קערת לביבות (לאטקעס). צילום: הויקיפדיה העברית.

ראה קישורים בסוף הכתבה

כשרועמים התותחים משתתקות המוזות. ומן הראוי היה גם שהתקשורת תשתתק. ישתוק אותו כתב טלוויזיה שהפך להיות דובר החמאס. תשתוק המגישה המזילה דמעות על הדם הערבי שנשפך. והמגישה האחרת, הנושאת לפני כל מהדורת חדשות איזה נאום פלצני בו היא מביעה את דעתה המלומדת. וישתקו הפרשנים (כמו אלוף אהרון זאבי (פרקש), שאמר בשעתו כי "רקטות ה'קאסם' אינן מסוכנות, הואיל והטווח שלהן 6 קילומטרים בלבד, ולכן אינן יכולות לפגוע בריכוזי אוכלוסייה").

וראוי גם שישתקו בעלי המוזות. השילוש הקדוש (גרוסמן, יהושע ועוז) החוזרים כתוכיים על מה שאמרו בכל המלחמות הצודקות של ישראל. ובמיוחד ראוי שישתוק א.ב. יהושע, המפרשן עצמו לדעת, שהכריז בשעתו בראיון טלוויזיה, כי אם ניסוג ונקבע גבול בין שתי מדינות, לא נצטרך להתרוצץ בשטחים כדי לחפש טרוריסטים ." אם יתקיפו אותנו,  נוכל להכות חזרה לללא הבחנה" – כך אמר.

וראוי שישתקו גם כל הסמולנים המגיעים לשיא מפלצתי של שינאה עצמית. כמו בנה של שולמית אלוני שקרא בטקס בבית ביאליק את "על השחיטה". נקמת דם ילד ערבי לא ברא השטן. בן נאמן לאמא שולמית, שתמכה בהצגת סרט העלילה על הטבח שלא היה בג'נין.

להמשיך לקרוא ←

הרובע הספרדי בצפת 1895

 ערב שבת שירה היתה אמא מבשלת סיר מיוחד ובו קאשע לצפורים. קאשע ביידיש היא דייסת גריסים. אמא היתה מכניסה לסיר מכל הבא ליד –  עדשים, בורגול, אורז וגם שאריות מזון ודורה. דורה (מתחרז עם מדורה אך במלעיל)   היתה מין דגן ששימש בעיקר להאבסת עופות ובהמות. בשנות מלחמת העולם הראשונה, בגלל הרעב ששרר בארץ נאלצו להכין ממנו לחם, שגרם לכאבי בטן.

בשבת השכם בבוקר, לפני ההליכה לבית הכנסת, היינו יוצאים אל הכפור. שבתות שירה זכורים לי תמיד כשבתות שבהן היתה צפת מכוסה שלג עמוק. היינו מפזרים את הקאשע שהכינה אמא  בחצר. כשחזרנו מבית הכנסת כבר לא נותר פרור אחד מסיר הקאשע. הציפורים ליקטו הכל.

בבית קידם את פנינו הריח המשכר של ה"חמין" שהכינה סבתא. "חמין" ולא "טשולנט". זה כמעט אותו הדבר, אבל לא בדיוק אותו הדבר. העדפנו לקרוא לזה חמין כדי שגם שכנינו הספרדים יוכלו לאכול ממנו.

הכנת החמין היתה מומחיות מיוחדת של סבתא. היה בבית תנור פחמים בנוי בקיר ומעליו ארובה. באמנות רבה הכינה סבתא את הפחמים בתנור כך שעם כניסת השבת לא יישאר מהם אלא אפר חם. את הסיר ובו החמין הכניסה  לתוך התנור וכיסתה אותו באפר, לפני כניסת השבת.  הכל לפי השולחן ערוך.

בשבת בצהריים כבר היה החמין מוכן ובתוכו מעדן מלכים. בין השעועית וגריסי הפנינה המבעבעים, בינות לשברי העצם וה"קישקע"  היה מעדן בתוך מעדן. שקית ובה  אורז ועדשים שהתבשלו בתוך העיסה.
כשחולקו המנות המהבילות כולם רצו מן המעדן שבתוך שקית הבד. ואנחנו הילדים לקחנו את חלקנו מן הצלחת ויצאנו החוצה לתת אותו לציפורים.

שנים רבות לא ידעתי את פשר המנהג הזה של מתן מזון לציפורים בשבת שירה. למדתי על כך רק באחרונה, מתוך ספרו של ב. יאושזון "מאוצרנו הישן".

וכך הוא מספר משמו של ר' מאיר מפרמישלאן: במדרש מסופר שדתן ואבירן פיזרו בליל שבת את מנות המן שלהם בחוץ, כדי להוכיח למחרת היום לבריות שמשה רבנו שיקר להם באומרו שהמן אינו יורד בשבתות. אבל בבוקר, כשקראו לשכניהם לבוא וללקט את המן,  לא מצאו דבר, כי הציפורים אכלוהו בשעות הלילה. ולאות תודה על כך מכבדים אנחנו את הציפורים בשבת שירה במזון, ובמיוחד  בגרגרי דגן, שהמראה שלהם כמראה המן.

עיתונאים של פעם

ב. יאושזון הוא שם העט  של משה  יוסטמן  שהיה אחד הסופרים והעיתונאים הפופולאריים ביותר בווארשה שלפני השואה.

מספר קוראיו הגיע לרבבות והוא  הצטיין בסיגנון בהיר, בלשון שנונה וביכולת פולמוס  מרשימה. על כשרונו וסגולותיו ניתן ללמוד מן העובדה שהסופר י.ל. פרץ כינה אותו "שלום עליכם של הפיליטון". 

 

משה יוסטמן הוא ב. יאושזון

יאושזון היה לא רק עיתונאי שנון, אלא גם איש אשכולות משכיל ובן תורה. בכתיבתו נגע בנושאים רבים ומגוונים הקשורים בענייני העולם ובבעיות העם היהודי. בשנת תר"ץ 1930 הנהיג יאושזון בעיתון הורשאי "היינט" פינה לתורה בגיליונות ערב שבת ומועדים בשם "פון אונזער אלטן אוצר" (ביידיש: "מאוצרנו הישן"). זה  היה חידוש גדול בעיתונות היהודית של אותה תקופה. דבריו עוררו הד רב לא רק בקרב הציבור הכללי הגדול של קוראי עיתונים אלא גם בקרב העולם הלמדני שהיה מסוייג מן העיתונות שהייתה חילונית באופיה.

כתיבתו, שהיתה כאילו דרשנות על פרשת השבוע, היתה למעשה מכשיר להבעת עמדותיו בענייני היום. היא  הצטיינה בידע עצום במקורות שאפשר לו  לבחור בטעם רב את החומר  ולסגנן את סיפוריו בדרך מושכת לב.

