ארכיון חודשי: פברואר 2005

צינור הדם לאילת – הסיפור המלא

 

פרופסור בטכניון הטיל על תלמידיו לתכנן צינור להעברת דם * התלמידים התלהבו מן המשימה וכשהגישו את עבודותיהם  כולם נכשלו * בעקבות הניסוי התחילו ללמד בטכניון לימודי הומניסטיקה.

לפני זמן פרסמתי כאן את הסיפור הבא:

הסיפור הזה נשמע כמו אגדה אורבנית. אך הוא אמת לאמיתה (לפחות כרעיון). שמעתי אותו מפיו של פרופסור פרנץ אולנדרוף, בראיון שקיימתי עמו בראשית שנות השישים. [הייתי אז כתב לעניני מדע של עיתון "הבוקר"]


פרנץ אולנדורף בתקופה בה ראיינתי אותו (צילום: קישרי ציבור של הטכניון)

פרופסור פרנץ אולנדורף [יח"צ הטכניון]

אולנדורף, יליד ברלין (1900), עלה לארץ בשנת 1937, הצטרף לסגל המורים בטכניון ולימד בו 44 שנים ברציפות. אולנדורף פרסם מחקרים חשובים בתחומים של ביו-פיסיקה, ביו-אלקטרוניקה וביו-רפואה. על מחקריו זכה בפרס ישראל למדעים מדויקים בשנת 1950.

בצעירותו פירסם אולנדורף עבודה שעקרונותיה הביאו בשלב מאוחר יותר להמצאת הראדאר. בין היתר פיתח גם נוסחה שהביאה לשיכלולו של המיקרוסקופ האלקטרוני.

ראיינתי אותו על פיתוח שעורר אז תקוות רבות: מכשיר שיאפשר לעיוורים לראות. הרעיון היה להתקין עין אלקטרונית שתעביר מראות אל המוח באמצעות אלקטרודות.

אף שבאתי לראיין את אולנדורף בתחום המחקר שלו הוא העדיף להקדיש את רוב שיחתנו לנושאי חינוך. חשוב יותר לדבר על חינוך – אמר לי. אולנדורף עסק בחינוך בבית ספר יהודי בברלין, לאחר שהודח ממשרתו האקדמית עם עליית היטלר לשלטון. הוא עבר עם בית הספר לירושלים בשנת 1934 וחזר לגרמניה כדי לטפל בהעברת ילדים לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. לארץ חזר סופית ב-1937.

פרוייקט הצינור

במהלך שיחתנו סיפר לי, בין היתר, את הסיפור אותו ייחס לאחד הפרופסורים, או לנשיא הטכניון דאז. לפי הסיפור הטיל אותו פרופסור על תלמידיו תרגיל שנועד כאילו לבדוק את יכולתם המקצועית. הוא ביקש מהם לתכנן צינור שנועד להעביר דם מחיפה לאילת.

הסטודנטים, חרוצים ומוכשרים, התיישבו ליד לוחות השרטוט, חישבו חישובים באמצעות סרגלי הלוגריתמים (מחשבנונים ומחשבים עדיין לא היו אז) והכינו תכניות מפורטות. בדקו את מתווה הצינור והמצב הטופוגרפי לאורכו. מה צריך להיות אורך הצינור וקוטרו. בדקו מהי צמיגות נוזל הדם וההרכב הכימי שלו. האם הוא עלול לגרום לקורוזיה בצינור. בדקו חומרים שונים המתאימים לעמידה בקורוזיה כזו. בחנו את מהירות הזרימה ואת הלחץ בתוך הצינור. החרוצים שבהם בחנו גם אפשרות של נקב או חבלה בצינור, ומה יקרה אם הדם ייצא לאטמוספרה.

רגישות מוסרית

כשסיימו הסטודנטים את מלאכתם והגישו את עבודותיהם הודיע אותו פרופסור לתלמידיו כי כולם נכשלו.

והוא הסביר: "לא ביקשתי לבחון את היכולת שלכם לתכנן צינור דם, אלא לבחון את הרגישות המוסרית שלכם. איש מכם לא שאל מדוע צריך צינור להעברת דם מחיפה לאילת, של מי הדם הזה ומי שפך אותו" .

כשפרסמתי את הסיפור לא ידעתי אם אכן התרחש  במציאותו, או רק משל היה.

סיפור אמיתי ולא אגדה

אך בעקבות הפרסום הגיע אלי גל מכתבים ממנו למדתי כי הסיפור אמיתי והאיש שיזם את הפרויקט המצמרר  היה פרופסור חיים חנני.

אינג'ינר יעקב אלעזר

אינג'ינר יעקב אלעזר [צילום: זאב גלילי]

פניתי לידידי, אינג'ינר יעקב אלעזר, לוחם אצ"ל ומוותיקי הטכניון. פניתי אליו כי הוא אנציקלופדיה מהלכת של תולדות ארץ ישראל ובביתו ארכיון ענק של ספרים, מסמכים וצילומים של תולדות המחתרות.  הואיל ופרופסור חנני היה גם איש אצ"ל הנחתי  שאלעזר יידע משהו בנושא. ואכן הוא ידע הכל. הסיפור אמת לאמיתה.

יוזמה של פרופסור חיים חנני

ואלה דבריו של יעקב אלעזר:

"פרופסור חנני התמנה משנה לנשיא הטכניון בשנת 1961. עם מינויו הציע להנהיג לימודי הומניסטיקה בטכניון. הפרופסורים צחקו: אין מספיק זמן ללימוד המקצועות העיקריים ואתה רוצה לגזול זמן ללימודי הומניסטיקה, אמרו לו.

"החליט פרופסור חנני לעשות מעשה. כינס מאה סטודנטים באולם אחד והציג לכולם מבחן שכלל שאלה אחת בלבד: לאיזו אינפורמציה טכנית אתה זקוק, כדי לתכנן צינור להעברת דם מאילת לאשדוד.

 

פרופסופסור חיים חנני בתקופה שהיה משנה לנשיא הטכניון (צילום: קשרי ציבור)

פרופסופסור חיים חנני בתקופה שהיה משנה לנשיא הטכניון (צילום: קשרי ציבור)

"הסטודנטים שאלו שאלות על אורך הקו, הטופוגרפיה, האם יש זרמים חשמליים בקרקע שיגרמו להקרשת הדם, ועוד שאלות טכניות לרוב. איש לא שאל לאיזו מטרה צריך להעביר דם. חנני הביא את תוצאות המבחן לסנאט של הטכניון. הפרופסורים נזדעזעו והסנאט החליט להנהיג לימודים הומאניים. חנני הביא שורה של מרצים בתחומי קולנוע, משפט, היסטוריה וספרות. בין היתר הביא את ד"ר ישראל אלדד (אביו של ח"כ אריה אלדד), שהיה חבר מרכז לח"י בתקופת המלחמה בבריטים, מתרגם כתבי ניצ'ה לעברית ומגדולי אנשי הרוח של התנועה הלאומית. אלדד לימד את שירי אורי צבי, פרקי תנ"ך, תולדות המחתרות ועוד. הוא זכה לנוכחות סטודנטים הגדולה ביותר בקמפוס.

חנני ישב בכלא

"פרופסור חנני עלה לארץ מפולין בשנת 1935. בשנים הראשונות לא הצליח להיקלט באקדמיה, היה עובד ספריה, מורה בבית ספר, פקיד מזכירות כספית ועוד. כבוגר בית"ר פולין התגייס לאצ"ל ותרם את דירתו להפעלת המשדר שאצ"ל החל להפעיל.

בשנת 1937 הוא נעצר על ידי הבריטים והושלך לכלא, בו היו כלואים גם פושעים פליליים. באחד הימים נודע לאסירים כי בתו של "רב האסירים" , הרב ר' ארי'ה לוין,שהייתה בהריון מתקדם, לקתה בארוע מוחי, הפכה צמח ואפסו סיכוייה לחיות. למרות מצב בתו הגיע הרב לכלא בשבת כדי לקיים תפילה עם האסירים. בעת קריאת התורה קם אחד האסירים הפליליים, מולכו שמו, והכריז : אני מנדב שנתיים מחיי למען הצלתה של הבת. אותו מולכו, היה קצב שישב בכלא על רצח שני ערבים שמכרו לו בשר פיגולים. למרות שלא ברור אם היה בסיס כלשהו בהלכה או במנהג לנכונות לנדב שנות חיים, מיהרו גם אסירים אחרים לנדב שנים מחייהם. חיים חנני הצטרף למנדבים והודיע כי הוא מנדב את כל ימי חייו למען הצלתה של בת הרב.

"ואכן נעשה נס. הרופאים הצילו את חיי התינוק בניתוח קיסרי. אחרי כמה שבועות קמה האם ממיטתה בריאה ושלמה.

"חנני הסביר את נכונותו לנדב את כל חייו באמרו שהיה בטוח שהבריטים יחזיקו אותו בכלא כל החיים. הוא שוחרר אך לאחר כמה שנים נעצר שוב והפעם נשלח עם יתר גולי המחתרת לאריתריאה וקניה. הוא חזר ארצה לאחר הקמת המדינה.

"הוא טיפס במהירות בסולם האקדמי, בארץ ובעולם. בשנת 1969 נתמנה לרקטור אוניברסיטת באר שבע".

עד כאן סיפורו המופלא של יעקב אלעזר. [ נפטר בשנת 2000]

 

יעקב אלעזר בארכיון שלו (צילום: זאב גלילי)

יעקב אלעזר בארכיון שלו (צילום: זאב גלילי)

מי הגה את הרעיון

הקורא משה  (מוזס) פינקל העביר לי את התוספת הבאה ואת צילום אביו:

"הסיפור נכון אך לוקה במספר פרטים. היוזמים של "צינור הדם" היו אבי המנוח, פרופ' חיים יעקב פינקל בעצה אחת עם פרופ' חנני. חנני היה אז משנה לנשיא הטכניון ואבי היה אחראי על מבחני הכניסה. המבחן נעשה במסגרת מבחני הקבלה לטכניון בשנת 1961 או 1962. לימודים הומניסטיים בטכניון החלו רק כעבור מספר שנים ביוזמתו של אבי בעת שהיה משנה נשיא הטכניון לעניינים אקדמאים (במסגרתם אף הוקמה תזמורת הטכניון בה אבי ניגן באבוב). לצורך שכנוע הסנט הציג אבי את המבחן אשר ערכו הוא ופרופ' חנני מספר שנים קודם".
10.10.10

 

פרופ' חיים יעקב פינקל (באדיבות המשפחה)

פרופ' חיים יעקב פינקל (באדיבות משפחת פינקל)

 

ראה

"משאל עם ודמוקרטיה"

איך להיפטר מזבובי הבית ולפתור את בעיית היונים

הזבוב הוא מכה שאינה כתובה בתורה. אבל פרשנים רבים הסכימו כי היצור הזה הוא שנמצא בכוס שהגיש שר המשקים למלך מצרים. הוא ניצל מגורלו של שר האופים כי " לא היה לו יכולת לשמור הכוס מזבובים הפורחים" .

מני קדם ידוע הזבוב כמכה שקשה להיפטר ממנה. הנביא ישעיהו תאר את הזבוב כשליח להענשת בני אדם. והמשנה מתארת את העדר זבובים בבית המקדש כאחד מעשרת הניסים שנעשו בבית ה".

 

אני זוכר שבילדותי נהגו להילחם בזבובים (ללא הצלחה מרובה) באמצעות חומר הדברה שנקרא " פליט" . אמצעי אחר, יותר מוצלח, היה סרט ברוחב כ-5 סנטימטרים ובארוך כמטר, שהיו תולים על התקרה. הסרט היה מכוסה חומר דביק, משך אליו את הזבובים ואלה היו נדבקים בו. המראה לא היה מלבב ותמיד נמצאו עוד ועוד זבובים שהמאיסו את חיינו.

והנה בימים אלה ממש נתגלתה לי שיטה שבאמצעותה הצלחתי להיפטר מן הזבובים המופיעים במטבחנו בכל עת שנמצא שם מזון גלוי. את הפטנט הזה גילה לי הקצב שלנו.

כששאלתי אותו כיצד הוא מצליח להרחיק את הזבובים הנמשכים כידוע אחרי מאכלי בשר הוא הצביע על שקית ניילוןבגודל בינוני מלאה מים שהיתה תלויה במקום בולט מעל לשולחן העבודה של הבשר. זה הפטנט שלנו אמר.

