יולי 2012
מעריב על סף סגירה
הסיפור הזה הוא ישן נושן וכבר נלעס פעמים רבות. אך מפגישות עם תלמידים ועם קהל צעיר בהרצאות אני יודע שקם דור חדש, אשר לא ידע את יוסף. לכן הדברים הבאים מכוונים לבני הדור שלא ידעו איך נולד "מעריב". סיפור ישן אך לא איבד מאקטואליותו.
הסיפור מתחיל ב- 11 בדצמבר 1939. יזם מבריק בשם נ. קומרוב הוציא לאור עיתון ערב בשם "ידיעות אחרונות" ולעורכו (במשרה חלקית) מינה את עזריאל קרליבך, שכתב עד אז ב"הצופה". קרליבך שהיה גם רב, גם דוקטור וגם עיתונאי מזהיר חולל מהפכה בסגנון העיתונאי. עד אז היו עיתוני הבוקר כמעט כולם מפלגתיים ("דבר" "משמר" "המשקיף" "הצופה"). כולם היו דלי אינפורמציה ומשעממים עד מוות. "הארץ" לא היה מפלגתי אך אז כמו היום נקט עמדות אנטי לאומיות והיה עם זאת משעמם כמו כולם.
פשיטת הרגל
היוזם של "ידיעות אחרונות", קומרוב, לא החזיק מעמד זמן רב ופשט את הרגל.הוא מסר את העיתון לבעל הדפוס שבו הדפיס את העיתון, אלכסנדר מוזס. אלכסנדר הביא את העיתון לאביו, יהודה מוזס, שהיה עד אז תעשיין טקסטיל וסוחר קרקעות. הוא הביא אתו הון קטן מפולין ועשה עסקים לא רעים. מוזס הזקן תפס מייד שזו הזדמנות לעשות כסף מענף נוסף, כי הימים ימי מלחמת העולם השנייה והישוב בארץ היה צמא לאינפורמציה.
יהודה מוזס
יהודה מוזס לקח את קרליבך לעבודה במשרה מלאה הביא מעיתון "המשקיף" הרביזיוניסטי את שלום רוזנפלד ואת שמואל שניצר. מ"הצופה" לקח את דוד גלעדי.
עזריאל קרליבך ויקישיתוף
תוך כמה שנים הפך העיתון ללהיט תקשורתי וגם תרנגולת המטילה ביצי זהב. הקהל היה צמא לחדשות, לפרשנות טובה, לסיפורים אנושיים, לפובליציסטיקה איכותית. כל אלה נתן להם "ידיעות אחרונות" בעריכתו של קרליבך.כשהתקרבה ההחלטה של עצרת או"ם על הקמת המדינה בנובמבר 1947 היה כבר "ידיעות אחרונות" עסק רציני שהחל לאיים על קיומם של עיתוני הבוקר.
ה"פוטש" של קרליבך
בתקופה קריטית זו חולל קרליבך את ה"פוטש". הוא פשוט לקח את העיתון מידי בעליו והקים עיתון חדש זהה לחלוטין לקודמו. לעיתון הוא קרא "ידיעות מעריב". הוא לקח עמו את כל הכתבים והעורכים (כמעט, פרט לאלה שהיו לכודים בירושלים הנצורה). התבנית של "ידיעות מעריב" היתה אותה תבנית כמו של "ידיעות אחרונות" והכותבים היו אותם כותבים. אפילו הסיפור בהמשכים שפורסם ב"ידיעות אחרונות" המשיך את העלילה ב"ידיעות מעריב". (באותה תקופה היה מקובל כאמצעי להגברת התפוצה ולקשר את הקוראים לעיתון לפרסם מעין טלנובלה בנוסח "סוניה ניצולת השואה שהתאהבה בדני הקיבוצניק". הסיפור היה נמשך ונמשך עד שנמאס על הקוראים והוחלף בסיפור "נדיה הפרטיזנית ודני שהלך בשדות" וכדומה).
מעריב מתחפש לידיעות והלוגו שלו "ידיעות מעריב"
בצו בית המשפט הוריד קרליבך את האזכור של ידיעות מן העיתון החדש ובמקום "ידיעות מעריב" הוא נקרא "מעריב". אך כל קוראי "ידיעות אחרונות" עברו ל"מעריב" ומוזס הזקן נשאר בלי כתבים ועורכים ולמעשה בלי עיתון.
מוכרי עיתונים ככתבים
מוזס הזקן החליט שלא להיכנע והחליט להוציא את העיתון ויהי מה. הוא אסף מכל הבא ליד. מבחר גדול לא היה אז. סוכני מודעות ומוכרי עיתונים הפכו לכתבים לעת מצוא. המוצר שהוציאו אלה תחת ידם היה בהתאם.
תפוצת "מעריב" בסוף 1948 הגיעה (לפי דו"ח פנימי של קרליבך) ליותר מ- 30 אלף. תפוצת "ידיעות אחרונות" שאפה לאפס. מוזס שילם למוכרי עיתונים כדי שירוצו ברחובות ויכריזו בקולי קולות "ידיעות אחרונות". כי מהמכירה הזעומה של העיתונים לא יכלו להתפרנס. כמה מבני המשפחה נעמדו בפינות הרחוב וניסו למכור את העיתונים שאיש לא רצה בהם.
ילד מוכר עיתונים ברחוב הרצל בתל אביב 1945
מוזס הזקן החל למכור קרקעות כדי לכסות את הפסדי העיתון שהלכו וגדלו. מצב זה נמשך שנים ועד היום מצביעים בני המשפחה על איזה מגרש בכניסה לירושלים שהיה אחרון המגרשים שנמכרו. עד היום מזכירים את הצעתו של מפיץ בשם טופל מרחוב אחד העם בתל אביב שביקש לקנות את העיתון ב- 1400 לירות לפי השער של לירה לכל עיתון שנמכר.