יאושזון השקיע מאמצים רבים בטור המיוחד הזה שלכאורה היה ספיח של עבודתו העיתונאית והספרותית. בפועל דווקא יצירה זו היא ששרדה עד ימינו ודבריו הופיעו בתרגום עברי על כל פרשיות התורה שנעשה תחילה חלקית בידי שמשון מלצר  ולבסוף בידי בנו  העיתונאי (מעריב) ה. יוסטוס בהוצאת "ספרית מעריב" 1978.

העורך המיתולוגי הראשון של "מעריב" ד"ר עזריאל קרליבך  כתב בשעתו: "ממקור אחד ומיוחד שאב כל ימיו.  אמנם בעניני היום דרש  אבל את כולם הכניס לתוך מסגרת יותר רחבה. לא כעיתונאי הנגרר אחרי המקרים ומתפעל מהם ע ד כדי ביטול היש הגמור,  אלא כחכם עתיק  שכל החדשות אינן באות לידו אלא כדי לאשר אמיתות ישנות, כללים והשקפות הקבועים מראש. על ידי זה לימדנו לראות את העולם כולו  את עולם המעשה  מתוך אספקלריה יהודית מקורית. על ידי זה לימדנו לינוק משורשי עברנו  גם בשיפוט ההווה  מרגליות אוצרנו הישן  והכנסתן לתוך עיתון יומי זהו המעשה המסמל את פעולת יוסטמן-יאושזון.  משמעותו היא: פרושי איבן עזרא לפרשת השבוע אקטאליים ומקומם בעיתון ממש כמו מברקי אתמול".

כבר בפולין עמדו על הערך של יצירתו זו  שהיא מעבר לתחומי העיתונות. בשנים תרצב-תרצט (1932- 1939)  הופיעו בפולין קבצים מתוך "אוצרנו הישן" בשמונה כרכים מחולקים לארבעה אוספים  כל שני כרכים כללו חמישה חומשי תורה,  חגים ומועדים,  חמש מגילות ופרקי אבות.
בשנת 1958 הופיעה בארצות הברית מהדורה חדשה של חמישה כרכים ובה חוברו כל האוספים הקודמים, ביידיש כמובן. על פי מהדורה זו נערך התרגום העברי שנעשה כאמור בידי בנו של יאושזון.
התרגום העברי של יצירת יאושזון מצטיין בנאמנות רבה למקור  היידי ולסגנונו, אך תוך התאמה לרוח הלשון העברית המתחדשת ותוך הקפדה על הנוסח המדוייק של המקורות העבריים מהם שאב יאושזון.
ב. יאושזון נולד בווארשה בשנת 1889 הוא כתב בעיקר בשני עיתונים יהודיים מרכזיים של התקופה  "מאמענט: ו"היינט" הוא נפטר בתל-איב בשנת 1942.

(הערה: מאמר זה פורסם בגירסה אחרת ב"מקור ראשון" המודפס בשנת 2000 )

עוד מאוצרנו הישן

לאחר פרסום המאמר כותב לי הקורא מוסא ברלין: גיליתי כי ראה אור המשך לאוצר הישן בשם "עוד מאוצרנו הישן". הספר יצא בהוצאת ש. זק ושות' רח' בית הדפוס 31 בירושלים טלפון:  026537760 פקס: 026514005

 הסברים נוספים למקור המנהג

תוספת ינואר 2011

המקור הראשוני למנהג הוא אולי במדרש המספר שבעת יציאת מצרים האכילו ילדי ישראל את הציפורים בזרעונים שצמחו באילנות בים סוף. בעקבות המדרש נוצר המנהג המובא בדברי פוסקים.

הסבר אחר למנהג הוא של פוסק בן דורנו. הוא כותב שבבית המקדש, הייתה מצויה צנצנת עם מעט מן שירד במדבר להאכיל את בני ישראל. וטעם הדבר היה בכדי שבכל זמן שיראו בני ישראל את  הצנצנת, יבואו לידי מדת הביטחון בה', שהוא זן ומפרנס את כל בריותיו, כמו שזן את אבותינו במדבר.

 ועל כן בזמן הזה, שאין לנו את אותה הצנצנת, כיון שנגנזה בסמוך לחורבן, נוהגים להניח זרעונים לציפורים בשבת שירה, שאנו קוראים בה את פרשת המן, בכדי להראות, שכשם שהציפורים מוצאות את מזונותיהן בלי עמל וטורח, כי הקדוש ברוך הוא דואג להן, כמו כן ישראל הנמשלים לציפורים, אם יפנו את עצמם לעסוק בתורה ובמצוות ויבטחו בה' יתברך, הוא יזמין להם פרנסתם בנחת ובשלוה.

הואיל וההסבר הזה הוא של פוסק בן דורנו, יש לי חשד עמוק שהוא בא להצדיק קיום ציבור גדול של למדנים, או מתחזים ללמדנים, ש"תורתם אמנותם" ועושים את התורה קרדום לחפור בו.  ושכח אותו פוסק את דברי הרמב"ם:

"וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון. וכל העמלים עם הציבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים, שזכות אבותם מסייעתן וצדקתן עומדת לעד. ועתה מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם – ר"ל בדרך ארץ, הנה העוסק בפרנסה. ואמרו וגוררת עון. כמו שביארנו במקום אחר אמרו סופו שהוא מלסטם את הבריות, ובאמרו ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם. הוא דבר השם לעמלים עם הציבור, שפעמים שימנעו מעשות מצוה בעת התעסקם בצרכי ציבור, ואמר שהש"י יעלה עליהם שכר כאילו עשו המצוה ההיא ואע"פ שלא עשאוה אחר שהתעסקו עם הציבור לשם שמים.

 

 רמב"ם פירוש המשניות – מסכת אבות פרק ב משנה ב

ז'בוטינסקי גדל כידוע בסביבה מתבוללת, אך הייתה בו היכולת לתפוס את תמצית תמציתה של היהדות. כשם שלמד יידיש (שלא שמע בילדותו) עד כדי יכולת לנאום בשפה זו, כך למד את המקורות היהודיים ופיתח לגביהם תובנות מקוריות. כזה הוא המאמר "סדר פסח".

הוא מודה כי השתתף בסדרים מעטים בלבד. במיוחד זכור לו סדר "אמיתי", שנערך בחבל המערבי של רוסיה, שבו כל המסובים חדורים במצב רוח של פסח. את הסדר ערך סבא חביב לבן שיער וירא שמיים והנער שהיקשה את ארבע הקושיות היה חדור עד מעמקי הנפש רגש של התלהבות.

זאב ז'בוטינסקי (ציור: חיים טופול ובאדיבותו)

ז' בוטינסקי אומר כי מימיו לא היה ינוקא ב"סדר" ולא שאל ארבע קושיות. אבל מאותו ליל סדר קלט את המשמעות של ה"מה נשתנה" שמציג הילד בפני אביו. והוא אומר על עצמו כי גם הוא הציג "מה נשתנה" בפני דור האבות והוא יודע כי יבוא יום והדור הצעיר יציג בפניו את ה"מה נשתנה" שלו.