הוא הסביר כי הזבובים נבהלים ממה שנשקף אליהם מבעד לשקית הנילון המלאה מים המשמשת כזכוכית מוגדלת. ההסבר המדעי הזה נראה לי מפוקפק אבל החלטנו לנסות. מילאנו במים שקית נילון (המשמשת להקפאת מזון אך הקפדנו שתהיה שקופה) ותלינו אותה מעל לברז בסמוך לשיש. למרבית הפלא נעלמו הזבובים כלא היו.

 

מבריח הזבובים במטבחנו

זבוב הבית החודר לכל פינה בבית ניזון ממאכלי אדם ומרקבובית אורגנית. הוא מצויד בזוג כנפיים המאפשרים לו תעופה מהירה מאד, מחושים קצרים ואיברי פה המשמשים למציצת המזון וגם לעקיצה. יש מינים רבים של זבובים וחלק מהם מהווים סכנה בשל היותם מפיצי מחלות זיהומיות כמו דיזנטריה וטיפוס.

זבוב  הבית

זבוב הבית(ויקישיתוף)

ומבעיית הזבובים לבעיה קשה וסבוכה יותר, בעיית היונים

 

קול התור נשמע בארצנו


בתודעה הקולקטיבית שלנו מצטיירת היונה כעוף המסמל יופי ואהבה, שלום וטוהר. בספר תהלים  משולה היונה לכנסת ישראל, על נאמנותה לבן זוגה. ישעיהו מנבא על ישראל כי ישובו כיונים אל ארובותיהם. בשיר השירים משולות עיני האהובה ליונים והאהובה עצמה נקראת יונתי תמתי.

במפגש היומיומי שלנו עם היונה איננו מוצאים מאומה מכל הדימויים הללו. מבין המספר הרב של מיני יונים אנו נפגשים ומוטרדים בעיקר מ"תור העיר", הקרוי גם צוצלת, המקנן במרפסות, במרזבים, על גגות, במסתורי כביסה ובכל פינה פנויה. אל מקום הקינון הם מביאים עמם את חומרי הבניה של הקן, הכוללים  עלים וזרדים וגם חוטי ברזל חלודים.

תור העיר הנקרא צוצלת. היא אינה זהה ליונה התנ"כית והובאה לארץ על ידי ערבים (ויקישיתוף)

תור העיר הנקרא צוצלת. היא אינה זהה ליונה התנ"כית והובאה לארץ על ידי ערבים (ויקישיתוף)

אך החמור מכל הם מביאים עמם גם כינים וכפי שקראתי באחד ממדורי הבריאות קיימת סכנה שהם מפיצים את קדחת הנילוס. תוך זמן קצר הופך אזור הקינון למרבץ של צואת עופות הקרויה בלשון המקורות לשלשלת. חכמי התלמוד יודעים לייעץ לנו  "היתה עליו לשלשלת יקנחה בסמרטוט". עצה זו טובה לשפריץ קטן הניתז על הבגד. אך כיצד נקנח לשלשת המצטברת לגובה של עשרות סנטימטרים?

מרזבים סתומים

נתקלנו לראשונה בבעיה עוד בדירתנו הקודמת בבני ברק. התגוררנו מתחת  לגג רעפים וכל היממה שמענו את המיית היונים. שמענו והרחנו. וכשהגיע החורף נתברר כי המרזבים סתומים ועל הגג הצטברה שיכבה עבה של לשלשת. לא היתה ברירה אלא לבצע פעולת ניקוי בסיסית.

בניסיון לפתור את הבעיה פנינו למומחים למיניהם העוסקים בהדברה. אלה הבהירו לנו שהבעיה קשה אך יש באמתחתם פתרון. מפה לאוזן לחשו לנו שאפשר לפזר גרעינים מורעלים, אך אלה אינם חוקיים וגם לא יועילו. שכן הגג יתמלא בפגרי יונים.  במקום זאת הציעו דבק מיוחד שהיונה נדבקת אליו. הציגו לנו ספרות מקצועית על יעילותו של הדבק. שאלנו מה יקרה אם היונה תידבק ותמות? והם השיבו לנו כי לפי הספרות המקצועית היונה תלמד לקח וחברותיה לא יחזרו אל הגג. ההסבר היה משכנע אך היונים כנראה אינם קוראים ספרות מקצועית. הרעפים כוסו בדבק והיונים המשיכו לקנן בפינות שונות של הגג. מדביר אחר הציע חומר דוחה יונים שריחו מבריח אותם מהגג. הריח אכן היה חריף וכמעט הבריח אותנו מן הבית. היונים לא התרשמו. ועוד הצעה היתה להניח דוקרנים. גם תרופה זו עזרה כמו כוסות רוח למת.

אין מנוס מהיונים

לפני כמה שנים עברנו דירה. הפעם יש מעלינו דירה אחרת וחשבנו שסוף  סוף נפטרנו מעונשן של היונים. כמה שנים הניחו לנו. לפני זמן מה נתברר לנו כי אין מנוס מן היונים. בדירה החדשה יש מרפסת קטנה, המשמשת מסתור לתליית כביסה ומאוכסנים בא המנוע של המזגן ודוד המים. חמימותה וסגירותה של המרפסת שימשה מקום קינון אידאלי ועד מהרה זכינו לביקור יומיומי של היונים. תחילה ערכו גישושים בשטח ואט אט קנו אחיזה במקום וכך עשו גם למרפסת של שכנינו  שממול. נלחמנו בגבורה בפולשים. הבן התיז עליהם מים והפעיל רוגטקה. היונים הוברחו לכמה ימים וחזרו. שוב פנינו למומחים וביקשנו גם עצת ידידים. ידידה שהיתה בעבר חברת קיבוץ וטיפלה בבריכות דגים הציעה להפחיד את
היונים על ידי כך שננפנף בכוח בידינו. היונה תחשוב שמולה עוף טורף גדול יותר ותימלט. העצה היתה טובה אך קיבלנו התכווצות שרירים לפני שהיונים שמו לב אלינו. השכן ממול ניסה עצות אחרות שקיבל: דחליל עשוי מטאטא, בקבוקי מים נוצצים, ציפוי של נייר כסף על המעקה. מאומה לא עזר. שוב פנינו למומחים ולמאכערים למיניהם ושוב קיבלנו את העצות שכבר הכרנו. המאבק נמשך חודשים ארוכים והמרפסת נתמלאה לשלשת עד שאי אפשר היה עוד להשתמש בה לתליית כביסה ואפילו לפתוח חלון.  לבסוף ניתנה לנו עצה פשוטה ויעילה אם כי לא זולה. סגירת המרפסת ברשת  חוסמת את כניסת היונים וחסל.

מה קרה מאז התור של "שיר השירים"

ניסיתי לברר מה קרה ליונים שכה השתנו מאז ימי שיר השירים. פניתי  לספר הנפלא  "צפרים בישראל" של הסופר וחוקר הטבע אליעזר שמאלי ("אנשי בראשית", "בני היורה") ומצאתי הסבר.  מסתבר ש"תור העיר"  היא הצוצלת שאנו קוראים לה בשם הכללי יונה, איננו אותו תור שראו אבותינו.

 

התור המצוי (ויקישיתוף)

כותב שמאלי: "יושב אני  על מרפסת ביתי שבשרון וכותב על עוף נעים-נהימות זה. ומולי בשיפולי הגג יושב תור העיר לתומו ונוהם לו את נעימתו הכבושה והלבבית… יכולים אנו לציין בדיוק את התאריך שבו  שמענו את קולו בפעם הראשונה ברמתיים , 20 במאי אלף תשע מאות ארבעים וחמש.

"הציפור מסע היא הצוצלת?

"לא. היא יציבה בארץ וחיה בתוכה משך כל השנה. אך משנה לשנה היא מתרבה והולכת וכובשת לה אזור אחרי אזור לקינון ולמחיה.

התור של ימינו הובא בידי ערבים

"מרכזה הראשון של הצוצלת בגבולות ארצנו לוטה בערפל. התור המצוי, הידוע לכולנו, שוכן בארצנו מאז ומעולם ושמו נזכר בתנ"ך פעמים אחדות.  אך התור העירוני, אזור קינונו הוא אפריקה ומשם הובא לארצנו על ידי הערבים.

"מפי אחד הערבים שביפו שמענו לפני שנים סיפור זה: התור הובא לארצנו בכלובים  על-ידי המוסלמים בגלל קולו הנעים. כי המוסלמים האדוקים רואים בו  מעורר לתפילה. ובקולו הבכייני והחסוד… הם שומעים מלים מזרזות להודיה לאלוהים .
"ואמנם לפני דור אחד היתה הצוצלת קשורה בעיקר למסגדי המוסלמים שבערים ירושלים יפו, חיפה, רמלה, עזה וכו'.  אך לאט לאט חרגה מתחומים אלה… מיפו פשטה לתל-אביב, לפתח תקווה,  למושבות השרון, לעמק חפר והשומרון. מעזה עברה למושבות הדרום… ומחיפה ועכו פרצה לישובים שבמפרץ והיא מרחיבה את גבולה לעינינו  שנה אחרי שנה.

 

איש הטבע אליעזר שמאלי חזה את הבעיה לפני שנים

"אין לכם פינה בבניין, שהתור העירוני  איננו מנצלה לקינון: עליית גג וגג שטוח, אדן חלון וכרכוב, מרפסת וחור בקיר,  על גבי מרזב וצינורות ביוב וכדומה. ואפילו עציץ על גבי מרפסת מחבוא לקינו. גיגית תלויה על הקיר למענו הועלתה  על מסמר ופיה אל הקיר, אם כי במקרה נשאר רווח  מעט בינה ובין הבנין.

שמאלי כולל בדבריו אזהרה נבאית (ספרו נכתב ב-1957 כשהבעיה עדיין לא היתה חמורה כל כך): "האין תור העיר עתיד להיות לנו לרועץ בשנים הבאות?"

הוא התכוון לכך שהריבוי הגדול יהפוך את תור העיר למזיק גדול לחקלאות. הוא לא תאר לעצמו שיהפוך את חיי יושבי העיר עצמה לגהינום.

עוד פתרונות לבעיית היונים

בעקבות הדברים שפרסמתי קיבלתי תגובות רבות של קוראים. חלקם  נתנו עצות חדשות איך להיפטר מן היונים אחרים נזפו בי על מה שנראה בעיניהם אכזריות לבעל חיים חביב.

שרה קולודני מכפר מימון כתבה  לי כי גם היא סבלה קשות מיונים שהשתכנו מעל חבל הכביסה שלה. מצוקתה היתה גדולה ולא פעם נאלצה לכבס מחדש את הכביסה.
ואז באה הישועה: "גילו את אוזני כי בד או חפץ כחול מבריח יונים. תליתי רצועת נילון כחול ברוחב חצי מטר (אפשר לגזור שקיות אשפה) ותליתי לאורך גג המרפסת ולאורך חבלי הכביסה. אחרי כמה ימים נעלמו היונים  מחצרי.
עוד קורא הציע פטנט אחר: בקבוקי פלסטיק גדולים של משקאות קלים מצופים בנייר כסף. ובכן את הפטנט הזה כבר ניסיתי בשעתו וזה עזר כמו כוסות רוח למת.

מצוות "שילוח הקן" כעסק

הקורא קובי דויטש העלה רעיון מקורי ואלה דבריו: מצוות שילוח הקן היא מהתורה ונוהגת גם בימינו. לדעת הרבה רבנים ומקובלים מצוה על כל אדם לקיימה לפחות פעם אחת בחייו.

לפי אחד הפירושים שילוח הקן מעורר רחמי שמים על ישראל כשם שהיונה הומה על בניה.
השיטה :
מרגע בניית הקן חולפים בדרך כלל 24-48 שעות עד להטלת הביצה הראשונה , יש שמקפידים לחכות עוד יום נוסף להטלת הביצה השניה ( כי בפסוק כתוב ביצים ברבים).

 

ציפור עם גוזלים מאפשרת לקיים את המצווה

מאחר שאצל הצוצלת הנקבה היא זו שדוגרת ביום והזכר דוגר בלילה יש לבדוק בבוקר כשמתבצעים החילופין כמה ביצים יש.
כשיש שתי ביצים יש לקחת מקל מעץ ולהציק ליונה עד שהיא עפה ואז אפשר לקחת את הביצים כשהיא חוזרת ורואה שאין ביצים היא עפה ולא חוזרת יותר.
העצה :
פשוט תפרסם בריכוזים חרדים ש"יש הזדמנות בלתי חוזרת וחד פעמית לקיום המצוה הנדירה וכו' בסכום סימלי של כך וכך שקלים וכו'
אם כל זה קשה אתה יכול ליצור קשר עם כל מיני קבלני מקובלים למיניהם שגם יפרסמו אותך וגם יגבו את התשלום.

