקבלים פתאום רגליים קרות.

יוסי ביילין, אלוף התוכנית הגאונית הזו, אומר פתאום שהוא חשב שאנשי צד"ל יסכימו להתפנות מרצון ולעבור למדינות אחרות. הוא חשב שאנשי צד"ל הם כמו מתיישבי יהודה, שומרון  והגולן שאפשר לטרנספר אותם מתי שרוצים.  עכשיו, כשמסתבר שהם רוצים להישאר, כל הסיפור עלול להיות שונה.

יוסי שריד, שלשבחו ייאמר כי התנגד מלכתחילה ליוזמה המטורפת הזו, צועק "החזיקו אותי". בממשלה כמובן. והוא מסביר כי לפי ההתפתחות הנוכחית צפויה
הידרדרות שתביא את צה"ל לכניסה מחודשת ללבנון. והוא רוצה להיות שם כדי למנוע זאת.

ומה המסקנה של השמאל מן הכישלון הטוטאלי בצפון? – להזדרז ולהשלים עם הפלשתינאים. אהוד ברק אינו זקוק לזירוז. הוא כבר רץ בכל המהירות. ריצת האמוק של רבין ופרס בהסכם אוסלו נראית עכשיו כזחילה לעומת הריצה של ברק. הוא מוכן כבר לתת הכל – חלק מירושלים, 90 אחוז מיהודה ושומרון ואת בקעת הירדן.

אבל התיאבון של ערפאת גדל עם האכילה. אם נתניהו הצליח להקטין את הציפיות, ברק הגדיל את הציפיות לממדים מבהילים. ולוחות הזמנים המטורפים שקבע הם לוחות זמנים של המלחמה המתפתחת – בצפון, בתוככי יהודה ושומרון וגם בתוך גבולות הקו הירוק מול הפלשתינאים אזרחי ישראל.

מי זה אמר שננצח?


אריה וודקה מקדומים כותב לי: אסד עשוי לשקול לא רק שכדאי לו לפתוח במלחמה גם אם ייכשל אלא גם לקוות לניצחון. אנו יכולים לנצח את סוריה רק בתנאי של גיוס מילואים מהיר. מה הבעיה היום לשבש לחלוטין את העורף שרוחבו 15 קילומטרים כאשר בצמוד מצויים חמישים אלף לוחמי ערפאת ללא קווי הגנה בינינו?  ומה עם מטר טילים מאיראן ומעיראק?  ומה עם החיזבאללה שישטוף לגליל ? ומה עם מרד עממי של  ערביי ישראל? .

די לקיטורים


נדמה שלא היה יום עצמאות מדכדך כמו יום העצמאות האחרון. כולם, גם מימין וגם משמאל, יודעים מה מצפה לנו. אין מקום להרבה שמחה.

מעודד היה לקבל את המכתב הבא של יעקב פיכמן מאלקנה:

"מזה שנים נהוג במשפחתנו לחגוג את יום העצמאות בארוחת חג, לאחר תפילה חגיגית, כראוי לחג שבעיני הוא חג דתי כמו יתר החגים.

ילדיי שבגרו חוגגים השנה את החג בבתיהם ואנו נענינו להזמנת חברים לחגוג בצוותא. הציבור שהתאסף בביתם הנאה של חברינו ראוי בצדק להיקרא "מלח הארץ". אלו הם חבריי הטובים עמם עשינו כברת דרך  ארוכה, החל מימי גוש אמונים, ימי סבסטיה, דרך ימית ועד להקמת הישוב היפה והגדול בשומרון, מקום מגורינו.

היו שם מנהלי חברות, אנשי עסקים מצליחים, אנשי מחשבים ומנהל רשות גדולה. רובם ככולם צנחנים במילואים, ותיקי קרבות, יוצאי קיבוצים.

לאחר קיום מצוות היום (צלי אש תאכלוהו) נתיישבנו במעגל והחל החלק התרבותי.

מרגע זה החל הספורט הלאומי – הקיטורים. כל אחד בתורו הביע את אכזבתו מן המדינה וממה שמתחולל בה היום. לא היה תחום שלא מצאו בו פגמים: ראש הממשלה, בתי המשפט, הצבא, הרפורמה. אף אחד לא יצא נקי. הרמה האינטלקטואלית הגבוהה של משתתפי המסיבה באה לביטוי בעומק הקיטורים.

