בשנות התשעים של המאה הקודמת היה אליהו שפייזר אחד האנשים החזקים ביותר במפלגת העבודה. הוא הגיע למעמדו לאחר שמילא שורה של תפקידים בכירים: מזכיר מחוז תל אביב, מנהל לישכת המס, חבר כנסת, יו"ר ועדת הכלכלה, סגן ראש עיריית תל אביב (בתקופת רבינוביץ') ועוד.

הוא היה המביא והמוציא בקבוצת "יחדיו" של המפלגה שקבעה את המינויים. מי ירום ומי יישפל. בכיסו של שפייזר היתה מונחת הבטחה של שמעון פרס, שאותה נשא פרס גם בהופעה מומבית למנותו למזכיר המפלגה.

 

שפייזר היה תמיד עוף מוזר במפלגתו. הוא לא היה עסקן מן השורה. היה יוצא דופן בתחומים רבים. כמוסמך למשפטים ולכלכלה חש עצמו בלתי תלוי בקריירה הפוליטית. הוא היה גם שונה ממרבית חבריו ברמה האינטלקטואלית שלו, בהשכלתו הרחבה ובהרגל (המגונה מאד במישור הפוליטי) לקרוא ספרים ממש.

שפייזר, בניגוד לחבריו, לא התייחס ברצינות תהומית לכל התפקידים שמילא. לא שיחק את המשחקים הצבועים של "תן וקח". הירבה לצפצף. הצפצוף בא לביטוי בראייה פילוסופית של החיים בכלל ושל החיים הפולייטיים בפרט. הוא בא לביטוי גם בגילויים של אירוניה והומור.

בשנת 1988 פירסם שפייזר את הספר "פוליטיקה שימושית – החוקים האמיתיים של המשחק". בספר זה נתן שפייזר ביטוי לניסיונו הפוליטי ולהשקפתו על הפליטיקה, על הפוליטיקאים, הבוגדנות, הצביעות המוגבלות, השחיתות.

 

הספר הזה היה נבואה שהגשימה את עצמה, הן לגבי שפייזר עצמו והקריירה הפוליטית שלו והן לגבי מפלגתו. לא רבים מבין עסקני המפלגה קראו את ספרו. (לאיזה עסקן יש זמן לקרוא?). . אך בידי יריביו הוא שימש עילה מצויינת לחתור תחתיו. ביום בהיר אחד, לפני הבחירות הפנימיות, מצא עצמו שפייזר מחוץ למעגל ההשפעה. שמעון פרס, האיש שהבטיח לו הרים וגבעות זרק אותו לכלבים, כמו שזרק כל מי ששרת אותו ולא נזקק לו עוד.

עיינתי בימים אלה מחדש בספרו של שפייזר ומצאתי כי לא רק שלא התיישן אלא הפך להיות אקטואלי יותר מאי פעם.
כמה קטעיםפ מתוך הספר (בקיצורים הכרחיים) יוכיחו וימחישו.

פוליטיקאי עם דם כחול

"לא מנת משכל גבוהה, ולא הגות עמוקה, ולא לשון זהב בשפת האם או בשפות אומות העולם ולא משיכה בשבט סופרים ולא שאר סגולות תרומיות מבטיחות את קידומו של אדם במעלות השלטון המפלגתי.

"התגמול, השררה והכיבודים ניתנים דווקא לכאלה שמעולם לא טרחו למען המפלגה. לא הפיצו את בשורתה ברבים. ולא שפכו זיעה ודם במאבקיה. בקיצור: לא נקפו אצבע למענה. הללו מופיעים כמעין אצני פלא על קו הסיום כדי לקבל את גביעי הכסף והזהב.

" מי הם המיוחסים בעלי דם כחול אלה? – בעלי עבר. אלה עומדת להם זכות היסטורית וזכרונות אבות וסבים. כגון שהיו במשפחה המייסדת, או המייבשת ביצות, או המגינה הלוחמת והילה של ייחוד וקדושה נסוכה עליהם עד קץ הימים ועד בכלל. מה נאמר ומה נדבר? להם מגיע.

