הפוליטיקה כתכנית ריאליטי – יאיר לפיד כגיבור מסרטי וודי אלן

מה מכשיר את יאיר לפיד, מגיש טלוויזיה יפה תואר, לתפקיד מנהיג מדיני * מה מבין יאיר לפיד בביטחון, בכלכלה, בחינוך * האם הוא מסוגל לקבל החלטות הרות גורל, כשכל נסיונו מצטמצם בהגשת תכניות טלוויזיה * חומר למחשבה למצביעי "יש עתיד" – המפלגה השניה בגודלה

יאיר לפיד [ויקישיתוף]

אחד הסרטים החשובים של וודי אלן, ולדעתי החשוב והעמוק ביותר, הוא "שושנת קהיר הסגולה", שהופק בשנת 1985.

סיפור הסרט מתרחש בעיירה אמריקנית קטנה בשנות השלושים. ססיליה (מיה פארו) היא מלצרית, הנשואה לאיטלקי גס רוח (דני איילו) המבזבז את משכורתה על הימורים. היא בורחת מן המציאות הקשה בה היא חיה אל קסמי מסך הכסף, באולם האפל של הקולנוע המקומי.

מדי ערב היא צופה שוב ושוב באותו סרט: "שושנת קהיר הסגולה". הופעתה המתמדת באולם הקולנוע מעוררת את תשומת לב הדמות המרכזית בסרט, טום בקסטר ( אותו מגלם ג'ף דניאלס). בהגיעה לאולם בפעם החמישית, מנהל עמה בקסטר שיחה מתוך המסך ולאחר מכן יוצא ממנו אל אולם הקולנוע. השניים יוצאים יחד מן האולם ומשאירים מאחוריהם קהל צופים המום ושחקני קולנוע, שאינם יכולים להמשיך בעלילה, בהעדר השחקן הראשי.

בין המלצרית קשת היום לבין הכוכב הזוהר מתפתח רומן סוער. היא בורחת מחייה העלובים וגם הוא רוצה להימלט מן התפקיד הסיזיפי בסרט. המלצרית מוקסמת מדמותו של הכוכב, אף שהיא יודעת שזו דמות וירטואלית. "פגשתי אדם נפלא" , היא אומרת, "הוא אמנם פיקציה, אבל זה מה שיש" . הכוכב טוב הלב, נאיבי ואינו מבין את המציאות האמיתית. כשהוא נכנס למכונית ומנסה להניע אותה, כמו בסרט, הוא אינו מבין מדוע אינה נעה. הוא גם לא מבין מדוע אינו יכול לקנות בשטרי כסף המשמשים בסרטים.

מכאן ואילך מתפתח הסרט לקומדיה מטורפת, כמיטב כישרונו של וודי אלן (שביים את הסרט). השחקן ג'ף דניאלס האמיתי בא לעיירה כדי להתמודד עם דמותו הקולנועית שחרגה מן המסך. מיה פארו צריכה לבחור בין השניים וביניהם לבין בעלה האלים.

זהו סרט רציני. הוא משקף את המצב הפוסטמודרני בו מיטשטש הגבול בין מציאות לבין הייצוג שלה – בקולנוע, בטלוויזיה, באמנות ובתקשורת.

מיה פארו [ויקישיתוף]

בין עיתונות לבידור

יאיר לפיד הוא ללא ספק איש טלוויזיה מחונן, שיודע גם לכתוב מאמרים שנונים וגם חיבר כמה ספרים לא רעים. במהלך פעילותו הספרותית והעיתונאית הביע לא מעט עמדות בהוויות העולם ובמציאות הפוליטית. אך רבים הצביעו על טעויות עובדתיות בכתיבתו ובהתבטאויותיו שנבעו לא מעט מכך שהשכלתו הפורמלית מוגבלת. הדבר נחשף כשאוניברסיטת בר-אילן ניסתה לאפשר לו לימודים לדוקטוראט "על סמך השגיו העיתונאיים והספרותיים" ונתברר שגם תעוד בגרות אין לו.

השגיו הספרותיים אינם ניתנים למדידה, ענין של טעם. אך השגיו העיתונאיים מוגבלים מאד. מעולם לא היה חיית חדשות, תחקירן או מראיין המטיל אימה על מרואייניו. הפעם היחידה בה פרסם משהו שנראה כתחקיר עיתונאי הוא נתבע על הוצאת דיבה ושילם פיצויים בסך 12000 ₪ לתובע. נתברר שהוא פרסם באחד מטוריו עובדות שנסמכו על מסמכים שהעביר לו ראש אכ"כ דאז, אלוף אלעזר שטרן [כיום מספר 4 ברשימת לבני לכנסת], אך לא טרח לבדוק את העובדות.