ואני, שלא רגיל בנאומים, מוצא עצמי נושא נאום ארוך בלבי. כיוון שבגילי המופלג אני ממעט באכילת בשר, הפסקתי לאכול את עצמי ופשוט נעלמתי לביתי.

להלן הנאום שלא ננאם:

תגידו חברים, אתם נורמליים? אתם בכלל שמים לב שהפכתם להיות בדיוק למה שכל חיינו אנו נלחמים בו – הקוטר הישראלי המצוי. זה שיושב מול הטלוויזיה ומקטר על הכל. האם לא קמנו יחד לפני חצי יובל ששנים, עזבנו את בתינו הנוחים  והקמנו יש מאין. האם מאתיים אלף היהודים ביהודה ושומרון הגיעו לכאן בזכות הקיטורים, או בזכות העשייה שלנו? האם הכל נשכח? האם לכם צריך להזכיר מה היה כאן לפני הקמת המדינה? כולנו בנים למשפחות שנכחדו רק מפני שלא היתה להם מדינה שתגן עליהם. האם שכחתם את תנאיי הפתיחה של המלחמות בהן נלחמנו?

תסתכלו מסביב. כולנו שבעים. הקמנו בתים לתפארת. ילדינו מגשימים את החינוך שהענקנו להם וממלאים ישובים בשומרון. כולם אקדמאים, עוסקים בתחומים החשובים ביותר.

תרגעו, לא ירדתי מן הפסים ולא לקיתי בעיוורון. אני קורא עיתונים, רואה טלוויזיה ומסתובב בארץ. גם אני לא מרוצה ממה שקורה. אבל  בין זה לבין ליל קיטורים במסיבת יום העצמאות המרחק רב.

אז חברים, מספיק עם השטויות. חיזרו לעצמכם ואם המדינה הזו חשובה לכם תתחילו לעשות. מה לעשות? מה שאנחנו כל כך טובים בו  – לדבר. אבל לדבר

חיובי. כל אחד במעגלי חייו יתאמץ לדבר על הדברים היפים. על הישובים הפורחים. על ילדינו הנלחמים על כל מקום ביחידות המובחרות ביותר אחרי שנת לימוד בשיבה. על פריחת הישיבות הלאומיות. על עשרות האולפנות לבנות שקמו בדורנו. על הקליטה המדהימה של גל העלייה האחרון.

הכה את המומחה


במסגרת תכניתנו "הכה את המומחה" הזמנו את הפרופסורים לכלכלה, שלב המרץ ונאסדק, כדי שיסבירו לנו עד כמה נפלאה הרפורמה במס. המאזינים מתבקשים להציג את שאלותיהם.

שאלה: אני מורה רווקה ומשתכרת בערך 4000 ש"ח לחודש. מה אני ארוויח מהרפורמה.

תשובה: לצערנו לא תרוויחי. בין כה וכה את לא משלמת הרבה מיסים כך שההפסד אינו גדול. אנחנו נוריד לך חצי נקודת זכות שקיבלת עד עכשיו כאשה עובדת. מקרן ההשתלמות שלך את יכולה לשכוח. בסך הכל תפסידי בשנת 2001 רק 25 שקל מהנטו. אבל אנו אנשי בשורה. בשנת 2003 יירד ההפסד שלך ל-17 שקלים. אנחנו מייעצים לך להתחתן בהקדם ולאחר שיהיו לך שלושה ילדים אז בשנת 2003 תגדל המשכורת שלך בסכום ניכר.

שאלה: אבל עם שלושה ילדים אצטרך עוזרת ומטפלת. האם תכירו בהוצאות האלה לצורך זיכוי?

תשובה: לצערנו לא. הוצאות על עוזרת ומטפלת אינן הוצאות לצורך ייצור הכנסה. אולי תבקשי מאמא שלך לבוא לשמור על הילדים.

שאלה: אני פנסיונר. יש לי פנסיה של 2000 שקל בערך וגם קיצבת זיקנה מביטוח לאומי. הצלחתי במשך השנים לחסוך קצת כסף שאותו אני משקיע בתוכניות חיסכון. כל פעם אני מושך קצת כסף לצורך מחייה. מה יהיה עכשיו?

תשובה: אינך משלם בעצם מס הכנסה כך שבעניין זה מצבך לא ישתנה. אך על הרווחים שלך מתכנית החיסכון תצטרך לשלם 25 אחוזים מס. בינתיים החלטנו לא להטיל מס על קיצבת הזיקנה.

