זמן קצר לאחר תבוסת המערך בבחירות 1977, פנה אלי עורך ׳יריעות אחרונות׳, דב יורקובסקי, וביקש שאפגש עם יצחק דבין, כדי לסייע לו בכתיבת סדרת מאמרים לעיתון.

נפגשתי עם רבין במשרד שנמצא באחד הצריפים של משרדי הממשלה בקריה בתל-אביב. בשער עמד שוטר, שאפילו לא טרח לבדוק את זהותי. משרדו של רבין היה כמעט ריק. שולחן פשוט, כורסת מנהלים פשוטה ושני כיסאות לאורחים. שום תמונה או קישוט על הקירות. במהלך שיחתנו, שארכה כשעה, לא צלצל הטלפון אפילו פעם אחת. רבין קיבל אותי בהבעת הפנים המבוישת שלו, והתייחס אלי בכבוד רב, אף שלא הכרנו קודם לכן.

שיחה חופשית

ציפיתי שרבין יכתיב לי את הדברים שהוא מבקש לכתוב ואני אסייע בניסוח – נוהל שהיה מקובל על פוליטיקאים רבים, שביקשו להעלות את מחשבותיהם על הכתב. אך רבין העדיף לקיים שיחה חופשית בה הצגתי לו שאלות בעניינים שעמדו על הפרק והוא השיב בקצרה.
כשסיימנו את השיחה אמר לי רבין: ״תנסח את הדברים כפי שאתה מבין. אם יודקובסקי שלח אותך אני סומך על שיקול דעתו״. הצעתי שיעבור בכל זאת על הכתוב לפני הפרסום. הוא הבטיח לעשות כן, אך ככל הזכור לי לא הצליחו לאתר אותו מן המערכת. המאמר שכתבתי פורסם תחת שמו ללא שינוי.

בשבועות הבאים קיימתי עם רבין כמה פגישות לאותה מטרה. הוא נהג באותה דרך – שיחה חופשית שבה נתן לי ייפוי כוח לכתוב את הדברים בשמו. מעולם לא ביקר את עבודתי ומדי פעם הביע שבחים.

פיקדון זמני

העבודה עם רבין נמסרה לי כפיקדון זמני. האיש לו נועד התפקיד היה איתן הבר, אז הכתב הצבאי של העיתון, שהיה מיודד עם רבין עוד מתקופת היות רבין אלוף פיקוד צפון. הבר נעדר אז מהארץ, וכשחזר נמסר לו הפיקדון. הבר המשיך במלאכה בכישרון רב, ויזם שורה של ראיונות של רבין עם גדולי עולם: ניכסון, קיסינג׳ר, מיטראן, סאדאת, קרטר ועוד.

כשחזר רבין להגה השלטון, הצטרף הבר לצוות המצומצם שלו ועשה מלאכה נאמנה. כתיבת נאומי רבין היתה חלק ממנה.

הויכוח על המורשת

אני מספר כל זאת על רקע הוויכוח הציבורי שהתעורר סביב המרכז למורשת רבין. אין ספק שרבין יירשם בתולדות עם ישראל כמצביא מלחמת ששת הימים וכלוחם ירושלים במלחמת השחרור. על הישגיו ועל שגיאותיו כראש ממשלה בשתי הכהונות תשפוט ההיסטוריה.
מה שברור הוא שיצחק רבין לא היה איש הגות. לא הייתה לו משנה סדורה. הסופר עמוס עוז כתב פעם כי התרשם מכך שרבין תיקן בכתב ידו דיווח סודי על כניסת הכוחות המצריים לסיני ערב מלחמת ששת הימים. מישהו כתב כוחות ״אדירים״ ורבין תיקן ל״כוחות גדולים מאוד״. עמוס עוז התפעל מאוד מן התיקון הזה שהיה בו לדעת עוז הכרעה נכונה ודקה וקולעת. ועל כך אומר עוז: ״ודאי שאני היחיד בכל ארץ-ישראל התומך עכשיו ביצחק רבין בזכות סגנונו העברי״.