ספק רב אם המוני מצביעיו עקבו אחר הקריירה העיתונאית והספרותית של יאיר לפיד והתעמקו בהגותו. מה שאפשר לומר בבטחה שכל מי שצפה בו יכול היה לומר כי מדובר באדם נחמד. אחד שהוא ה"מאמי" של אמא, שכל אם יהודיה היתה מאחלת לעצמה כבעל לבתה.

השפעת הטלוויזיה על השקפותינו

להמחשת ההשפע של הופעה בטלוויזיה על עמדות של הצופים אספר שני סיפורים קטנים מניסיוני.

לפני שנים פנו אלי מן ההנהגה הארצית של "השומר הצעיר" בבקשה לתאם הרצאת אורח בסמינר רעיוני. הם ביקשוני להסדיר הרצאה של העורך של "ידיעות אחרונות" דאז, דב יודקובסקי. יודקובסקי היה עסוק ואני הצעתי להם חבר מערכת בכיר אחר, יעקב כרוז. כרוז היה בעבר מראשי המוסד, נמנה עם המתכננים והמבצעים של חטיפת אייכמן. איש משכיל מאד, אינטלקטואל ששורשיו בתנועת העבודה. הנחתי שאדם כזה יתאים להרצות בסמינר רעיוני של תנועה כמו "השומר הצעיר" .

הצעתי נדחתה על הסף. לא, אמרו לי שני נציגי ההנהגה הארצית שבאו למשרדי. אין להם מושג מיהו יעקב כרוז ואינם מעוניינים לשמוע על סגולותיו. הם מעוניינים בחבר מערכת אחר, גדעון רייכר.

הבחירה שלהם הפתיעה אותי מאד. רייכר אכן אדם מוכשר מאד, אפשר לומר שהוא אחד הבדרנים הטובים בארץ. הוא אדם מצחיק מאד, שהרצינות ממנו והלאה. ישעיהו לייבוביץ' הוא לא. מה יוכלו חכמי השומר הצעיר לשמוע מפי רייכר? אבל את רייכר הם מכירים מן הטלוויזיה ורק אותו הם רוצים.

וסיפור דומה, מכיוון הפוך. ידידתי בלה אלמוג הייתה משך שנים עורכת בכירה, מוכשרת מאד. משכילה ודעתנית, שיש לה מה לומר בנושאים שברומו של עולם. כמו אנשי תקשורת רבים, העוסקים במלאכה מאחורי הקלעים הייתה בלה אלמוג אלמונית. לפני שנים רבות הופיעה באיזו שעשועון מטופש בטלוויזיה [משהו בשם עשרה מי יודע]. ההופעה הזו הפכה אותה לדמות ידועה ומוכרת ועד היום מזהים אותה אנשים ברחוב כמי שהשתתפה באותו שעשועון.

כשלא אומרים כלום

מה יודעים מצביעי "יש עתיד" על כישוריו של יאיר לפיד? – שום דבר.

חוקר התרבות ניל פוסטמן מספר בספרו "לשעשע עצמנו עד מוות" על תכנית של טד קופל בה הופיעו שישה אישים בולטים, ביניהם הסופרים אלי ויזל וקארל סאגאן, המדינאים רוברט מקנמארה והנרי קיסינג'ר. זה אמור היה להיות דיון אינטלקטואלי בנושא הסכנה הגרעינית. בפועל דיבר כל אחד מן המשתתפים בסך הכל 5 דקות לא רצופות, איש מהם לא התייחס לדברי רעהו, איש לא הספיק להשלים רעיון או תיזה. בסופו של דבר לא הותיר ה"דיון" הזה שום רושם על הצופים.

גם אם נניח שיאיר לפיד לפיד הוא אינטלקטואל בסדר גודל של ישעיהו ליבוביץ, ומדינאי ברמה של דוד בן גוריון (ואפשר לנחש שהוא לא) – לא היינו יודעים על כך מהופעותיו בטלוויזיה, גם לא מטורו ב"ידיעות אחרונות" או מספריו. כי גם לפיד, למרות נוכחותו המושכת באולפן, כפוף לכללי הטלוויזיה המדלגת מתמונה לתמונה כל שלוש וחצי שניות. לא נותנת לדבר יותר מעשר שניות בממוצע. והמצלמה אוהבת בעיקר בדרנים ואת זה לפיד יודע לעשות טוב.

