"יהודים ערבים" – מאלבר ממי ועד יהודה שנהב האם יש בסיס לרעיון ההזוי

נתגלגל לידי ספרו של יהודה שנהב "היהודים הערבים", שראה אור בשנת 2003. הכתיבה של שנהב – כמו כתיבתם של חבריו השמאלנים, הפוסט-מודרניים, פוסט-ציונים, פוסט-יהודים – היא "מייבשת מוח". זו הגדרה שנתן פעם חברי אמנון לורד, שמומחיותו בספרות המרכסיסטית הכשירה אותו לבחון ספרות זו. היא שוטפת את מוחך בים של מונחים ובמשפטים מפותלים שאין להם סוף.

היהודים הערבים שער הספר

הואיל ולספר הזה קדמו מאמרים ארכניים של שנהב וחבריו אפשר לחסוך את הצורך בקריאתו ולדון ברעיון ההזוי העומד במרכזו – "יהודים ערבים". כבר דנתי בנושא בכמה מאמרים (ראה קישורים בסוף המאמר) ואני חוזר לדון בו בכלי ביקורת חדשים.

המצאה של אלבר ממי

הראשון שטבע את המושג "יהודים ערבים" הוא הסופר היהודי-צרפתי אלבר ממי (שמו המקורי: מרדכי אלכסנדר בנילוש), בספרו "נציב מלח". הספר מתאר את התלבטותו של ילד יהודי שנולד בגטו היהודי בטוניסיה, את היחשפותו לתרבות הצרפתית ואת בעיות הזהות. הוא דומה בתולדות חייו ובהתלבטויותיו ליהודים המערב אירופיים, שנחשפו לתרבות עולם עם האמנסיפציה וניסו להיות "יהודי בביתך וגרמני בצאתך".

אלבר ממי ( אתר יהדות תוניסיה

אלבר ממי ( אתר יהדות תוניסיה

מיצירתו של ממי אפשר להבין שאת הקשר שלו ליהדות לא הצליח לנתק לגמרי, להיות צרפתי ככל הצרפתים לא הצליח. מאידך יש לו זיקה לתרבות היהודית ולתרבות הערבית שבתוכה בגר עד שהיגר לצרפת. הוא אינו ציוני אך בכתיבתו המאוחרת מצא איזו נוסחה המתיישבת עם הציונות.

 

יהודים ברובע היהודי של טריפולי 1925

יהודים ברובע היהודי של טריפולי 1925

הזן הישראלי של "יהודים ערבים" שונה לגמרי.

סמי שיטרית הצביע בל"ד

מבחינה מספרית מדובר בקבוצה קיקיונית של אינטלקטואלים יוצאי "עדות המזרח". כולם שמאלנים, פוסטמודרניים ואנטי ציונים, עד כדי שנאה ממש לכל מה שמייצגת "המדינה הציונית-אשכנזית".

התיאוריה שלהם אומרת: בארץ מוצאנו הערבית היו לנו חיים נפלאים. פיתחנו שם תרבות יהודית-ערבית שהציונות האשכנזית מחקה מאתנו והפכה אותנו למיעוט מדוכא, כשם שדיכאה את הפלסטינים. הביטוי הפוליטי של קבוצה זו הוא "הקשת הדמוקרטית המזרחית", שאחד ממייסדיה סמי שלום שיטרית, הצביע בל"ד והסביר: "אני חייב לתמוך בקבוצה המדוכאת ביותר כאן".

אלה שוחט: לא לעליית יהודים

אחת מהאידיאולוגיות הראשיות של התפיסה היהודית-ערבית היא פרופסור אלה שוחט, חוקרת קולנוע, היושבת שנים רבות בניו יורק.

