המשורר חיים גורי בשנת 1948 (באדיבות ד"ר אריה גילאי מנהל אתר הצנחנים)
http://www.202.org.il/Pages/gdud_890/history/a1948.php
"ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה
פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים.
—–
לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים
לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער".
כמעט 60 שנה חלפו מאז נשא המשורר חיים גורי את הקינה הזו על ל"ה החללים שנפלו בדרכם לגוש עציון הנצור.
מה נשתנה בתקופה זו?
שום דבר.
הל"ה נפלו כי שמרו על "טוהר הנשק". בדרכם לישובי הגוש פגשו רועה ערבי זקן. הם לא יכלו לקחתו בשבי והתלבטו אם לחסלו. לבסוף גבר עליהם החינוך ל"טוהר הנשק" והם שחררו את הרועה למרות הסכנה שיסגיר אותם. ואכן, הרועה הודיע לכפריים שבסביבה על המחלקה, המוני פורעים הקיפו אותם והם נלחמו עד הכדור האחרון. קצין בריטי שביקר במקום הקרב סיפר כי מצא באגרופו של אחד הלוחמים אבן אותה התכוון להטיל על רוצחיו לאחר שאזלה תחמושתו.
יש הטוענים כי לסיפור אין בסיס עובדתי. אך הסיפור עובר מדור לדור כמיתוס של התנהגות מופתית – כך אנו צריכים לנהוג ברוצחינו. וכך אנו נוהגים בהם עד היום.
הרבה השתנה מאז ה-15 בינואר 1948 , היום בו נפלו הל"ה. ישראל שיחררה את יהודה ושומרון ושולטת באותם כפרים מהם יצאו הרוצחים.
אך אלה למדו מהר מאד לדעת – כשם שלמדו מבצעי הטבח בחברון בשנת תרפ"ט – כי היהודים לא השתנו. הם מקבלים כחוק טבע שערבים רשאים לרצוח כל יהודי באשר הוא יהודי ואילו היהודים אינם פוגעים ב"חפים מפשע".
בעת ששורות אלה נכתבות עדיין מוטלות גופותיהם של תלמידי "מרכז הרב" על הגמרות המגואלות בדמם. בעת שנכתבות שורות אלה נמנעים מלהוציא את הגופות מחשש לזעם הציבור.
וברחובות שכם ורמאללה וג'נין שבשליטה ישראלית רוקדים ערבים משמחה לריח דם יהודי טרי. וברחובות ירושלים "המזרחית", ערבים תושבי ישראל, הנהנים מכל מנעמי השלטון הישראלי, מחלקים סוכריות ברחובות. ועוד מעט תוקם סוכת אבלים וההורים של הרוצח המתועב יצהירו מול מצלמות הטלוויזיה עד כמה מאושרים הם בשאהיד שלהם. ואינם חוששים שמישהו יעלה אותם על משאית. את האבא והאמא והאחים והאחיות, וישלח אותם לעזה או לעזאזל. וערבים "ישראליים" בגליל וביתר חלקי הארץ אינם מסתירים את שמחתם ואת הזדהותם עם הרוצחים וממתינים רק ל-28 בחודש, כדי לקבל את מענקי הביטוח הלאומי.
ובראש המדינה עומדים שני נוכלים נוסח מלכישוע וכדרלעומר שמתייחסים אל עם ישראל בדרכי כחש ומירמה כמו שרימו החתול והשועל את פינוקיו התמים.
רב אלוף (מיל.) אהוד ברק מציג "שאלת קיטבג" ליועץ המשפטי, אם מותר לירות לעבר מקורות הירי בעזה. וראש הממשלה, בנכלול טיפוסי, מצהיר כי אם החמאס יפסיק את האש גם הוא יפסיק את התקיפות בעזה. וכך הוא מבטיח לחמאס ההולך וקורס את נשימת החמצן הדרושה לו כדי להתאושש מן המכה הקטנה שהיכה בו צה"ל בשבוע שעבר. ויחדיר לרצועה, בעזרתה האדיבה של מצרים שבגין חתם אתה שלום עולמים, עוד טילים. שיגיעו הלאה מאשדוד והלאה מראשון לציון,אם להשתמש בלשון הפז של נסראללה.
ואחרי שהחמאס יתאושש ויחזור להטיל קסאמים וגראדים וקטיושות ברדיוס גדל והולך , הוא יצטייד גם בטילים נגד מטוסים, שיאיימו על כל התעבורה האווירית לישראל. ואז – אם ימשיכו שני הנוכלים הללו להיות עדיין בשלטון – יפנו לבג"ץ כדי לקבל רשות להפעיל את האמצעים היחידים שמבינים הערבים.
וכשם שהבריחה הנלוזה מלבנון המיטה עלינו את האינתיפאדה כך תביא עלינו הבריחה מעזה אינתיפאדה מתוצרת בית של ערביי ישראל. ראו הוזהרתם.
כך נפלו הל"ה בדרך לגוש הנצור
ב-15 בינואר 1948 יצאה מחלקה ובה 35 לוחמים לכיוון גוש עציון. בראש המחלקה עמד דני מס ורוב הלוחמים היו סטודנטים של האוניברסיטה העברית.
מטרת המחלקה הייתה לתגבר את גוש עציון הנצור שעמד בהתקפות בלתי פוסקות של אלפי ערבים מן הכפרים הסמוכים.
בגלל השעה המאוחרת בה יצאה המחלקה לדרכה היא נתגלתה לאור היום. לפי אחת הגירסות פגשו אנשי המחלקה ברועה ערבי ובמקום להרגו או לקחתו בשבי שיחררו אותו והוא הזעיק את אנשי הכפרים שבסביבה.
הקרב בין הלוחמים היהודים לבין המוני הערבים שתקפו אותם נמשך שעות רבות עד שאזלה תחמושתם ואז עלו עליהם הערבים והרגום. אחרון הלוחמים השליך רימון יד ונטל אבן כדי להטילה והיא נמצאה בידו על ידי קצין משטרה בריטי שהגיע למקום הקרב. הפורעים הערבים התעללו בגוויות ההרוגים, ניקרו את עיניהם וקטעו את אבריהם.
עוד על נפילת הל"ה ראה "זעקת האבות"
