"דת השלום" – העולם של אתמול וממשיכיו היום

הסופר היהודי שטפאן צווייג הטיף נגד לאומיות וטען כי גרמה להרס התרבות האירופית *  ראה באוסטריה את מולדתו אך נאלץ לברוח בעקבות עליית היטלר והתאבד *  מחבר המאמר רואה בשמאל הישראלי והעולמי המשך לתפיסה הפתולוגית של דת השלום     

                                                      – מאת נאום ויימן –

הלכתי לסרט "שטפן צוויג – פרידה מאירופה" בכיכובה של מריה שרדר. באולם הגדול של הסינמטק בתל-אביב נכחו צופים שהייתי מגדיר כאנשי העולם של אתמול.

היו שם אינטליגנטים, אפילו אינטלקטואלים. לא רק בעלי עניין בתרבות אלא גם בעלי דעה ולבטח בעלי השפעה בתרבות הישראלית. הגיל הממוצע של הצופים היה 70 – אכן, העולם של אתמול.
הסרט, לטעמי, די משעמם, אם כי מסוגנן בשעמום שהוא משרה. זוהי הסרטה של הופעה תיאטרלית: כמה סצנות סטטיות בתחנות שונות בנדודי הגלות של שטפן צוויג, ודיבורים, דיבורים, דיבורים.

 

סרב לגנות את המשטר הנאצי

הסופר שטפן צווייג (בגילומו המצוין של יוסף הדר) היה פציפיסט רודף שלום. איש חכם ונחמד, אבל בעל דעות מרגיזות. בשנת 1936, במהלך הקונגרס הבינלאומי של הסופרים בבואנוס-איירס, הוא סרב לגנות את המשטר בגרמניה ("לא הייתי שם במשך ארבע שנים, ואני לא יודע מה קורה במדינה").

שפאן צווייג 1900

ב-1942, ערב התאבדותו, הוא אומר בתחושת תסכול עמוק שעכשיו אף אחד באירופה אינו חושב על שלום. במלחמה הוא לא לוקח צד. אינו מצדד בעם שלו, העם היהודי. הוא גם לא מצדד ב"כוחות הקידמה", אלא רק ב"שלום".
וכיוון שבעולם הזה אף אחד לא חושב על שלום – אין לו כבר מה לחפש בעולם הזה ואין מה לעשות….

הלאומנות הרסה את המולדת אירופה

שער הספר בתרגון העברי

כשהגעתי הביתה, דפדפתי בספרו האחרון של צוויג – "העולם של אתמול". הספר נפתח במלים הנשמעות מוכרות:
"נולדתי ב-1881, באימפריה גדולה וחזקה – בית המלוכה ההבסבורגי, אבל אל תחפשו אותה במפה: היא נמחקה לחלוטין".
הוא חשב על אירופה כעל מולדתו, והעריך במיוחד את וינה, כי באף מקום אחר לא הרגיש עצמו אירופי בקלות כזאת. אבל מגפת הלאומנות הרסה את "מולדתו":
"מול עיניי פרחו והפיצו את האידיאולוגיה ההמונית שלהם הפשיזם באיטליה, הנאציונל-סוציאליזם בגרמניה, הבולשביזם ברוסיה ומעל לכל המגיפה הקטלנית – הלאומיות, אשר הרסה את פריחתה של התרבות האירופית שלנו".

געגועים לתרבות אוניברסלית

במילים אחרות, לא הפשיזם ולא הבולשביזם הרסו את אירופה הישנה והטובה אלא הלאומיות. השקפה טיפוסית של יהודים שנטו לשכוח את יהדותם. הם ניסו למצוא בית בתרבות, ומכאן שלילת האופי הלאומי של כל תרבות והקפדה על עמדה על-לאומית. אם היה חי בימינו ודאי היה מתנגד לקיומה של מדינת ישראל, כמו השמאל הקיצוני בישראל ובעולם. כי לא לילד הזה התפללו בבירות האימפריות הגדולות…
כשהוא מתאר את החיים בוינה האהובה הוא אומר:
"הודות לאהבה הלוהטת שהיהודים חשו כלפי העיר הזו, ושאיפתם להתבוללות, הם שמחו לשרת את תהילתה של אוסטריה; הם הרגישו את השייכות האוסטרית שלהם כיעד וחובה כלפי העולם כולו. זו העיר שעוד מימי מרקוס אורליוס הגנה על התרבות האוניברסלית של רומא".
ואז מגיע וידוי אופייני מפי יהודי שכזה:
"אפילו כאשר לואגר, המנהיג של המפלגה האנטישמית, נעשה לראש העיר, זה בשום אופן לא השפיע עלי בהקשר האישי, וככל שהדבר נוגע אלי, עלי להודות שגם בבית הספר ובאוניברסיטה ובעולם הספרות מעולם לא חוויתי שום הטרדה כיהודי".