מה נגיד לינוקות שלנו

וכך במילות הפז של ז'בוטינסקי: "… כשתזרוק שיבה בשערנו וכשתשמע אותה שאלה מפי דור אחר – במה נצטדק אנו, על מה נסתמך? תקופתנו אינה דומה לתקופת אבותינו. שקט ותרדמה שלטו סביבם. מסביבנו רעש ורעם; משהו מתמוטט, משהו נבנה והולך, אלפי סיירים משוטטים באלפי נתיבות חדשים, דגלים חדשים מתנפנפים באוויר ומילים חדשות רועמות – "הקרח זז"…מי שאינה לו גורלו לחיות בשאון חיים שכזה, ואף על פי כן יזחל ויגיע עד שיבה ועד ליל פסחו בידיים ריקות, מה יגיד בתשובה על השאלות של ה"ינוקות" הבוחנות, המבקשות משפט צדק?

רקעו את הברזל

קיימת אפשרות, אומר ז'בוטינסקי, שהאב "ירכין ראש ויגיד במילות של ההגדה, כשהוא נחנק מבושה, עבדים היינו ובעבדותי נשארתי. כן, עברה הסופה בזמני ברעם וברעש, אבל אני התחבאתי מפניה מאחורי קיר מאורתי… ולא יהא קלון עלי אדמות גדול מקלון זה… ויש לי רצון לצעוק אליהם בכל כוח חזי: רקעו את הברזל, רקעו את הברזל, אל תשמיטו מידכם את הפטיש, אל תחמיצו את הרגע, כי גם ליל פסחנו יגיע, ואז יבואו נכדינו ויתבעו מאתנו דין וחשבון."

המאמר נכתב במקור ברוסית ונתפרסם לראשונה ב"חרוניקה ייברייסקי ז'יזני" בפסח 1905. הוא תורגם לעברית על ידי יהושע ייבין בכרך "רשימות" (עמודים 181-186) והובא כאמור ב"האומה".

ראה צוואת ז'בוטינסקי ב"שמשון" ברזל מלך וצחוק
http://www.zeevgalili.com/?p=461

אין כמעט ילד שגדל בארץ שלא שר בחג השבועות את "סלינו על כתפינו" שחיבר משורר הילדים לוין קיפניס..
אחד הקוראים הפנה את תשומת לבי לכך שהשיר נעלם בשנים האחרונות מכלי התקשורת האלקטרוניים וגם בבתי הספר ובגני הילדים כבר לא שרים אותו.
הוא הביע את הסברה שהדבר נובע מכך שהשיר הזה מדבר בעצם על ארץ ישראל השלמה והגדולה ובין מילותיו אפשר למצוא שמביאים ביכורים "מיהודה ומשומרון, מן העמק והגליל … מגולן מבשן מן הנגב והירדן".
עם כל הכבוד לקורא הערני נראה לי שלא זו הסיבה להשתכחותו של השיר. כי אין זה שיר הילדים היחיד של חגי ישראל שאיננו שומעים עוד.

איננו שומעים את "כך הולכים השותלים" בט"ו בשבט, את "אני פורים" את "שמחה רבה אביב הגיע פסח בא" ועוד שירים רבים שעיצבו את תודעתנו הישראלית.

נראה לי שהסיבה להשתכחות השירים נובעת מן העובדה שהציונות החילונית הפכה את חגי ישראל – מחגים שההלכה קבעה את מנהגיהם והם מבטאים את ההיסטוריה היהודית ואת זיקת העם לתורתו ולאלוקיו – לשירי טבע חילוניים.

כותב על כך נתן שחר בספר "שיר שיר עלה נא" על תולדות הזמר העברי: "ההתנתקות המכוונת מן הדת וממסורת הגולה היהודית על כל סמליה ותכניה דימוייה ושפתה הפכה לאידיאולוגיה בעיקר בקרב אנשי העליות השניה והשלישית. התנתקות זו הביאה בשלב הראשון להיווצרות חלל ריק שהורגש היטב בימי חג ומועד.

שחר מצטט מדברים שכתב א"ד גורדון: "…החול שלנו הרבה יותר יפה מן החול של אחינו בגולה והשבת והחג הרבה יותר יפים בגולה. ניסו אמנם לעשות חגים לאומיים על פי הסברה והחשבון האין זה ממש כאילו עשו שירה על פי הזמנה?".

על לוין קיפניס ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=382

 

מאמר מורחב בנושא כל מה שרצית לדעת על חנוכה

חג חנוכה שנקבע בהלכה הוא חג של ברכת הלל לה' על הנסים, והדלקת הנר לפרסום נס פך השמן. אבל מאה שנות ציונות הפכו את חג החנוכה לחג חילוני. חג הגבורה, חג מלחמת המעטים נגד הרבים, ניצחון בני האור על בני החושך. חג שאוהבים להזדהות עם סמליו ועם גיבוריו.

למה פרץ המרד

העובדות ההיסטוריות הקשורות בחג החנוכה ידועות ואינן שנויות במחלוקת. ארבע מאות שנים היתה יהודה משועבדת לכובשים מתחלפים – פרס, אלכסנדר מוקדון, בית תלמי ובית סילווקוס. אנטיוכוס השלישי, שכבש את ארץ-ישראל בשנת 219 לפני הספירה, העניק ליהודים חופש פולחן מלא.

יותר מזה: הוא אסר במפורש להכניס לירושלים חיות טמאות ואף אסר גידול חזירים בתחום ירושלים. באותם ימים, יש לזכור, לא היה בג"ץ בירושלים.

אנטיוכוס הרביעי, המכונה אפיפאנס, בנו של אנטיוכוס השלישי, היה פחות חכם מאביו. הוא שלח ידו באוצרות המקדש וגרם למהומות שדוכאו באכזריות: אלפי יהודים נהרגו ונמכרו לעבדים. הוא אסר לקיים את מצוות המילה והשבת, העלה ספרי תורה באש, הוציא להורג נשים שהעזו למול את ילדיהן, חילל את מזבח ה' בבית המקדש והציב עליו פסל אליל יווני, יהודיםנאנסו להשתתף בתהלוכה חגיגית לכבוד האל היווני דיוניסוס, כשענפי קיסוס בידיהם.

 

המשת"פים המתיוונים

אנטיוכוס קיבל עידוד למעשיו מקבוצת אליטה של יהודים שכונתה "מתייוונים". עם קבוצה זו נמנו משפחת הכוהנים הגדולים, בעלי אחוזות עשירים, פקידים שהתעשרו מזכויות חכירת מכס. זו היתה קבוצת כוח שרצתה לשמר את כוחה, ואת האינטרסים הכלכליים שלה, על-ידי תמיכה בשלטון הזר. התמיכה התבטאה גם בקבלת התרבות ההלניסטית בקליפתה החיצונית – תרבות הגוף, משתאות, עבודת אלילים. המוני העם, רובם איכרים, התנגדו לאליטה הזו, שנהנתה בין היתר מן המסים הרצחניים שהוטלו על האיכרים – שליש התבואה ומחצית פרי האילנות.