" הטלוויזיה היא בידור" , אומר פוסטמן, " בכך אין חידוש. מה שחמור הוא שהטלוויזיה הפכה את הבידור לתבנית הטבעית לייצוג הניסיון והמציאות… הבעיה איננה שהטלוויזיה משדרת נושאים משעשעים. הבעיה היא שכל הנושאים מיוצגים כבידור…"

המצב הפוסטמודרני הזה שהשפעת הטלוויזיה היא רק אחד מגילוייו הרבים מטביע חותמו על כל העולם כמובן. מן המפורסמות הוא שקנדי ניצח את ניכסון בוויכוח טלוויזיה כי המאפרת של קנדי הייתה טובה יותר וניכסון לא היה מגולח. ארנולד שוורצנגר נבחר למושל לא בגלל כישוריו הרוחניים. וכך גם רונאלד רייגן.

בתקופת נשיאותו של רייגן בארצות הברית יזם מישהו סרט מדהים: אוסף קטעים מכל הסרטים ההוליוודיים שבהם הופיע רייגן וההשוואתם לקטעים מנאומיו הפוליטיים. למרבית התדהמה והמבוכה נתברר כי בנאומיו הפוליטיים משתמש רייגן במשפטים שלמים הלקוחים מתוך סרטיו. אותן הבעות פנים, אותה שפת גוף.

רונלד רייגן [ויקישיתוף]

רייגן כנשיא שיחק את התפקיד של רייגן כאקדחן במערב הפרוע. כמו במערב יש גם בעולמנו טובים ורעים. הטוב השולף ראשון מנצח. רייגן שלף ראשון וניצח את ממלכת הרשע. הוא החליט על פיתוח תכנית מלחמת הכוכבים והאיץ בכך את קריסת האימפריה הסובייטית. זה היה הפי אנד כמו בסרטים. רייגן הוא דווקא דוגמא מוצלחת של בחירה וירטואלית. לא בטוח שיאיר לפיד הוא כזה. חוץ מזה רייגן לא הגיע לנשיאות היישר מסט הקולנוע. הוא כיהן שמונה שנים כמושל קליפורניה והצלי מאד בתפקיד זה.

לפיד הוא מנהיג וירטואלי שבוחריו העניקו לו כוח פוליטי בזכות בדרנותו. וכך קיבלנו מנהיג מפלגה שתקבע את סדר היום הציבורי בשנים הבאות [או עד שתימוג כמו מפלגתו של האבא, טומי לפיד].

מה המורשת שהותיר אבא טומי לפיד בתפקידו כשר המשפטים?
הוא נזכר בסבתא שלו מן השואה והשווה את מצבה למצב הפלסטינים בעזה. הוא פעל בנחרצות לבחירת עדנה ארבל לעליון והצהיר כי הוא לא מוכן שנייר הטואלט שלו יהיה כשר בגלל הכפייה של החרדים.

האם צמח לנו מנהיג חדש?

אינני יודע וגם בוחרי לפיד אינם יודעים. כמעט כל מנהיגי המדינה בעבר הגיעו להנהגה לאחר שורה של פעילויות ציבוריות או צבאיות, שבהן הוכיחו את יכולתם.
בן גוריון, אשכול, גולדה, רבין, בגין, שמיר, ברק, שרון, פרס, נתניהו. כך הדבר גם בארצות הברית שבה המועמד לנשיאות חייב לגלות יכולת מוכחת בעולם העסקים, בתפקידי מושל או בפעילות בקונגרס.

אצלנו, היחיד שהגיע לראשות הממשלה מתוך עסקנות ותככנות הוא אהוד אולמרט, שכמו לפיד החל דרכו בעיתון "במחנה". גם ציפי לבני קורצה מאותו חומר. בשני המקרים ראינו את התוצאות.

לשבחו של יאיר לפיד ייאמר שהוא לא התיימר להציג עצמו כמועמד לראשות ממשלה. זאת בניגוד לשלי יחימוביץ'. אצלה עלה לראש אותו חומר שבתפילה נאמר כי שפין בו את הציפורן במקדש. הייתה לה החוצפה להציג עצמה כראש ממשלה.