איך פוליטיקאי מצליח

"אין מצליחים בפעילות יתר. היא מעצבנת את צמרת המפלגה. הימנע מלעלות על מתרסים יורידו אותך משם ביריות. כאשר מתחיל דיון סוער אל תבקש את רשות הדיבור בין הראשונים. כאשר ממתינים באורך רוח לסופו של הדיון ומבררים אלה דעות נשאו חן וחסד מלפני החברים ומלפני המנהיגים אחר כך משמיעים אותן דעות נותנים ביטוי לרוב הדומם וגורמים לצמרת קורת רוח ששכרה הדשן בצידה"

הסיגנון הוא הפוליטיקאי

"העסקן טופח על שיכמם של בני שיחו ולפעמים מנשקם על הלחי פעם או פעמיים. חיוך מאוזן לאוזן שמור ומזומן לו לכל אדם. והוא לוחץ ידיים בחמימות ובאריכות ואומר: 'אחי ורעי כמה יקרת לי'. ושאר דברי ריגושים וכיבושים מן הסוג הזה.

" עסקן מצייר את המציאות כתמונה ורודה ללא דופי. אין רע, אין קילקול מידות, הכל יפה, מתוק, טהור. האופטימיות שופעת העיניים בורקות והחיוכים קורנים. ההווה נפלא והעתיד נפלא יותר".

חוק התדמית הכוזבת

"אין לפוליטיקאי נכס חשוב יותר מתדמיתו. היא יקרה לו מאשתו, מרכושו ומחייו. היא נוצרה בחלומות נעוריו וטופחה בשקיקה על ידי הוריו ודודותיו שראו בזאטוט הצרחן מדינאי גדול לעתיד לבוא. כשגדל והיה לפוליטיקאי מן המניין שיכלל ושיפץ את תדמיתו וערך מסעים מסיונריים להפיץ אותה ברבים.

" אלא שאין זו משימה קלה. משום שלעתים קרובות תשעים אחוז מתדמית זו דמיוניים או כוזבים לחלוטין. פוליטיקאי בעל תדמית של אמיץ לב מרטיב במיטתו בלילות לרחש עלה נידף. פוליטיקאי אחר שתדמיתו היא טריבון העניים, לוגם שמפניה ורודה ומאביס עצתמו בקוויאר".

חמור או אריה

"את המקצוענים אי אפשר להרשים בפאתוס מלודרמטי ובסיפורי אגדות. הם יודעים את האמת לאמיתה. למשל: כי פוליטיקאי פלוני אינו אקדמאי ולמעשה זייף במו ידיו את תעודות האוניברסיטה שלו. להם אין הוא יכול למכור תדמית של סגפן המסתפק במועט משום שהם יודעים כמה אמבטיות שמפו ומכוני עיסוי הוא מקבל כל שבוע. כמה פעמים נסע לחו"ל וכמה רבבות דולרים הוציא על בשמים, שעונים ומשחקי טלוויזיה , המקצוענים מודדים בסנטימטרים את אורך הציפורניים, את חדות השיניים את נפח המלתעות ויודעים שלפניהם חמור נוער אוכל עשב ולא אריה שואג. הם יודעים שכאשר גוער ראש המפלגה בנמר הקרטון הזה הוא יורד מתחת לשולחן ומתחיל לזחול".

כסות רעיונית מזוייפת

"לכל קבוצת לחץ שם כוזב, הבא לרמז כי מטרתה אידיאית טהורה ודבר אין לה עם משחקי כוחות מכוערים, שאפתנות ללא גבול ונוחיות בוטה. כך למשל 'הקבוצה לשמירת טוהר המידות במפלגה' מורכבת מקבוצת נוכלים זולים, שמעולם לא יצאה מילת אמת מפיה. שנגד מחציתם מתנהלת חקירה פלילית ואשר מטרתם האמיתית בתפעול קבוצתם היא לקדם את עניינם של יצרני הביסקוויטים".

הפוליטיקאי כאמודאי

"לפוליטיקאי אסור לאסוף בולים, לדוג, לצייר, או לכתוב שירים. זה הכלל: אם יש לו תחביבים, עיסוקים ומוקדי עניין אחרים הוא נושא בקירבו את זרע אובדנו. המערכת תתייחס אליו כאל נטע זר. במוקדם או במאוחר היא תפלוט אותו. אסור גם שיהיו לפוליטיקאי פיקפוקים, היסוסים, ספקות או פזילות לאורח חיים אחר. כל מעייניו חייבים להיות מוקדשים לנושא הפוליטי. עליו להיות מצוייד בנחישות החלטה שאין למעלה ממנה. ובעיקר בדעה מצויינת על עצמו. פוליטיקאי שאינו דבק במטרה, ושהפוליטיקה אינה כל חייו משול לאמודאי שיש סדק בשיריונו. בלחץ מסויים יפרצו המים וישקע במצולות".