מתתיהו מניף סכין

כאשר הניף מתתיהו את הסכין וקטל בה את שליח אנטיוכוס, ואת היהודי שהיה מוכן להקריב קרבן לזאוס, הוא הצית את אש המרד. זה היה בשנת 167 לפני הספירה. המרד היה נגד גזרות הדת ולא פחות מזה נגד המתיוונים. סיסמתו היתה "מי לה" אלי".המרד הגיע לשיאו שלוש שנים לאחר מכן עם חנוכת בית-המקדש וקביעת חג החנוכה. מתתיהן לא זכה לראות בנצחון בניו כי הוא נפטר שנה לאחר פרוץ המרד.

 

המערכה על שיחרור ירושלים התרחבה לשיחרור יתר חלקי יהודה ולהרחבת גבולות הארץ. ההיסטוריון יוסף קלוזנר, שהיה אולי איש הרוח הבולט ביותר של התנועה הלאומית בדור הקודם, כתב כי "מאז ועד סוף מלכות החשמונאים היתה אך שאיפה אחת למשפחה הלאומית הגדולה: לעשות מיהודה ארץ-ישראל". אחרי שיחרור ירושלים באו מסעות צבאיים לשומרון, לגליל, לגלעד, לאדום, ליפו, לאשדוד, ללבנון, לעזה ולבנותיה, למואב – עד לשיא אליו הגיע אלכסנדר ינאי, שבתקופתו הגיעה ארץ-ישראל כמעט לגבולות ההבטחה.

 

הסתאבות החשמונאים

שושלת החשמונאים נמשכה כמאתיים שנה. היא החלה דרכה במלחמה לחרות דתית אך במרוצת השנים התקרב אופי שלטונה לזה של השליטים ההלניסטיים. החשמונאים נטלו את הכהונה שלא כדין, רצחו, הסתאבו וסופם שהכשירו את הקרקע להשתלטות רומי ולחורבן.

 

מכל מלחמות החשמונאים לא נותר בתודעה ההיסטורית היהודית אלא נס פך השמן. ספר חשמונאים א', שנכתב עברית, המתאר את עלילות הגבורה של המרד בראשיתו, נגנז ולא הגיע לידינו אלא בתרגום יווני. יהודה המקבי  נשכח לגמרי ואינו מופיע בשום טקסט יהודי קדום. כשנזכרו בו הפך להיות ממקבי בק' למכבי בכ'. המקבי בק' הוא יהודה המכה באויביו כבמקבת, פטיש. מכבי בכ' הם ראשי תיבות של "מי כמוך באלים ה'", סיסמה שהומצאה רק במאה השש עשרה, בפרוש של ר' יוחן טריוויס למחזור התפילות כמנהג רומי.

חג הגבורה הציוני

"חובבי ציון", בסוף המאה הקודמת, הוציאו את יהודה המקבי מתהום הנשיה. הם עשו זאת על-ידי שינוי אופיו של חג החנוכה מחג הלביבות ונס פך השמן לחג הגבורה וההזדהות עם גיבוריו.בפועל הפך חנוכה לחג החשוב ביותר של אגודות "חיבת ציון" והאגודות הציוניות שבאו אחריהן. העיתונות היהודית מאותה תקופה מלאה דיווחים על נשפים וחגיגות שהתקיימו בחנוכה, ברוח חג הגבורה והאידיאלים הציוניים.

כשכתב תיאודור הרצל את "מדינת היהודים" הוא סיים את ספרו במלים הבאות: "אשר על כן אני חושב כי יקום דור חדש ונפלא מקרב בני עמנו. דור המכבים יקום ושב לתחייה".

בשמונה השנים שלאחר מכן כתב ביאליק שני שירים חשובים לענייננו. "למתנדבים בעם", בו קרא ל"בני המכבים" לחוש לעזרת העם. "בעיר ההריגה", בו נשא משא זעם על פוגרום קישינוב, ובו הוא מדבר בסרקזם על "בני בניהם של המכבים" שנסו מנוסת עכברים.

מצעדי לפידים

 

 

בארץ קשורה תחיית חג החנוכה וגבורת המכבים בשמו של דוד יודילוביץ, ממקימי בית-הספר העברי הראשון בראשון לציון בשנת 1888  יודילוביץ, שנהג לחתום גם בשם עברי יודה-לב-איש, נחשב למי שהנהיג את נשפי החנוכה בבית-הספר ותהלוכות לפידים ברחובות, שנתפשטו אחר כך במקומות אחרים בארץ.

בשנת 1910החלה הגימנסיה הרצליה במסורת של עליה על קברי המקבים במודיעין.

זמן מה לאחר מכן המשיכה במסורת תנועת "מכבי הצעיר", המקיימת מירוץ לפידים ממודיעין לכל חלקי הארץ. אגודות ספורט שנשאו את השם "מכבי" נוסדו בסוף המאה הקודמת במקומות רבים באירופה.

באגודות אלה התגבשה התפיסה שטיפוח הגוף הוא אמצעי הכרחי להבראה לאומית. המנהיג הציוני מכס נורדאו טבע את המונח "יהדות השרירים" וכתב: "בשום גזע ועם אין ההתעמלות מממלאת תפקיד חינוכי חשוב כל כך, כמו שהיא צריכה למלא בתוכנו".

אפשר לומר שאידיאל זה של מכס נוראדו הוא היפוכו הגמור של האידאל שעמד בפני מתתיהו החשמונאי וקרוב ברוחו לאידאל ההלניסטי של המתיוונים.

"ההשכחה המכוונת"

בצד החייאת מיתוס "בני המכבים" נזקקה הציונות גם למיתוס ההשכחה המכוונת של מלחמות המקבים. היסטוריונים רבים העלו סברה כי חז"ל השכיחו במתכוון את המקבים, בשל החשבון ההיסטורי עם הסתאבותם ובשל התנגדותם העקרונית למדינת לאום ודרישתם להעמיד את היהדות על הדת בלבד. הטוענים להכחשה המכוונת התבססו בין היתר על כך שהתלמוד לא הקדיש לחג החנוכהאלא שש וחצי שורות במסכת שבת, בדיון צדדי בשאלה במה מדליקין נרות לשבת.

כך אנו מוצאים את ברל כצנלסון כותב במבוא ל"ספר הגבורה": "גדול כוחה של שיכחה והשכחה בהיסטוריה העברית… אפילו גבורת החשמונאים המתקוממים לא זכתה להיאצר ולהישמר בספר עברי מקורי, וזיכרה נצטמצם בשמועות מקוטעות ונתגלגל בנס פך השמן".