על תגובת הציבור אפשר לומר שהחזיר את שלי למקומה הטבעי [ואת חיסולה השאירו לסכינאים המסורתיים של מפלגתה]. ליאיר לפיד נתן הבוחר את ההזדמנות לרכוש ניסיון ולהוכיח שהוא הרייגן הישראלי, או שיסיים את הקריירה שלו כאביו.

בכל מקרה הייתי ממליץ לכל אחד מרבבות המצביעים שנתנו קולם ללפיד בבחירות לראות את "שושנת קהיר הסגולה" . זה יעזור להם להבין מה הסיכוי שאדם כמוהו יקים תנועה מציאותית שהיא בת קיום.


הערה: מאמר זה הוא עיבוד ועדכון של מאמר שפורסם בתאריך 16 ביולי 2004 והתייחס למפלגת "שיחנוי" של טומי לפיד, אביו של יאיר לפיד
ראה

סרטונים

פלונטר יאיר לפיד

http://www.youtube.com/watch?v=gvGBhvbkDIE&feature=em-subs_digest-vrecs

ב. מיכאל על יאיר לפיד

 

שטיפת המוח כסכנה אסטרטגית

http://www.zeevgalili.com/2004/09/294

הצפרדע המבושלת וסכנת הטלוויזיה

הבורות של יאיר לפיד 

לפיד נמר של נייר  – אריה אבנרי
http://www.avneri-a.co.il/blogInside.asp?id=752

תגובות

"היזהר בבני סופרים"

בלוגך המכובד מזכיר את הסופר הגדול ההוא כשנשאל איזה ספרים קרא, השיב, אני איני קורא ספרים, אני כותב אותם… עצתי לך, כתבן סופר,הזהר בבני סופרים שמהם ייצא אדם, מענטש ואפילו ח"כ שונה,שאינו גנב, מגיע לו הצ'אנס שהכניס אותו לכנסת כבעל המפלגה השניה בגודלה לאחר כשנה בלבד כשכולם גיחכו על היהיר הזה, הסר מסכת העיתונאי-מבקר-מגחך מפניך והתמודד כמוהו, היה ותוכיח עצמך, אוריד כובעי, אך בינתיים, הזהר בדבריך. כל טוב,

 ואגה

תשובה

מר ואגה הנכבד.

אם היכרותך עם יאיר לפיד דומה להיכרותך אותי ,אתה צריך לשקול פעמיים את דבריך. אני עדיין נמנה עם האנשים שקוראים יותר מאשר כותבים ואם יש לך זמן אשלח לך ביבליוגרפיה. איני משמיץ את יאיר לפיד אלא מעלה שאלה חיונית במציאות הפוסטמודרנית: מה הקשר בין המציאות ובין הייצוג שלה. מה היכולת שלך לדעת מה מסוגל לפיד לעשות מעבר להצגת פניו היפים בטלוויזיה ולהפריח סיסמאות. אולי הוא גאון נסתר, בן גוריון מספר שניים שימציא את מדינת ישראל מחדש. אולי הוא גאון כלכלי שיוציא אותנו מהבוץ. כתרגיל מחשבתי שאל עצמך מה היו סיכויי רשימת יש עתיד להגיע למה שהגיעה אילו בראשה לא היה עומד כוכב טלוויזיה אלא כל אחד מתריסר וחצי האנשים שמאחוריו [שחלק מהם עתירי מעש]. הדוגמה של אביו מלמדת. בתנועה שאליה הצטרף לפיד האבא היו כמה אנשים בעלי שעור קומה, אך התנועה דשדשה עד שבא טומי והפך אותה לתנועה גדולה. וזאת בזכות הפה הגדול שלו בעיקר בפופוליטיקה. ראינו איך נגמרה "שינוי" וזה כנראה יהיה הסוף של יש עתיד. נחיה ונראה.

בברכה

זאב גלילי

פורסם בקטגוריה אישים פוליטיים, טלוויזיה, סרטים, פוליטיקאים, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

16 תגובות בנושא הפוליטיקה כתכנית ריאליטי – יאיר לפיד כגיבור מסרטי וודי אלן

  1. פינגבאק: הצפרדע המבושלת והסכנה האסטרטגית שבטלוויזיה | היגיון בשיגעון

  2. פינגבאק: נפתלי בנט – משיח השקר הוירטואלי | היגיון בשיגעון

  3. פינגבאק: מכתב גלוי לנפתלי בנט | היגיון בשיגעון

השאר תגובה