שאלה: אני עומד לחתן את בתי. יש לנו מעט כסף לתת לה כדי לעזור בהוצאות החתונה, בהוצאה ראשונית על כלי בית ובתשלום ראשון לרכישת דירה. האם אנו חייבים לשלם מס על המתנות האלה?

תשובה: בינתיים לא. אבל עליכם לרשום את כל המתנות האלה עד שיגיע יומכם. אז יצרפו את כל הסכומים והיורשים שלכם יצטרכו לשלם 10 אחוזים על הירושה. אגב, אם החתונה בימים הקרובים אתם צריכים כבר לרשום, למרות שהפורמה תיכנס לתוקף רק בינואר 2001. לפי המצב הנוכחי ישלמו מס רק על סכומים של 2 מיליון שקל ויותר. אבל אנחנו לא יכולים להתחייב מה  יהיה הסכום שעליו ישולם מס עיזבון בעתיד.

שאלה: אני חבר כנסת ומשתכר בערך 19 אלף שקל לחודש. מה יהיה מצבי אחרי הרפורמה.

תשובה: אל דאגה. הכנסתך תגדל ב-1203 שקל לחודש, אבל תצטרך לשלם  מס על רווחי קרן ההשתלמות  כך שיישארו לך רק 740 שקל.

שאלה: אני עובד חברת החשמל ומרוויח 50,443 שקל לחודש.

תשובה:  התוספת שלך לנטו לאחר ניכוי המס שאתה משלם על קרן ההשתלמות תהיה 1890 ש"ח.

שאלה: ומה עם החשמל שאני מקבל חינם? זה משהו ששווה 3000 שקל לחודש.

תשובה: אל דאגה. כמו בעבר גם עכשיו תהיה פטור ממס על ההכנסה הזו.

שאלה: אני מנהל בנק ומרוויח 250 אלף שקל לחודש. איך תשפיע עלי הרפורמה.

תשובה: לא אנשי בשורה אנחנו בשבילך. מטרת הרפורמה היתה ליצור יתר שוויון בחברה הישראלית. לכן אתה תשלם יותר מס גם על העבודה וגם על רווחיך מהשקעות. עליך ללמוד להצטמצם מעט.

זהבה WHO?


עד לפני כמה חודשים השם זהבה גלאון לא אמר כלום לאיש.  אלמונית לגמרי. לחבר כנסת, שעצם קיומו מותנה בהופעה בתקשורת, זה כמו פסק דין מוות. למי שעדיין אינו יודע – זהבה גלאון היא חברת כנסת מטעם מרץ.

באחרונה היתה לה עדנה. פרשת איציק מרדכי, בה היא  כיכבה במרכז, הפכה אותה מדמות אלמונית לסלבריטי. קולה הצרוד נשמע על כל גלי האתר בכל הערוצים. מה עם כבוד האדם, גם אם קוראים לא איציק מרדכי? מה עם חפותו של אדם כל עוד לא הוכחה אשמתו?

לא חשוב. פנו דרך לזהבה גלאון.

זהבה גלאון דואגת לכבוד האדם ולחירותו. אם קוראים לו מוסטפה דיראני למשל. שוב הפכה חברת הכנסת האלמונית לסלבריטאית. יש לה הרבה מה לומר על ההכרח לשחרר את בני הערובה.

דיראני אאוט. אבל יורם שקולניק אין. זהבה גלאון מגישה בגץ ושוב מנצחת. מקומה של זהבה גלאון כבר מובטח לכנסת הבאה.

בג"ץ שקולניק ופרשת קו 300

סתם שאלה כאילו משפטית.  יורם שקולניק עשה פחות או יותר מה שעשו חוקרי השב"כ  שהרגו את מחבלי קו 300. הם עשו יותר. לאחר מעשה טשטשו, שיבשו הליכי משפט והעלילו. איש מהם לא ישב בכלא והעונש החמור ביותר שהוטל על אחד מהם הוא איסור לכהן במשרה ציבורית. איך זה מתיישב עם השוויון בפני החוק?

כל הכבוד ליועצי התקשורת של ויצמן


מצעד החיים בפולין בהשתתפות הנשיא (פעם ראשונה בהיסטוריה), חלוקת פרסי ישראל, פגישה עם חיילים מצטיינים, פגישה עם הסגל הדיפלומטי, ראיון מכובד ברדיו ובטלוויזיה לכבוד יום העצמאות, הכרזה כי אולי יפרוש השנה אלא אם כן ראש הממשלה יבקש ממנו מאד, יש לו גם מה להגיד על הנעשה בלבנון, משביע שופטים, נותן חנינות.