לא היתה שום השכחה

הדעה הזו על ההשכחה המכוונת של גבורת המקבים בידי חז"ל הופרכה מכבר באורח יסודי על ידי אחד מגדולי ההיסטוריונים של תקופת המשנה והתלמוד, גדליהו אלון ז"ל. הוא מוכיח כי אין יסוד לסברה שחז"ל התנגדו לשלטון מדיני, אין יסוד לסברה שחכמים נטרו טינה לבית חשמונאי. להפך:הם מזכירים אותם לשבח ואף מחשיבים אותם צדיקים כדניאל חננאל מישאל ועזריה; הוא מביא הוכחות למכביר כי החג מוזכר במקומות רבים במקורות כחג שאינו נופל בחשיבותו מחג הפורים ומשך דורות מסרו ישראל נפשדם כדי לקיים אותו החג. (ראה "ההשכיחה האומה וחכמיה את החשמונאים" ב"מחקרים בתולדות ישראל " כרך ראשון.

נס לא קרה לנו"

הגלגול האחרון של נס פך השמן הוא שירו של אהרון זאב, "אנו נושאים לפידים", בו הוא כותב: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו". שיר זה מושר בטקס הדלקת המשואות בהר הזיכרון ערב יום העצמאות. השמעת שיר זה בחג המסמל את עצמאות ישראל המתחדשת מעורר התנגדות בקרב חוגים דתיים, הרואים במדינת ישראל אתחלתא דגאולה.

חנוכיה שעוצבה על ידי חייל יהודי בצבא האוסטרו הונגרי במלחמת העולם הראשונה. בסיסה הוא קסדה צבאית אליה הולחמו פנכות לשמן. האותיות  FI משמאל  וMT מימין הן ראשי תיבות לפרנץ יוזף ומריה תרזה.
מתוך המצגת חנוכה בירושלים, באדיבות יגאל מורג)http://morag.artvision.co.il

==============================================

תפילת על הניסים הנאמרת בימי החנוכה

עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בִּזְּמַן הַזֶּה:

בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנַאִי וּבָנָיו. כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶךָ:
וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם. רַבְתָּ אֶת רִיבָם. דַנְתָּ אֶת דִּינָם. נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם. מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים. וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים. וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים. וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים. וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ. וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶךָ. וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה:
וְאַחַר כֵּן בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ. וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ. וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ. וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ. וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ. לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל:

איך מציינים יהודים חילוניים את תשעה באב? מה אומר להם היום בו חרב המקדש פעמיים, כשאפילו את מגילת איכה לא קראו מעולם? מה הם יודעים על היום הזה שאינו נלמד כלל בבתי הספר החילוניים (כי הוא חל בחופש הגדול)?

היו זמנים שבהם היו סגורים בתי שעשועים ומסעדות בערים, על פי חוקי עזר שחוקקו העיריות.אך לפני כמה שנים החליט אדם אחד, חיים הרשקוביץ שמו, בעל קיוסק בתל-אביב, לצפצף על החוק ופתח את העסק שלו ביום האבל הלאומי. מדינת ישראל הגישה נגדו כתב אישום בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב. השופט, גבריאל שטרסמן, החליט לאחר שקלא וטריא לזכות את הנאשם וקבע כי חוק העזר העירוני אינו תקף.ומאז יכולים לפתוח בתי שעשועים ללא הפרעה ואפילו למכור חזיר בתשעה באב.

 

 

השנה, ערב תשעה באב, החליט הערוץ השני לתת משהו לציבור שבמקום לשבת על הארץ חגור שק, יושב בכורסא מול הטלוויזיה עם קערה מלאה פיצוחים. הוגשה תכנית שנקראה משום מה "זרים בבית" בעריכתה של רות קלדרון, מייסדת מכללת "עלמא", המתיימרת לעצב תרבות עברית השואבת ממקורות היהדות בלי להיות דתית.

כמגיש התכנית נבחר גדעון לוי, חביב הפלסטינים. השתתפו בה עולה מרוסיה המתגעגעת לחזור לרוסיה, פליט פלסטיני שמתגעגע לכפרו שחרב, פועל זר מגאנה שמתגעגע לאמו, ניצול השואה יו"ר הכנסת לשעבר, שבח וייס,  שהתגעגע לארץ-ישראל.

היו שם גם ערן סבג ששפך אמרי שפר אינטלקטואליים, חוקרת הקבלה תמר אליאור וגם איזה היסטוריון שאמר כי בעצם הגלות היא המצב הטבעי של העם היהודי. ועוד ועוד.

בסך הכל זו היתה תכנית מבולבלת שלא ברור לאן היא חותרת ומה היא רוצה להגיד. כי מרוב דיבורים לא ניתן היה כמעט להבחין ברעיון המרכזי של התכנית.

 והיה רעיון, אם הצלחתי להבינו. הרעיון הוא: לא רק לנו היה חורבן היו חורבנות גם לאחרים. לא רק אנחנו התגעגענו לחזור לארצנו גם אחרים התגעגעו ומתגעגעים.כמה זה מתאים לגדעון לוי.

 

 

נקודת השיא של התכנית היתה לטעמי סיפורו של שבח וייס, המתאר את אימי השואה שעבר כילד, את הכמיהה לציון ואת היום המאושר בו הגיע לנמל חיפה.

ואז פונה המנחה גדעון לוי לפלסטיני ואומר לו: וביום שהגיעה גאולתו של שבח וייס מתחיל האסון שלך?

כמובן משיב הפלשתינאי.

ובלי רות קלדרון אי אפשר. והיא מצאה על המקום פתרון לבעיית ירושליים. ירושלים תהיה מאוחדת בלב של כולם, אמרה, לא חשוב אם רחוב זה או אחר יהיה בריבונות כזו או אחרת. (אני מצטט מן הזיכרון)

 

מבקרת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", אורנה לנדאו, תארה כך את התכנית:

"הנשמה היהודית הולכת לישון כשמכרסם בה חסר שלא בא על סיפוקו. אין זה אלא משום שעגלתנו אינה מלאה כפי שהיינו רוצים שתהיה וגם על כך אפשר להתאבל בתשעה באב".

 זעקת האבות מסיפורי החורבן

ציון הוא שם המצודה שלכד דוד מן היבוסי והסב את שמה לעיר דוד. ציון הוא אחד מכינוייה הרבים של ירושלים וגם כינוי לעם ישראל ולארץ ישראל. ומכאן חיבת ציון, חובבי ציון, אבלי ציון והתנועה הציונית. מובאים כאן מדרשים, פיוטים, שירים אגדות וסיפורים על תפארתה של ירושלים בעבר, חורבנה והתפילות לגאולתה.

זהו חומר קריאה לתשעה באב ולכל ימות השנה.