כמו בספרד כמו במוסקבה

כשהעובדות סותרות את החלומות שלך, לעזאזל העובדות. הזומבים המתייפייפים האלה הכחישו את קיומה של אומתם ובכך גם את קיומם של לאומים אחרים, כולל אלה שבקרבם חיו. כלומר, במודע או שלא במודע, הם חתרו תחת קיומם של העמים שבתוכם פעלו. והכל במעטפת של הדיבורים על התרבות האוסטרית הגדולה, שהתפתחה בזכות מאמציהם של שוחרי אחדות אלה, שהיא כמובן תרבות על-לאומית, קיסרית, פאן-אירופית.
"בשנים האחרונות הייתה ליהודי וינה – כמו בספרד לפני אותה התפתחות טרגית, תקופה פוריה ויצירתית, ביצירת אמנות לא יהודית דווקא, אלא אוסטרית עמוקה ומודגשת, בעצם וינאית. גולדמרק, גוסטב מאהלר ושנברג הפכו שם דבר בינלאומי במוסיקה העדכנית, הופמנסטל, ארתור שניצלר ובאר-הופמן הגביהו את הספרות הווינאית לרמה האירופית…"
גאווה לאומית מתבטאת אצלו בהערצת התרומה היהודית לתרבות האוסטרית הגדולה (אוי, כמה שזה דומה למה ששמעתי כשישבתי במטבחים מוסקבואיים בשנות ה-70 והתווכחתי עם יהודים שסיפרו לי בגאווה על "התרבות הרוסית הגדולה"):
"תרומת היהודים לתרבות הווינאית הייתה עצומה. היהודים היו קהל היעד העיקרי, הם מלאו את התאטראות, הקונצרטים, הם קנו ספרים, ציורים, הם ביקרו בתערוכות, ובזכות תפיסה גמישה יותר, פחות מחויבת למסורת – הם הפכו בכול תחום לאלופי היזמות והחדשנות. במאה ה-19 כמעט כל האוספים הגדולים של יצירות אמנות נוצרו על ידם…"

וינה העתיקה

תבוסת התאטרון הלאומי

אבל כאשר "ילידים", שלא הבינו עדיין שכדי להצליח בתרבות צריך לשכוח את הלאום, העזו ליזום ולהקים "תאטרון לאומי" – הסופר מכנה את התקופה "אנטישמית". ואכן – אותם נועזים נחלו תבוסה בלתי נמנעת:
"כאשר פעם אחת בתקופה האנטישמית ניסו להקים תאטרון שנקרא "לאומי", הם לא מצאו לא מחברים, ולא שחקנים, ולא קהל; לאחר כמה חודשים, "התאטרון הלאומי" נכשל כישלון חרוץ".

"עם ישראל אייכה"

התאטרון הלאומי הגרמני הובס על ידי הקהל היהודי העל-לאומי, אבל הסופר החכם אפילו אינו מתאר לעצמו כמה זעם עלול דבר זה לעורר אצל ה"ילידים", עד כדי חורבנה של התרבות שהוא משבח כל כך. הוא אינו מעלה בדעתו כי גם הוא וחבריו תרמו תרומה  לשואת יהודי אירופה וזוועותיה. לא לחינם זעק חיים וייצמן בייאוש בשנת 1920, לאחר הצהרת בלפור – כשלא הייתה עדיין כל הגבלה על העלייה לארץ-ישראל ולא הייתה עדיין "בעיה ערבית", והייתה הזדמנות לשנות את פני ההיסטוריה היהודית ולהציל מיליונים: – "עם ישראל – איכה?" מיליונים נשארו ב"בית" באירופה…
כמובן שהיו סיבות רבות לכך, אבל אין לשכוח את תרומתה של האידאולוגיה האנטי-ציונית, האידיאולוגיה של "קידמה, סובלנות ואחדות העמים", כפי שכתב צוויג.