מישהו זוכר משהו על אחד בשם אדוארד סרוסי?

ניצב אליק רון


באמת לא בסדר. איך זה שאתה יורה בנהג המשתולל בדרכים בלי לברר את לאומיותו?

נכון שהנהג ניסה לדרוס שוטר, נסע במהירות מטורפת, ולאחר מעשה נתברר כי היה גם בשלילת רשיון. כשראית אותו משתולל תפקידך היה לעצור אותו ולא יכולת לדעת אם מדובר ביהודי או בערבי. זו הטעות שלך.  אילו זה היה יהודי וירית בו זה בסדר גמור. אך אם ירית בערבי  לא יסלחו לך.

להקת פינג פונג


חברי הלהקה עוד יקבלו פעם פרס ישראל. עד אז כדאי לתת להם פרס על הופעתם המבישה בארוויזיון, כשהם מניפים את דגלי סוריה. לשלוח אותם להנות מהכנסת האורחים הסורית המפורסמת בדמשק.

קול בתקשורת ערווה


נדמה לי שגלי צה"ל היו הראשונים שהחלו במשדר  "הכל דיבורים" – תכנית בה יכול כל מאזין לעלות על גלי האתר ולומר את אשר עם לבו. בזמנו זו היתה יוזמה ברוכה.  נדמה היה כי היא מאפשרת חופש דיבור לציבור נרחב. במציאות זו היתה רק אשליה, שהרי רק חלק קטן מן המאזינים הצליחו להגיע לשידור. ואילו  המראיינים, רובם ככולם, קבעו את הטון ואת הכיוון בעיקר בתחום הפוליטי.

במרוצת הזמן התפתחו תכניות רדיו של הכל דיבורים, שאינן עוסקות בנושאים ציבוריים אלא בבעיות אישיות, בעיקר בעיות שבינו לבינה. תחילה זה היה בתוכניות לילה מאוחרות בהשתתפות צוות פסיכיאטרים ופסיכולוגים. לאחר מכן עברו התוכניות לשעות היום והמגישים פסיכולוגים בגרוש.

פתיחת ערוצי התקשורת לתחנות הרדיו האזוריות והמרדף אחר רייטינג בכל מחיר הביא לוולגריזציה של התוכניות הללו. המגישים העדיפו אנשים המוכנים להתוודות על החלק האינטימי ביותר של חייהם, כולל סטיות  של גילוי עריות ומעשי זימה  שהדיבור עליהם הפך להיות לגיטימי.

באחרונה שמעתי תכנית בה סיפרה חיילת כי גילתה באקראי שאביה בוגד באמה. כשספרה את הדבר לאמה גילתה לה האם שהיא ואביה מקיימים מזה שנים "נישואים פתוחים" בהסכמה. כל אחד מהם מקיים יחסים עם בני זוג אחרים בלי שהדבר יפריע להם להמשיך בחיי משפחה נורמליים, אם אפשר לקרוא כך לחיי משפחה כאלו. ההורים אף ניסו לשכנע את הבת כי זו דרך חיים נורמלית. כי בדרך זו הם מגוונים את חייהם ומחזקים את המסגרת המשפחתית.

החיילת נשמעה כמי שנתונה במצוקה גדולה. היא לא יכלה להבין מדוע ההורים עושים מה שהם עושים. ואיך זה מתיישב עם חיי משפחה.

מה שמעניין היה בתוכנית הזו שגם המגיש וגם מאזינים שעלו על הקו ניסו לשכנע אותה שזה בסך הכל בסדר. שזה עדיף על גרושים וכל הכרוך בכך.

בדיחה עצובה


מדוע לא יוכלו להחזיר את הנגב?

כי בכל זאת צריך מקום כדי לבנות בתי סוהר לכל המושחתים.

קשר לאחד והפלאפונים


אחת הדמויות הציוריות של ירושלים (מלפני הרבה שנים) היתה אישה יקית שהכל כינו אותה "קשר לאחד". היא היתה מסתובבת ברחובות, לבושה חליפה כהה, מדברת לעצמה  ומדי פעם פונה לאנשים ברחוב ואומרת להם: "קשר לאחד, שלמה ושולמית, מלכות השמים".