 

נברשת הזהב שתרמה הלני המלכה למקדש

הדברים נשמעים כאגדה קסומה, אך סיפור זה הוא אמת לאמיתה, והוא כתוב וחתום בספרי דברי הימים. היה היתה ממלכה גדולה, חדיב שמה, ששכנה במקום בו שוכנת עיראק בימינו. מלך חדיב היה מונבז הראשון ואשתו המלכה הלני.

באחד הימים הגיע לארמון המלוכה סוחר תכשיטים מיהודה, חנניה שמו. סיפר חנניה למלכה הלני על תורת ישראל ועל ארץ-ישראל, על בית-המקדש ועל ירושלים.

בלב המלכה גמלה החלטה להסתפח לעם ישראל. כמו רות המואביה אמרה: "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". בעקבותיה הלכו גם בעלה המלך מונבז והבן איזאטיס, שעלה למלוכה לאחר מות אביו, וקיבלו על עצמם את תורת ישראל.

הלני החליטה ללכת לירושלים ולהקריב קרבנות לאלוהי ישראל בבית-המקדש. היא הגיעה לירושלים בשנת בצורת, ורבים מתושבי העיר רעבו ללחם. הלני המלכה נתנה מכספה לקניית לחם במצרים ודבילות של תאנים בקפריסין, ואלה חולקו בין עניי ירושלים.

גם איזאטיס בנה שלח כסף לצדקה, ורבים ניצלו ממוות תודות לנדבת לבו. איזאטיס שלח את בניו לירושלים "כדי שילמדו שם בדיוק את לשון אבותינו ואת מדותינו". הלני תרמה נברשת זהב לבית-המקדש. הנברשת הוצבה בפתח ההיכל ובשעה שהחמה זרחה היו ניצוצות מנתזים ממנה, והכל ידעו כי הגיעה שעת קריאת שמע.

לאחר מותם הובאו הלני המלכה ובנה איזאטיס לקבורה במערה החצובה בסלע, במקום הנקרא מערת כלבא שבוע בירושלים. על קברם הוקמו היכלי פאר הנקראים, מאז ועד היום הזה, "קברי המלכים".

מרכז העולם

ארץ ישראל נתונה באמצע העולם

וירושלים באמצעיתה של ארץ ישראל

ובית המקדש באמצע ירושלים

וההיכל באמצע בית המקדש

והארון באמצע ההיכל

ואבן השתיה לפני הארון, שממנה נשתת העולם

(תנחומא)

אבן היתה בבית המקדש ושתייה היתה נקראת. זו האבן עליה שכב יעקב אבינו וחלם את חלומו. מאבן זאת גזר משה רבינו את הלוחות. עליה הועמד ארון הברית עם הקמת המקדש.

{וילנאי, על פי מקורות שונים)

יופי, גבורה,יסורים

עשרה קבין יופי ירדו לעולם – תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו.

עשרה חלקים של יסורים בעולם – תשעה בירושלים ואחד בכל העולם.

עשרה חלקים של גבורה בעולם – תשעה בירושלים ואחד בכל העולם.

עשרה חלקים של תורה בעולם – תשעה בירושלים ואחד בכל העולם.

{קידושין)

שנו רבותינו: מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם. ומי שלא ראה בית המקדש בבניינו לא ראה בנין מפואר מעולם.

|סוכה)

דרש רבא: מהו שנאמר "מה יפו פעמייך בנעלים" (שיר השירים ז' ב') – כמה נאות רגליהם של ישראל בשעה שעולים לרגל.

(חגיגה)

מה יפו פעמייך… שררך אגן הסהר" (שיר השירים )

פרשו רבותינו שררך – הטבור שלך, שררך זו סנהדרין.אגן שהיא מגינה על העולם כולו. הסהר – שהיא דומה לסהר, כדרך שישבו הסנהדרין.

מגעת עד דמשק

עתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק. שעתידה ארץ ישראל להיות מורחבת ועולה מכל צדדיה כתאנה זו שקצרה מלמטה ורחבה מלמעלה. ושערי ירושלים עתידים להיות מגיעים עד דמשק וגלויות באות וחונות בתוכה. (ספרי)

תעלומת אוצרות המקדש

ראשיתו של אוצר בית המקדש בכסף שאסף יוסף במצרים. כשעלו ישראל ממצרים הביאו עמם את הכסף וזה הונח באוצר בית המקדש עם בנייתו.במרוצת השנים נבזזו אוצרות המקדש פעמים רבות על ידי כובשים. אך למרות הביזה המשיך האוצר להתמלא מתרומותיהם של יהודים מכל חלקי תבל. העשירים נדבו ממיטב כספם. אך כל איש מישראל, גם העני שבעניים, נתן מחצית השקל. כאשר הגיעו הרומאים לבית המקדש "נערם שם כל עושר היהודים", כדברי ההיסטוריון יוספוס פלביוס.

מה קרה לאוצרות הללו? חידה היא ותהי לחידה. הרומאים הצליחו אמנם לקחת חלק מכלי המקדש ואף הציגו אותם בתהלוכת נצחון ברומא. תהלוכה זו הונצחה בתבליט על שער הנצחון שבנה טיטוס לציון נצחונו על יהודה.

 אך הרומאים הצליחו להניח ידיהם רק על חלק קטן מן האוצרות. לאן נעלמו כל היתר?

האגדה מספרת על כהן אחד שהבחין כי חלק מרצפת המקדש שונה מחלקים אחרים. הוא קרא לחברו על מנת להראות לו את הדבר. אך בטרם פצה פה יצאה אש ושרפה אותו. אגדה אחרת מספרת כי שלמה המלך ידע כבר בעת שבנה את בית המקדש כי הוא עתיד להחרב. לכן הטמין את רוב האוצרות עמוק מתחת לפני האדמה. אגדה אחרת מספרת כי ברצפת אבן השתיה קבוע לוח שיש עגול, שכל הרוקע עליו שומע הד עמום מחלל המערה שמתחתיו. במערה זו גנוזים אוצרות המקדש. כל מי שניסה להיכנס לתוכה מצא את מותו ולכן נסתם פתח המערה. הפתח לא ייפתח אלא בבוא המשיח.

(ירושלים שלי – מאת זאב גלילי)

 

לבי במזרח

לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב

איך אטעמה את אשר אוכל ואיך יערב

איכה אשלם נדרי ואסרי, בעוד

ציון בחבל אדום ואני בכבל ערב

יקל בעיני עזוב כל טוב ספרד, כמו

יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב

(ר' יהודה הלוי)

ציון הלוא תשאלי

ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך,

דורשי שלומך והם יתר עדרייך

מים ומזרח ומצפון ותימן, שלום –

רחוק וקרוב שאי מכל עברייך,

ושלום אסיר תאווה, נותן דמעיו כטל – חרמון

ונכסף לרדתם על הררייך

לבכות ענותך אני תנים, ועת אחלום

שיבת שבותך, אני כינור לשירייך

(ר' יהודה הלוי)

יהודה הלוי בכותל

רבי יהודה הלוי היה בן חמישים שנה כשהלך לארץ ישראל. וקיבלתי מזקן אחד, שבהגיעו אל שערי ירושלים קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ, לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדייך את אבניה עפרה יחוננהו" (תהלים).והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת "ציון הלא תשאלי". וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו.

