ארכיון תגיות: מודי בראון

" במדינת היהודים" רעש מהומה

הסדרה המצוינת על תולדות הסאטירה של מודי בראון מתעדת גם את תולדות המדינה * סיפורה של ישראל, המידרדרת מחברה מגובשת המאמינה ביעדיה לחברה שסועה שאיבדה את דרכה * מ" המטאטא" ועד " מלכת האמבטיה" * והאם דן אלמגור היה מקור ההשראה לגוש אמונים

ייאמר מייד: סדרת " במדינת היהודים" של מודי בראון, המשודרת מזה כמה חודשים בערוץ הראשון, היא אחת מתכניות התעודה הטובות ביותר שהפיקה הטלוויזיה. הסדרה, המתעדת את הסאטירה הישראלית מראשיתה ועד ימינו, עשויה מצוין. אין פלא שהיא זוכה לרייטנינג גבוה, על רקע הצחיחות המוחלטת של הערוץ הראשון וההידרדרות לתת רמה של יתר הערוצים.

מודי בר און (תמונת מסך מהסידרה)

יש בסדרה הזו כל מה שאפשר לצפות מסדרה תיעודית טובה: תחקיר יסודי, איסוף קטעי ארכיון נדירים, תסריט מצוין, חיתוך מצויין, שילוב נבון של שחקנים המשחזרים אירועי בידור מן העבר והגשה נהדרת של מודי בראון.

 

הסדרה מתחילה מבראשית, מן התקופה של טרום מדינה. המדינה הייתה בדרך אבל הסאטירה צעדה לפני המחנה. לצופים של 2003 צריך להסביר מה מצחיק בהצגות של " הקומקום" ו" המטאטא" . אך מתוך קטעי ההומור המיושן בלטו קווים של תרבות גבוהה (הסופר אביגדור המאירי הוא שכתב את הטקסטים ל" המטאטא" ) ובלטה גם האהבה לארץ והנאמנות לרעיון הציוני, שאפיינו את התקופה. כזה גם היה הפרק על התיאטרון היידי, שבמרכזו דמותם המדהימה של דז"יגאן ושומאכר. שני קומיקאים בעלי שעור קומה שהצחיקו דור שלם של דוברי יידיש. אבל הם גם נאלצו להיאבק נגד החוק הלא ייאמן, שאסר הצגות יידיש במדינת ישראל.

ככל שהסדרה התקרבה לתקופתנו כן היה צריך להסביר פחות את ההומור. הפרק שהוקדש לאפרים קישון ודן בן אמוץ – שני עולים, האחד המציא עברית חדשה והשני המציא את הצבריות – הוא ממש יצירת מופת. גם בפרק זה עדיין מילאו ההומור והסאטירה את תפקידם הלאומי: להצחיק, לבקר אבל באהבה. באותה תקופה דן בן אמוץ עדיין לא התהלך יחף, עדיין לא היה לבוש כפייה ולא היה עטוף בצעיף בצבעי אש" ף.

הפרק על הגששים הוא אולי השיא של הסדרה. אין ספק שהלהקה הזו היא היצירה הישראלית האוטנטית ביותר. יצירה משותפת של שייקה אופיר, יוסי בנאי וניסים אלוני ובראש כולם פשנל, המפיק האגדי. המערכונים קלעו בול לקונסנזוס הישראלי. הם ביקרו וצחקו אבל מעולם לא ערערו על אמיתות היסוד של חיינו. וכאשר פעם, באיזו תאונת עבודה, השתתפו במסע הבחירות של מפלגת העבודה מיהרו לתקן את הדבר במערכון בו הסבירו כי הם אמנם אנשי מערך אבל מצביעים רק ליכוד. המערכונים של הגששים מצחיקים עד היום גם למי ששמע אותם מאה פעמים. אולי מפני שהבידור השתנה אבל לא הקונסנזוס.

הסדרה מתעדת את הסאטירה הישראלית, אבל ככזו היא בעצם מתעדת את מה שקרה לעם הזה בשנות המדינה. הבידור והסאטירה משקפים אולי יותר מכל תחום אחר את התהליך שעברה החברה הישראלית. מאמונה תמימה, מהסכמה לאומית רחבה בצדקת הדרך, מחיי צנע והסתפקות במועט – לנהנתנות, לאובדן דרך ולאובדן ערכים, לקרע עמוק.