בספר על הקולנוע הישראלי היא קובעת כי ה"יהודים-ערבים" והפלסטינים הם קרבנות של הציונות. לפי שוחט, חילופי האוכלוסין בעקבות מלחמת העצמאות גרמו נזק לשני הצדדים. הפלסטינים היו צריכים להישאר במקומם ולא היו הופכים פליטים ויהודי ארצות האיסלם גם הם היו צריכים להישאר במקומם ולא היו סובלים מן הדיכוי הציוני. היא לא מתנדבת לחזור למדינה ערבית וחיה בינתיים בניו יורק. (ובהזדמנות זו משהו על סגנון כתיבתה של הפרופסורית מניו יורק. הספר על הקולנוע הישראלי הוא ספר פוליטי, אך הוא דן גם פה ושם בקולנוע. הנה משפט אחד מתוך הספר: ״הווייריזם המילולי של הדמויות הוא מטאפורה על הפאסיביות ואי המעורבות הסקופופילית של הפרוטגוניםטים״
לזה אולי מתכוון אמנון לורד כשהוא מכנה את כתיבתם "מייבשת מוח".

סימון ביטון: סרט הצדעה לעזמי בשארה

אידיאולוגית אחרת של היהודים-ערבים היא במאית סרטי התעודה סימון ביטון, ילידת מרוקו שגדלה בישראל וחיה בצרפת. היא הפיקה שורה של סרטים אנטי ציוניים (ביניהם סרט על עזמי בשארה). בראיון עיתונאי היא מספרת: "כשאני מגיעה לעיר ערבית, אחרי חמש דקות אני נוחתת בשוק, ממששת את הבדים, שואלת על התבלין הזה וההוא, מוצאת את עצמי מוקפת בכל השכונה, שומעת מה הבדיחה האחרונה על מובארק". גם היא אינה מתנדבת משום מה להתגורר בארץ ערבית.

   

עזמי בשארה בכרזת תעמולה

 

עזמי בשארה בכרזת תעמולה

 יהודה שנהב: שני דורות של הגמוניה אשכנזית

בסוף שנת 1996 פרסם יהודה שנהב במוסף "הארץ" מאמר בשם "קשר השתיקה", בו טען כי קיים קשר שתיקה "בין הקומיסרים האידאולוגיים של הציונות המגשימה לבין האינטלקטואלים של השמאל הישראלי בן ימינו… זו הסכמה שבשתיקה בין שני דורות של הגמוניה אשכנזית – כלפי הבעיה המזרחית".
 כן טען שנהב כי הוקעת העוול שנעשה לפלסטינים על ידי השמאל הציוני וההכרה (לכאורה) בסבלם נעשו משום שהדבר אינו מסכן את מעמד האינטלקטואלים האשכנזים כקבוצה תרבותית הגמונית בתוך החברה הישראלית ולא כמעמד כלכלי. הפלסטיני "מספק את זרי הדפנה של ההומניזם, את העמדה היוקרתית של שוחטי פרות קדושות ושואפי שלום", אך מסומן כ"אחר" שניתן להרחיקו מחוץ לגדר. זאת, בניגוד למזרחים, שאותם "אי אפשר להפוך ל'אחר' או להוציא אל מחוץ לגדר. לכל היותר, אפשר לבנות כבישים עוקפי עיירות פיתוח ושכונות עוני". הכרה בעוולות שנעשו למזרחים הייתה מחייבת את שינוי ההסדרים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים במדינה, שינוי שההגמוניה לא הייתה מוכנה לשאת. משום כך, טען שנהב, ‏נובע פֶ‏רץ ההתכחשות לנושא העדתי והניסיון לגמדו, עד כדי הפיכתו לטאבו. 
 
אני חייב להודות שאני מסכים כמעט בפה מלא עם התיזה הזו של שיטרית. שתי דוגמאות יספיקו. נתן זך וחיים חפר. שניהם לוחמים ללא חת למען הפלסטינים אך מגלים גזענות חשוכה כלפי יהודים יוצאי המגרב.

 עם של תריסר אינטלקטואלים

 העם הדמיוני הזה הקרוי "יהודים ערבים" מונה קומץ שניתן לספור על אצבעות יד אחת ובקושי שתיים: סמי שלום שטרית, שוש גבאי, יהודה שנהב, יוסי דהאן, יוסי יונה, יצחק ספורטא, משה קריף, ויקי שירן, חנה אזולאי הספרי, דודי מחלב. זה פחות או יותר העם היהודי-ערבי.