 

 הצבר האולטימטיבי

יצחק רבין ז"ל היה הצבר האולטימטיבי, על כל המעלות והמגרעות של תואר זה. אדם ישר דרך, שפיו ולבו שווים. איש ה"דוגרי", האומר בפנים את אשר הוא חושב. איש הביצוע המעולה הנכנס לפרטי פרטים, דבק במשימה ומשיג אותה בכל מחיר. איש צבא בכל רמ"ח אבריו, מנעוריו בפלמ"ח, במלחמת השחרור ועמידתו בראש צה"ל במלחמת ששת הימים.

אך יצחק רבין, כמו כמעט כל דור הצברים, היה חף מכל אינטלקטואליות. חף מכל חזון. חף מכל חשיבה מקורית. יצחק רבין שייך לדור שביצע באורח מושלם את הנדרש לביצוע על פי חזונם של דור המייסדים. גם בדור הצברים היו כמה אישים, כמו יגאל אלון ומשה דיין, שהתרוממו מעל כוונת הרובה וגילו הבנה מעמיקה במהותה של הציונות ושל העם היהודי. אך איש מהם לא הגיע לקרסולי דור הנפילים. עובדה מעציבה היא שדור הצברים לא הצמיח אף לא מנהיג אחד בעל שעור קומה כדוד בן גוריון, זאב ז'בוטינסקי, ברל כצנלסון  ומנחם בגין. אחרון המנהיגים מדור זה היה יצחק שמיר, ייבדל לחיים ארוכים.

מורשת הנפילים

דור הנפילים הותיר לנו מורשת אדירה. דוד בן גוריון הותיר אלפי נאומים, מאמרים וספרים – ומעל לכל את דרכו המדינית – שהם אכן מורשת שניתן וצריך ללמוד. זאב ז'בוטינסקי הותיר מורשת אדירה של הגות מדינית וספרותית ומעש מדיני. התנועה הציונית, מהרצל ואילך, היתה עשירה באישי רוח שהיו גם אנשי מעש: הס, אלקלעי, קלישר, פינסקר, ברוכוב, א.ד. גורדון, הרב קוק ועוד רבים. דור הצברים לא הצמיח אף משהו הדומה לצילם של אותם ענקי רוח.

מה פרוש המלה מורשת

אחד הקוראים כתב לי את הדברים הבאים: " נכדי, הלומד בכיתה ד", פנה אליי בבקשה שאעזור לו בכתיבת חיבור על "מורשת רבין". הלכתי לספרייה וביקשתי חומר על הנושא אך הם אמרו לי שאין. מה עלי לעשות? האם תוכל לעזור?" .

 פניתי לחברי איתן הבר בשאלה, אולי הוא יוכל לעזור. תפסתי את הבר בדיוק בזמן. הוא היה בדרך להרצאה באיזה סימפוזיון בו התכוון לדבר בנושא. אם מורשת של מנהיג, אמר הבר, פרושה רעיונות שהדורות הבאים אחריהם מגשימים אותם, לדעתי אף אחד ממנהיגי הציונות לא עמד במבחן הזה. והדבר נכון לגבי כולם – מהרצל וויצמן ועד בן גוריון, בגין ורבין. יתר על כן, אמר לי הבר, חיפשתי במילון אבן שושן וגיליתי שבכלל אין מלה כזו "מורשת" . עד כאן דברי איתן הבר.

 ואכן., הלכתי למילון אבן שושן ולמרבית ההפתעה באמת אין מילה כזו. רק "מורשה" במשמעות ירושה, נחלה, אחוזה. והוא מצטט מן הפסוק הידוע מיחזקאל: " לנו היא ניתנה הארץ למורשה" . המקור למלה מורשת מובא בערך מורשה והוא מן העת החדשה. זלמן שזר כתב: " את מורשת היצירה המקורית בישראל קיפל תחתיו (אחד העם) בעבודתו הספרותית" .

פניתי לפרוייקט השו"ת של בר אילן ומצאתי שם כי בספרות חז"ל מופיעה המלה מורשת רק ארבע פעמים ובכולם במשמעות של ירושה חומרית. המלה מורשה מופיעה לעומת זאת כ-80 פעם אך בעיקר בהתייחסות לפסוק מספר דברים: "תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" . ניתן לומר שמורשה כאן משמעותה כמשמעות המילה מורשת בימינו.

