בשנת 1964 הופיע בתל־אביב הספר ׳המהפכה האשכנזית' פרי עטו של קלמן קצנלסון, איש התנועה הרביזיוניסטית. זה היה ספר מוזר של אדם תמהוני.

הרעיון המרכזי של הספר הוא שהיהודים ״האמיתיים״ הם האשכנזים והשפה שמדינת ישראל צריכה לאמץ לה היא השפה היידית. בני עדות המזרח, לפי הספר, הורידו את רמת מדינת ישראל ועליהם ללמוד יידיש ולהתאשכנז.
זה היה ספר גזעני, מתנשא וגם אידיוטי. אצל אנשים רציניים עורר הספר גיחוך. אך הספר הצליח לעורר סערה ציבורית כי הוא נתן אישור לטענותיהם של רבים מבני עדות המזרח על ההתנשאות והגזענות של האליטה האשכנזית באותה תקופה.

הספר נשכח מכבר, וככל הידוע לי לא הפכה היידיש לשפה הרשמית של מדינת ישראל וגם אינני רואה נהירה גדולה של יוצאי ארצות המזרח לאולפנים המלמדים יידיש.

"בבל וכתריאליבקה"

אך בימים אלה הופיע הספר ׳בבל וכתריאליבקה׳, המעלה באוב את ספרו של קצנלסון ומטיף לתפיסת עולם הפוכה. מחבר הספר, יוסף מאיר, טוען כי ״אני רואה בספר ׳המהפכה האשכנזית׳ השתקפות מדויקת של דמות ההגמוניה האשכנזית״…

עוד הוא כותב כי ״הביקורת האשכנזית לא הפריכה את טענותיו של הספר נגד המזרחיים ובין השורות ניתן להתרשם שהמבקרים היו תמימי דעה עמו״.

ספרו של יוסף מאיר הוא בעצם תאום ספרדי לספרו של קצנלסון. אפשר בהחלט לקרוא לו ׳המהפכה הספרדית׳.
בין הפנינים שבספר:
* ״כל עוד ההגמוניה האשכנזית קיימת אין כל סיכוי ליהודים המזרחים, כקבוצה, להתקדם בצורה כזו שיסגרו את הפער התרבותי-חבדתי-כלכלי בינם לבין האשכנזים".

* "השתחררותם של המזרחים מעול ההגמוניה האשכנזית, הוא תנאי מוקדם לצעידתם בתהליך סגירת פערים וקידמה. כמו כן, השתחררות זו צריכה להיות טוטאלית. כלומר, השתחררות לאומית ומעמדית״.

* ״אם רוצה הציבור המזרחי לצאת מהמלכודת אליה הכניסה אותו ההגמוניה האשכנזית, להתפתח ולשגשג בדומה לציבור האשכנזי, אין לו ברירה אלא לסלק את ההגמוניה ולתפוס את מקומה״.

* ״לאשכנזים היתה שואה פיזית באירופה מידי עם שראה עצמו מתורבת מאוד, ואילו למזרחים הייתה שואה רוחנית במולדתם מידי אחים שראו עצמם יותר מתורבתים״.

*  ״במלחמת יום הכיפורים נתגלתה ההגמוניה האשכנזית  בכל עליבותה ומערומיה״…

למרות שאיני מסכים עם מסקנותיו של המחבר, אני מוכן לומר לשבחו שהוא ריכז מידע רב על תהליך הדיכוי של עולי ארצות המזרח. זה לא היה דיכוי של הגמוניה אשכנזית, אלא דיכוי של ההגמוניה של מפא"י שהופנה לא רק נגד המזרחיים אלא גם נגד אשכנזים שלא הלכו בתלם.

הפתולוגיה של הקשת הדמוקרטית המזרחית
http://www.zeevgalili.com/?p=251

הגרסה האשכנזית לקשת הדמוקרטית המזרחית
http://www.zeevgalili.com/?p=222

חיים חפר  -גזענות בורות ופרס ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=10373

גזענותו של נתן זך
http://www.zeevgalili.com/?p=10153

ההמצאה האווילית של "יהודים ערביים"

http://www.zeevgalili.com/?p=11083

התגלגל לידי תקליטור של זהבה בן, שאני מאד אוהב את זמרתה ואת שיריה. התקליטור הזה עורר בי את המחשבה על התמורה העצומה שחלה ביחס הציבור הישראלי אל הזמר המזרחי.