הם מהווים מיעוט מבוטל בתוך הציבור של יוצאי ארצות האיסלם. ציבור זה מתעב את אנשי השמאל, במיוחד את אלה מתוכם שהתבוללותם באליטות האשכנזיות גרמה לכך שהפכו שמאלנים כמו האליטות האשכנזיות. התיאוריה של ערבים יהודים נותנת להם מפלט של זהות שהם עצמם איבדו.
לגבי הערבים אין לציבור יוצאי מדינות ערב שום אשליות. שום תאוריה פוסט מודרנית לא תזיז אותם מניסיון החיים של דורות תחת שלטון איסלמי מדכא.

מיתוס חסר בסיס

פניתי בשעתו לפרופסור אליעזר בשן מאוניברסיטת בר-אילן בשאלה האם יש יסוד למיתוס הזה של "יהודים ערבים".

פרופסור בשן, הוא מומחה בנושא יהדות המזרח ופרסם עשרות ספרים, מאמרים וערכים אנציקלופדיים בנושא.

התיאור האידילי הזה של חיים הרמוניים בין יהודים לערבים,, אומר פרופסור בשן, הוא חסר בסיס היסטורי. מתייחס בקושי לתקופה הקצרה בה היו מדינות מוסלמיות נתונות לשלטון אירופי. במרוקו משנת 1912 ובאלג'יריה משנת 1830. במרוקו הייתה שכבה של חכמים גדולי תורה, אך היא הייתה שיכבה דקה מאד. ההמונים שהיו עניים מרודים לא קיבלו חינוך יהודי אלא ברמה נמוכה (כפי שמעיד בספריו הרב דוד עובדיה, יוצא מרוקו שהיה לחבר מועצת הרבנות הראשית בישראל).

פרופסור אליעזר בשן (באדיבות המצולם)

פרופסור אליעזר בשן

החינוך של "אליאנס"

לתוך החלל הזה נכנסה מערכת החינוך הצרפתית שהעניקה לתלמידים היהודים חינוך כללי, אך הייתה הרסנית מבחינה יהודית וציונית. המורים הצרפתים של "אליאנס" – כך מספר הרב דוד עובדיה בזיכרונותיו – הורו לילדים היהודיים להוריד את כיסוי הראש ולשנות את שמותיהם. אתה לא ראובן אמרו לתלמיד היהודי, שמך מעכשיו רוברט.

אדולף כרמיה מייסד אליאנס  - ויקישיתוף

אדולף כרמיה מייסד אליאנס - ויקישיתוף

גם חלק מן המוסלמים היו שותפים לתהליך הזה ומכאן המיתוס של שותפות תרבותית יהודית ערבית. אך מה היה לפני שהגיע השלטון הצרפתי?

להשפיל את היהודים

מעמדם של היהודים בארצות שבשלטון מוסלמי מעוגן בקוראן ובפרשנות שניתנה לו במהלך הדורות. בקוראן נאמר כי היהודים רשאים לחיות תחת שלטון מוסלמי בתנאי שיכירו בעליונות האיסלאם, ישלמו מס גולגולת ויצייתו לשורת הגבלות שההשפלה במרכזן. ההשפלות נקבעו על ידי ח'ליפים וסולטאנים במהלך הדורות וקובצו במסמך בשם "תנאי עומר".

רשימת ההשפלות

בין ההגבלות וההשפלות הכלולות במסמך הזה:

• אסור לבנות בתי כנסת חדשים, שלא היו קיימים בתקופה הטרום איסלאמית;
• אסור ליהודי לשאת נשק ולרכב על סוסים או פרדות, אלא על חמורים בלבד כשהרגליים בצד החמור;
• בתי יהודים לא יהיו גבוהים מאלה של מוסלמים;
• נשים יהודיות לא ירחצו יחד עם נשים מוסלמיות במרחץ;
• אסור ללבוש בגדים מוסלמים או לחקות אותם;
• ירושת נפטר שייכת לשלטון עד שהיורשים יוכיחו זכאותם על פי הדין האיסלאמי.