נאלצתי להשיב לקורא שפנה אליי כי לא רק שאין לנו מורשת רבין.  גם מורשת אינה בנמצא. אבל כמו תמיד מילון " רב מילים" של שוויקה מציל את המצב. המילון מגדיר את המלה מורשת במשמעות המודרנית שלה "צורה אחרת של מורשה… המורשת של עם ישראל" . והוא מביא מורשת קרב (" ערכים כמו דבקות במשימה ודוגמא אישית" ) מורשת אבות (במשמעות מסורת) וכדומה.

ו" אוצר החכמה" של ארז סלע עליו סיפרתי כאן לפני כמה שבועות מצא לא פחות מ-157 מובאות מן הספרות הרבנית של הדורות האחרונים שבהם מופיע הצרוף "מורשת אבות" כמו למשל: " הנה יסוד בית ישראל היא התורה והמצוות מורשת אבות" .

ובכל זאת מהי מורשת רבין?

מורשת רבין

רבין לא הותיר אחריו שום דבר בכתובים. את מאמריו, נאומיו וספרו כתבו אחרים. אינני מקנא במורה הנדרש להכין אפילו מערך של שעור אחד בלבד שבו יתמצת את משנתו של רבין. כי הרי מורשת רבין אינה מתמצית במילים אלא במעשים. מעשיו במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים מקנים לו מקום של כבוד בהיסטוריה של עם ישראל השב לארצו. אך אין בהם איזו בשורה רוחנית.

למזלו הרע של רבין – ואולי למזל הרע של כולנו – הוא הוצב בתפקיד שהיה גדול ממידותיו. בתקופת דמדומי האלים של דור הנפילים, באיזו עיסקה פוליטית של גולדה וספיר הוא נתמנה לראש ממשלה. הוא נכשל כשלון חרוץ בקדנציה הראשונה שלו. לא בגלל חשבון הדולרים של לאה, אלא בגלל גבולות יכולתו. הוא חזר לקדנציה השניה על כנפי קופירייטרים ופרסומאים שעשו מלאכתם נאמנה. הוא עשה כמיטב יכולתו לשמור על הפקדון שהופקד בידו, אך לא היתה בו היכולת המנהיגותית להפיח תקווה וחזון ואמונה בעם. הוא עצמו איבד את אמונו בכושר העמידה של העם במלחמת המפרץ, כשחזה בתל-אביב המתרוקנת ובפקקי התנועה של הבורחים מן העיר מדי ערב, בהתקרב ההתרעה של "נחש צפע".

פסגת השגיו של רבין היתה הסכם אוסלו, שגם אותו לא הגה ולא יזם אלא נגרר אליו על ידי חתרנים בלתי נלאים ופרופסורים תמהוניים. יש רבים המאמינים כי רבין, בשכלו הבריא וביושר האישי שלו, היה יכול להיות אמיץ דיו כדי לעשות תפנית מחודשת. לבטל את הסכם אוסלו ולמנוע את השואה שההסכם עשוי להמיט עלינו. כדורו של הרוצח המתועב קטע גם את האפשרות הזו. כל מה שנותר הוא קהל הצבועים של "ממשיכי הדרך" ונוטרי ה"מורשת".

מורשת הרצח

לעג ההיסטוריה הוא שרבין הותיר אחריו מורשת גדולה בגלל האיש שרצח אותו. זוהי מורשת החורבן העלול לבוא עלינו משינאת חינם. טעמנו אחד משישים מן החורבן הזה בימים הראשונים שלאחר הרצח, כאשר שטף את הארץ גל של שינאה, עלילת דם ורצח אופי לציבור שלם.
עלילת הדם הזו גרמה לשתי תוצאות קשות. האחת היא שבגלל הרצח הפך להיות כל מעשה של רבין למעשה קדוש וכל ביקורת על הסכם אוסלו הפכה את המבקר לשותף לרצח. העדר ביקורת ציבורית על ההסכם הקל על התהליך שבו הפכה ישראל ללבנון. השעורים במורשת רבין, בבתי הספר בשכונת גילה, נערכים תחת מטר הכדורים של הרובים והתחמושת שהגיעו ליורים במסגרת הסכם אוסלו.