לפני שנים לא רבות זה היה זמר מחתרתי כמעט מנודה כשההתייחסות אליו גזענית.. הושר רק בחתונות ובמסיבות, נמכר בקלטות זולות בשווקים. לא שמענו את הזמר הזה בגלי צה״ל ולא בקול ישראל. הוא לא היה חלק ממצעד הפזמונים, וגם לא חלק מן העולם התרבותי שלנו. והנה לפתע פרץ הזמר המזרחי אל תוך הווייתנו התרבותית והפך לחלק בלתי נפרד מאיתנו.

 

נזכרתי בתוכנית הטלוויזיה 'טנדו', שהגיש ירון לונדון לפני כעשרים שנה.
התמונה הזכורה לי מאותו שידור היא כזו: ירון לונדון מראיין את הזמר ניטים סרוסי.
הוא מציג לו שאלה: השיר הזה שלך טוב? סרוסי משיב בחיוב,
ירון לונדון מקמט את הנייר שעליו כתוב השיר וזורק אותו כאילו בשאט נפש.
הראיון הזה גרם לסערת רוחות, שהדיה עולים מדי פעם מחדש. על פניו נראה היה כאילו לונדון מפגין התנשאות ורוחש בוז לסרוסי.

 

סיפורו של ירון לונדון

פניתי לידידי ירון לונדון וביקשתי שיספר לי מה היה אז ומה קרה מאז. ואלה עיקרי דבריו:

״לפני יותר מעשרים שנה, בימים שערכתי והנחיתי את תוכנית "טנדו" בטלוויזיה, נסעתי מתל-אביב לירושלים. בעוברי ברמלה, ראיתי כרזות גדולות הנושאות את דיוקנו הלא מוכר של ניסים סרוסי.

 

״הדמויות הבולטות בזמר הישראלי לא היו זרות לי. לכן השתוממתי על כך שמעולם לא שמעתי את שמו של האיש שעל הכרזה. גם חבריי, העוסקים במוסיקה פופולארית, התקשו להיזכר, עד שמי מהם אמר לי שסרוסי הוא כוכב גדול בקרב 'ישראל השנייה׳.

 

״אז התחוורה לי תופעה שקודם לכן לא נתתי עליה את דעתי: ׳ישראל הראשונה׳ לא רק שסלדה מן המוסיקה של ניסים וחבריו, אלא אף לא הכירה את גיבוריה.
״מצאתי את ניסים במשרדו ברחוב הירקון בתל-אביב, איש קטן, בעל קול גבוה וצרוד, שהתהלך בנעליים גבוהות עקב ונזף בלי הפסק במזכירותיו. הזמנתי אותו לתוכנית טנדו״.

השאלה שעוררה אח הסערה

״בשנות שהותי בפאריס נהגתי להקשיב לראיונות ברדיו שערך ז׳אק שאנסל, בכיר מראייני צרפת. פעם ראיין שאנסל את שארל אזנבור, ובין השאר שאל אותו בערך כך: ׳אתה קטן קומה, בעל לסת בולטת וקול קטן וצרוד. מה עשה אותך לכוכבי? אזנבור השיב: ׳דווקא בשל כך׳.

"לניסים סרוסי הצגתי שאלה בנוסח כמעט זהה. אמרתי לו משהו כגון: ׳אתה לא ממש אפולו׳. ככל הזכור לי, הוא לא הכזיב. אם כי תשובתו הייתה פחות שנונה מזו של אזנבור.

"שאלה מכאיבה אחרת הפניתי אליו, אחרי שהשמעתי את שירו המפורסם ׳אמא׳. שאלתי: ׳אתה חושב שזה שיר טובי? לא אסתיר את דעתי: השיר הזה איום מכל בחינה, ובעיקר מבחינה טקסטואלית: מתקתק, שגוי לשונית ומחורז שלא כיאות. בתמימותי חשבתי שאפילו המחבר עשוי להודות כי כתב את שירו כלאחר יד. יתכן מאוד שדעתי השתקפה בהבעת פני.

״אחרי שיצאנו מן האולפן נתקפתי בהרגשה לא נוחה. שאלתי את ניסים אם נפגע, והוא היה בטוח וזחוח. 'היה ממש מצוין׳ – אמר״.

