אם צפורה ליבני היתה קרוצה מחומר של מנהיג בעל שעור קומה היתה לה הזדמנות להוכיח זאת ערב ראש השנה. לא ב-3 לפנות בוקר אלא כל שעות הבוקר והצהריים. בעקבות הראיון הניבזי של אהוד אולמרט ל"ידיעות אחרונות",בו הצהיר על נכונותו לסגת לגבולות 67.

היא היתה יכולה לקום ולומר לעם בישראל:"אזרחים יקרים. אני רוצה להודיע בזאת שדבריו של אולמרט לא מחייבים אותי ולא יחייבו את הממשלה שאקים. אולמרט הוא מנהיג מושחת, שקיבל שוחד והפקיר את האינטרסים החיוניים של האומה משך כל שנות שלטונו כראש ממשלה ובכל כהונותיו הקודמות. הכרזתו היא אולי ניסיון להביא להקלה בעונש המגיע לו על מעשיו הנפשעים, על הולכת השולל, על החורבן שהוא מותיר אחריו".

ציפי לבני 2008 (ויקיפדיה אנגלית)

 

 

 

הבת והאב. איתן ליבני כלוחם צעיר באצ"ל)

אך צפורה שתקה ובכך חשפה את ערוותה. מיס קלין, שבניקיונה המדומה טיהרה את השרץ אולמרט בתקופה הארוכה שישבה לימינו, מכסה עכשיו את ערוות עצמה בשתיקה שפרושה:  אני ממשיכה במורשת אולמרט. איני שונה ממנו. ביום ראשון, כמה שעות לאחר פרסום טור זה,  נזכרה ליבני להצהיר משהו מגומגם שבהרבה מאמץ הצליחו פרשנים לפרשם כרבע ביקורת ושמינית הסתייגות מדבריו של אולמרט.

למה צפורה ולא ציפי

אני כותב צפורה  לא כדי לעלוב בה, כפי שעשה אהוד ברק, המתכוון להיות עמוד בסוכה הקואליציונית הרעועה שהיא מקימה.

שמה האמיתי של הגברת ליבני הוא צפורה-מלכה – שני שמות יהודיים מפוארים. צפורה היתה אשתו של משה רבנו ומילאה תפקיד חשוב בהיסטוריה היהודית.

מלכה גם הוא שם תנ"כי מפואר (אם ננקד את המ' בחיריק). כי הרי מלכה בת צלופחד היתה  אולי הפמיניסטית הראשונה במקרא. ואם סתם מלכה  הרי היו לנו הלני המלכה ושלומציון המלכה – שמות שיש להתפאר בהם.

אך צפורה-מלכה בחרה בשם הישראלי הסחבקי ציפי, ואולי יש בכך גם כדי להעיד על המנטליות שלה.

היכולת לסתום את האף

איני מכיר אישית את צפורה לבני ואיני יודע עליה יותר ממה שנכתב עליה באתר הכנסת – לימודי משפטים, סגן בצה"ל, עבודה במוסד. הקריירה הפוליטית שלה יכולה היתה להחשב מטאורית, לולא העובדה שהפיסגה אליה הגיעה היא ערימת הזבל האורגני שהותירו אחריהם שרון ואולמרט.

אי אפשר ללמוד הרבה על כישוריה על פי התפקידים המיניסטריאליים שמילאה. מה שניתן ללמוד מהתנהגותה הוא הסיבולת שלה לעמוד בצחנה העזה שעלתה מפרשיות השחיתות בהן היתה  מוקפת. אם היא אכן נקיה כפי שהיא טוענת הרי . לסתום את האף היא כנראה יודעת.

בת לדור הנסיכים

אך דומה כי הדבר המאפיין את דרכי התנהלותה של צפורה לבני והטביע את חותמו על השקפת עולמה היא העובדה שהיא נמנית עם דור הנסיכים של התנועה הלאומית.

