דונה גרציה (חנה) נשיא, היא אחת הנשים המופלאות בהיסטוריה היהודית. במאה ה-16 נחשבה לאשה העשירה בעולם, והיא מילאה תפקיד חשוב בהיסטוריה של טבריה.

דונה גרציה ( 1510-1569) נולדה בפורטוגל למשפחת אנוסים. כלפי חוץ נהגה כנוצריה אך נישואיה לבעלה נערכו בסתר כדת משה וישראל. היא נמלטה מפורטוגל וסייעה בכספה לאנוסים רבים להימלט משם. לאחר גלגולים רבים באנטוורפן ובוונציה הגיעה לפררה שבאיטליה שם כבר חייתה כיהודיה בגלוי. ב-1533 עברה לקושטא שבטורקיה וכאן ניהלה עסקי מסחר כה נרחבים עד שנזקקה לצי אוניות משל עצמה.

משך כל השנים ניצלה את עושרה כדי לסייע ליהודים ובמיוחד לאנוסים להימלט. בנתה בתי כנסת ישיבות ובתי חולים בקונסטנטינופול, בסלוניקי ובמקומות אחרים.

בשנת 1558 הצליחה להשיג מן הסולטאן הטורקי סולימאן הראשון (" המפואר" ) זיכיון על שטח העיר טבריה בתמורה ל-1000 דוקטים לשנה. היא הקצתה את המימון לשיקום העיר, אך לא זכתה להגיע אליה לפני מותה.

האיש שמילא את צוואתה היה אחיינה, דון יוסף נשיא, שהיה נשוי לבתה. מתוקף הצו של השולטן הטורקי שגילה כלפיו חיבה יתרה מימן הקמת מבני ציבור, קנה בתים ושיקם את החומות ההרוסות שמסביב לעיר. . הוא אף אירגן עליה של יהודים בספינות ששכר מאיטליה לארץ ישראל.

ראה מאמר נרחב על דונה גרציה נשיא

http://www.yekum.org/2011/03/%D7%94%D7%A9%D7%9B%D7%97%D7%AA%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%9C%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%9D/

                       גירסה מעודכנת אוקטובר 2015

בשנת 2007 הוקרן בערוץ הראשון הסרט " היומנים של יוסף נחמני" של דליה קרפל * הסרט הציג את המפעל הציוני כמסע מתמשך של נישול, גזל, אונס ורצח * סרט זה הוא דוגמא טובה לדרך בה תפיסות פוסטמודרניות הופכות סרט " תיעודי" לסרט המעוות את המציאות * עכשיו כשצועקים געוואלד  על סגירת הערוץ הראשון טוב להיזכר בסרט הזה ודומיו * האם בשביל סקט כזה שילמנו את האגרה?

אם איש מן המאדים היה מגיע לכדור הארץ וצופה בסרטה של דליה קרפל, "היומנים של יוסף נחמני" , ששודר בערוץ הראשון, היה מגיע למסקנות הבאות:

• · בארץ ישראל יושב עם זר, היהודים, שבאו לכאן בסוף המאה ה-19.
• · משך עשרות שנים נישלו היהודים את הערבים על ידי רכישת אדמות וגרוש האריסים שעיבדו אותן.
• · לאחר הקמת המינה, הם פתחו בסדרת מעשי רצח וגרוש, כשהמטרה היא טהור אתני.
• · העיר טבריה עומדת במרכז הסרט כעיר שתושביה הערביים חיים בהרמוניה עם היהודים ומבקשים אך ורק שלום.
• · פרובוקציה יהודית מביאה לגרוש הערבים מהעיר ופיצוץ בתיהם על מנת שלא יחזרו.
• · המסר של הסרט מבוסס על צילומים – שיירות של פליטים נמלטים, שורה של גוויות הרוגים, חיילי צה" ל הנראים כקלגסים המובילים שבויים. וכן עדויות של ערבים על מעשי טבח אונס וביזה.
• · הוא מלווה בפרשנות של ההיסטוריון בני מוריס ושל פרופסור (לגיאוגרפיה) אורן יפתחאל.

הסרט סובב סביב יומניו של יוסף נחמני, האיש שעסק עשרות שנים ברכישת אדמות מידי ערבים ובהקמת ישובים על האדמות שנרכשו. מן הסרט מתקבל הרושם כי נחמני הפך בסוף ימיו למעין מהדורה מוקדמת של "שלום עכשיו" . הוא הביע שאט נפש ממעשי הרצח והביזה, קרא לעשיית שלום עם הערבים ולהחזרתם לבתיהם. מן הפרשנות למה שעשה נחמני כל ימיו עולה כי מה שהציונות כינתה "גאולת הקרקע" לא היה אלא נישול שיטתי של ערבים.לאחר שאיש המאדים יצפה בסרט תהיה מסקנתו חד משמעית. יש לסלק את היהודים מן הארץ הזו .