אלף מכתבים

״בעקבות הראיון קיבלתי כאלף מכתבים. את רובם שלחו צופים זועמים, אבל חלק לא מבוטל שיבח אותי על שהעמדתי על מקומו את ה׳פרענק׳(כך התבטאו הכותבים). אך היו גם מכתבים ששיבחו את הראיון. בראש כל (כל!) מכתבי השבח התנוססו ראשי התיבות בס״ד. ללמדך שאת כולם כתבו דתיים אשכנזים. פרש זאת כאשר תפרש.
״סרט ההקלטה של התוכנית נמחק (לימים טען מישהו שאני הוא זה שמחקתיו). כל מאמצי למצוא עותקים עלו בתוהו. נשאר רק הזיכרון, שאוהב להחליף תלבושות בהתאם להלך הרוח, הפרשה רודפת אותי עד היום. מדי פעם אני נתקל באנשים מבני עדות המזרח, המופתעים לגלות שאינני שונא את כל מה שאינו דומה לי".

אסור לשפוט את האחר

"לימים ניתחתי את הסיבה למהומת סרוסי.
וזו מסקנתי:
* שפטתי תופעה תרבותית שהתקשיתי להסכים לה. מאז למדתי לדעת שאסור לשפוט את תרבותו של האחר, במיוחד את גילוייה של התרבות העממית. אם כי גם היום איני שותף לפוסט מודרניזם, הפוסל כל סולם של איכות.
* הזמר העממי הוא נייר הלקמוס של היחסים הבין תרבותיים. הזמר מבטא את מעמקי הנפש. הנהייה אחר סגנון מוסיקלי כזה או אחר מבטאת זהות תרבותית בעוצמה רבה.
• שנינו, ניסים סרוסי ואני, נפלנו קורבן לדימוי שלנו. ניסים נתפס כנציגו של הפרולטריון המרוקני המעונה, העני, הדחוי. אני נתפסתי כיורם הצפון תל-אביבי המשכיל והעשיר, שזכה במעמדו תודות למוצאו.
• האמת שונה: הוריי השתייכו לאינטליגנציה העובדת, אבל הם היו אנשים עניים. במשך שנים לא מעטות סבלנו בביתנו ממחסור חומרי ממשי. בקושי סיימתי תיכון ועבדתי לפרנסתי מנעוריי.
* משפחתו של ניסים הגיעה ארצה מטנג׳יר בשנות השישים. לא ריססו אותה בדי.די.טי ולא שיכנו אותה במעברה, ככל הידוע לי, החזיקה המשפחה בשתי חנויות בגדים ברחובות.
• כיוון שהייתי צעיר למדי, בן 33 באותם ימים, והטלוויזיה בחיתוליה, עוד לא הבנתי את כללי המשחק ואת חשיבותו של הדימוי. לו הבינותי זאת, הייתי מביא בחשבון את העובדה שבעימות בינינו היה עלי להטיל עליו את התפקיד של האנדרדוג ולהתייחס אליו בכפפות של משי. דווקא משום שאני מביט בזולתי בגובה העיניים, לא חשבתי שהוא זקוק לחסות״.

ביקורת על אריק אינשטיין

"לאחר זמן, כתבתי בשבועון יכותרת ראשית׳ רשימת ביקורות צורבות על אריק אינשטיין. במיוחד תקפתי את הנימות הנוסטלגיות שבשיריו ואת נטייתו לשבת על הגדר, ׳רגל פה רגל שם׳. אם תרצה, הייתה רשימתי ביטוי מהופך לאופן שבו התפרשתי בראיון עם סרוסי. שהרי אריק אינשטיין הוא ממש בן דמותי. הורינו שיחקו באותו תיאטרון, למדנו באותו בית ספר, הלכנו לאותה תנועת נוער והתגוררנו בשכנות.
"גם על הרשימה הזו הותקפתי, ויש אומרים כי את שירו ׳עיתונאי קטן׳ כתב אינשטיין בתגובה על ביקורתי. מאז אני נמנע מלכתוב על תחום אחד ויחיד: זמרים עממיים. שומר נפשו ירחק״.

הסולחה עם סרוסי

"יעקב אגמון, שניהל את מועדון התיאטרון וקיים ערבי ראיונות במסגרתו, הזמין את סרוסי ואותי למעין ׳סולחה׳. הייתה פגישה נלבבת, במהלכה הבטחתי לכתוב למענו שיר. ואמנם כתבתי, אלא שהשיר ׳מתחת לגשר הישן׳ לא הצליח כמו שהצליחו כמה מהשירים שכתב סרוסי למען עצמו.