יהודי תוניסיה במאה ה-19

יהודי תוניסיה במאה ה-19

מי שעובר על הכללים הללו מאבד זכותו לביטחון על רכושו ועל חייו.

גזרות נוספות

לא תמיד יישמו את כל הגזרות הללו וגם נמצאו דרכים לעקוף חלק מהן, כמו בניית בתי כנסת. היו שליטים ( בעיקרבמרוקו ) שהיטיבו עם היהודים. אבל שליטים אחרים הוסיפו גזרות, הגבלות והשפלות.
גזרות אלה כללו:
• עבודות כפיה ללא שכר (כולל בשבתות ובמועדים);
• עבודות בזויות כמו ניקוי ביוב, פינוי נבלות, מליחת גולגלות של מורדים שראשיהם נערפו;
• האכלת חיות טרף של הסולטן;
• הליכה ללא נעליים בצאתם מן האזור היהודי לאזור המוסלמי כולל בחורף;
• היו מוסלמים שהיו משליכים זכוכית וגחלים לוחשות במקום שהיו היהודים עוברים יחפים;
• יהודי היה חייב לתת כבוד למוסלמי ברחוב, לרדת מהחמור אם רכב עליו, לדבר עמו תוך כריעה על הברכיים, לבחור במסלול בו המוסלמי אינו הולך ואם פגש במוסלמי בדרך היה חייב לעבור לצד השמאלי של הרחוב;
• ליהודים היה אסור להרים קולם בתפילה;
• עדותם לא הייתה קבילה בבית המשפט המוסלמי בתביעה נגד מוסלמי ועדותו של מוסלמי נגד יהודי הייתה תמיד קבילה.

בכל התקופה שקדמה לפרוטקטוראט הצרפתי סבלו היהודים, בנוסף לגזרות הרשמיות, מהתנכלויות בלתי פוסקות שכללו פגיעות גופניות, רציחות, מעשי אונס , שוד, גרושים, שריפת בתי כנסת, שריפת ספרי תורה, אילוץ יהודים לבצע עבודות בשבתות, איסור תקיעת שופר, איסור הרמת קול בתפילה, איסור תפילה במניין, איסור לימוד ילדים וגם גרוש יהודים מכפרים שלמים ושריפת בתיהם.

כזו הייתה ההרמוניה היהודית ערבית במהלך הדורות.

בין "ספרדים" ל"מזרחיים"

שאלה אחרת העולה מאליה בעקבות התיאוריה ההזויה על "יהודים-ערבים" היא: מי הם ה"מזרחיים", המוזכרים בשיח הציבורי כאילו היו קבוצה הומוגנית. מה המשותף לספרדי שגורש מספרד והגיע לבריטניה, להולנד או לאיטליה לבין ספרדי שהגיע למרוקו או לטוניסיה. מה המשותף בין מגורשי ספרד וצאצאיהם לבין יהודי המגרב שמוצאם איננו מספרד. ומה המשותף לכל הקרויים "ספרדים" לבין יהודי תימן, בבל, אירן, כורדיסטאן ואזורים אחרים.

ילדי משפחה יהודית לפני ההשפעה הצרפתית - אתר יהדות ת תוניסיה

ילדי משפחה יהודית לפני ההשפעה הצרפתית - אתר יהדות ת תוניסיה

על כך דן בהרחבה פרופסור חיים בן ששון בספרו "רצף ותמורה" שפורסם בשנת 1984 (עם עובד, ספריית אופקים)

האם יש "עדות המזרח"

בן-ששון מצביע על ההבדלים הגדולים בין העדות השונות שנצררו יחד בביטוי "עדות המזרח". יהדות צפון אפריקה בעת החדשה – והמדובר הוא בשכבות העליונות של יהדות זו – הושפעה השפעה רבה מן השלטון הקולוניאלי הצרפתי. היהודים חשו עצמם כצרפתים גמורים והיו גאים בכך. הם קיבלו באהבה את התרבות הצרפתית וגם נהנו מן השלטון הצרפתי שדאג לקידומם החברתי והכלכלי. הסתלקות השלטון הצרפתי מן המגרב שללה מיהדות זו את יכולת הקיום במדינות אלה.