אחיה היה אחד הפרופסורים המפורסמים של האוניברסיטה העברית. מה היה סודה ומה מצוקתה של האשה ידעו רק מעטים. את עיקר סודותיה נטלה עמה אל הקבר.

אילו היה נוחת אדם מן המאדים ברחובותינו היה סבור מן הסתם כי מדובר בתרבות של אנשים מופרעים. בכל אשר תפנה אתה מגלה אנשים מדברים אל עצמם. פעם עוד החזיקו בטלפון הנייד, כך שיכולת להבין שהוא מקיים תקשורת עם זולתו. אך מן הרגע שפותחו דיבוריות אישיות (ועכשיו גם מסתבר שאינן

מסוכנות יותר מאשר הצמדת המכשיר לראש) שוב אי אפשר להבחין בין מי שמדבר עם עצמו ומי שמדבר עם זולתו.

הבדיחות שאינן מתות


לפני הרבה הרבה שנים סיפרנו את הבדיחה על בוזלגו ששינה את שמו לרובינשטיין ואחר כך שוב שינה שמו לרביב. כי כאשר נקרא רובינשטיין ושאלו אותו מה היה שמך הקודם הבינו מייד שמדובר בבוגלו. כשנקרא רביב היה שמו הקודם כשר למהדרין.

זו היתה בדיחה גזענית שנולדה בעידן של ראשית המדינה כאשר רבים עיברתו את שמותיהם ורבים עוד יותר סבלו מכך ששמותיהם נשאו שם מזרחי.

באחרונה  למדתי לדעת כי הבדיחה הזו אינה בדיחה אלא מציאות בשר ודם. סקר שנערך העלה כי אנשים הנקראים בוזגלו, מזרחי או דהאן מתקשים למצוא עבודה  יותר מאנשים ששמם רובינשטיין, רביב או רחמילביץ' שיש להם אותם כישורים. ולכן יש המשנים את שמותיהם.

בתכנית של עורך הדין ברדוגו (ברדיו FM )103 ) הביע אחד המאזינים  ספקות לגבי אמינות הסקר הזה.

על כך אמר לו ברדוגו לערך את הדברים הבאים: אינך מאמין? אני עצמי נוכחתי שהדבר עובד. הכרתי אדם ששמו היה ביקה. הוא שינה את שמו לרבינוביץ' ותמיד שאלו אותו מה היה שמך הקודם. שינה שוב את שמו לרבן והפעם כבר יכול היה להשיב ששמו הקודם רבינוביץ' ועולם כמנהגו נוהג.

אמריקה  הדתית


ישראלי חילוני המתגורר באמריקה הדביק למכוניתו את הסטיקר הבא:

PLEASE  GOD SAVE  ME FROM YOUR FOLLOWERS
(אנא אלוקים הצל אותי מן הדתיים)

עד מהרה  מצא על המכונית סטיקרים רבים שבהם נאמר:

GOD  WILL SAVE  YOU IF YOU BELIEVE I N HIS SON

(אלוקים יציל אותך אם תאמין בבנו)

עוד גרסה לדצ"ך


יעקב פרנק, ממשיכו של שבתי צבי שהתנצר, ביקש להוציא שם רע על ישראל ופרש את ראשי התיבות שבהגדה כך: דם צריכים כולנו, על דרך שעשו באותו איש חכמים בירושלים.

גרסה זו הביא לי משה בודק מחיפה, אותו למד מי פרופסור מרדכי וילנסקי.

עמנואל הלפרין


אולי הוא ספג מדודו, מנחם בגין ז"ל, את האצילות, את תרבות הדיבור, את הנימוס והכבוד לאדם באשר הוא אדם, את היושר האינטלקטואלי.  מכל מקום הוא דמות חריגה בנוף התקשורת שלנו. הייתי אומר משכמו ומעלה אבל זה לא כבוד גדול. הוא יחידאי ברגישות שלו למרואיינים. הוא אינו קוטע את המרואיינים, אינו מתחרה אתם באמרי שפר, אינו מביע את דעותיו אלא מאזין. הוא גם איש תרבות בבחירת הנושאים, בצורת ההגשה שלהם, בגרוי האינטלקטואלי שהוא יוצר. הוא ההוכחה שאפשרית גם תקשורת אחרת.

התראה לפני עיכול


הקורא יהודה דה ליאון היפנה את תשומת לבי להגדה של פסח שהופצה על ידי "מעריב"  בה הופיע הכיתוב הבא: "בשער: הסנה בוער באש והסנה איננו עוכל(שמות ג' ב')".