״אחר כך שקעה הקריירה של סרוסי והוא עקר לפאריס. מדי פעם נזכר עיתונאי כלשהו ב׳שערוריית סרוסי׳ (כפי שנזכרים כי ׳ירון זהבי' מ'חסמבה' הוא כביכול אנוכי), מגלה אותו מחדש וגובה מפיו הכרזה שבגללי ירד מהארץ. כל אימת שאנו נפגשים, סרוסי מכחיש זאת בפה מלא״,

מהו זמר מזרחי

"המערכה האחרונה: לפני שנתיים ערכתי והגשתי סדרת תוכניות ששמה ׳85-75'. שלוש תוכניות יוחדו לזמר המזרחי ולמאבק שניהלו האמנים והאמרגנים המזרחיים כדי לזכות בהכרה. הזמנתי את סרוסי להתארח בתוכנית ושלחתי לו כרטיס טיסה.
"בראיון דיבר סרוסי גם על ׳השערורייה׳ והוא התייחס אליה, בתבונה רבה, כפרק חשוב במאבק תרבותי שהושלם. הוא שר שיר חרש שחיבר, הפעם על געגועיו לאמא-מולדת. לצערי, דעתי על שירתו ואיכות כתיבתו לא השתנתה. אלא שהפעם מחאתי כפיים בהתלהבות.
״במשך השנים ניסיתי לגלות מה ׳מזרחי׳ בזמר המזרחי, שעכשיו קוראים לו ׳ים תיכוני׳. ברור שלא מדובר במוסיקה ערבית, שסולמותיה שונים מן הסולמות של המוסיקה הים תיכונית. מבחינה זו המוסיקה הים תיכונית היא מערבית לחלוטין. כל ההבדל המוסיקלי נעוץ בסלסול, ולכן קל מאוד להפוך זמר ׳מערבי׳ ל׳מזרחי', מהלך המתבצע תכופות.
״הבדל ניכר קיים בטקסט. הזמר המזרחי כמעט תמיד סנטימנטאלי. אין בו אירוניה או הומור. הוא נמלץ ומרבה להשתמש בלשון המקורות, הנתפסת על ידי האמן המזרחי וקהלו כאמנותית וגבוהה.

״זמרים מזרחיים אינם רואים עצמם כאמנים במובן האירופי הרומנטי, אלא כפועלים שתפקידם לשרת את החברה בשמחותיה. שלמה ארצי ויהודית רביץ, הרואים עצמם כ׳אמנים׳, לא יופיעו בחתונות. ׳המזרחיים׳ אינם רואים בכך פחיתות כבוד, כי הצרכן איננו צריך להעריץ את דקויות אמנותם, אלא לשלם במיטב כספו.
״הבדל נוסף: כמעט תמיד לובש הזמר המזרחי מחלצות, ואילו עמיתו ירשה לעצמו ללבוש ג׳ינס וחולצת טריקו, אלה הם הבדלים מעמדיים מובהקים, המשפיעים על תפיסת האמן את עצמו. בני המעמדות הנמוכים אינם יכולים להרשות לעצמם נון־שלנטיות אריסטוקרטית״.
עד כאן דברי ירון לונדון

====================================================

הארות והערות אוקטובר 2010

מי שיקרא מאמר זה כיום  עשוי שלא להבין את הבעיה.  בעשרים השנים שחלפו מאז פורסם המאמר   (וגם אז התייחס לתקופה מוקדמת בהרבה) כבש הזמר המזרחי את קידמת הבמה של התרבות הישראלית. בלי לערוך סקר מדעי ניתן לקבוע שרוב הזמרים הפופולאריים  היום וגם רוב השירים הם מזרחיים – בלי לפגוע בכבודם של שלמה ארצי ואריק אינשטיין שכבר הפכו לקלאסיקה.

גם התאור של ירון לונדון מאותה תקופה יש בו נימה קלה של עליונות תרבותית שכבר לא תמצא היום לא אצל ירון ולא אצל אנשי תקשורת אחרים. אפילו תאור הזמרים המזרחיים (לפי תלבושתם או לפי עיסוקם) כבר אינו הולם את התקופה.  צביקה פיק האשכנזי  לובש מחלצות ברבבות שקלים לכל הופעה וזמרים מזרחיים יכולים להרשות לעצמם להופיע בג'ינס. אלה וגם אלה מופיעים בחתונות ללא בושה. השירים האשכנזיים מתקתקים  ונוסטאלגיים לא פחות מן המזרחיים.

ז.ג.