יהדות בבל לעומת זאת, הייתה נתונה להשפעת האימפריאליזם האנגלי ואין להשוות כלל את יחסה לשלטון האנגלי ולתרבות האנגלית ליחס היהודים במגרב לתרבות הצרפתית ולשלטון הצרפתי. יהודי תימן שונה הן מיהדות בבל והן מיהדות המגרב . היא דומה, אומר בן ששון, יותר ליהודי תחום המושב של מזרח אירופה.

לכן: כל המושג של "יהודי המזרח" המניח מסגרת משותפת של רקע ומורשת לכלל היהודים שחיו במדינות ערב (ובמדינות שבהן שפת הדיבור של היהודים לא היתה יידיש) איננו נכון בהווה ולא היה נכון בעבר.

עקירה מתרבות לפראות

יהודי ספרד אהבו את ספרד הנוצרית וראו בגרושם לארצות האיסלאם עקירה מעולם של תרבות אל עולם של פראות ושל תרבות נחותה. יהודי ספרד יצאו מספרד עם פטריוטיזם ספרדי-נוצרי והם דומים במידת מה ליהודי גרמניה ערב השואה ואחריה.

יהודי ספרד התפזרו לגלויות רבות שבהן כבר היו קהילות יהודיות מושרשות. בכל מקום אליו הגיעו יהודי ספרד הם הפכו, תודות לעושרם התרבותי, לשכבה המנהיגה.

יהדות ספרד לא הגיעה לתימן וגם לא לבבל. לא כל יהודי ספרד הגיעו לארצות האיסלאם. חלק ממגורשי ספרד הגיעו למדינות מערב אירופה. המרכזים הבולטים של פזורה זו היו באמסטרדם, המבורג ולונדון. החיד"א (חיים יוסף דוד אזולאי), שסייר בארצות רבות ותאר את יהודיהן בתקופת המהפכה הצרפתית, מתאר את קהילת בורדו וקהילות אחרות בדרום צרפת כקהילות של יהודים ספרדים שהתפתחו תרבותית ממגע עם העולם הנוצרי. אחרי המהפכה הצרפתית ניתנו זכויות אזרחיות קודם ליהודי ספרד ורק אחר כך ליהודי אשכנז.

מורשת היהדות הספרדית הפכה, לדעת בן ששון, למוקד של התרבות היהודית המודרנית, כפי שהתגבשה בהשכלה היהודית הגרמנית במאות השמונה עשרה והתשע עשרה

השכבות העליונות נתלשו

שונה היה גורלה התרבותי של יהדות ספרד שהגיעה לצפון אפריקה. מה שקרה ביהדות זו הוא שהשכבות העליונות שלה נתלשו מן השכבות הנמוכות בממדים שלא אירעו בשום יהדות אחרת. "משום כך, כשחוזרים למסורת, נוח לחזור אל המימונה ולא אל כתבי היד, ואז עושים עוול למורשת".

ריקודים, אומר בן ששון, הם דבר גדול אבל לא זאת המורשת היהודית. הפולקלור והאתניות היא הסכנה הגדולה ביותר האורבת לעושר התרבותי.

כדי להמחיש את השפעת התרבות הצרפתית על השכבות העליונות של יהודי צפון אפריקה מביא בן ששון ציטוט מן הרומן האוטוביוגרפי שכתב הסופר היהודי אלבר ממי ("נציב מלח"). ממי מתאר את הרגע בו רשמו אותו הוריו ללימודים בבית ספר תיכון שהיה בשולי רחוב היהודים. ועל כך כותב ממי: "בשבילי לבשה הכניסה לתיכון דמות של כניסה לעולם … פתחתי במסע אל הדעת. יש ואני הוגה באימה במחשכים שבהם הייתי עלול להיות שרוי… להיות בור מדעת שהוא בור, כשם שנעלם מכמה דגי מצולות עצם דבר קיומו של האור". ובמקום אחר אומר ממי, כשהוריו מבררים אם ינהג מנהגי אבלות לאחר מותם, כי "לא ישחק את המשחק הזה".