 

הרבי מסאטמר ר' ואל טייטלבוים ביצע מצוות שילוח הקן בעת ביקור בירושלים

במשך כל הקיץ גם תרויח הרבה כסף וגם תגרום ליונים להסתלק מביתך.
עד כמה חשובה מצוות שילוח הקן ניתן ללמוד מסיפור על הרבי מסאטמר ר' יואל טייטלבויום. בבואו לירושלים נמסר לו כי ריימת הזדמנות לקיים את המצווה.למרות גילו המתקדם טיפאל מרוי גג במאה שערים וביצע את המצווה.

איך הרעיון שואל הקורא דויטש??
נראה לי מקורי אבל לא ניסיתי אותו עד כה.

ינשופים מלאכותיים

לקורא הרש טאוב יש פתרון אחר. לדבריו ניתן לפתור את הבעיה באמצעות שתי בובות ינשוף עשויות פלסטיק. בובות כאלה, בגודל 60 סנטימטר  שעיניהן צבועות בצבע זורח,  נמכרות בחנויות לכלי בית בארצות הברית. "תליתי את הבובות בשני צידי הבית ובדרך קסם נעלמו היונים". עוד הוא מספר כי שמע שבלוס אנג'לס משתמשים בבלונים גדולים עליהם מצוייר ינשוף ושמשיגים אותה תוצאה.
עכשיו מצפה העם  ליזם שייבא בובות כאלה ויפיץ ותבוא תשועה לישראל בלי להתאכזר ליונים.

לאכול את היונים או לטפח אותם

הקורא יהודה לבבי מעיר כי החסרתי בסיפור על היונים את העובדה החשובה שזה עוף כשר. אם  הוא מהווה בעיה די היה אם יתירו השלטונות לצוד אותו לאכול וכולם ייצאו נשכרים.

עוד העיר כי היונה המצויה ביותר בישראל היא יונת הבית שהיא גדולה יותר מן התור ומן הצוצלת, חיה בלהקות ומקננת בבתים.  ההבדל בין היונה של שיר השירים לבין זו שבימינו, אומר לבבי, הוא שהיונים למיניהן התרגלו לבני האדם והתבייתו.

מזועזעת מעצות אכזריות

 

המרחיקים ראות. מודעה של מרחיקי יונים.

הקוראת שרה ק. הביעה זעזוע על אמצעי ההגנה שננקטים נגד היונים – דבק, דוקרנים וכו', שהיא רואה בהם אמצעים אכזריים ביותר. הקוראת מציינת כי הדימויים הספרותיים של היונים אכן אינם הולמים את המציאות – הן אינן נאמנות לבני זוגן, מרבות לריב ביניהן וגם אינן חכמות. "אבל זה עדיין לא אומר שמגיע להן מוות בייסורים". עוד אומרת הקוראת כי היונים אינן אשמות שנתקעו בעיר והיו מעדיפות לעבור למרחבי האחו בכפרים.  גם בני אדם תקועים בעיר ובעלי הכנף למיניהם רק מקלים את שהותם בעיר הצפופה והמזוהמת לבל נהיה רובוטים מנותקים.

עוד היא כותבת:

למה דווקא יונים? מה עם הכלבים הרבים שמלכלכים את רחובות העיר בהפרשותיהם, בלי שבעליהם ינקפו אצבע? וכל המקרים שכלבים ענקיים ופראיים הכלואים ימים שלמים בדירות קטנטנות בקופסאות הגפרורים של בתי המגורים העירוניים – וסוף סוף משלחים אותם החוצה ואז – יש מקרים איומים של נשיכות – שאני רואה במסגרת עבודתי כאחות בקופ"ח, ואפרופו ענין רפואי: קדחת הנילוס מועברת דרך יתושים ולא הזבובונים/פרעושים שחיים בין כנפי היונים ומציקים להם בקיץ. אם תחזיק יונה בידך אף פרעוש לא יעבור אליך. בטוח. יש רק סוג נדיר של דלקת ריאות שמועבר דרך יונים. אבל זה מאוד מאוד נדיר ורק במגע הדוק ביותר.
לדעתי, אפשר וצריך להשתמש בבעלי החיים סביבנו: לחנך ילדים לקחת אחריות על סביבתם – לתת מים לחתולי הרחוב בקיץ הלוהט. לפזר לחם לציפורים במקום לזרוק לפחים. אני נדהמת כל פעם מחדש – מדי יום – מהכמויות האדירות של לחם שאני רואה זרוק בתוך ובצידי הפחים ברחובות. כיכרות לחם שלמות! וכמעט טריות!. לא להאמין אבל למרות שרואים אנשים מתים מרעב באפריקה – וזאת בשעה שברגע שמנסים להעלות טיפה את מחיר הלחם המסובסד למחירו הריאלי – נשמעות זעקות. ואגב, אני גרה במה שנקרא "שכונת מצוקה" – ורק ממה שאני מוצאת בטיול בוקר או ערב אחד! ברחוב שלי – אפשר להציל מרעב שבט שלם באפריקה. ואני לא מגזימה!
בכל אופן, לענייננו — אני חושבת שאם לא לתת אוכל – אז לפחות לא לגרום לעינויים ליונים. כי לפחות דבר אחד למדתי מהיונה שבסיפור נח בתיבה:
הפעם הראשונה שנשלחה החוצה – היונה חזרה. בלית ברירה.
הפעם השניה – היא הביאה בשורה טובה כשעלה טרף בפיה.
ובפעם השלישית – כשלא חזרה לתיבה – דווקא אז היא לימדה אותנו את הדבר החשוב הבא: לפי מדרש אגדה: אמרה היונה: יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקדוש ברוך הוא ולא מתוקים כדבש בידי אדם.
עד כאן דברי הקוראת שרה ק.

להלן תשובתי

אף שאני מבין לרוחה של הכותבת קשה לי לקבל את עמדתה. היונים הפכו מכבר למיטרד  הגורם נזק סביבתי. בכיכר טרפלגר בלונדון בו  נהגו עוברי אורח להאכיל יונים אוסרים השלטונות להמשיך בנוהג הזה. גם בכיכר אורדע ברמת-גן כבר אוסרת העיריה על האכלת יונים.  כמות הטינופת שהם מייצרים היא מעל היכולת האקולוגית. סגירת המרפסת היא פתרון למי שהיונים מקננות במרפסת אך אין פתרון דומה ליונים המטנפות גג רעפים.

ולסיום בדיחה עכשווית על יונים.

היונה הכחולה ובעיית המוסלמים

 בעיר פרת שבאוסטרליה הייתה מכת יונים…כל תושבי העיר סבלו קשות

בכל מקום הייתה לשלשת, רעש מחריד אוזניים של המיה וכאוס טוטאלי שלט בעיר.

ראש העיר לא ידע את נפשו, לא ידע מה לעשות, לא ידע מה לומר לתושביו.

יום אחד, הגיע לעיר אדם וביקש להיפגש עם ראש העיר.

בפגישה הוא הצהיר בפני ראש העיר שהוא יכול להעלים את היונים מהעיר בקלות – וללא תשלום.אבל בתנאי אחד –  בכל מקרה אסור לשאול שאלות לכל אורך התהליך ולאחריו.

אם תישאל שאלה יחויב ראש העיר במיליון דולר.

 ראש העיר המופתע היה סקפטי, אך היות והאיש לא רצה תמורה כלשהי – הוא הסכים.

 למחרת הגיע האיש למשרד ראש העיר ובידו כלוב מכוסה.

הניח את הכלוב, הרים את הכיסוי ופתח את שער הכלוב.

מהכלוב יצאה יונה כחולה והתעופפה מהחלון.

 ראש העיר עקב בעיניו אחרי היונה וראה כיצד היא עפה ברחבי העיר.

אל היונה הצטרפו עוד ועוד יונים.

כך המשיכה היונה במעופה וכל היונים אחריה…

היא יצאה מהעיר למקום מרוחק ואחריה כל היונים.

 לאחר מספר שעות – חזרה היונה הכחולה, נכנסה לכלוב שלה וקיבלה את גמולה – אוכל ומים.

 האיש לקח את הכלוב כיסה אותו והלך לכיוון היציאה.

ראש העיר קרא לו לחזור וביקש ממנו לבוא למחרת.

האיש ענה בחיוב והם נפרדו.

למחרת הגיע האיש אל משרד ראש העיר.

ראש העיר הגיש לו צ'ק על סך מיליון דולר.

האיש אמר שאין צורך, שכן הוא עשה זאת ללא חיוב.

 ראש העיר אמר לו שהוא משלם לו כי הוא חייב לשאול שאלה.

 

 אולי יש לך במקרה מוסלמי כחול ???

משאל עם ודמוקרטיה

מאמר זה נכתב ערב ההתנתקות כשדובר על תכנית למשאל עם (ששרון טירפד).

אילו נערך משאל עם ב-1948, אם להקים את המדינה, הרוב היה מצביע נגד * מחוללי המהפכה הציונית היו קומץ חלוצים שהלכו לפני המחנה * הם השתלטו על הישוב באמצעי כפיה ועיצבו את דמות המדינה בה הדמוקרטיה היתה " כאילו" * שרון חוזר לשיטות מפא"י, הפעם נגד המפעל הציוני

דוד בן גוריון נהג לומר כי לא חשוב מה רוצה העם, חשוב מה רצוי לעם. בדברים אלה נתן בן גוריון ביטוי להשקפתו שאת המהפכה הציונית יגשימו רק מתי מעט, בלי להתחשב בדעת הרוב.

מדינת ישראל הוקמה על ידי המהפכה הציונית, שמעולם לא הייתה דמוקרטית. העלייה הראשונה (1882-1904) מנתה 25 אלף איש – חלקיק זעיר מן העם היהודי, שמנה אז כ-16 מיליון נפש. בני העלייה השנייה והשלישית ( 1904-1923) היו גם הם מתי מעט. הם היו מהפכנים, שעיצבו את דמותה של החברה הארץ ישראלית למאה השנים הבאות.

מתנחלת מתקופת חומה ומגדל

מתנחלת מתקופת חומה ומגדל

הם קבעו את גבולות המדינה בהתנחלויות. הם הקימו את מערכת החינוך והנחילו את הלשון העברית. הם בנו מערכת בריאות (קופת חולים). הם בנו את התשתית הכלכלית וקבעו את יחסי העבודה (סולל בונה, ההסתדרות והמלחמה לעבודה עברית). הם עיצבו את הכוח הצבאי של הישוב (השומר, ההגנה שמהם צמחו אצ" ל ולח" י).

אצולת לוחמים

רוב בני העליות הבאות, שהתרכזו בעיקר בערים הגדולות, תרמו תרומה מכרעת לפיתוח התעשייה, התרבות, ההשכלה הגבוהה והמדע. אך הם לא היו חלוצים ולא מנהיגים. הישוב כולו – עד הקמת המדינה ב-1948 – הונהג על ידי קומץ החלוצים הראשונים, אנשי תנועת העבודה לזרמיה. זו הייתה הנהגה של אצולת לוחמים. הם היו אולי בחירי העם אבל לא נבחריו. הקונגרסים הציוניים, והבחירות לתנועה הציונית היו תפאורה. גורל הארץ הוכרע במעשים ובעובדות שנקבעו כאן.

שלטון בכפייה

השלטון הזה של קומץ חלוצים אידיאליסטים היה בעל אופי בולשביקי. אין פלא שלמנהיגות הגיע דוד בן גוריון, שהיה ממעריצי לנין. מאות האלפים שעלו ארצה במהלך שנות המנדט קיבלו את שלטונם בלית ברירה. השליטה נעשתה בכפייה – מי שלא קיבל מרות לא יכול היה לקבל עבודה (כי לשכות העבודה היו בידיהם), לא יכול היה לקבל טיפול רפואי (כי קופת חולים בידיהם). רוב הישוב היה ציבור " אזרחי" – איכרי המושבות, תושבי הערים הזעיר בורגנים. אך הם קיבלו את המרות.