שנות השישים התאפיינו בהתפרצות מופעי בידור שמילאו אולמות. יוצאי להקות צבאיות המשיכו דרכם לבמה האזרחית ומילאו קופות וכמוהם מגוון מופעי בידור מקומיים ומיובאים. מודי בראון לא יכול היה לעמוד בפיתוי של אופנת זמננו לייחס את כל צרותינו למלחמת ששת הימים, לגנרלים, ל" שיכרון האימפריאליזם הישראלי" שהוביל למלחמת יום הכיפורים להתנחלויות וכו" וכו".

דוגמא לכך הוא הקטע על " איש חסיד היה" , פרי עטו של דן אלמגור ובהפקתו של יעקב אגמון. מדובר בהצגה שזכתה להצלחה רבה. היא התחזתה לאוסף סיפורי חסידים אבל לטעמי הייתה קיטש זייפני, חיקוי של הצגת פרינג" אמריקנית על חיי הכושים.

גם הסיפור על הצגה תמימה ובלתי חשובה זו נוצל לניגוח " המתנחלים" . וכך אומר דן אלמגור בראיון עמו: " בחוגי גוש אמונים, בעיתון "נקודה" שלהם, חגי סגל, מנאשמי המחתרת היהודית כתב מאמר גדול הפותח במילים "דן אלמגור הוא בעצם מאבות גוש אמונים. ההצגה הזו סללה לנו את הדרך לחברון כי את השירים האלה שרנו והנוער החילוני התחיל לדבר אתנו" .

ויעקב אגמון מוסיף: " אם אני הייתי יודע שזה ייתן תמריץ לגוש אמונים לא הייתי מעלה את ההצגה" .

שאלתי את חגי סגל על העניין והוא השיב לי: אני אהבתי מאד את ההצגה הזו אותה ראיתי כנער צעיר מאד. לפני שש שנים, במוסף לכבוד יום העצמאות החמישים של מדינת ישראל, הוזמנו כמה כותבים לכתוב כל אחד על " שיר כלבבו" .

אני כתבתי על השיר אי די די די די די די מהמחזמר "איש חסיד היה". כותרת המאמר הייתה " הסיסמא הסודית של גוש אמונים" .

כתבתי בהומור, שהפזמון היה אות פתיחה מוסיקלי של כניסתו של דור הכיפות הסרוגות לזירת ההתרחשויות הישראלית. כתבתי שהעובדה שלשיר הזה לא היו מילים עלתה בקנה אחד עם הסודיות שאפפה את הגוש במהלך מבצעיו הראשונים בשומרון. עוד ציינתי שהשיר זומזם בסניפי בני עקיבא, כור מחצבתו של גוש אמונים, שבהם לא הייתה הקפדה על הפרדה בין המינים, כמו שבמחזמר הזה שבו היו שחקנים ושחקניות.

ועוד כתבתי כי בסופו של דבר בסבסטיה לא שרו את אי די די די

אלא את "עוצו עצה ותופר" הישן והפרובוקטיבי. אבל אני זוכר כמו היום שהוא התנגן אז ברקע ההתרחשויות.

המשך סיפורה של הסאטירה הוא סיפורה של החברה הישראלית המידרדרת מחברה מגובשת המאמינה ביעדיה לחברה שסועה שאיבדה את דרכה. חנוך לוין מנסה להעלות את " מלכת האמבטיה" בקאמרי, אך הקהל מוריד בכוח את ההצגה. אבל החנוך לוניזים מחלחל אל רקמות החברה הישראלית. באוניברסיטה העברית בירושלים מתגבשת קבוצה של כותבים הכוללת את חנוך מרמרי, קובי ניב, אפרים סידון וב. מיכאל. הם ממשיכים את הקו הלויני, תחילה בבטאון הסטודנטים אחר כך בביטאונים אחרים, מגיעים ל" העולם הזה" מעלים הצגות קברט והופכים לצוות הכותבים של " ניקוי ראש" . מכאן ואילך סיפורה של הסאטירה, הוא סיפורה של הפתולוגיה הרוחנית של החברה הישראלית.