אביה של ציפורה הוא איתן ליבני ז"ל (שמו המחתרתי "ירוחם"). הוא התגייס לאירגון הצבאי הלאומי בהיותו נער, השתתף בפעולות נועזות והגיע  (בשנת 1944) לתפקיד  האחראי על פעולות הארגון וחבר המפקדה.  באחת הפעולות נעצר והועמד לדין. בבית המשפט (הבריטי) הצהיר כי אינו  מכיר בסמכות בית הדין לשפוט אותו ואמר אז בין היתר: "החזירו לנו את הארץ שגזלתם מאתנו…נקחנה והיא תהיה , כמו שהיתה מאז, שלנו… אנו נשלוט בה כדי למלא שליחות  גדולה… אנו נחזיר הביתה מיליונים אנשים, אשר בלי בית זה אין להם קיום ואין להם עתיד…"

ובתו של הלוחם המהולל הזה אומרת, בשתיקתה הרועמת אחרי הצהרת אולמרט, כי מה שאמר אבא זה לא חשוב. ואחרי המלחמה הארורה בלבנון, שהיא שותפה לכשלונה, הכריזה שמיד יש לפנות מאחזים ולקבל את התכנית הסעודית, שהיא תוכנית לחיסול ישראל בשלבים.

איך להסביר תופעה כזו?

לזכותה של ליבני יש לומר כי אינה יחידה. היא שייכת לשבט המוזר הזה של נסיכי התנועה הלאומית, שרובם ככולם הפכו למה שקרוי אצלנו "שמאלנים".

השם "נסיכי חרות" ניתן לקבוצה  של צאצאי האישים המרכזיים של התנועה הלאומית. בעיקר המפקדים הבכירים של הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל),  אך גם צאצאי תנועת ז'בוטינסקי שלא נמנו עם צמרת אצ"ל. הקבוצה הזו מונה, כך יש להניח, כמה אלפי אנשים. אך לתודעת הציבור הגיעו כמאה מהם שנכנסו לפוליטיקה.

לפני כעשרים שנה התקיימה בתל-אביב פגישה של כעשרים "נסיכים", בניהם של מנהיגים ואישים מרכזיים בתנועת החרות ההיסטורית. המתכנסים תיכננו לארגן כינוס של כל יתר ה"נסיכים". איתן הבר, גם הוא נסיך בזכות עצמו, שהשתתף בפגישה, סיפר לי: "הסתכלתי מסביב ואמרתי לחבר'ה: 'אתם יודעים מה המשותף בינינו? שמנחם בגין דפק את האבות של כולנו.  כולם פרצו בצחוק אדיר".

לאחר זמן מה נערך כינוס של כמאה ועשרים נסיכים. ואז נתברר כי יש משהו משותף נוסף לחבורה הזו. רובם התרחקו מרחק רב מהשקפת העולם של אבותיהם והפכו לאנשי שמאל בגוון זה או אחר. או הלכו לכיוונים אחרים. רק בודדים נשארו נאמנים לדרכה של תנועת ז'בוטינסקי.

ספירת מלאי של צאצאי דור הנפילים הז'בוטינסקאי מלמדת שבכל הארזים כמעט נפלה השלהבת. רשימה על קצה המזלג: ערי ז'בוטינסקי; הלל קוק, דן מרידור; רוני מילוא; אריה נאור;  הבן של מישה ארנס; עידו דיסנצ'יק; מיקי לוין; עמירם בוקשפן;  עדי אופיר; ; איתן הבר; ואחרון אחרון לא כל כך חביב אהוד אולמרט.

הנסיכים שהמשיכו לשאת את מורשת אבותיהם נער יספרם: בני בגין, זאב ז'בטטינסקי (הנכד של), בנימין נתניהו, יוסי אחמיאיר.

איך להסביר את התופעה הזו?

מה קרה ל"תנועת החרות מיסודו של האירגון הצבאי הלאומי"?

על הקמת התנועה הכריז בגין במוצאי שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, יום לאחר הכרזת המדינה. מנחם בגין נשא אז נאום ברדיו של האצ"ל, בו התווה את דרכה של התנועה. הנאום פורסם באותו ערב בבטאון אצ"ל "חרות", תחת הכותרת "מדינת ישראל קמה מלכות ישראל קום תקום".  בנאומו אמר בגין בין היתר: "המולדת היא שלמות. הניסיון  לבתרה לגזרים הוא לא רק ניסיון נפשע. הוא גם ניסיון נפל.  המולדת היא שלמות היסטורית וגיאוגרפית. מי שלא מכיר בזכותנו למולדת כולה אינו מכיר גם בזכותנו לשטח משטחיה… נישא את חזון השיחרור המלא… עוד חרוש תחרוש מחרשתנו את שדות הגלעד".