בן גוריון בתקופה הנאיבית

דיכוי המתנגדים

מי שלא קיבל את המרות נרדף עד צוואר. זה היה גורלם של אנשי התנועה שהקים ז'בוטינסקי. הם לא קיבלו עבודה ולא קיבלו טיפול רפואי. וכאשר גיבשו כוח צבאי משלחם למלחמה בבריטים הם נודו מכלל הישוב (" הפורשים" ), הוכו והוסגרו לבריטים (" הסזון" ), ובנקודת השיא דוכאו בכוח הזרוע ובשפך דם (" אלטלנה" ). בדרך דומה, אם כי פחות אגרסיבית, דיכא בן גוריון את המאיימים על שלטונו משמאל. הוא פרק את הפלמ" ח, הדיח מעמדות מפתח יריבים רעיוניים וגימד בהדרגה את הדוגלים באוריינטציה פרו סובייטית (מפ" ם). שנים לפני כן הסגירו את " הפורשים" הראשונים, אנשי מחתרת ניל" י, לטורקים. וכשראו באנטי ציונות של החרדים מכשול רצחו את יעקב דה האן.

כאילו דמוקרטיה

מגילת העצמאות הבטיחה לכאורה הקמת משטר דמוקרטי. אך זו היתה דמוקרטיה " כאילו" . לכאורה היו בחירות דמוקרטיות ומפא" י זכתה כבר מן הכנסת הראשונה ב-46 מנדטים. בכל מערכות הבחירות יכול היה בן גוריון להקים בקלות ממשלה עם שותפים רצויים לו ולשלוט שלטון ללא מצרים.

 

דיוקן של בן גוריון באחת ממערכות הבחירות

האם זו הייתה דמוקרטיה? הקולות הרבים שקיבלה מפא" י היו תוצאה של שליטה טוטאלית בכל מערכות המדינה.

האמצעים, שהיו טובים כדי לשלוט על הישוב שקדם להקמת המדינה, היו יעילים פי כמה כדי להשפיע על דרך הצבעתם של מיליוני העולים חסרי הכל, שהגיעו לארץ לאחר הקמתה. הם נזרקו למקומות ישוב נידחים, חשופים לשרירות ליבם של מזכירי לשכות עבודה וקבלני קולות בבחירות. השלטון של מפא" י מחק בשיטתיות את הזהות התרבותית והדתית של העולים יוצאי ארצות המזרח. אך גם של עדות אשכנז. בשנים הראשונות למדינה העלאת הצגה ביידיש הייתה עבירה פלילית.

 

בן גוריון לא רצה טלוויזיה, אז לא הייתה טלוויזיה. הוא התנגד לכך שינהיגו יומני חדשות, אז ביטלו את יומני החדשות ברדיו הממלכתי, שהיה יחיד במדינה. הוא קבע סיסמה שכל ממשלה תהיה " בלי חרות ומק" י" וכך יכול היה לפעול בתחומים המדיניים, הצבאיים והכלכליים ללא ערעור. הוא גם לא נרתע מלהפעיל את השב" כ (שנקרא אז " שין בית" ) שהשתיל מכשירי האזנה אצל מנהיגי מפלגות יריבות. את האזרחים הערביים כלא בממשל צבאי. על היציאה למלחמת " קדש" ב-1956 החליט בעצמו.

מהפך? דמוקרטי?

המהפך של 1977 היה האירוע הדמוקרטי הראשון בתולדות המהפכה הציונית ומדינת ישראל. אך המהפך הזה לא הפך את ישראל למדינה דמוקרטית. יצחק בן אהרון, מן הדמויות המרכזיות של דור המהפכנים, הצהיר בליל המהפך כי הוא לא מקבל את דין הבוחר.

השלטון הפך להיות ימני, אך הידיים נשארו שמאליות. שלטונו של בגין לא הצליח לעקור את שרידי הטוטליטריות של מפא" י, שחלקם נותרו עד היום. אלה התבטאו ומתבטאים ברודנות המנגנון הביורוקרטי, בהיווצרות שכבת אליטות (במערכת המשפט, בכלכלה, באקדמיה), במונופולים פרטיים וציבוריים, באלימות של המשטרה, בפערים החברתיים, בהתנשאות השמאל האשכנזי.

במבט לאחור אי אפשר שלא להעריץ את המהפכנים שהקימו את המדינה. הם היו המיעוט שהוליך את הרוב, גם אם לא רצה בכך. כמוהם גם ה" פורשים" , שהיו מיעוט בתוך מיעוט, ובלי תרומתם לא הייתה קמה המדינה.

משאל עם ב-1948?

בן גוריון צדק כשאמר שצריך לעשות מה שרצוי לעם ולא מה שרוצה העם. אילו נערך משאל עם בשנת 1948 קרוב לודאי שרוב הישוב בארץ היה מצביע נגד. שנות המלחמה העולמית ואחריה (1939-1948) היו שנים של שגשוג כלכלי חסר תקדים בארץ ישראל. ב-1948 חששו רבים מן הסיכון הכרוך בהכרזת המדינה, חשש מוצדק נוכח הפלישה הצפויה של מדינות ערב. היו אז הרבה אלטרנטיבות מפתות – משטר בינלאומי, ערבות אמריקנית, כוח או" ם ואפילו השארת המנדט הבריטי. יהודים רבים בארץ העדיפו את הוודאות הזו על פני מימוש החזון הציוני. הדעות נגד הקמת המדינה רווחו גם בצמרת. ההכרעה על הכרזת המדינה התקבלה על חודו של קול.

מישאל ההינתקות

האם אפשר להקיש ממשאל 1948 (שלא היה) למשאל עם על ההינתקות (שכנראה לא יהיה)? בהחלט כן.

מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון היה המשך המפעל הציוני. רוב מחולליו הם חלוצים מן הציבור הדתי לאומי. המתיישבים היו ונשארו מיעוט. גם אם פעלו רוב הזמן בסמכות וברשות של ממשלות ישראל, הם עדיין מיעוט שהלך נגד הזרם.

תובעי המשאל מציבור המתיישבים מקווים אולי לנס, שהרוב יכריע נגד ובתקווה ששרון יקבל את הדין. הרב יואל בן נון אולי יותר ריאלי. בראיון עם ארי שביט ב" הארץ" אמר כי בתביעתם למשאל מגישים המתיישביםש את כניעתם. שרון מתנגד למשאל בכוונת מכוון כדי ליצור טראומה לאומית כזו שתשלול בעתיד כל נסיגה נוספת. המדברים בזכותו של שרון אומרים כי הוא מוכן להקריב את מתיישבי חבל קטיף כדי להיות חופשי לפעולה נגד הסכנה הקיומית הגדולה של אירן גרעינית. אולי.

אבל קיים חשש רציני שהמניע של שרון היה והנו לחלץ עצמו מהעמדה לדין על קבלת שוחד. אם כך הדבר פרוש הדבר שמדינת ישראל הלא דמוקרטית הפכה מכשיר בידי רודן נוסח בן גוריון. לא כדי להגשים את הציונות אלא כדי להרוס אותה.

ראה מורה דרך למטריקס נוסח ישראל


ההתנתקןת החלה בחורבן חבל ימית בידי בגין – "העקירה היא כמו צונאמי"

נחום שפר, יליד קיבוץ תל-יוסף ,מלח הארץ,  נענה ב-1971 לקריאת המדינה ליישב את חבל ימית והיה ממקימי " שדות" * במהלך הפינוי נפצע קשה * " זה פצע נפשי שלא הגליד" * שיקם עצמו בהקמת מושב עין הבשור * קורא למשאל עם ולהפסיק את ההסתה נגד המתיישבים * " הם טובי בניה של הארץ"

נחום שפר, בן 64, אב לשלושה ילדים, ממפוני חבל ימית, משווה את העקירה הצפויה של מתיישבי גוש קטיף לצונאמי.

" המראות הקשים ביבשת אסיה" , הוא אומר, " עדין חקוקים בזיכרוננו. מראות של אנשים שעולמם נחרב. העולם כולו התגייס לסייע לניצולים.

" ואצלנו? כשמדובר בהריסת בתיהם וחלומותיהם של אחינו עומד הציבור מהצד. לא רק שלא תומכים, מעודדים ומחבקים אלא מתעמרים באלו שהכי זקוקים עכשיו לסיוע" .

 

 נחום שפר

נחום שפר

שפר הוא מה שנוהגים לכנות " מלח הארץ" ולא כמליצה. נולד בקיבוץ תל יוסף וגדל בקיבוץ בית השיטה. לאחר שחרורו מן הצבא התגייס לסייע לקיבוץ הצעיר " נווה אור" , חי כמה שנים עם משפחתו בקיבוץ בית גוברין. בשנת 1971 נחלץ לקריאת המדינה והמוסדות המיישבים להקים את ישוב " שדות" בחבל ימית. עשר שנים לאחר מכן נעקר ובנה את חייו מחדש במושב עין הבשור.

על מה שעבר עליו סיפר ביום עיון שנערך בימים אלה בקיבוץ יפעת. הכנס נערך לזכרו של שר החקלאות לשעבר, חיים גבתי, בנושא ההיבטים ההתישבותיים של הניתוק.

ואלה עיקרי דבריו:

" פצע שלא הגליד"

" כל מה שיש לי לומר בהקשר זה, נאמר בדם ליבי וכל התעסקות בעניין מגרדת פצע שמעולם לא הגליד. אני חש חובה מוסרית לומר את הדברים בקול רם, על מנת להתריע מפני הטרגדיות הצפויות, אם לא נדע לטפל נכון בעקורים של שנת 2005.

 

 כרזה של חבל ימית מלפני החורבן (ויקיפדיה)

כרזה של חבל ימית מלפני החורבן (ויקיפדיה)

בשנות ה- 70 התגבשה התוכנית לעיבוי הגבולות – ברמת הגולן, בבקעה ובמרחבי סיני. ממשלת ישראל, בראשות גולדה מאיר ובסיוע תנועת המושבים, הובילו את התוכנית כולה עד שלבי הביצוע. התנועה גייסה את מיטב בנייה וגיבשה "נבחרת", אשר החלה להתכונן למבצע.

מעשה חלוצי

הסבירו לנו בצורה חד משמעית שנרקמת תוכנית רבת היקף של ישוב צפון סיני מקו ניצנה ועד רצועת החוף של אל-עריש. התיישבות מסיבית, שתשמש חיץ ביטחוני בינינו לבין המצרים.

לכל המשפחות הראשונות שעלו על הקרקע של מושב שדות ניתן ציוד אישי וציוד חקלאי ביד נדיבה. המסר הברור שקיבלנו היה שמדובר במעשה חלוצי, חשוב מאין כמוהו לביטחון המדינה" .

יצירת יש מאין

" הימים הראשונים היו קשים – ללא חשמל, ללא מים וללא אמצעים בסיסים לניהול חיים תקינים. אך ההתרגשות הייתה גדולה, והיא חיפתה על הקשיים הפיסיים. כולנו היינו חדורי אידיאולוגיה ואמונה" .

" קבוצת המשפחות שלא היה ביניהן כל קשר, למעט מפגשי ההכנה הבודדים בתנועת המושבים, הפכה לימים לחבורה מגובשת עם קשרים תרבותיים וחברתיים שאני אישית לא הכרתי לפני כן. עם השנים הפכנו למקצוענים בתחום גידולי חורף חסויים והיינו לחלוצי היצואנים של תוצרת חקלאית משובחת.

" אלו היו שנים של התרוממות רוח, תחושה עילאית של יצירת יש מאין. מדיונות צהובות, צרובות מלחמה הפכנו את האזור לגן עדן עלי אדמות" .

שמועות ראשונות

" בשנת 1977, כשאנחנו עדיין שיכורים מההצלחה שלנו, מתחילות להגיע, השמועות על אפשרות של עקירה ופינוי.

התגובה הראשונית הייתה שוק. אתה שואל את עצמך: הכיצד ? הרי אני באתי לכאן בשליחות. מה השתנה פתאום?"

הסברים ואשליות

" כשאין הסברים משכנעים לשאלה מדוע אתה צריך לפנות את ביתך, אתה מתחיל לספק לעצמך כל מיני הסברים "מרגיעים". הנה אריק שרון ממשיך בבניין החבל, מגדיל לעשות בעודו בונה מאחזי דמה (מה שנקרא "מגדלים פורחים"). ההיגיון הבריא כאילו מספק לך את התשובה הרצויה: אם כל זה קורה, סימן שאף אחד לא מתכוון באמת לפנות את החבל.

" המפוכחים שבינינו החלו להבין שקיים איום אמיתי ושצריך לקום ו"לעשות מעשה", כדי לבטל את רוע הגזרה. ואז אתה נקרע בינך לבין עצמך לגבי אופן המאבק ושיטת המחאה.

