כל אחד והלבנון שלו. לבנון שלי מוכרת לי בעיקר מסיפורי אבא. זו לבנון של עצי ארז ופלגי מים, לבנון של נופים הרריים עוצרי נשימה, לבנון של שלגי עד ופירות עסיסיים. לבנון בה נולדה סבתי, מרים, זכרונה לברכה.
סבי, זאב (וועלוול) טויסטר, שאני קרוי על שמו, עלה לארץ בשנת 1864 או סמוך לשנה זו. הוא היה אז בן שבע והגיע עם סבו, רי שלמה טויסטר [שטאפף], ישיש מופלג שבא על מנת להיקבר בארץ הקודש. בני משפחתו של ר" שלמה חששו כי לא יעמוד בטילטולי הדרך ושלחו עמו את נכדו, זאב בן העשר, על מנת שיסעד אותו וישמור עליו. זמן קצר לאחר שעלו הסב והנכד לארץ נפטר הסב והנכד נותר לבד.
כמה שנים לפני עליית הסב ונכדו ארצה, בשנת 1837, ארע הרעש הגדול שהרס את צפת והפיל בה כאלפיים חללים.
צפת שלאחר הרעש היתה עיר הרוסה, דואבת ופצועה. היכו בה רעב ומגפות והמעט שנותר אחרי האסון נשדד בידי בדואים ודרוזים שפשטו על העיר ובזזו מכל הבא ליד. מן העיר החרבה יצאה הקריאה לכל התפוצות לבוא ולבנות מחדש את עיר הקודש. הגיעו עולים מכל הפזורה – מצפון אפריקה, פרס, טורקיה, רוסיה, אוסטריה, הונגריה ורומניה. הם התיישבו בין ההריסות ובסוף המאה ה-19 היתה צפת שוב עיר שוקקת חיים.
זאב הקטן הצליח לשרוד את התקופה הקשה. ואף שהיה בארץ ללא קרוב וגואל הצליח גם ללמוד ולהיות בן תורה וגם לעשות לביתו. תוך שנים לא מעטות הפך להיות אחד הסוחרים הגדולים של פירות יבשים אותם ייבא מלבנון.
כשהגיע לפרקו נסע לבירות ונשא שם לאשה את בחירת לבו, מרים. מדוע דווקא בירות? הסיפור לוט בערפל. אבא היה אומר שסבא זאב קיים מה שנאמר בשיר השירים " אתי מלבנון תבואי" , " אתי מלבנון כלה" . הואיל ורוב בני קהילת בירות באותה תקופה היו ספרדים אני משתעשע ברעיון שדם ספרדי זורם בעורקיי.
צפת בשלהי המאה ה-19 .
סבא זאב הקים משפחה לתפארת. נולדו לו ארבעה בנים וארבע בנות. בשנת 1906 לערך פקד אסון את המשפחה. האם, מרים, נפטרה והותירה שתי ילדות קטנות – שרה ורבקה. האב לא יכול היה לטפל בילדות ושלח אותן למשפחת האם בבירות עד שבגרו וחזרו לארץ.
סיפורה של בטין אמיר
מי שסייע לי לפענח במעט את סוד עברי המשפחתי ולתאר באוזני לבנון אחרת היא ידידתי, המשוררת והציירת בטין אמיר, רעייתו של המשורר המתרגם והוגה הדעות אהרון אמיר.
וזהו סיפורה של בטין:
" נולדתי בביירות וחייתי שם עד גיל 17. לבנון היתה אז תחת המנדט הצרפתי ובירות היתה פריז של המזרח התיכון.
אבי, שלמה קרוק, נולד ברוסיה ועלה לפלשתינא עם משפחתו בשנת 1910. למד אמנות בבצלאל יחד עם הצייר נחום גוטמן. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ירד אבא למצרים. התגייס לגדוד נהגי הפרידות של יוסף טרומפלדור ולחם בגליפולי. עם תום המלחמה חזר לפלשתינא אך כאן לא היתה פרנסה. עבר מירושלים לתל אביב ומכאן לחיפה ומחיפה לצידון ומצידון לבירות. כאן עשה חייל בעסקיו עד שנהיינו אמידים.
