כמה קווים לדמותו של דב שילנסקי ז"ל
בשנת 1998 נתבקשה הכנסת להכריע אם לבחור בנשיא בעל עבר פלילי, דב שילנסקי, לבין נשיא עם עבר מפואר – מפקד חיל האוויר עזר ויצמן. הכנסת בחרה בויצמן ובדיעבד נתברר שלמרות עברו המפואר היה ויצמן בעל עתיד פלילי – קיבל שוחד וסולק מכס הנשיאות בבושת פנים..
פצצה במשרד החוץ
דב שילנסקי, שהלך בימים אלה לעולמו, היה אכן בעל עבר פלילי. פלילי אבל ללא קלון. להפך, עם הרבה כבוד. שילנסקי נעצר ב-5 באוקטובר 1952, בקומת המרתף של בניין משרד החוץ בקריה בתל אביב, כשבתיקו מטען חבלה – פצצת זמן (ובה אצבע חומר נפץ מתוצרת לח"י שקיבל מידי יעקב חרותי).. הוא הואשם כי הוא חבר במחתרת אשר התכוונה לפעול נגד הסכם השילומים, נידון ל-21 חודשי מאסר, ושוחרר לאחר שריצה שני שליש מתקופת המאסר. ארבע שנים לאחר מעצרו אמר בראיון: "גם היום אני מאמין שהדבר הזה היה צריך להיעשות ואני גאה שאני האיש שעשה זאת".
שילנסקי לא היה חבר בשום מחתרת וגם לא התכוון לפוצץ את המטען. הוא עשה את המעשה כדי להביע מחאה בהסכם השילומים עם גרמניה – הסכם שפילג אז את העם ועורר תגובות חריפות הפגנות המונים שבאחת מהן ניסו המפפגינים לפרוץ לאולם מליאת הכנסת. שילנסקי הועמד לדין ולאחר ששילם את חובו לחברה והשתחרר החל ללמוד משפטים.
תלמיד משפטים שהתפרנס כמגיה
הכרתי את שילנסקי כשהייתי עורך חדשות צעיר בעיתון "חרות", שהודפס ב"דפוס ישראל" שליד גשר רידינג בתל-אביב. שילנסקי עבד כמגיה בעיתון במקביל ללימודי המשפטים.
לימים נעשה לפרקליט ועשה קריירה משפטית מזהירה. עבר לפעילות פוליטית מצליחה והגיע לתפקיד יושב ראש הכנסת ולמועמד לנשיא המדינה מטעם הליכוד.
קוראי "מקור ראשון" הוותיקים זוכרים בוודאי כי קראתי לפעול לבחירתו של שילנסקי. נימקתי את קריאתי הן ברקורד הציבורי של שילנסקי והן בהיכרותי האישית עמו.
שילנסקי הוא מה שקוראים "בן-אדם", תרגום דהוי מאד למונח היידי "מענטש".
מה זה "מענטש"
ליאו רוסטן, בעל הלכסיקון , THE JOYS OF YIDDISH אומר כי "מענטש" הוא מושג שהיהודי גדל על ערכיו מילדותו. תהיה "מענטש" אומרת האמא היהודייה לילד, חדשות לבקרים. להיות "מענטש" זה השבח הגדול ביותר ולהגיד על מישהו שאיננו "מענטש" זה הגנאי הגדול ביותר.
להיות "מענטש", אומר רוזן, איננו קשור כלל להצלחה, עושר, סטטוס חברתי. שופט יכול להיות ז'לוב, מיליונר יכול להיות ממזר, פרופסור יכול להיות שלומיאל ודוקטור יכול להיות קלוץ.
קנה המידה ל"מענטש" הוא אופי, יושר, הגינות, אצילות, חוש לצדק, עדינות.
עזרה ללא גבול
אני יכול לומר בלא הסתייגות כי כל התכונות האלה הולמות את שילנסקי. פעם פניתי אליו בבקשת עזרה כאשר אחד הכתבים שהייתי ממונה עליהם נקלע לסיטואציה טראגית. שילנסקי הביע נכונות לתרום מכיסו רבבות דולרים כדי לסייע לאותו כתב (שהיה קרוב משפחה שלו). למרבית הצער לא הספיקה עזרתו כדי למנוע את הטרגדיה.
שילנסקי לא עזר רק לבני משפחה. במהלך הקריירה שלו, הן כמשפטן הן כאיש ציבור וחבר כנסת, הייתה אוזנו כרויה לכל מי שפנה אליו ותמיד עזר. במיוחד חולל נפלאות בעזרה שהגיש לאחיו ניצולי השואה.
נשיא ניצול שואה כסמל
חשבתי ששילנסקי ראוי להיות נשיא לא רק בשל תכונותיו ואישיותו. מינוי נשיא ניצול שואה היה לו ערך חינוכי וסמלי לדור השואה והתקומה. (בזמן השואה היה חבר במחתרת בגטו שאוולי שבליטא, שהה במחנות שטוטהוף ודכאו. לאחר המלחמה היה ממפקדי תנועת אצ”ל בגרמניה וברומא. לאחר מכן עלה לישראל בשנת 1948 בספינה "אלטלנה").
אילו שילנסקי היה נבחר לנשיא היה מגלה ודאי מידת הרחמים כלפי אנשים הראויים לחנינה ולא נוהג באטימות כפי שנהג ויצמן, שעקרונית דחה כמעט כל בקשה לחנינה.
על אצילותו של שילנסקי ניתן היה ללמוד בעת שרואיין לתוכנית רדיו. המראיינת ביקשה את תגובתו לגילויים על פרשיות השוחד שקיבל ויצמן. היא ניסתה ממש בכוח להוציא מפיו איזו השמצה, איזו מילה רעה, איזו שמחה לאיד. שום דבר. שילנסקי שמר על שתיקה אצילית.
מה בין "באלעבאטיש" יהודי ואמריקני
רוזן אומר בלכסיקון שלו, שאחת מתכונותיו של ה"מענטש" היא להיות "באלעבאטיש".
בתרגום מילולי משמעותו בעל בית. בתרגום עמוק יותר: אדם מיושב בדעתו.
והוא מביא סיפור שאינו ממין העניין אבל יש בו קמצוץ הומור יהודי. ומתאים לספר סיפור הומוריסטי לציון זיכרו של אדם שעבר שבעת מדורי גהינום ושמר תמיד על אופטימיות וחוש הומור.
מעשה בתייר מטקסס שטייל ברחבי הנגב. כאשר הבחין בבית "באלעבאטי" עצר, הקיש על הדלת וביקש כוס מים. בין הטקסני והיהודי התפתחה שיחה.
שאל הטקסני מה גודל האחוזה שלך?
השיב היהודי: בחזית 20 מטר ובעורף כמאה מטרים לפחות.
אמר הטקסני כשאני יוצא מן האחוזה שלי ונכנס למכונית אני נוהג ונוהג ונוהג עד הערב וגם אז אינני מגיע לקצה החווה שלי.
השיב היהודי: כן, גם לי יש מכונית כזו.