סיפור " גן הירק"

" המבחן הראשון היה ב"גן הירק" בנאות סיני. לא השתייכתי לגרעין הקשה והקיצוני שהתנגד לנסיגה. אבל האמנתי שאם נצליח למנוע את פינוי "גן הירק", נצליח במאבק על הפינוי כולו. עם האמונה החזקה הזו, הלכתי למקום מתוך כוונה למחות באמצעות נוכחותי במקום (וחלילה לא מתוך כוונה להשתתף פיזית במאבק).

" כשהגענו ל"גן הירק" נתקלנו בתכונה של "לקראת מלחמה": חולקו פקודות, ניתנו הוראות, מילאו מקלות וצינורות בחול, כהכנה ל"קרב" עם הצבא. הלכנו לישון באוהל שהבאנו איתנו.

החיילים מסתערים

" בארבע לפנות בוקר התעוררנו, לקול צופרי האזעקה שהפעילו המתיישבים ברגע שהצבא החל בסגירת השטח. חיילים החלו להסתער על המבנה המרכזי שבו התבצרו המתיישבים. בתוך המבנה היו נשים, ילדים ואפילו תינוקות. על הגג עמדו המתיישבים והדפו, גל אחר גל, את החיילים, עם המקלות והצינורות שמולאו בחול.

 

 ממראות הפינוי (ניצן דנציג ויקישיתוף)

ממראות הפינוי (ניצן דנציג ויקישיתוף)

" אני זוכר את עצמי עומד שם לבד, ורואה כיצד קצין (יובל, המכונה " הפרד" , בן קיבוץ מסילות), מסתער בראש מחלקת חיילים חבושי קסדות. הקצין חטף מכות מהמתיישבים, אך המשיך להסתער בעודו צועק לחייליו: "אחרי". בסופו של דבר, החיילים נסוגו ובכך מנעו שפיכות דמים.

בשלב זה הצבא הביא שופל גדול ועליו חיילים במטרה לטפס בעזרתו על הגג. מאחורי אחד הבתים הסמוכים יצא טרקטור, שגרר אחריו קונצרטינות, וחסם את דרכו של השופל.

חיילים מכים אותי

מספר חיילים החלו להתנפל על נהג הטרקטור. לא יכולתי להתאפק וקפצתי על הטרקטור על מנת לסייע לנהג. באותם רגעים הבחנתי במיכלית כיבוי אש ענקית של חיל האוויר, בעלת זרנוק מים אימתני שמטרתה להתיז מים על המתיישבים. נסעתי לעברה עם הטרקטור על מנת שלא תוכל להתקרב. ברגע זה החלו חיילים להכות אותי. למרות זאת לא עזבתי את ההגה ונכנסתי בפגוש של המיכלית. החיילים משכו אותי בידיים וברגליים, תפשו בשערות ראשי וממש תלשו לי אותם.

פתאום הרגשתי שהלחץ נחלש, הסתכלתי הצידה וראיתי את דן שומרון נותן הוראה לחיילים להפסיק להסתער.

מוכה וחבול

רק בשלב זה הצליחו לנתק אותי מהטרקטור וגררו אותי לאוטובוס שהוביל את התושבים למעצר ברפיח. בזמן שניסו להעלות אותי לאוטובוס, ראיתי כיצד איציק טל מתמוטט ליד דלת האוטובוס, לאחר שחיילים הכו על ראשו עם אלה.

כשנסגרו הדלתות, והאוטובוס החל בנסיעה לכיוון מחנה המעצר ברפיח, התחלתי להרגיש בגופי את עוצמת הכאב הפיסי והנפשי של המכות שספגתי.

 

 ממראות הפינוי (ניצן דנציג ויקישיתוף)

ממראות הפינוי (ניצן דנציג ויקישיתוף)

עשרות אמבולנסים

" הייתי בסערת רגשות נוראה. ניגשתי לקצין שעמד ליד דלת האוטובוס ואמרתי לו: "עכשיו אנחנו אחד מול אחד, בוא ונראה אני או אתה". הקצין החוויר ונהג האוטובוס עצר, פתח את הדלתות ונטש את האוטובוס. נוסעי האוטובוס חילצו עצמם במהירות מן האוטובוס והחלו לצעוד לכיוון הישוב.

רק אז, בדרכי חזרה ל"נאות סיני", הבחנתי, שבצידה הימני של הדרך המובילה לישוב, בתוך חורשת האשלים, חונים עשרות אמבולנסים צבאיים, ולידם פרוס תאג" ד עם אלונקות פתוחות" .

בית דין צבאי

בדרך הביתה התברר שהרגל שלי מרוסקת. למחרת בבוקר, לאחר שהרגל התנפחה למימדי ענק והכאבים התעצמו, הסיע אותי חבר לחדר המיון בבאר שבע. נתברר שהפציעה קשה, אך קשה ממנה הפגיעה הנפשית. עד היום אינני יכול לשכוח את המאבק עם חילי צה" ל, החיילים שלנו.

בהמשך קיבלתי, יחד עם תושבים נוספים, זימון למשפט בבית דין צבאי בעזה. המשפט היה עבורי חוויה קשה ומשפילה, הושבתי על כסא נאשמים המיועד בימים כתיקונם למחבלים, נגזר עלי קנס כספי ומאסר על תנאי ועד היום אני בעל תיק פלילי. בתקשורת הוצגנו כגדולי המתפרעים וכמפירי חוק.

הפינוי והחורבן

" הגיע שלב שהתחילו לדבר על הפיצויים. לא הייתי נגד קבלתם, אבל לא היה לי ראש ופנאי להתעסק בעניינם. כשהגיע השמאי לאמוד את הרכוש, אמרתי לו: "תעזוב אותי במנוחה, תסתובב בבית ובמשק ותרשום מה שאתה רוצה".

" החתימו אותי על מה שרצו ואני מצידי קיבלתי את מה שנתנו.

בעצתו של פקיד הבנק השקעתי את כל כספי במניות הבנקאיות ולימים נכנסתי לרשימת המפסידים בנפילת המניות הבנקאיות.

להתחיל מהתחלה

" במעט הכסף שנותר לי יכולתי לרכוש נחלה ב"עין הבשור" ועליה מבנה זמני. הכסף הספיק בקושי לתשלום עבור התשתית. למעשה הייתי צריך להתחיל הכל מן ההתחלה, ללא כל אמצעים.

חזרתי בדיוק לאותה נקודת התחלה בה הייתי לאחר שעזבתי את הקיבוץ. אלא שהפעם הייתי מבוגר בעשר שנים, נתון בתוך סיטואציה אישית ומשפחתית מורכבת ולאחר חוויית פינוי מכאיבה וצורבת" .

מבט אחרון לסיני

" בלחץ הבנים חזרתי למה שהיה הבית שלנו בשדות יום לפני החזרת השטח למצרים. עמדתי על חורבות מה שהיה עד אתמול חלקת האלוהים הקטנה שלי. הבטתי בהרס הנורא שהותירו הדחפורים. ערמות חול שמתחתם מבצבצים שלדי מתכת ועץ, מה שהיה פעם בית, הבית שלי. לא יכולתי יותר לראות איך הבנים מנסים לזהות היכן עמד הבית, היכן הלול וכל השאר. פניתי לאחור כדי שבני לא יראו את הבכי. ברחתי משם מבלי להסב פני ולו עוד פעם אחת. ועדיין המראות הללו רודפים אותי יום יום, שעה שעה" .

לא למדנו כלום

מה למדנו מאותו אירוע טראומתי? אני יכול לומר בוודאות שלא למדנו כלום. מה שהיה הוא שיהיה, רק שהפעם, בגלל משך השנים של ההתישבות (דור שני ושלישי – דור שנולד… ודור שנקבר…), הדברים עלולים להיות הרבה יותר קשים.

אני רוצה לנצל את הבמה הזו ולפנות בראש וראשונה לאלו שמובילים את המהלך.

* בואו ננסה להיות קשובים למתיישבים ונקיים משאל עם או בחירות.

* להפסיק את ההסתה הפרועה ההופכת את המתיישבים לאויבים. יש להתייחס אליהם כאל חלוצים אמיתיים.

* עלינו לקבל אותם באהבה, לאמץ אותם אל ליבנו, לפתוח את בתינו בפניהם ולעשות ככל יכולתנו לעזור להם לשקם את חייהם בתוכנו ובקרבנו.

* מדובר בטובי בניה של הארץ, אלו הבנים שאנחנו, תנועת העבודה וההתיישבות העובדת, חינכנו.

ראה סיפורי סבתא שסיפר בגין לנכדתו

"אני יריתי על אלטלנה"

הסיפור המלא על אלטלנה ראה

"האם אנו מתקרבים לאלטלנה שניה"

http://www.zeevgalili.com/?p=246

אלטלנה לא נשכח לא נסלח

יעל שרז-פולקובסקי היא אישה נאה, בעלת מראה שאינו מסגיר את גילה. היא הייתה לוחמת בפלמ"ח, ליוותה שיירות לירושלים, ניצלה בנס כשהמשוריין שלה עלה על מוקש. אך האירוע שהטביע את חותמו על שירותה בפלמ"ח, ובעצם על כל חייה, היה השתתפותה בהטבעת אוניית האצ"ל אלטלנה.

גיוס בגיל 16

זה סיפורה:

" התגייסתי לפלמ"ח בסוף שנת 1947. הייתי רק בת שש עשרה ומשהו, ולמדתי בכיתה יב בבית הספר הריאלי בחיפה. הארץ געשה ולא מצאתי מנוח לעצמי.

" לא הייתי פלמ"חניקית רגילה. הורי היו אמנם פעילים ב"הגנה", אך לא היינו מה שנקרא אז "משפחה פועלית". אבא עסק בתעשייה והיה "ציוני כללי" בהשקפותיו. תנועת הנוער בה חונכתי היתה " מכבי הצעיר" .

" הצטרפנו לפלמ"ח כגרעין ויצאנו להכשרה בניר-עם שבנגב. בגלל מחלה בה לקיתי העבירו אותי לתל-אביב והתגוררתי אצל סבתי, שביתה היה ברחוב גרוזנברג.

ליווי שיירות

" כשהחלמתי שמעתי על גיוס לליווי שיירות והתייצבתי. השיירות היו יוצאות מדי בוקר מן התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. הייתי קמה ב-4 לפנות בוקר, מגיעה לתחנה ושם היו מציבים אותי באחד המשוריינים שליוו את שיירות המזון. היינו יושבים בתוך קוביות הפח הללו, שהשריון שלהן דק וגגותיהם פתוחים, ומתפללים שנעבור את הדרך בשלום. כך מדי יום ביומו. לא הייתה כמעט שיירה שלא הותקפה. לא הייתה כמעט שיירה שלא היו בה הרוגים ופצועים.

הפגיעה ממוקש

" באחד הימים הייתי במשוריין שנע בראש השיירה. על הכביש היתה מונחת גויית כלב. כשעברנו עליה נתברר כי זהו מוקש. ההתפוצצות העיפה את המשוריין ומן הזעזוע איבדנו כולנו את ההכרה. אני הייתי הראשונה להתעורר. האיש שהיה אחראי על המקלע ("ברן" ) לא התעורר ואני לקחתי את הכלי והתחלתי לירות מכל החרכים שבמשוריין. הפלטתי כמה קללות ועזרתי ליתר החברה להתעורר. בינתיים עקף אותנו המשוריין שמאחורינו. אחד הפלמ"חניקים שם יצא מפתח שבתחתית המשוריין, ותחת אש חיבר כבל למשוריין שלנו וכך גרר אותנו משער הגיא עד ירושלים.

יעל שרז במשוריין כמלווה שיירות

" ירינו על האנשים שקפצו מן האוניה"

" לחמתי כחודשיים שלושה בליווי שיירות. כשהגיעה ההפוגה קיבלתי חופשה, אותה ביליתי בבית סבתי בתל-אביב. יום אחד הגיע לביתנו איש קשר ונתן לי הוראה להתייצב מייד בבית האופרה הישן, שבסוף רחוב אלנבי בתל-אביב, על שפת הים. זה הבית שמאוחר יותר שכנה בו הכנסת הראשונה.

" לבשתי את המדים של אז, שהיו בגדי חאקי פרטיים – חולצה ומכנסייים קצרים הדוקים בגומיה לרגליים. הגעתי תוך זמן קצר לבית האופרה. עוד ממרחק שמעתי את קולות הנפץ והיריות. עליתי על גג הבניין שרחש אנשי פלמ"ח שאת רובם לא הכרתי. נתנו לי ביד רובה צ'כי ואמרו לי לירות לעבר "אלטלנה", שהייתה תקועה על שרטון לא רחוק מן החוף. האוניה כבר החלה לבעור ולהתפוצץ.