אוצרות גנוזים

בן ששון אומר שממי מייצג עמדה המזכירה את יהודי מרכז אירופה ומערבה במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה שפנתה אל ההשכלה ואל הדעת וראתה את העולם היהודי ממנו באה כעולם חשוך. ההבדל בין שתי התופעות הוא שבאירופה הייתה הפניה של היהודים אל מסגרות לאומיות חיות ואילו בצפון אפריקה הייתה הפנייה אל דפוסים אימפריאליסטיים.

המשבר הזה של יהדות צפון אפריקה גרם לכך שרוב יצירותיהם של חכמי היהודים שבצפון אפריקה מוטלות בכתבי יד. זו מורשת עצומה של פירושים לרש"י, דרשות, תקנות ועוד.

מה גרם לכך שכל האוצרות האלה גנוזים עד היום? פרופסור בן ששון סבור שהיא תוצאה של ההשפעה הצרפתית . "מעולם לא הצליחה תרבות כלשהי בכך כמו שהצליחה התרבות הצרפתית".

גלות ללא בתי דפוס

לגניזתה של יצירת חכמי צפון אפריקה יש גם סיבה טכנית. כמעט ולא היו בתי דפוס בצפון אפריקה. ואכן, ב"אוצר הספר העברי" המצוין של ישעיהו וינוגרד מצאתי כי רק שלושה ספרים הודפסו בתוניס ורק ארבעה ספרים הודפסו בקהיר. (ה"אוצר" כולל ספרים שנדפסו מ – 1469 ועד שנת 1863).

מה ארע לה ליהדות זו שאיבדה את הסגולה האופיינית ביותר לכל תפוצות ישראל, שבכל מקום אליו הגיע מניין יהודים הקימו מייד דפוס? חידה היא. למען ההשוואה בתפוצות אחרות של גולי ספרד הודפסו אלפי ספרים: קושטא 732 מנטובה 617 ליוורנו 1275 ונציא 2207 ועוד.

יהודה שנהב  -ויקיפדיה

יהודה שנהב -ויקיפדיה

מה המסקנה האקטואלית מן הדברים הללו ?

המסקנה היא שיש מורשת יהודית אדירה של יהודי צפון אפריקה הסגורה בפנינו. יש לחלץ את היצירה הזו מן הגניזה, לא על ידי טיפוח הפולחן האווילי של יהודים-ערבים, לא על ידי שיבה לחיקוי והתבוללות, (בעבר בתרבות צרפת ובימיננו בתרבות הפוסט) אלא על ידי שיבה למקורות שלנו. זו משימה של כולנו לא של "יהודי המזרח".
קישורים

הפתולוגיה של הקשת הדמוקרטית המזרחית
http://www.zeevgalili.com/?p=251

הגרסה האשכנזית לקשת הדמורטית המזרחית
http://www.zeevgalili.com/?p=222
חיים חפר  -גזענות בורות ופרס ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=10373

גזענותו של נתן זך
http://www.zeevgalili.com/?p=10153

ההמצאה האווילית של "יהודים ערביים"

http://www.zeevgalili.com/?p=11083

בין המהפכה האשכנזית למהפכה הספרדית
http://www.zeevgalili.com/?p=11101

פורסם בקטגוריה אקדמיה, היסטוריה יהודית, מזרחיים, פוסטמודרניזם, שמאלנות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

22 תגובות בנושא "יהודים ערבים" – מאלבר ממי ועד יהודה שנהב האם יש בסיס לרעיון ההזוי

  1. פינגבאק: אהוד ברק מתנצל בשם מפא"י ההיסטורית בפני עדות המזרח בנוסח "האנס המנומס"

  2. פינגבאק: מי הרג את אוסמה בן-לאדן? | היגיון בשיגעון

השאר תגובה