(גדליה בן יוסף אבן יחיא)

קריה יפהפיה

קריה יפהפיה משוש לעריך

עיר נאמנה את למלכך ושריך

יום אזכרה יפעת צבעיך

לך כלתה נפשי לשכן חצריך

ומי יתנני אעוף כיונה

אשק אבנייך אחונן עפרך

( ר'שלום שבזי)

עיר דוד

עוד לא אבדה תקותנו

התקוה הנושנה

לשוב לארץ אבותינו,

לעיר בה דוד חנה"

(נפתלי הרץ אימבר "התקוה")

ירושלים של זהב  ושל ברזל

חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה

(נעמי שמר, ירושלים של זהב)

ירושלים של ברזל

ושל עופרת ושל שחור

הלא לחומותייך קראנו דרור"

(הצנחן מאיר אריאל , ירושלים של ברזל)

מעל פסגת הר הצופים

מעל פסגת הר הצופים

אשתחוה לך אפיים

מעל פסגת הר הצופים

שלום לך ירושלים

מאה דורות חלמתי עליך

לזכות לראות באור פנייך

בלב בוטח באתי הלום

הקים את הריסותייך

אך איך אבנה את בית מקדשך

אם אין שלום בין בנייך

ספרדים, אשכנזים, תימנים פלשים

ערפלים, וגורג'ים וחרדים וחופשיים

(אביגדור המאירי)

ציון תמתי

ציון תמתי, ציון חמדתי

לך נפשי מרחוק הומיה

תשכח ימיני אם אשכחך, יפתי

עד תאטר בור קברי על פיה

(מנחם מנדל דוליצקי)

גורלה המר של מרתה בת ביתוס

עיר גדולה וחשובה היתה לוד בימי קדם, ושמה יצא למרחוק בזכות סוחריה המפולפלים ("תגרי לוד" הם נקראו), בעלי המלאכה שלה שיצרו כדים וחביות מיוחדים במינם, ובעיקר בזכות החכמים שישבו בה. חכמים אמרו שכל הרוצה להחכים ידרים ללוד. ועוד אמרו כי לוד היא שניה במעלה לירושלים.

לוד נתברכה גם בעצי פרי למיניהם ואחד מחכמי לוד מספר כי פעם אחת הקדים בנשף "והלכתי עד קרסולי בדבש של תאנים".

לוד שוכנת על אם הדרך מירושלים לשפלת החוף ומכאן חשיבותה הרבה. זו הסיבה שהביאה את הרומאים לסלול דרך רחבה ונוחה, שתשמש את גייסותיהם וגם את עולי הרגל לירושלים. כה מהירה היתה הדרך עד שסיפרו על נשות לוד הצדקניות שהיו לשות בצק בבתיהן, עולות לירושלים להתפלל בבית-המקדש, ומספיקות לחזור הביתה בטרם החמיץ הבצק. לפני סלילת הדרך נדרש יום שלם להגיע מלוד לירושלים.

 אך אותה דרך המלך שבה עלו נשים צדקניות לבית-המקדש שימשה גם את הצבא הרומאי שבא לדכא את המרד. לוד נכבשה לפני ירושלים, והדרך בין שתי הערים הפכה לנתיב היסורים של מרתה בת ביתוס.

מרתה בת ביתוס היתה העשירה בנשות ירושלים, ואולי גם היפה והעדינה שבהן. כה עשירה היתה עד שקנתה בכספה את כהונת הכהן הגדול לבעלה, ישוע בן גמליאל. כה עדינה היתה שכאשר יצאה לבית-המקדש, היו מניחים שטיחים לרגליה, מפתח ביתה ועד בית-המקדש, כדי שלא יתלכלכו רגליה.

בעלה של מרתה בת ביתוס, ישוע בן גמליאל הכהן הגדול, חידש חידוש גדול בישראל – הוא הראשון שהקים בתי-ספר לילדים, ועל כך אמרו עליו חכמים כי הוא "זכור לטוב". הוא היה ממתנגדי המרד ונרצח בידי קנאים.

זכותו של בעלה לא עמדה לה למרתה בת ביתוס. כשפרצו הרומאים לירושלים והחריבו את המקדש לקחו אותה בשבי. על אשר ארע אז סיפר אחד החכמים שהיה עד ראיה: "ראיתיה שקשרו שערותיה בזנבי סוסיהם של ערביים והיו מריצין לה".

("מירושלים ועד לוד". – זאב גלילי כ"י)

גבורתם של הרוגי לוד

מעשה בבתו של קיסר, שנמצאה מתה ולא ידעו מי הרגה. העלילו גויים  על ישראל ואמרו: הם רצחו אותה, הם יתנו את הדין. ביקשו להרוג ולאבד ולהשמיד קהילות שלמות, כנקמה על מות בת הקיסר.

והיו במדינת לוד שני אחים אמיצי לב, שמעיה ואחיה, שהחליטו להקריב את נפשם כדי להציל את כלל ישראל. באו לגויים ואמרו: אנחנו עשינו את המעשה.

ביטלו את הגזרה על ישראל והחליטו להרוג את האחים בעינויים קשים. כל יום היו קורעים חלק מגופם, איבר איבר, עד שיצאה נשמתם. ונודע יום מותם, י"ב בחודש אדר.

על מעשה הגבורה של האחים מלוד אמרו חכמים: "הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם".

האגדה העממית העלתה את הרוגי לוד למעלה אחת עם עשרת הרוגי המלכות, שמתו על קידוש השם ובראשם ר' עקיבא. האגדה מספרת כי הרוגי לוד הגיעו לגן עדן יחד עם עשרת הרוגי המלכות. בגן עדן המתין להם המלך המשיח, והקדוש ברוך הוא הוריד עליהם שתי דמעות ונשבע ללבוש בגדי נקם ולנקום את נקמתם מהורגיהם. ועד לבוא מועד הנקם יושבים הרוגי לוד עם עשרת הרוגי המלכות, בהיכל של צדיקים הבנוי כעצם השמים לטוהר, יושבים ולומדים תורה מפי משה רבנו.

איך ניצל הכותל מחורבן

אגדה אחת מספרת כי הכותל ניצל בזכותו של אחד משרי הצבא הרומאים שהחריבו את בית המקדש. המצביא אספסיאנוס, שעמד בראש הצבא הרומאי שהחריב את ירושלים, חילק את העיר בין ארבעה משרי צבאו. על כל אחד מהם הוטל להחריב חלק אחר של העיר. אחד השרים השאיר את הכותל המערבי על כנו. כששאל אותו אספסיאנוס למה נהג כך השיב: כל מי שיראה כמה גדול ומפואר הכותל האחד והיחיד שנותר יבין מה היתה תפארתו של בית המקדש שהחרבת.