אלטלנה בוערת

ההוראה שקיבלתי היתה לירות לעבר האוניה וגם על האנשים שקפצו מתוכה אל תוך המים.

" היה לי בלקאאוט"

" אני לא זוכרת הרבה פרטים מאותו יום איום ונורא. נדמה לי שהיה לי בלקאאוט, שנמשך זמן רב. חלפו שנים עד שיכולתי לספר את מה שעבר עלי באותו יום. זה רודף אותי עד היום ואני לא יכולה להשתחרר מן הטראומה הזו.

" אם אתה שואל אותי למה השתתפתי במעשה הנורא הזה אני יכולה להגיד רק שהייתי בעצם ילדה קטנה. אמרו לנו שבאוניה נמצאים אויבי ישראל וכי האוניה הביאה נשק כדי לחולל מרד במדינת ישראל. על הגג הייתי כארבע חמש שעות. אחר כך כשפסקו היריות ירדתי למטה. לא יכולתי לשאת את המראה של העשן העולה מן האוניה הבוערת. אבל התמונה שנגלתה לנגד עיניי למטה הייתה גרועה יותר. היה שם אולם גדול, שעל ריצפתו פוזרו אלונקות. הובאו לכאן פצועים, כארבעים במספר. לא יכולתי לשאת את המראה הזה של אנשים הזועקים מכאב, אנשים הנתלים על כתפי חבריהם הפחות פצועים, אנשים רעבים ומותשים. קיבלתי בחילה נוראה וברחתי מן המקום" .

קריירה בימתית

יעל שרז היום

יעל שוחררה בתום שנה וחצי של שרות. מאז ידעה סערות רבות בחייה האישיים והמקצועיים. החלה דרכה האזרחית כמורה לעברית במחנה העולים בעתלית. לאחר כשנה וחצי עברה לקריירה אמנותית. שיחקה בתיאטרונים "אהל", " זירה" ו"סמבטיון" . קיימה סיורי הופעות של שירה עם גיטרה. הייתה הראשונה ששרה את " הליצן" של בני ברמן. הקימה את מועדון " השעות הקטנות" , גייסה להופעות את שייקה לוי כשזה השתחרר מן הלהקה הצבאית, שהתה בארצות הברית, הביאה לעולם בן ובת, היתה אשת יחסי ציבור של בית החולים תל השומר ועוד ועוד.

" קולה של אמא"

מה מביא אשה בת 73, סבתא לארבעה נכדים, לחזור לזיכרונות" אלטלנה"?

יעל: " כשראיתי בטלוויזיה את ההתגוששות בין חיילים למתנחלים חזרו אלי המראות הקשים של אלטלנה. וכשפנתה אלי איזו ידידה בהצעה להתארגן כדי לעצור את ההיסחפות החלטתי שאי אפשר עוד לשבת מן הצד. הקמנו יחד קבוצה של נשים הנקראת "קולה של אמא – נגד קרע בעם". הקבוצה הוציאה כרוז בו נאמר בין היתר: " אנחנו אמהות וסבתות בנות ואחיות של חיילים מכל גווני הקשת הפוליטית, ובינינו שלחמו על הקמת המדינה בהגנה באצל ובלח" י קוראות: נתקו את צה"ל מאסון ההתנתקות. חיסכו מילדינו את הלם הציות לפקודה בלתי מוסרית ואת טראומת החורבן והגרוש. שמרו על צה" ל ממלחמת אחים. הקשיבו לקולה של אמא, הקשיבו לזעקתה" .

================================================

צינור הדם כאגדה אורבנית

הסיפור המלא  של צינור הדם ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=269

פרופסור בטכניון הטיל על תלמידיו לתכנן צינור להעברת דם * התלמידים נחלצו למשימה בהתלהבות וכשהגישו את עבודותיהם קיבלו ציון נכשל * אגדה או משל וחומר למחשבה למפקדי צה" ל המתכננים את ההתנתקות

הסיפור הזה נשמע כמו אגדה אורבנית. אך הוא אמת לאמיתה (לפחות כרעיון). שמעתי אותו מפיו של פרופסור פרנץ אולנדרוף, בראיון שקיימתי עמו בראשית שנות השישים.

אולנדורף, יליד ברלין (1900), עלה לארץ בשנת 1937, הצטרף לסגל המורים בטכניון ולימד בו 44 שנים ברציפות. אולנדורף פרסם מחקרים חשובים בתחומים של ביו-פיסיקה, ביו-אלקטרוניקה וביו-רפואה. על מחקריו זכה בפרס ישראל למדעים מדויקים בשנת 1950.

ראיינתי אותו על פיתוח שעורר אז תקוות רבות: מכשיר שיאפשר לעיוורים לראות. הרעיון היה להתקין עין אלקטרונית שתעביר מראות אל המוח באמצעות אלקטרודות.

פרופסור פרנץ אולנדורף (קישרי ציבור)

אף שבאתי לראיין את אולנדורף בתחום המחקר שלו הוא העדיף להקדיש את רוב שיחתנו לנושאי חינוך. חשוב יותר לדבר על חינוך – אמר לי. אולנדורף עסק בחינוך בבית ספר יהודי בברלין, לאחר שהודח ממשרתו האקדמית עם עליית היטלר לשלטון. הוא עבר עם בית הספר לירושלים בשנת 1934 וחזר לגרמניה כדי לטפל בהעברת ילדים לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. לארץ חזר סופית ב-1937.

פרוייקט הצינור

במהלך שיחתנו סיפר לי, בין היתר, את הסיפור אותו ייחס לאחד הפרופסורים, או לנשיא הטכניון דאז. לפי הסיפור הטיל אותו פרופסור על תלמידיו תרגיל שנועד כאילו לבדוק את יכולתם המקצועית. הוא ביקש מהם לתכנן צינור שנועד להעביר דם מחיפה לאילת.

הסטודנטים, חרוצים ומוכשרים, התיישבו ליד לוחות השרטוט, חישבו חישובים באמצעות סרגלי הלוגריתמים (מחשבים עדיין לא היו אז) והכינו תכניות מפורטות. בדקו את מתווה הצינור והמצב הטופוגרפי לאורכו. מה צריך להיות אורך הצינור וקוטרו. בדקו מהי צמיגות נוזל הדם וההרכב הכימי שלו, האם הוא עלול לגרום לקורוזיה בצינור. בדקו חומרים שונים המתאימים לעמידה בקורוזיה כזו. בחנו את מהירות הזרימה ואת הלחץ בתוך הצינור. החרוצים שבהם בחנו גם אפשרות של נקב או חבלה בצינור, ומה יקרה אם הדם ייצא לאטמוספרה.

רגישות מוסרית

כשסיימו הסטודנטים את מלאכתם והגישו את עבודותיהם הודיע אותו פרופסור לתלמידיו כי כולם נכשלו.

והוא הסביר: " לא ביקשתי לבחון את היכולת שלכם לתכנן צינור דם, אלא לבחון את הרגישות המוסרית שלכם. איש מכם לא שאל מדוע צריך צינור להעברת דם מחיפה לאילת, של מי הדם הזה ומי שפך אותו" .

את הסיפור שמעתי כאמור מפי פרופסור אולנדורף. עד היום איני יודע אם היה אכן במציאות פרופסור שהטיל מטלה כזו על תלמידיו, או שרק משל היה. אבל בעצם זה לא חשוב.

בעת כתיבת רשימה זו לא היה בידי המידע שזו לא אגדה אלא סיפור אמיתי. ראה קישור למעלה.

תכנוני צה"ל

נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי בעיתונים על ההכנות שעושה צה"ל לביצוע תכנית ההתנתקות. כל הכבוד לצה"ל ולמתכנניו.

המתכננים יושבים על המפות, בודקים איזה צירים יש לבחור ולאבטח לצורך העברת המפונים. איזה ציוד יש להכין להעברתם ולהעברת הציוד שלהם. מתאמנים על התנחלויות דמה. לומדים מלקחי העבר, איך מפנים מבתיהם גברים נשים ילדים וזקנים. מכינים כוחות עתודה למקרה של אובדן שליטה. הכל טיפ טופ.

האם זו דרישה מופרזת לקוות שמישהו מבין מפקדי צה" ל – מן הרמטכ" ל וסגנו ועד לאחרון הסמלים – יקום וישאל: למה בעצם מנקזים את הדם הזה? בשביל מה הצינורות להעברתו?

חלילה מלסרב פקודה. חלילה מלהתנגד. אבל מותר לשאול כדי להבין את הפקודה.

 

 

===============================================

נרון קיסר כמשל

האגדה מספרת כי נרו קלאודיוס קיסר, הידוע במקורותינו בשם נרון, הצית את העיר רומא ולמראה הלהבות ניגן בקאתרוס. וכששאל את פילוסוף החצר שלו, סנקה, לדעתו על נגינתו השיב סנקה בלשון חלקות: נאה נגינתך לך ונאה אתה לנגינתך.

נרון

סנקה הוא האיש שליווה את נרון מראשית דרכו, כתב לו את נאום ההכתרה שלו, יעץ לו בניהול המדינה והחניף לו. זה לא עזר הרבה לסנקה, כשהחליט נרון לסלקו מדרכו. הוא אילץ את הפילוסוף להתאבד בחיתוך ורידי ידיו.

על החיים תחת שלטונו של קיסר כתב סנקה בחיבורו " על הפנאי" : " החכם ישתתף בחיי המדינה כל זמן שלא ייתקל במכשולים, והם רבים למדי; אבל אם קלקלה המדינה עד שאין לה תקנה, אם הרע שולט בהחלט במדינה, לא ימשיך החכם להיאבק לשווא, לא יבזבז את כוחותיו לריק" .

סיפור הצתת רומא הוא אגדה, בעקבות שמועה שנפוצה עוד בימיו של נרון. היה בסיס הגיוני לשמועה הזו. נרון היה איש שסילק כל דבר שעמד בדרכו. בין היתר הרג גם את אשתו וגם את אמו. הוא תכנן לבנות את רומא מחדש והשריפה (שפרצה בשנת 64 לספירה) כילתה שני שלישים מהעיר ופינתה את השטח לתכניות הבניה הגרנדיוזיות שלו.

סנקה (ויקישיתוף)

נרון קשור בתולדותינו בהחלטתו לשלוח את אספסיאנוס לדכא את המרד ביהודה. הוא מת במהלך המרד לאחר שנכבש הגליל. לפי מסורת חז" ל היה ר" מאיר, גדול התנאים בדור הרביעי ומתלמידיו של ר" עקיבא, בן למשפחת גרים מצאצאי נירון קיסר.

נרון הוא המשל. ישפוט כל אחד מהו הנמשל.

============================================

גוליבר בליליפוט

הסופר האירי יונתן סוויפט (1867-1745) קנה לעצמו תהילת עולם בעיקר בשל סידרת " מסעי גוליבר" . סיפורי גוליבר תורגמו לרוב השפות והודפסו במאות מהדורות ובמיליוני עותקים, מהם נהנים ילדים בכל עולם מזה דורות עד ימינו.

בסדרת גוליבר ארבעה סיפורים: ממלכת ליליפוט, בה כל האנשים זעירים כגודל אצבע; ארץ הענקים שתושביה חביבים למראה אך מגוחכים; ארץ הסוסים בה מושלים סוסים ובני האדם משרתים אותם וארץ האי המעופף לאפוטה, שתושביו חכמים בעיני עצמם. אך כמו האי המעופף עליו הם יושבים הם מנותקים מן המציאות.

סוויפט לא התכוון לכתוב סיפורים משעשעים אלא סאטירה מדינית חברתית, שתשים ללעג את אנגליה על מדינאיה ומנהיגיה. במיוחד בולט הדבר בסיפור על הביקור בליליפוט. אנשיה קטנים וכקומתם גם קטנוניותם, השלטון נלעג והמפלגות מושחתות.

סיפורי גוליבר תורגמו לעברית פעמים רבות, החל משנת 1900 ורובם בעיבודים מקוצרים. בשנים האחרונות הופיעו תרגומים חדשים ומן הראוי שנקרא את הספר מחדש, הפעם כמבוגרים.

גוליבר בליליפוט. ציור מאחת המהדורות הראשונות של הספר.

גוליבר בארץ ליליפוט הוא ספר מאד אקטואלי. הוא יכול ללמד משהו על המשטר המושחת בישראל ועל המציאות החברתית המאפשרת לשרון לעשות מה שהוא רוצה. אריאל שרון הוא הענק בליליפוט הישראלית. הוא ענק רק מפני שהוא מוקף גמדים ושולט במדינה שאזרחיה מעופפים ומנותקים מן המציאות.