האמונה בקידמה כדת

צוויג הבין הרבה דברים כהלכה: לאידאליזם הליברלי יש גם היום כוח של דת.
"במאה ה-19 על האידאליזם הליברלי שלה, אנשים היו משוכנעים בכנות שהעולם הולך בדרך הנכונה, היישר אל "הטוב שבעולמות האפשריים". ולאמונה הזו בקידמה בלתי פוסקת ובלתי ניתנת לעצירה, היה בתקופה ההיא באמת כוח של דת".
כאיש דתי הוא מודה שאם העובדות סותרות את האשליות – לעזאזל העובדות:
"אבל גם אם זו הייתה אשליה, היא עדיין נפלאה ואצילית, אנושית יותר ומעניקה חיים, מהאידאלים של היום, וגם מאלה שאבותינו האמינו בהם. וזה משהו בלבי, ולמרות כל הניסיון והתסכול איני יכול לנטוש את האמונה. מה שאנשים ינקו עם חלב אמם, נשאר בדם לנצח. ולמרות כל מה שאני שומע כל יום, כל מה שאני עצמי וחברים רבים שלי לומדים על בשרנו באמצעות השפלה וחוויות קשות – איני יכול לוותר על האידאלים של נעורי, על האמונה ששוב יפציע יום בהיר".

הקהל נשאר דומם

כשהסרט נגמר ועל המסך זרמו בשקט מוחלט כיתובים עם שמות השחקנים ושאר העושים במלאכת הסרט – הופתעתי למראה עיני: הקהל כולו, ללא יוצא מן הכלל, נשאר על מקומו. קהל ישראלי שובר בדרך כלל  לכיוון היציאה כבר עם הסימן הראשון של סוף ההצגה, ומטאטא כל מה שנקרה בדרכו. לא לחינם חשבתי שהקהל הפעם היה מאוד אינטליגנטי.
"שמאלנים" – עלתה מחשבה בלבי, "הם בהלם. אולי הבינו משהו סוף-סוף?". אנשים ישבו שם וישבו בשקט – אולי חלמו על אירופה? ואני קמתי וצעקתי ברוסית: "קום התנערה, עם חלכה / עם עבדים ומזה רעב!". אנשים נרתעו, התחילו למלמל משהו – אבל לא זזו. ואני המשכתי: "אין רב ריבנו ומושיע – לא אל, לא מלך, לא גיבור, בזרוע נטויה נבקיע אנחנו דרך אל האור!"
קראו לי "אידיוט" ברוסית, "משוגע" בעברית, והתבקשתי לסתום את הפה בעוד כמה שפות – ידועות לי יותר וידועות פחות. עם זאת, בהדרגה, אנשים התחילו לקום ולזוז לכיוון הדלת.

————-
נאום ויימן הוא סופר, משורר ומסאי יליד רוסיה, שעלה לישראל בשנות ה-70. בין השאר, הוא פרסם את הרומן 'דברי הימים של ארץ כנען' (סנקט-פטרסבורג, 2000) ואת הסיפור 'יודופיל' ('קשת החדשה' 11, 2005).

נאום ויימן

6 תגובות בנושא “"דת השלום" – העולם של אתמול וממשיכיו היום

  1. קמיליה

    קל לי להזדהות עם רוח הביקורת על צוויג ודומיו, אך אני חולקת על המקום שהמחבר ייחס להתנגדות היהודית לעליית הלאומיות והחתירה לפאן אירופיות בשואת יהודי אירופה.