אבא הכיר את אמא, רחל רוזנטאל, בבירות (אליה הגיעה גם היא בדרך לא דרך מבסרביה דרך מצרים). השניים התחתנו בשנת 1925 ושם נולדתי.
רוב היהודים בביירות היו ספרדים והם התגוררו ברובע היהודי. אשכנזים, כמונו, היו מיעוט. אנחנו גרנו באזור יוקרתי ברובע הנוצרי.
היו לנו יחסים טובים למדי עם הנוצרים המרונים ועם הדרוזים. אחותו של מנהיג הדרוזים, ואליד ג"ונבלט, היתה חברה טובה שלי ושיחקתי עמה טניס. הכרתי גם את בשיר ג"ומאייל, את קמיל שמעון ועוד מנהיגים לבנונים. כל התרבות שלנו היתה צרפתית – שפת הדיבור, הלבוש, המאכלים, הספרים – הכל ברמה של פריז.
כל קיץ היינו עוברים לשלושה ארבעה חודשים להרים, לרוב לעליי. לאחר נסיעה של 30-40 דקות מביירות הגענו למקום שממנו נשקף נוף שוויצרי וגם נוף ימי. בפעם הראשונה שהגעתי לשם הייתי ילדה ושיחקתי עם ילדים דרוזים. היינו שומעים מפי הילדים סיסמאות כמו " פלשתין היא ביתנו והיהודים עם כלבינו" . אני הייתי עונה להם באותה לשון.
כשבגרתי היינו עושים סקי בהרים. ספק אם יש עוד מקום כזה בעולם – שאתה יכול לעשות סקי ותוך שעה קלה להגיע לשפת הים ולטבול במים הקרירים.
למרות החיים הטובים שם ידענו שיבוא יום ונעלה לארץ.
אני יצאתי את לבנון בגיל 17 עם עליית הנוער. אחותי עלתה אחרי שלוש שנים הוריי עזבו ב-1960 והדודות שלי עלו רק ב-1968. סיפור המשפחה שלי הוא הסיפור של היהודי הנודד. החלטתי שאני יותר לא נוטלת מזוודה ביד. אני וצאצאיי נשארים כאן לנצח.
בטין אשה צעירה ולא יכלה להוסיף לי פרטים על מה שארע לפני מאה וחמישים שנה לסבתי. אך מתוך תאורה אני יכול לשער שסבי, שהיה מקפיד על קלה כחמורה, לא היה נושא לאשה אשכנזיה חילונית וקרוב לודאי שהסבתא היתה ממוצא ספרדי.
=======================================================================================
3. מקור הביטוי "ברעום התותחים תאלמנה המוזות" .
מקור הביטוי הזה הוא הנואם הרומאי הידוע קיקרו ( 106 עד 43 לפני הספירה) שאמר: " בתוך רעש כלי הנשק שותקים החוקים" . כוונתו היתה שבחברה בה שולט הכוח הפיסי אין תוקף לחוקים המבטיחים זכויות אזרח.
קדם לקיקרו בכמה מאות שנים המשורר היווני טננדרוס ( 342 עד 290 לפני הספירה) שהביע אותו רעיון במילים הבאות: " מקום שם האלימות שוררת אין תוקף לחוק" .
הקשר בין רעש כלי הנשק לבין המוזות נוצר עוד ברומא במימרה " בתוך רעש כלי הנשק שותקות המוזות" . התוספת של תותחים נוצרה הרבה מאות שנים לאחר מכן כשהופיעו התותחים על בימת ההיסטוריה.
גם המלה מוזה עברה כמה גלגולים. אפלטון תיאר את תפקידן של תשע המוזות, בנותיו של זאוס אבי האלים, המופקדות על האמנויות היפות.
במאה ה-17 או ה-18 שינתה המלה את משמעותה והמוזה מייצגת את מקור ההשראה של היוצר בתחומי היצירה השונים. ביאליק כתב: " ומוזתי העצלה / ובוכה מוזתי את נפשי נא קחי" . (על פי " מילה בסלע" מאת אורי סלע, ו" אוצר פתגמים וניבים לטיניים" מאת גדליה אלקושי).