מה קרה לאידיאולוגיה של תנועת החרות מאז אותו נאום?

התשובה היא שלא קרה כלום. פשוט לא הייתה אידיאולוגיה. מנחם בגין דפק לא רק את הוריהם של הנסיכים. הוא הרחיק מן התנועה כל איש רוח. כל שנות קיום התנועה לא הופיע מטעמה אף לא ספר אידיאולוגי אחד, פרט לאיזו חוברת צנומה שהופצה יחד עם עיתון "חרות". התנועה לא הקימה אף לא במה רעיונית. עיתון "חרות" הדליל והמדולדל מילא את דפיו במאמרים ישנים של זאב ז'בוטינסקי ובמאמרים שטחיים מלאי קש וגבבא של בגין. לאנשים כד"ר ישראל אלדד, ד"ר אבא אחימאיר, פרופסור  נתניהו, אורי צבי גרינברג לא הייתה כמעט דריסת רגל בתנועה.  בגין העדיף את מסע האופנועים של הצ'חצ'חים על פני חברותא עם אנשי הרוח של התנועה.
זה הכשיר את הקרקע לשרשרת האיחודים הפוליטיים  שדיללו את התנועה, הן מבחינת הרכבה האנושי והן מבחינת המסר הרעיוני. ל"תנועת החרות" הצטרפו במהלך השנים: הליברלים, חלק מן הליברלים העצמאיים, המרכז החופשי, הרשימה הממלכתית, תנועת העבודה למען ארץ ישראל השלמה, שלומצון, לע"ם, רפ"י, תמ"י.
כשהגיע הליכוד לשלטון ב-1977  לא נשאר מן התנועה המקורית אלא שלד עלוב, כמו הדג  בסיפורו של ארנסט המינגווי. ולכן, כשהכריז על עוד אלף אלוני מורה ועל התחייבותו להתגורר בחבל ימית  אלה היו דברים חלולים ללא כל כיסוי.

קץ העידן האידאולוגי

המהפכה הציונית הולידה כמה אידאולוגיות שנאבקו אלו באלו ובראשן האידאולוגיה הלאומית של זאב     ז'בוטינסקי מול האידאולוגיה הסוציאליסטית שמייצגה הבולט היה דוד בן גוריון.  הוויכוח לא היה על המטרה אלא על הדרך. השמאל האמין  כי במסגרת המהפכה הציונית יש גם לחולל מהפכה חברתית פנימית. ז'בוטינסקי דיבר על "חד נס" והפניית כל המאמצים למטרה העיקרית – מדינה יהודית. השמאל הציוני האמין בדרך אבולוציונית – עוד עז ועוד דונם ועוד ישוב. ז'בוטינסקי טען כי האדמה בוערת תחת רגלי היהודים בגולה ואם לא יחסלו אותה תחסל היא אותם. בפרספקטיבה לאחור  נראה שהצדק היה עם שני הצדדים. תנועת ההתיישבות של השמאל וצבירת הכוח הכלכלי והצבאי איפשרו את הקמת המדינה. המחתרות – אצ"ל ולח"י שנולדו מתוך בית"ר  של ז'בוטינסקי – היו המאיץ שבלעדיו לא היתה קמה המדינה.

אחרי הקמת המדינה כל הוויכוח האידאולוגי  הפך להיות חסר משמעות.  בן גוריון הצליח להשיג רוב מכריע בכנסת ומנע כל השפעה של "חרות" שבראשות בגין על ידי הכלל "בלי חרות ומק"י".