    לטענת כותב הפוסט, התנגדות היהודים הפאן אירופאים / קוסמופוליטיים לביטויי זהות לאומית בתוך אירופה ולגאווה בה – היא זו שהחריפה את האנטישמיות ואת הרצון להיפטר מהם:
    " …לא הפשיזם ולא הבולשביזם הרסו את אירופה הישנה והטובה אלא הלאומיות. השקפה טיפוסית של יהודים שנטו לשכוח את יהדותם. הם ניסו למצוא בית בתרבות, ומכאן שלילת האופי הלאומי של כל תרבות והקפדה על עמדה על-לאומית. …הזומבים המתייפייפים האלה הכחישו את קיומה של אומתם ובכך גם את קיומם של לאומים אחרים, כולל אלה שבקרבם חיו. כלומר, במודע או שלא במודע, הם חתרו תחת קיומם של העמים שבתוכם פעלו. והכל במעטפת של הדיבורים על התרבות האוסטרית הגדולה, שהתפתחה בזכות מאמציהם של שוחרי אחדות אלה, שהיא כמובן תרבות על-לאומית, קיסרית, פאן-אירופית…. התאטרון הלאומי הגרמני הובס על ידי הקהל היהודי העל-לאומי,.אבל הסופר החכם אפילו אינו מתאר לעצמו כמה זעם עלול דבר זה לעורר אצל ה"ילידים", עד כדי חורבנה של התרבות שהוא משבח כל כך. הוא אינו מעלה בדעתו כי גם הוא וחבריו תרמו תרומה לשואת יהודי אירופה וזוועותיה."

    לתפיסתי, אותם יהודים שחשו מאוימים בשל עליית הלאומנות בקרב העמים בתוכם חיו – צדקו.
    אם כי תגובתם אליה, ונסיונם המועד מראש לכישלון להחזיר את השד לבקבוק ממנו יצא, אולי רק החריף את המוטיבציה להיפטר מהיהודים. בין אם כן ובין אם לאו – ברור שהם כשלו בזיהוי דרך מוצא אפשרית לבעייה בפניה עמדו, ונותרו חסרי אונים.

    באימפריה האוסטרו הונגרית, כמו גם באימפריות על-לאומיות אחרות, היה מקום להמוני עמים, דתות ותרבויות. *כולל* ליהודים. פרוק האימפריה להמוני מדינות "חדשות", שכל אחת מהן ניסתה לגבש לעצמה זהות לאומית יחודית, סימנה את היהודים כ"נטע זר" ולא שייך. כאלמנט שמפריע להם לגבש זהות לאומית הומוגנית, אתוס משותף ותחושת סולידריות לאומית. מכאן, לכל מדינה אירופית "חדשה" שכזו היה בהכרח אינטרס לגרש את היהודים והצוענים שחיו בקרבה אל מדינות אחרות יהיו מעשי היהודים ועמדותיהם אשר יהיו.
    לתובנה זו הגיע למעשה גם הרצל, והיא זו שדחפה אותו לרעיון "פיתרון הבעייה היהודית" באמצעות הציונות. הוא חזה שאירופה תנסה להקיא מתוכה את יהודיה. אבל בשונה מצוויג וחבריו הפאן אירופים – מסקנתו הייתה שעל היהודים לגבש את הזהות הלאומית שלהם. במקום שהיהודים ינסו (לשווא) לדכא את תהליך גיבוש הזהויות הלאומיות של האחרים, וכנראה גם להגביר במעט את השנאה אליהם, על היהודים להשקיע בגיבוש הזהות הלאומית שלהם עצמם, ולמצוא לעצמם כברת ארץ בה גם בני העם היהודי יוכלו לחיות.

    כלומר, הטעות של צוויג וחבריו לא הייתה בזיהוי הבעייה ליהודים בעליית הלאומיות באמרופה – אלא בדרך בה בחרו להתמודד עם האיום הקיומי. הם ניסו לעצור את גל הצונאמי, הבלתי ניתן לעצירה, במקום לזהות נתיב בריחה ממסלולו. נתיב שהיתוותה התנועה הציונית.

    1. יהודית

      בימים אלו באירופה של "האיחוד האירופאי"- שמכוון למחיקת גבולות ולזהות אירופית ולא לאומית- שוב אנו עדים לעמדת אירופה הנאורה-בעיניה- נגד היהודים הנאחזים בארץ משלהם מול אויביהם הערבים שרוצים למחוק את ישראל. האיחוד האירופי הוא בעד "מדינת כל אזרחיה" ומחיקת מדינת הלאום/מדינת היהודים. הם מממנים את העמותות הפועלות להרס הזהות היהודית בישראל , כדי שתהפוך לדמוקרטית ופתוחה באופן שיוויוני לכל מהגר ערבי באשר הוא. בכך, בעצם יבוא הקץ למדינת ישראל – מקום תחת השמש לעם היהודי.
      וכל זאת, תוך התעלמות מהמציאות שבה חזון השלום והקידמה מתממש מסביבנו …

  2. Naum Vaiman

    "הם" (כמו צוויג) לא זיהו לאומיות כבעיה ליהודים אלא כבעיה ל"קידמה", לאחדות העמים עד מחיקת זהויות. לוא היו תופסים עמדה לאומית (כמו כל העמים), ולאו דווקא ציונית, לא היו נתקלים בעוינות כזאת. אני זוכר שבסביבה רוסית אנטישמית ברגע שהייתי "מכריז" על זהות יהדותי ולא מסתיר אותה התקבלתי בברכה.