קל לראות ששפייזר מנבא בקטע זה את אובדנו הבלתי נמנע. שלא כפוליטיקאים אחרים גילה ענין בשלל נושאים לא פוליטיים – החל בבקטריולוגיה שלמד באוניברסיטה העברית ועד לכלכלה ומשפטים שלמד באוניברסיטת פריז. הוא היה שחמטאי מעולה והיה יו"ר אגודת השחמט, אהב קולנוע ויזם את הקמת הסינמטק, אהב ספורט ויזם את היכל הספורט ביד אליהו.

 

ספרו של שפייזר ניבא למעשה את קריסתה של מפלגת העבודה שאנחנו עדים לה היום. אך הואיל ובמפלגות אחרות המצב אינו שונה יש להניח שאותו תהליך יעבור גם על המפלגות האחרות.

כל מה שכתב שפייזר  והיה מכוון למפלגת העבודה נכון באותה מידה לגי הליכוד. ראו הוזהרתם. [מרץ 2016]

שפייזר כחבר טוב

גילוי נאות מחייב אותי לומר ששפייזר היה ידיד אישי. ידידותנו החלה על בסיס של קשרים מקצועיים ונמשכה שנים אחרי ששנינו איבדנו את מחלפות ראשינו.

את שפייזר הכיר לי דב יודקובסקי עורך "ידיעות אחרונות" בתקופה שיכהנתי כמרכז מערכת וממלא מקומו. הוא אמר לי: כדאי לך להכיר את האיש הזה הוא מקור בלתי נדלה לאינפורמציה חשובה.

ואכן, תוך זמן קצר גיליתי ששפייזר איננו רק מקור לאינפורמציה. הוא היה אז בשיא כוחו ובאמצעות כוח זה ניתן היה להשיג באמצתעותו דברים שהם חלומו המתוק של כל עיתונאי. כמובן שזה היה על בסיס של תן וקח, כמקובל בתקשורת. אך בקשותיו של שפייזר לא חרגו אף פעם מגבולות האתיקה העיתונאית ונועדו רק לסייע לו במאבקיו הציבוריים והפוליטיים.

לאחר שהוא הודח בבושת פנים מעמדת הכוח שלו ואני הודחתי מתפקידי ב"ידיעות אחרונות" המשכנו להיפגש לעתים מזומנות. שלא כפוליטיקאים רבים שנפלו ממרום מעמדם הוא לא הפך למר נפש. הוא גילה חדוות חיים. איני יודע במה בדיוק עסק אך היה תמיד רענן ומעודכן בכל נושא ספרותי, תרבותי ופוליטי. כל שיחה עמו היתה מרתקת ומרחיבה אופקים. החלפנו ספרים, דעות והשקפות על נושאים גדולים וקטנים.

סיפור אחד מלמד על הגינותו. כשהתמודדו שמעון פרס ומשה קצב על הנשיאות ביקשתי לכתוב מאמר נגד פרס (עדיין לא יכולתי לדעת לאן קצב יגיע . ידעתי שאינו מגדולי הדור. אך סברתי שמי שאחראי לאוסלו אינו ראוי להיות נשיא).

הייתי בטוח ששפייזר ייתן לי ים של פרטים על שמעון פרס, האיש שבגד בו. והוא ידע על פרס דברים שלא רבים יודעים. שפייזר סרב בהחלטיות. הוא אמר לי: מה שפרס עשה לי זה עניין אחד. ובחירתו לנשיא היא עניין אחר. לדעתי הוא ראוי לנשיאות יותר ממשה קצב.

ועוד גילוי אישי. שפייזר גם לאחר הדחתו היה בעל קשרים ועמדת כוח שאין לזלזל בהם. בתקופה שלא יכולתי לגמול לו במאומה על עזרה כלשהי הוא לא היסס ונענה תמיד בעצה טובה בקשרים ובאמצעים אחרים כדי לסייע כחבר טוב.

חבל על דאבדין.

ראה רקוויאם למפא"י ההיסטורית

השחיתות הגדולה החלה בתקופת שלטון מפא"י

לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית

כמה פוליטיקאים דוברי אמת

מלחמה מדינאות וקריאה בספרים