בגין זכה לשבחים על אורך רוחו שהמתין שלושים שנה עד שזכה להגיע לשלטון באמצעות פתק הבוחר. אך מה הוא עשה בשנים הללו? – בעיקר דיבר. תנועת החרות מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי לא עשתה מאומה בכל שנות המדבר האופוזיציוני. לא הקימה אףהוצאת ספרים, לא בנתה צוותים של ממשלות צללים, לא הוציאה לאור כתבי עת של ממש, לא הקימה אולפנאות לליבון מטרותיה ה של התנועה ושל המדינה.  המוסד היחיד שקם ליד התנועה עוד לפני הקמת המדינה היה הסתדרות עובדים לאומית וקופת חולים לאומית. לתנועה לא היה קשר אל הגוף הזה ושום השפעה על פעולותיו. עם חשיפת פרשת שר האוצר הירשזון נתברר כי זהו אחד הגופים המושחתים ביותר במדינה.

ממשלה ימנית וידיים שמאליות

כך קרה שכשהקים בגין את ממשלתו הראשונה הוא נאחז פיק ברכיים. לתנועת החרות לא היתה שום עתודה של ממש לאייש את המשרות הבכירות וגם הזוטרות של השלטון החדש. במרוצת הזמן אנם הקיף עצמו בגין בשורה של נסיכים. אריה נאור (בן אחותו של דוד רזיאל) מונה למזכיר הממשלה. אחריו מינה לאותו תפקיד את דן מרידור (שהיה עד אז אלמוני). עוד נסיכים שהגיעו במהלך השנים לתפקידים בכירים יותר או פחות : עוזי לנדאו, בני בגין, אהוד אולמרט, רוני מילוא, צחי הנגבי, יוסי אחימאיר,סלי מרידור,יוסי אולמרט ועוד.

אך בפקידות המפאיניקית הישנה בגין לא נגע וזו המשיכה לנהל את המדינה כאילו מפאי שולטת  עדיין. ואילו לתפקיד הבכיר ביותר בחר את משה דיין – שר החוץ, שגרר אותו להסכם קמפ דייויד ולוויתור על כל סיני עד הגרגר האחרון ולחורבן חבל ימית.

והגרוע  מכל: מהר מאד נתברר  כי רוב הנסיכים  נגועים במה שקרוי "שמאלנות".

ציפי לבני היא המוצר האחרון של הנסיכות.

מדינת "כוכב נולד"

האם העובדה שרוב צאצאי מנהיגיה של התנועה הלאומית הפכו ל"שמאלנים"  מלמדת  שהשמאל ניצח במלחמת הדעות בחברה הישראלית?.
לא מיניה ולא מקצתיה.
מה שנקרא שמאל בישראל איננו דומה לשום שמאל היסטורי ובוודאי לא לשמאל הציוני שהקים את המדינה. הסמולנות (כפי שנוהגים לכנותה) היא בעצם "עכשוויזם". לא האידיאות של בורוכוב ניצחו את הרעיונות של ז'בוטינסקי. ניצחה  המציאות הפוסטמודרנית של פוסט הכל – פוסט ציונות, פוסט יהדות, פוסט קיום.
מדוע נכשל גוש אמונים

על רקע זה נשאלת השאלה הקשורה למאמרי הקודם. מדוע לא הצליח "גוש אמונים" להיכנס לתוך החלל הזה, אפשר לומר התהום של המציאות הישראלית בה צועד העם אלי כיליונו לקול צהלות הטלנובלות של הטלוויזיה. למה בהפגנות הענק נגד חורבן גוש קטיף לא ראינו כמעט אף מפגין ללא כיפה? למה השלימו ההמונים עם  שלטון רקוב הממשיך בנסיגה אלי תהום. למה לא נהיה חנן פורת ראש ממשלה.

התשובה לשאלה זו מורכבת. אשיב עליה רק בהערה. גוש אמונים לא הפנים את המודרנה על כל מורכבותה  ובוודאי לא הפנים את המציאות הפוסטמודרנית ולא השכיל לדבר בלשון של המציאות החדשה. אי אפשר לבוא עם פסוקי חז"ל ועם "אורות הקודש" של הרב קוק לעם שמערכת החינוך שלו מצמיחה דור נבערים שאינו מכיר פסוק אחד בתנ"ך.
עובדה שהאנשים היחידים שידעו לנסח את האידאולוגיה של גוש אמונים ובלשון המובנת להמונים  היו לא דתיים: אליעזר ליבנה, יוסף בן שלמה ואליקים העצני.
לנושא זה אחזור בפעם אחרת.