  3. kamilia1

    לנאום וימן,
    א. כתבת: "הם" (כמו צוויג) לא זיהו לאומיות כבעיה ליהודים אלא כבעיה ל"קידמה", לאחדות העמים עד מחיקת זהויות."
    השאלה באיזו מידה המוטיבציה שלהם, לקדם עולם מתקדם, נאור ותרבותי, בו אין כל משמעות לזהויות לאומיות ו/או דתיות, קשורה או לא קשורה לעובדה שהם ממוצא יהודי – היא בהכרח ספקולטיבית.
    לתפיסתי היהודים הפאן אירופים בעבר (כמו היהודים האוניברסליסטים בהווה) מאוד דומים במוטיבציות שלהם ליהודים שתמכו בהמוניהם בתנועה הקומוניסטית בתחילת המאה ה 20.
    כלומר יש צורך להסביר את האחוז האדיר של אנשים ממוצא יהודי (שלרוב נטו להתכחש לו ולנסות להסתירו גם באמצעות שינוי שמם) בכל התנועות הקומוניסטיות.
    לטענתך המשתמעת, זהו מקרה בלבד. גורל היהודים כעם וכדת היה חסר כל חשיבות בעיניהם. בדיוק כפי שצוויג וחבריו דאגו רק "לתרבות ולקדמה", והיו למעשה אדישים לחלוטין למקום שיתפסו האנשים ממוצא יהודי בעולם האוטופי אותו דמיינו.
    לתפיסתי, לשתי הקבוצות הנ'ל הייתה בעייה עמוקה עם זהותם היהודית, ועם השפעת מוצאם על נכונות החברה הכללית לקבלם. הם ניסו לפתור את בעייתם זו באמצעות קידום עולם אוטופי (קומוניסטי או פאן אירופי) בו (בפנטזיה לפחות) אין כל חשיבות למוצא האתני או הדתי של האנשים, וכל אדם נשפט לגופו.
    כלומר, הנסיון למחיקת הזהויות היה חשוב שבעתיים ליהודים שניסו להתבולל בסביבתם מאשר לנוצרים. וזהו ההסבר לאחוז המדהים של היהודים בקרב התנועות שניסו ליצור "עולם חדש" * ( והאחוז המאוד נמוך של יהודים בתנועות שמרניות).

    [ בבלוג זה יש לא מעט התייחסויות לתנועות משיחיות חילוניות. מאוד מומלץ לקראן. הן כשלעצמן והן בשל הרלוונטיות שלהן לדיון ביננו על מניעי האידיאולוגיה של צוויג ושות'].
    ב. כתבת: "לוא היו תופסים עמדה לאומית (כמו כל העמים), ולאו דווקא ציונית, לא היו נתקלים בעוינות כזאת. אני זוכר שבסביבה רוסית אנטישמית ברגע שהייתי "מכריז" על זהות יהדותי ולא מסתיר אותה התקבלתי בברכה."
    אני מסכימה אתך שלאנטישמיים קשה יותר עם יהודים המנסים להסתיר את יהדותם ו"מתחזים" לנוצרים מאשר עם אלו שיהדותם בולטת למרחוק. לדוגמא, יהודים עם כיפה או בלבוש חרדי מלא. כנ'ל עם מי שמצהיר שהוא יהודי.
    אבל הטיעון שיהודים "מוצהרים" מתקבלים בברכה ע'י אנטישמים מושבעים הוא מעט אבסורדי.
    למזלך היית כנראה בחברת אלו שמחלת האנטישמיות שלהם הייתה קלה בלבד.
    לא הייתי ממליצה לך להזדהות כיהודי (לדוגמא ע'י חבישת כיפה) באזורים רבים של צרפת. על אחת כמה וכמה ברוב ארצות אירופה בתקופת מלחמת העולם השניה

השאר תגובה