סרט חינוכי טוב

המסקנה הזו מחייבת להפוך את סרטה של דליה קרפל לסרט חובה בבתי הספר. יש בסרט הרבה אלמנטים חינוכיים שאסור להחמיצם. הוא מהווה דוגמא מצוינת למסקנה הנובעת מתפיסות פוסטמודריות שהן בהכרח גם פוסטציוניות ופוסטיהודיות. הוא גם יכול ללמד כי "סרט דוקומנטארי" איננו מסמך המתעד את המציאות אלא מכשיר לעיוותה.

תסריט של סרט אחר

על פי אותם החומרים ניתן היה להפיק סרט אחר המספר את הסיפור היהודי. הסרט האחר לא היה מתחיל ב-1947. אפילו לא בשנת 1907, בה עלה יוסף נחמני ארצה מאוקראינה, בה נטבחו באותן שנים מאות יהודים בפוגרומים.

סרט על טבריה צריך להתחיל מיסוד העיר במאה הראשונה לספירה. הוא היה מתאר את גדולי החכמים שחיו בעיר:

ר' יוחנן, ריש לקיש, ר' אמי, ר' יוסי ורבים אחרים. היה מתאר את הסנהדרין שישבה כאן. את היצירות היהודיות שנוצרו בה: המשנה, התלמוד הירושלמי, הפיוטים, הניקוד הטברני המשמש אותנו עד היום.

כשהסרט היה מגיע ל-1882, השנה בה הגיעו ראשוני העליה הראשונה, היה מציג תמונות של ארץ שוממה וריקה, כפי שניתן לראות בצילומים שנותרו מאז.

יצא לעזרת תל-חי

סיפורו של יוסף נחמני, לא החל עם הצטרפותו לפיק"א ב-1921. שנתיים קודם לכן יצא מהגליל התחתון, בראש פלוגת רוכבים מתנדבים, לעזרת תל-חי שהותקפה בידי בדואים ואחד מחברי הישוב נרצח. בדרך תקפו מאות בדואים חמושים את הפלוגה ליד הכפר חאלסה ורק בנס לא נטבחו.

נחמנני הגיע עם חבריו לתל חי ונטל זמן מה חלק בהגנתה. לאחר מכן אכן עסק, משך כארבעים שנה, ברכישת אלפי דונם שעליהן הוקמו 31 ישובים.

בסרט האחר לא היו נותנים את תפקיד הפרשן ההיסטורי לבני מוריס אלא להיסטוריון ציוני כמו יואב גלבר, או אפרים קארש או אפילו מאיר פעיל. את הפרשנות הפוסטמודרנית של יפתחאל אפשר היה להמיר בפרשנות של פרופסור מעוז עזריהו או בפילוסוף כמו אבי שגיא למשל, או יוסף בן שלמה.

" אין מנוס מטרנספר"

יומניו של נחמני הם אכן מסמך מרתק. עולה מתוכם כי נחנמי פעל מתוך אמונה כי רכישת קרקעות היא הדרך ההגונה והישרה לכונן כאן מדינה יהודית. שנים רבות סבר כי אפשר יהיה להגיע להבנה עם הערבים. הוא הטיף להוציא לאור עיתון בערבית וללמוד את שפתם. אך בעקבות מאורעות 1936-39 הגיע למסקנה כי על מנת להבטיח קיום של רוב יהודי בארץ ישראל לא יהיה מנוס מטרנספר של ערבים למדינות השכנות הריקות מאדם.

מן הסרט אפשר היה להבין כאילו בסוף ימיו שינה נחמני את דעתו מן הקצה אל הקצה. אבל קריאה ביומן מלמדת אחרת.

כשהוחלט באו"ם על תכנית החלוקה, כתב: " …אין השמחה שלמה. השמחה שהעמים הכירו סוף סוף שאין אנו עדה אלא עם שדרושה לו מדינה ותוגה שהפסדנו את חצי הארץ את יהודה ושומרון… 80 אחוז של הקרקע שייך עדיין לערבים ונוסף לזה (יהיו במדינה היהודית) 400 אלף ערבים" . גם לאחר הקמת המדינה הוא הציע לפעול לרכישת האדמות מידי הערבים בגליל ומתן פיצויים גדולים לאריסים כדי שיוכלו להיקלט בסוריה או בירדן.