אגדה אחרת מספרת כי הכותל ניצל בזכות עניי ירושלים. כשבנה שלמה את בית המקדש הוא חילק את המלאכה בין כל חלקי העם. העשירים שבעם שכרו פועלים. העניים שידם לא השיגה לשכור פועלים בנו את הכותל במו ידיהם ובזכותם נותר הכותל לפליטה.

(ירושלים שלי)

עפר מהר הבית

קומץ עפר שהביאו לי/ מהר הבית, מתוך גומחת עץ תאנה שברחבת הר-הבית,/בשחור טיפותיו של גשם חורפי מתאחר/ הביאו לי קומץ עפר ואני הופך בו והופך בו/ בהטביעי בו את טביעות אצבעותיי/ כדי לצרור ממנו צרור/ על-פי איגרת ששלחה אלי מארץ נכר,/ אגרת מאת דודתי שעיניה ראו את מטת הולדתי,/ שעיניה ראו את מיטת הולדת אמי,/ שידיה כתבו לי בסתר מכתב-בקשה לאמר:/ "שלח נא יקיר, אנא שלח לי רק קומץ עפר מעיר הקודש,/ אף כי רחקתי מדת ואמונה, רצוני כעת בקומץ עפר מירושלים,/ שכן קרבו ימי למות,/ אני דודתך גיזלה, מצד אמך עליה השלום…"/ וקומץ עפר שצררתי לכדי צרור/ – הוא מכתב רפאים אל עולם של מטה,/ – הוא פריסת שלום אצבעונית לאבי ולאמי שבעולם האמת,/ וכה אמרתי: ליל מנוחה אדמה! – בעודי לוחש ומהביל על הרגבים, ועוד אמרתי: אחזו-נא בגוף-הדואר של דודתי גיזלה כחולת העיניים,/ היו נא לה שמיכה קלה וחמה, שלא תישמט מגל עצמותיה עד אחרית הימים…

(איתמר יעוז קסט, "משלוח עפר" מתוך "צינורות מוליכי אש")

המקדש לא נשרף

וכי בית המקדש באמת נחרב והושם ונשרף?/ ואכלו להבות את הדביר והפכו את הקודש לאפר? לא היו דברים מעולם! נשרפו רק עציו אבניו – /כאותם הגוויליםבשעה שכרכו בן תרדיון בתוך ספר…/ בדומה לתורה – המקדש! ונשרפו העצים, האבנים,/ אך פרחה התבנית למרום ועלתה התפארת למעלה,/ וכשם שהיא גנוזה בזבול, וכשבא יום שיבת הבנים/ משיבה יתברך, למקומה – ירושלים שלמה, לא אוכלה.

(הפרוכת, שמשון מלצר)

איכה ישבה בדד

איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה רבתי בגויים שרתי במדינות היתה למס, בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחייה, אין לה מנחם מכל אהביה. כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים… דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד…"

(איכה א")

משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בניין מסויד ומכוייר… אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום, אמה על אמה, כנגד הפתח בלא סיד… וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין (ר" יוסף קארו, שולחן ערוך).

יש מקומות שנהגו לשבור כוס בשעת חופה (זכר לחורבן).

וכל אלו הדברים כדי לזכור את ירושלים, שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (ר' יוסף קארו)

הרהורי תשעה באב
קטע זה, פרי עטו של זלמן שזר, פורסם ב" האחדות" תרעא (1911). שזר היה מראשי תנועת העבודה ולימים נשיא ישראל. ניתן ללמוד מן הקטע על זיקתה העמוקה של תנועת העבודה ההיסטורית למסורת היהודית.

"אל חצר שריד הכותל הזה חודרות האנחות מכל קצווי הארץ בכל התקופות. זרם חי של מבטים מלאי אהבה שטף בכל העת מהתם להכא ומהפינה היותר נידחת שלח הנה היהודי את געגועיו לחיים אחרים. אחרים לגמרי. התנועות הדתיות המשיחיות המדיניות העממיות אינן אלא התגלמותו של אותו הצער הלאומי, התובע את עלבונו רק בשינוי נוסחאות בהתאמה לתנאי התקופה והמקום. תנועות מרידות שאיפות ציבוריות בלשון זו משתמשים רק דרי מעלה דורות סגולה וגם לא הדור כולו. וכך ובה מדברים דרי הגלות אל שריד המולדת. אצל הכותל אין הבדל בין ארצות ותקופות הדמעות מלב אחד כולן נבעו ממקור אחד באו וכולם לאחד התפללו" .

את הקטע הזה העביר לי באדיבותו חברי פרופסור בן עמי פיינגולד. הוא פרסם אותו בשעתו בעקבות מאמר של טלי ליפקין שחק בעתון " דבר" בו אמרה בין היתר: " מי הלביש עלינו את היום הזה (תשעה באב)" .

אזכרה אלוקים

אזכרה אלוקים ואהמיה

כראותי כל עיר על תילה בנויה

ועיר האלוקים משפלת עד שאול תחתיה

ובכל זאת אנו ליה ועינינו ליה

‏(אמיתי בן שפטיה, מתוך תפילת נעילה)

בכה נבכה

בכה נבכה

וכף אל כף נכה

בזכרנו את ציון

רעצונו מחצונו אויבינו

כי שם שאלונו שובינו

שירו לנו משיר ציון

(שלמה בן גבירול)

 

היינו כחולמים

 
שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו

כחולמים. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה.

אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה.

הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים".

(תהלים)

היא היתה והוה ותהיה ירושלים

השער למלכות השמים

בספיה יעמדו עוד אויבים על ברכים

אליה נשוב כאובי אברים

בתחילה על גחון  לבירה בהרים

ונרגיש: כל עורקינו אזי מיתרים

לנגון השירה לספי אם יקרים 

אורי צבי גרינבר

 

 

 ראה גם:
ארץ ציון קישורים

על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים
http://www.zeevgalili.com/?p=300

עיתוני ירושלים במאה ה-19
http://www.zeevgalili.com/?p=3242

לא קול ענות – רק כאב צורב
http://www.zeevgalili.com/?p=411

מקור המנגינה לירושלים של זהב
http://www.zeevgalili.com/?p=274

הניגון של חסידי מודזיץ' ל"אזכרה אלוקים"
http://www.zeevgalili.com/?p=6383

התקווה משיר להמנון
http://www.zeevgalili.com/?p=693

אבינו מלכנו זכרנו לחיים טובים
http://www.zeevgalili.com/?p=765

זעקת האבות
http://www.zeevgalili.com/?p=219