שרון רוצה להידמות לענק אמיתי, דוד בן גוריון. אך דוד בן גוריון היה מוקף בנפילים, במפלגתו וגם בתנועות של יריביו: אשכול, גולדה, ספיר, דיין, אלון, גלילי, בגין, חזן, יערי.

ומי מקיף את אריאל שרון?

גמדים. במפלגתו יושבים אומרי הן סדרתיים. (פעם קראו לעסקנים כאלה יס-מנים. " יס-מן הוא אדם העושה כל מה שאומרים לו, אדם המציית באופן עיוור לכל דבר; חנפן" ). מי מסוגל להתמודד נגד שרון? סילבן? לימור? עזרא? מופז?

היחיד המעז לצאת נגדו הוא עוזי לנדאו אך הוא כמו מתאגרף במשקל קל המתמודד עם מתאבק סומי. ומה בדבר ביבי? שבשבת רוח כבר אמרנו?

============================================

בעל הבית של המדינה

ההחלטות האחרונות שקיבל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, מחייבות שינוי ההגדרה המילונית של התואר " יועץ" .

" יועץ" בשפה העברית (של פעם) הוא מי שנותן עצה או מי שמסייע בדבר עצה. כנאמר בספר משלי " הפר מחשבות באין סוד וברוב יועצים תקום" .

בימי קדם " יועץ" היה גם נושא משרה רשמית בחצר המלך. . " אחיתופל הגילוני יועץ דוד" , נאמר בשמואל ב". והנביא ישעיהו מבטיח " ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועצייך כבתחילה" .

בעת החדשה מתייחס המושג יועץ למומחה בתחום מסוים (משפטי, כלכלי, צבאי וכדומה). תפקידו לייעץ לבעלי סמכות ההחלטה איך לבצע את תפקידם. הוא גם משמש כתואר ודרגה בשרות הדיפלומטי.

המשותף לכל ההגדרות הללו, שהיועץ הוא במעמד מסייע, שאפשר לקבל או לא לקבל את עצתו.

המושג "יועץ משפטי לממשלה" הרחיב את תחומי המשמעות של המושג יועץ. בראשית שנות המדינה היה אכן האיש בתפקיד נותן העצות לממשלה בתחומים משפטיים וגם מי שייצג אותה בבית המשפט. אבל סמכויותיו הורחבו להחלטה על העמדה לדין או ביטול הליכים משפטיים, פתיחת חקירה משטרתית או עיכובה. למרות סמכויות נרחבות אלה נשאר עדיין היועץ בגדר מסייע, ביחסיו עם הרשות המבצעת.

מאז מונה אהרון ברק ליועץ משפטי לממשלה הלכה והתרחבה הסמכות שהיועץ המשפטי נטל לעצמו. הוא כבר לא נותן עצות, הוא קובע הלכות פסוקות בעניינים קטנים וגדולים. הסמכות הזו הלכה והתעצמה במהלך השנים.

דומה כי בתקופה הקצרה בה מכהן מני מזוז כיועץ המשפטי לממשלה חלה הרחבה נוספת של התפקיד.

בדיקת החלטותיו של מזוז מאז נתמנה לתפקידו מרחיקה אותו מרחק שנות אור מן המונח " יועץ" . כל אמירה של מזוז איננה בחזקת עצה. היא בעצם החלטה או פקודה.

הוא החליט בעניין אדמות קרן קיימת, וגם בעניין אדמות ערבים במזרח ירושלים. הוא הודיע כי הוא יחליט אם צריך ומתי יש להפעיל מעצר מנהלי נגד יהודים. הוא ביקר בציר פילדלפיה ובלעדיו לא יזוז שם אף בית פלשתיני. הוא נתן הנחיות בנושא איך ומתי אפשר וכיצד מותר להקים ישובים חדשים (בתוך הקו הירוק); והרשימה ארוכה.

המשך השימוש במונח " יועץ משפטי" לתפקיד הזה נראה מאד אנכרוניסטי. נראה שהתואר ההולם את התפקיד הוא " בעל הבית של המדינה" .


איך הידרדרה מערכת החינוך שלנו

ראה פרס נובל יהודים מול העולם

מאז העליה הראשונה הקדיש הישוב היהודי בארץ ישראל את כל משאביו בחינוך * ועדת חקירה בריטית בשנות ה-30 קבעה שהחינוך כאן עולה על החינוך בבריטניה כי " הם מיחסים לו ערך לאומי" * ומדוע קשה למצוא את המילה " ציונות" בדו" ח דוברת

ניסיתי לקרוא את דו"ח דברת. ניסיתי ולא הצלחתי. הדו" ח מכיל 84,596 מילים, שהם הרבה מעל הסיבולת המנטאלית שלי. בקושי קראתי את התקציר, שגם קריאתו אינה משימה קלה – למעלה מ-8000 מילים.

את הדו"ח המקיף הזה הכין "כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל" . עמלו עליו 12 ועדות מקצועיות, 18 חברי מליאה ומאה חברים – כולם אנשי מקצוע ואנשים מכובדים.

גם בלי לקרוא את הדו"ח כולו ניתן לומר כי נעשתה בו עבודה יסודית הראויה להערכה. אבל במהלך השוטטות בים המילים שאלתי עצמי מדוע האריכו כל כך, במקום שניתן לומר דברים בקיצור ובפשטות. האם הארכנות המייגעת הזו אינה מבטאת אובדן דרך? האם אין היא עוסקת בפרטים הטכניים מפני שהמטרות הגדולות כבר איבדו משמעות? ומדוע התקשיתי כל כך למצוא את המילה "ציונות"בדו"ח הארוך הזה\?

bnei-akiva-behafgana

"אני מתביישת בממשלה". נערות בני עקיבא בהפגנת המורים בכיכר רבין בתל אביב (צילם: זאב גלילי)

חשבתי לעצמי מה קרה לנו בעצם. איך הידרדרה מערכת החינוך המפוארת של התחייה הציונית בארץ ישראל למקום שהגיעה.

אני זוכר היטב מה הקנתה המערכת הזו לדור שלי. בראש ובראשונה היא הקנתה הרבה אהבה: לשפה העברית, לתנ" ך, לארץ ישראל, לעם ישראל, למורשת היהדות. היא חינכה אותנו לציונות, לכיבוד אב ואם, לכיבוד המורה. היא המריצה אותנו למצוינות. היא עוררה בנו תאוות דעת בכל תחומי החיים.

זה מה שהיה ובמילים מעטות אלה צריך לומר כי זה מה שצריך לשאוף שיחזור להיות.

האם זו רק נוסטלגיה?

הבריטים נדהמו

הלכתי ובדקתי בכתובים ומסתבר שאיני מגזים. יש בידינו מסמך מרתק משנות השלושים, שנכתב על ידי ועדת חקירה בריטית, המתאר את החינוך העברי בארץ ישראל ואת מגמתו.

ההיסטוריון תום שגב מביא את המסמך בספרו " ימי הכלניות" , וכך הוא כותב:

" את המאמץ העיקרי לגיבוש זהות לאומית נפרדת ריכזו ראשי הציבור היהודי במערכת החינוך. ועדת חקירה בריטית שבדקה את מערכת החינוך העברי קבעה שהורי התלמידים היהודיים בארץ ישראל מצפים מהחינוך העברי ליותר משמצפים הורים באנגליה. הם מייחסים לו ערך לאומי. רוב בתי הספר, קבעה הוועדה, אכן עושים מאמץ גדול להקנות לתלמידים אהבה עמוקה ותחושת השתייכות לארץ ישראל. בתי הספר העבריים אכן טיפחו את התרבות העברית ובעיקר את התנ"ך והספרות. לימודי הגיאוגרפיה של ארץ ישראל תוארו כשיעורים ב"מולדת", לוו בטיולים רבים ונועדו אכן להחדיר בתלמידים את האידיאולוגיה הציונית" .

sifria-al-chamor

חמור נושא סםרים. סםריה ניידת בראשית המאה הקודמתבארץ  ישראל.

ועדה בריטית אחרת שבדקה את המצב, כמה שנים לאחר מכן, " קבעה בהשתאות מסוימת שבבתי הספר העבריים יש יותר מדי מורים: מורה אחד על כל 22 תלמידים. זה הרבה יותר ממה שהשיגה מערכת החינוך באנגליה, ציינה הוועדה: זה יותר אף ממה שמערכת החינוך באנגליה מקווה להשיג" .


עשר שנים לאחר ביקור הוועדה הבריטית פרצה מלחמת השחרור. כל ההיסטוריונים תמימי דעים כי איכותו של החינוך העברי בארץ ישראל הוא שיצר את פער האיכות בינינו לבין הערבים והביא לניצחון.

רשת בתי ספר


על מנת להבין את גודל ההישג של מערכת החינוך הציונית בארץ ישראל יש להסביר את הרקע להתפתחותה. הקניית החינוך והנחלת הלשון העברית עמדו במרכז המטרות של הישוב החדש המתהווה בארץ ישראל מראשיתו. מאז העלייה הראשונה נפרשה בארץ רשת של גני ילדים ובתי ספר עממיים בירושלים, בתל אביב, בחיפה ובמושבות יהודה השומרון והגליל. גימנסיה הרצליה בתל-אביב והגימנסיה העברית בירושלים הוקמו עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הסתדרות המורים הוקמה כבר ב-1903.

מראשיתו היה החינוך העברי הציוני עצמאי ובלתי תלוי בשלטון -תחילה הטורקי ולאחר מכן הבריטי. מי שדאג למערכת החינוך הארצישראלית היה "המשרד הארצישראלי" – שלוחה של ההסתדרות הציונות העולמית. המערכת הזו קרסה במהלך מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה, עם כינון המנדט הבריטי, עמדה בפניה משימת שיקום דחופה, בצד הצורך לספק שרותי חינוך לגלי העליה (השלישית והרביעית) שהציפו את הארץ.

"חממה למסיתים"

המנדט הבריטי אמור היה להביא עדנה לארץ עם כינון ממשל מסודר, לעומת האנרכיה והשחיתות שאפיינו את השלטון העותמאני. אך עד מהרה נתברר כי הבריטים אינם מתכוונים להביא כסף מהבית אלא להשקיע כאן רק מה שגבו ממיסים. וגרוע מזה: הם תבעו לכונן מערכת חינוך מעורבת יהודית ערבית, דבר שהישוב היהודי התנגד לו נמרצות.

תקציב החינוך של ממשלת המנדט היה בשעור של 4 עד 7 אחוזים מכלל התקציב. שני שליש מן התקציב הזה ניתן לחינוך הערבי ורק שליש לחינוך היהודי. הואיל ורוב המיסים ניגבו מן הישוב היהודי ניתן לומר כי מערכת החינוך המנדטורית והכספים היהודיים תרמו את תרומתם להיווצרות "העם הפלשתינאי". אחד ממנהלי מחלקת החינוך הבריטית אמר אז: "בתי הספר (הערביים) הם מארת המזרח, בתי גידול למסיתים".

מימון עצמי

מערכת החינוך העברית בארץ ישראל נאלצה לממן עצמה בכוחותיה (בעוד רוב החינוך הערבי מומן על ידי השלטון). חלק גדול מהכסף בא מתרומות יהודים בחוץ לארץ, אך חלק לא קטן בא מאגרת חינוך שהוטלה על הציבור היהודי בארץ.

אחד המאפיינים הבולטים של החינוך העברי בארץ ישראל היה מעמדו של המורה. ניתן לומר כי המורה (הרוב היו גברים) היה דמות מרכזית בחברה הארצישראלית, גם בערים וגם במושבות הנידחות ביותר. אח ההיסטוריונים תאר את המורים כ"חוט השדרה שסביבם נסבו חיי החברה והתרבות".