דברי ההסתייגות שהשמיע כלפי מעשי הרצח והביזה של יהודים במהלך המלחמה משקפים עמדה מוסרית שהיתה נחלת הרוב במדינה. דברים דומים השמיעו דוד בן גוריון, נתן אלתרמן ואחרים.

אידיאליזציה של יחסים

התאור האידילי שניתן בסרט כאילו בטבריה שררו יחסים הרמוניים בין יהודים וערביים אין להם אחיזה במציאות. נחמני נתן לא פעם ביטוי ביומנים לחרדה שהערבים פשוט יטבחו את כל יהודי טבריה. הוא השתמש במלים " שואה" ו" סכנה של כליה" . היה בסיס היסטורי לחששותיו.

ב-2 באוקטובר 1938 נרצחו בטבריה 19 יהודים מהם 11 ילדים.  עם רדת הלילה חסמו ערבים את כל הדרכים המובילות לטבריה במחסומי אבנים. בשעה 21:00 החלו לירות על העיר מכל עבריה, בו בעת חדרה לעיר קבוצה של כ-70 ערבים מכיוון צפון-מזרח. הם פרצו לבתים, טבחו בתושבים ושרפו את המבנים. בבית אחד נרצחו אם וחמשת ילדיה, ובבית אחר נרצחה משפחה של ארבע נפשות. בית הכנסת הועלה באש ושָ‏מָ‏שו נרצח ליד ספר התורה. שני נוטרים שחשו לעזרת השכונה נתקלו במארב ונהרגו.

 

את הפקודה לפוצץ את הרובע הערבי של טבריה הוא עצמו נתן, כפי שמעיד בסרט בנו שביצע את הפיצוץ.

 

ביומניו הסביר נחמני שניצל את ההזדמנות להסיר מפגע אורבני, שיאפשר לסלול כבישים ולחדש את פני העיר.

 מה מריץ אותם

 מה מריץ את האנשים היוצרים סרטים כמו "היומנים של יוסף נחמני". אם זהו הסיפור האמיתי אנחנו חייבים לארוז את מטלטלינו, לקחת את מקל הנדודים ולעזוב את הארץ שאנחנו בה נטע זר, אלים ובלתי צודק.

 הכרתי את דליה קרפל כבחורה על א כיפק, בתקופה בה לימדנו בבית הספר לעיתונות"כותרת".. מוכשרת אינטליגנטית חרוצה. יש להניח שהסרט משקף את עמדותיה. אוניברסיטת ל-אביב בה למדה יושבת על האדמה הערבית  של הכפר שייך מוניס.  מערכת "הארץ" בו כתבה ששוכנת על אדמת הכפר הערבי אבו כביר. אם תיכנס ל"אתר הזיכרון הפלסטיני" תגלה  שם מפות, כולל צילומי לווייין,  שבהם אין מטר מרובע אחד בארץ  שאיננו ערבי בעיני הפלסטינים. אני יכול להאמין שהמניע שלה נובע מעמדה מוסרית.

 יותר קל לי להבין את פרופסור יפתחאל, יליד קבוצת מצובה,  שהוקמה על אדמות הקרן הקיימת לישראל, שלפי פרשנותו היא גזלן הקרקעות הראשי של הערבים. יפתחאל  שייך לאסכולה הפוסטמודרנית  שבעיניה לא קיים בכלל "סיפור אמיתי". קיים רק נרטיב.  יש נרטיב ציוני ויש נרטיב פלסטיני. הוא רואה בישראל מדינה "אתנוקרטית". מדינה שהמשטר שלה רואה כתכליתו לייהד את המדינה  ולנכס אותה לקבוצה האתנית היהודית.  הפתרון בעיניו הוא "דמוקרטיה אזרחית שיוויונית"  שמשמעותה המעשית היא הפיכת מדינת ישראל למדינה ערבית.

לראיה המעוותת הזו של נרטיב אין גבולות.  אם יש נרטיב ישראלי ופלסטיני יש גם נרטיב יהודי ונאצי. ואכן בדיון שהתקיים בעקבות הסרט  השמיע שמואל טולידנו (לשעבר מפא"י, ד"ש, שינוי ומפ"ם) את האמירה החכמה  שאם היהודים יכלו להשלים עם גרמניה אחרי כל מה שעשתה לנו יש סיכוי שגם הפלסטינים ישלימו אתנו.

 קישורים

רכישת קרקע בארץ ישראל

מי מפקיר את קרקעות הלאום