למוזס הזקן שיחק המזל וקרוב משפחתו, דב יודקובסקי, ניצול שואה שהיה אז סטודנט למתמטיקה בירושלים לקח על עצמו את עריכת העיתון (בפועל ולא בתואר, שניתן לד"ר הרצל רוזנבלום, דמות מכובדת מחותמי מגילת העצמאות שקיבל את התואר והסתפק רק בכתיבת מאמרים ראשיים). יודקובסקי נתגלה כגאון תקשורת. הוא הצליח להפוך את "ידיעות אחרונות" מן הסמרטוט של המדינה שכמעט נמכר ב- 1400 לירות ל"עיתון של המדינה" – אימפריה שערכה נאמד ב- 800 מיליון דולר.
"העיתון הנפוץ במדינה"
התהליך הזה לא התחולל ביום אחד. משך שנים נשא "מעריב" את הלוגו "העיתון הנפוץ במדינה". זה נמשך כך עד אמצע שנות השבעים. תפוצתו של "מעריב" היתה גדולה בתחילה פי עשרה מזו של ידיעות. אך הפער בתפוצה בין העיתונים הלך והצטמצם. בראשית שנות השישים עדיין מכר "מעריב" פי שלושה מ"ידיעות אחרונות". באמצע שנות השישים הצטרפתי לעיתון עם קבוצה של צעירים שעל התשתית שבנה יודקובסקי חוללו את המהפך. אני זוכר שבעת שישבתי בדסק החדשות ארע אחד הפיגועים הראשונים של ה"פתח" בעפולה. צלצלתי לכתב העיתון בעיר, שהיה מוכר עיתונים ובעל חנות לכלי בית. בקשתי שירוץ לתחנת האוטובוסים בה בוצע הפיגוע והוא השיב לי (השעה היתה 10בבוקר לערך) "אני סוגר את החנות בעוד שלוש שעות ואז אני רץ מייד למקום".
המפנה של ששת הימים
מלחמת ששת הימים הביאה למפנה ובראשית שנות השבעים החל "ידיעות אחרונות" להתקרב לתפוצת "מעריב" ואף עלה עליה. בשנות השמונים החלה ירידה של "מעריב". באותה תקופה התבדחו שכאשר נוסע אמבולנס ברחוב הוא מוביל קורא מעריב שהולך למות או יולדת העומדת ללדת קורא של ידיעות אחרונות. בדיחה זו ביטאה את האמת הסוציולוגית והתקשורתית ש"ידיעות אחרונות" הצליח לגבור על מעריב בעיקר מפני שמצא את הסגנון ואת השפה שדיברה לדור הצעיר ולבני הדור השני של העולים בתקופת ראשית המדינה. בדיחה דומהסופרה על אותו אמבולנס המוביל מצביע מפא"י שהולך למות או מצביע "חרות" שהולך להיוולד.
שנות השמונים היו שנות הגסיסה של "מעריב". תפוצתו הלכה וירדה מיום ליום ותפוצת "ידיעות" הלכה וגדלה. היחס בתפוצה בין שני העיתונים היה אחד לשלושה או לארבעה לטובת ידיעות אחרונות.
באמצע שנות השמונים כבר הגיע "מעריב" לתפוצה כה נמוכה שאיימה על עצם קיומו. המיליונר הבריטי יהודי רוברט מאכסוול הכניס רגל לתוך "מעריב" כשקנה את חלקו ונתן לו זריקת הנשמה שלאחר מכן נתברר כי היתה זריקת מוות. הוא השתלט על העיתון כולו.
יודקובסקי עובר ל"מעריב"
באותה תקופה לערך (שנת 1989) סילקו בני הדור השלישי של משפחת מוזס את דב יודקובסקי מעריכת העיתון והוא עבר ל"מעריב" כדי לחולל בו את המהפכה שחולל ב"ידיעות אחרונות" ארבעים שנה לפני כן.
דב יודקובסקי (צילום: זאב גלילי)
הוא הכין את התשתית האנושית והטכנית כדי להפוך את "מעריב" ל"ידיעות אחרונות" מספר שניים. אך הוא לא הספיק להשלים את המהפכה. מאכסוול פשט את הרגל ומצא את מותו – בתאונה, בהתאבדות או ברצח. איש לא יודע.
במקום מאכסוול בא יעקב נמרודי שהיה בעבר קצין מודיעין ושרת בטהרן. הוא פרש לעסקי הנשק התעשר וקנה לבנו החביב, עופר, מתנה – עיתון מן המוכן. נמרודי הבן לקח את התבנית שהכין יודקובסקי והפך את "מעריב" ל"ידיעות אחרונות" מספר 2. ההצלחה בדימוי היתה גדולה – כולם חשבו שמדובר בשני עיתונים שווי ערך. בפועל, הן בתפוצה והן בשווי שוק, "מעריב" נשאר עדיין עיתון קטן.
קטע זה נכתב בשנת 2009
אבל עופר נמרודי כנראה רצה במשהו יותר מאשר להיות מו"ל של עיתון. הואיל ולא היה לו כל מושג בעריכת עיתון חשב כי אם ישיג מידע פנימי מ"ידיעות" הוא יגבר על יריבו. הוא הסתבך בפרשיית האזנות סתר ושילם על כך בישיבה בכלא. ל"מעריב" הוזרמו כספים רבים, נוספו משקיעים, הוחלפו עורכים אך העיתון הלך ודעך ובימים אלה העיתון נמצא במצב דומה לזה בו נמצא ערב רכישתו על ידי מאכסוול.
על יודקובסקי ראה "העורך האלמוני של העיתון של המדינה"