ראה "מה היומטרות החינוך ומה נשאר מהן"

======================================================================

לוחם לח"י צפוני שומרון ו"סטרומה" כמשל

בימים אלה אני מוצא עצמי חושב לעיתים קרובות על צפוני שומרון ז"ל, אדם שאהבתי מאד. הכרתי את צפוני לפני שנים רבות. כשהגעתי ל"ידיעות אחרונות", כעורך זוטר, הוא היה עורך בכיר בדסק חדשות החוץ. גבה קומה ויפה תואר, מלא אופטימיות ושמחת חיים, מאד צנוע. עובדי דסק החדשות הגיעו אז לעבודה בשעה 7 בבוקר כי העיתון היה יוצא לרחוב בשעה 12 לערך. אך צפוני הקדים את כולם והיה בא ב-2 לפנות בוקר. הסוכנויות היו מעבירות ידיעות בטלפרינטרים שפעלו 24 שעות ביממה ללא הפסק. אל תוך חדר הטלפרינטרים נשפכו קילומטרים של נייר גלילי וזה היה מתמלא עד התקרה. צפוני היה ממיין את החומר ביסודיות, מארגן אותו בהתאם לסדר החשיבות, מתרגם ומגיש לעורך החדשות הראשי. הוא היה לדעתי עורך חדשות החוץ הטוב ביותר של העיתונות באותם ימים. שליטתו בשפות וידיעותיו הפנומנאליות בענייני העולם הניבו סיקור מדויק מעמיק ומרתק של כל הנעשה בעולמנו.

zfoni-shomron-21

צפוני שומרן

למרות הבדלי הגיל בינינו התידדנו מאד. אהבנו להתבדח ולדון בהוויות העולם והיה מרתק לשמוע את ניתוחיו. הוא צפה בדייקנות רבה את פריצת מלחמת ששת הימים ואת תוצאותיה. צפה זמן רב מראש את נפילת ברית המועצות.

לוחם מגיל 15

תחילה לא סיפר על עצמו. אך אט אט נודע לי כי האיש הוא אחד הלוחמים הגדולים לחרות ישראל. הוא נולד בטורקיה ועלה עם הוריו לארץ בהיותו ילד. כשהיה בן 15 כבר השתתף בפעולות אצ"ל נגד הטרור הערבי במאורעות 36-39. כשאברהם שטרן (יאיר) התפלג מן האצ"ל הלך בעקבותיו. היה רכז מודיעין, ראש מחלקת הדרכה וחבר מטה המבצעים של לח"י. השתתף בשורה של פעולות נועזות. באחת מהן, כך סיפר לי, נפצע מפצצת רעש שזרק וזו חזרה ופגעה בראשו. הוא סבל שנים מכאבי ראש אך כנראה הסתיר זאת ממפעיליו והמשיך להשתתף בלחימה. בין היתר השתתף בהתקפה על שדה התעופה בכפר סירקין, בה הושמדו מטוסי ספיטפייר בריטיים.

הפצצה בלונדון

הוא יצא בשליחות המחתרת לקהיר ולאחר מכן לצרפת. קיבל פיקוד על המבצעים נגד מטרות בלונדון ותכנן מבצע להטלת פצצות על משרדי המלחמה של משרד המושבות. הפעולה בוטלה בגלל מחלתו של הטייס שעמד לבצע את המשימה. הטייס שבא במקומו הסגיר את אנשי המחתרת לבריטים. צפוני נעצר והוחזק במעצר מבודד בפריז. הפצצות שהוכנו להטלה בלונדון הושלכו לפי פקודתו מהכלא לנהר הסינה.

לאחר שחרורו יצא בשליחות לארצות הברית, שם הכיר את ברכה, מי שעתידה להיות רעייתו. לאחר שובו ארצה המשיך לעסוק בפיצוצים, הפעם כקבלן לפיצוץ סלעים. לבסוף נקלט בידיעות אחרונות ומילא את תפקידו שנים רבות בהצלחה מרובה.

לילות של יאוש

הסיבה שאני מעלה בימים אלה את זכרו נעוצה באחד הסיפורים שסיפר לי, שלקחיו יפים לימים אלה. צפוני תאר את התקופה שיאיר נתן לה ביטוי בהימנון לח"י "בימים אדומים של פרעות ודמים, בלילות השחורים של יאוש". המדובר בתקופה בה החליט לח"י, בניגוד לעמדת הישוב כולו, להמשיך בלחימה בבריטים למרות המלחמה בנאצים. עמדת לח"י הייתה כי הבריטים, הסוגרים את שערי הארץ בפני יהודים המנסים להימלט מגיא ההריגה באירופה, הם אויב. יש להילחם בהם למרות שהם עצמם לוחמים באויב אחר של העם היהודי.

הבריטים הפעילו את כל האמצעים כדי לחסל את הארגון – ירו, הרגו ופצעו לוחמים ונתנו להם לדמם עד מוות. הצליחו להגיע למקום הסתר של מפקד הלח"י אברהם שטרן ורצחו אותו בדם קר. הארגון כמעט חוסל ורוב חבריו היו עצורים או רצוחים. היו גם שהסגירו עצמם לבריטים מרוב יאוש. תמונותיהם של הנותרים התנוססו במודעות בראשי חוצות, פורסמו בכל העיתונים העבריים, כולל בעיתון "המשקיף", ביטאון התנועה הרביזיוניסטית. נותר קומץ לוחמים שעל ראשיהם הוטלו פרסים גדולים ותמונותיהם פורסמו על לוחות המודעות.

החמור מכל, סיפר לי צפוני, הייתה הרגשת הבדידות והאיבה של העם שלך. לא היו דירות מסתור, לא היה איפה לישון, לא היה כסף לארגון פעולות.
"ואז" – סיפר לי צפוני – "גמלה בלב כמה מאיתנו החלטה. לבצע פעולה גדולה שבה גם נתאבד כולנו. אם איננו יכולים ללחום לפחות נותיר את חותמנו על ההיסטוריה".

טביעת "סטרומה"

מישהו הצליח להניא את מתכנני התכנית, או לפחות לדחות אותה. ואז בה אירוע ששינה את המצב מיסודו. אוניית מעפילים קטנה ובה 769 פליטים יהודים מרומניה מצאה מקלט מסערה בנמל קושטא. ממשלת טורקיה הסכימה לתת לספינה לעגון במימיה אם תהיה מדינה כלשהי שתצהיר על נכונות לקלוט את הפליטים. כל המאמצים של הסוכנות היהודית לשכנע את שלטונות המנדט הבריטיים לאפשר לפליטים להגיע לארץ נכשלו. ב-24 בפברואר 1942, 12 יום לאחר רצח יאיר, נאלצה הספינה לצאת לים הפתוח. במרחק קטן מהחוף התפוצצה הספינה וכל נוסעיה פרט לאחד ניספו.

struma1

סטרומה

האסון הנורא הזה שיכנע יותר מאלף כרוזי הסברה.פתאום הבינו בארץ שלוחמי לח"י אינה קבוצת מטורפים וכי הבריטים הם אויב שמשתף פעולה עם הנאצים.

כרזת אבל בעקבות טיסוע סטרומה (אוסף נורית מסד)

כרזת אבל בעקבות טיסוע סטרומה (אוסף נורית מסד)

"בן לילה", סיפר לי צפוני, "חשנו בשינוי האווירה. באו יהודים והציעו לנו דירות מקלט, כסף ואהבה. ובאו מתנדבים שמילאו את השורות. המלחמה בבריטים חודשה והפעם העם היה לצידנו".

עד כאן סיפורו של צפוני.

והנמשל לימינו?

הלוואי ואתבדה.

ראה כתבה נרחבת על סטרומה

=======================================================================

חלון ההזדמנויות

עוד מפלצת לשונית שיצאה ממכבסת המילים של אוסלו. מקורו של הביטוי היה, ככל הזכור לי, אמריקני. מזכיר המדינה ג'יימס בייקר דיבר במסעות הדילוגים שלו למזרח התיכון על
Windows of opportunities
חלון הזדמנויות לשלום במזרח התיכון, שנפתח בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. החלון הזה של בייקר הביא כזכור לועידת מדריד.

בשביל מעצמה כארצות הברית "חלון הזדמנויות" הוא הזדמנות טקטית להשגת מטרה. יצליח – טוב. לא יצליח – ננסה משהו אחר. בעברית הפך צמד המילים הזה למושג בעל משמעות אסטרטגית. וגם אליבי לכל מיני תכניות מטורפות.

מי שהתאהב ב"חלון הזדמנויות" היה יצחק רבין, שהרחיב את המשמעות הטקטית של המושג לממדים היסטוריוסופיים. הרעיון של רבין ושל תומכיו היה זה: מדינת ישראל היא כקליפת אגוז הנגרפת על ידי מים סוערים. ההיסטוריה כאילו משחקת נגדנו. אבל מדי פעם נוצרת סיטואציה היסטורית, שאם אנו יודעים לנצל אותה היטב אנו מבססים את מעמדנו ומתקדמים ליעדינו. עצם הקמת המדינה הייתה, לפי תפיסה זו, חלון הזדמנויות. בתוך חלון זה חברו יחד ארצות המערב וברית המועצות – כל צד משיקוליו – להצביע באו"ם על תכנית החלוקה שאפשרה את הקמת מדינת ישראל. לפי אותה תפיסה מבצע קדש התאפשר תודות לחלון הזדמנויות שבו הייתה חפיפה בין האינטרסים של ישראל לבין אלו של בריטניה וצרפת.

אם נחזור לתקופת רבין הרי התמוטטות ברית המועצות הייתה חלון הזדמנויות ל"יוזמת שלום". סוריה איבדה את תמיכת המעצמה הסובייטית וחולשתה סללה כאילו את הדרך ליוזמת שלום עמה. הבסת הפלשתינאים באינתיפאדה הראשונה הייתה, לפי אותה תפיסה, חלון הזדמנויות להגיע להסכם אוסלו ולהציל את ערפאת, שכבר היה עם רגל אחת בקבר.

מאז הסכם אוסלו חלה אינפלציה במספר החלונות שנפתחו ונסגרו חליפות. עכשיו כבר שוב מדברים על חלון הזדמנויות. אבו מאזן מתואר בסופרלטיבים המזכירים את השבחים שחילקו בנדיבות לחתן פרס נובל לשלום, יאסר ערפאת.

כשהחלון הזה ייסגר שוב התריס יפול על האצבעות שלנו.

=======================================================================

TIP

עמיר פרץ איננו כוס התה שלי. עיקר הכוח שצבר הוא מן המלחמה שהוא מנהל למען החזקים במשק – עובדי חברת החשמל, פקידי הבנקים, עובדי הנמלים ויתר היושבים על ברז הקופה הציבורית.

אך באחרונה עורר את אהדתי במלחמתו למען חלשים באמת. הוא נאבק נגד ההתעמרות של רשתות השיווק בקופאיות הנאלצות לעמוד בעת עבודתן וכנראה הצליח במידת מה. עכשיו הוא נאבק למען המלצריות שמעבידיהן פוטרים עצמם מלשלם להם שכר ותנאים סוציאליים' בנימוק שהן מקבלות טיפים ביד נדיבה.

הנוהג הזה של מתן טיפ מאוס בעיניי. אתה משלם ממיטב כספך כדי לקבל כוס קפה או סלט, ורומזים לך ברמז דק של עגלונים שהמחיר שבתפריט אינו כולל שרות. למה אינו כולל? אולי יציינו שהסלט שקיבלתי אינו כולל את מחיר השמן? או החלב אינו כלול במחיר הקפה?

אני משלם תמיד מתוך מחאה – לא נגד המלצריות המסכנות המתרוצצות ללא הרף, אלא נגד המעבידים העושקים אותן.

מה מקור הטיפ?

בתקופה הטורקית קראו לזה "בקשיש". דהיינו מתן בסתר שנתת לכל מי שנתן לך שרות. לא רק למלצר בבית קפה אלא גם לשוטר או פקיד מדינה או קצין צבא. במילים אחרות: הבקשיש היה קשת של תשלומים שנעו מביטוי להכרת תודה ועד לשוחד ממש.

על המקור האירופי של הביטוי אומרים שהוא נוצר בלונדון במאה השמונה עשרה. בכל פאב לונדוני היתה מותקנת תיבה ועליה הכתובת TO INSURE PROMPTNESS ובראשי תיבות
TIP. כלומר: אם אתה רוצה להבטיח שרות מהיר ויעיל שלשל כמה מטבעות לתיבה ותזכה לשרות כזה. אחרים מוצאים שבאנגלית של המאה השש עשרה והשבע עשרה משמעות הפועל TO TIP היתה "להעביר". מכאן גם נוצר המושג טיפ במשמעות של העברת אינפורמציה. השר נתן טיפ לכתב על מה שנאמר בישיבת הממשלה.

האקדמיה ללשון חידשה פעם את המילה "תשר" במקום טיפ, אך דומה שהמילה לא נקלטה בשפה והאנשים ממשיכים לשלם טיפ.

אמן הלשון בנימין גלאי הציע בשעתו להותיר את המילה טיפ בעברית הואיל ויש לה בסיס בחז"ל שאמרו "מטיפה לטיפה נתמלא ההין".