לפני כתריסר שנים התפרסמה בתקשורת פרשה פלילית שזכתה לכינוי ׳האנס המנומס׳ או ׳האנס המתנצל׳. אותו אנס נהג לארוב לקורבנותיו בצפון תל־אביב ומשך תקופה ארוכה הטיל פחד על הנשים באזור. הוא זכה לפרסום רב הואיל ולפי עדות קורבנותיו נהג להתנצל לאחר שביצע בהן את זממו.

בישראל הגברית והמצ׳ואיסטית, שבה יש אנשים הרואים באונס מעין ספורט, הסיפור הזה הצחיק. כך הוא השתקף בתקשורת. איש לא שאל את הנאנסות, אם גם אותן זה מצחיק. אונס הוא אונס, וקורבן אונם נפגעת בגופה ובנפשה לכל ימי חייה.

נזכרתי בפרשיה פלילית זו בהקשר של התנצלות אהוד ברק בפני יוצאי עדות המזרח. ההתנצלות של ברק היא לדעתי טעות נוספת בשרשרת הטעויות שהוא עשה עד כה. שכן בהתנצלותו הוא הזדהה עם אחד ממעשי האונס האכזריים ביותר שידעה ארץ ישראל מידי מפא"י ההיסטורית מראשית הציונות ועד מהפך 1977.

״בסיס מוסרי לכפייה״

האנס בסיפור שלנו הוא תנועת העבודה, שבגלגוליה השונים קיבלה את שם המותג מפא״י. האונס החל זמן רב לפני הקמת המדינה והוא הופנה לא רק כלפי בני עדות המזרח. האונס של ימי טרום מדינה נשא אופי של אלימות פיזית כפשוטה. הוא הופעל כלפי יריבים פוליטיים בתנועת ז'בוטינסקי, וכלפי איכרים ותעשיינים שהעזו להעסיק עובדים שלא באמצעות הפתק האדום של ההסתדרות.

 

 

 

במחקר שנושאו ׳הוויכוח בתוך מפא״י על השימוש באלימות 1932-1935׳ (הופיע בספר ׳ההליכה על קו האופק׳, עמוד 82),  כותבת אניטה שפירא: ״… מתחת למעטה הדמוקרטי של התנועה תססה מסורת אחרת, שינקה השראתה מן המהפכה הבולשביסטית ומלקחיה. מסורת זו מצאה את ביטויה בשיטות הארגון הצנטרליסטיות, שלפיהן אורגנה התנועה, ובשימוש במנגנון ההסתדרות לשם כפיית ׳רצון הכלל׳, כפי שנתפס אצל ההנהגה, על פרטים ועל גופים… הסובלנות כלפי יריבים פוליטיים או מעמדיים לא הייתה מקובלת. ׳משחק הוגן׳ לא היה מהמושגים שהביאו אנשי העליות השנייה, השלישית והרביעית ממזרח אירופה. הקנאות האידיאית ליוותה את מעורבותם במאבקים השונים. במשך הזמן נהייתה זו גם לקנאות ארגונית. ביטחונם המוחלט, שהם מייצגים את דרך המלך של תנועת הפועלים בארץ, נתן לחברי ׳אחדות העבודה׳ ואחר כך מפא״י, את הבסיס המוסרי לכפיית רצונם על האחרים״.

האלימות של המדינה

בשנות השלושים נעשתה כפיית הרצון בדרך של התנפלות על תהלוכות בית״ר והכאת ילדים, מניעת עבודה מאנשי התנועה הרוויזיוניסטית והפעלת אלימות כלפי מעבידים שלא סרו למרותה של ההסתדרות.

עם הקמת המדינה לא היה צורך באלימות של רחוב. האלימות עברה לידי המדינה שבשליטת מפא״י. היא החלה בריסוס ׳פליט׳ על העולים, נמשכה ביצירת תלות בפקידים הכל יכולים במעברה ואחר כך ביישוב הנידח אליו נשלחו. תלות בפרנסה, תלות בשיכון, תלות בחינוך, תלות בבריאות. תלות מוחלטת בכל.

גם את טומי לפיד ריססו ב׳פליט׳, כפי שסיפר ב׳פופוליטיקה׳. גם כלפי העולים מרומניה הפעילו את האונס הכלכלי. אך יוצאי אירופה היו חסינים יותר, ידעו להתגונן ולבנות מחדש את חייהם כאן.

את יוצאי עדות המזרח האונס המפא״יי פשוט ריסק. ריסק את הכבוד, את הדימוי העצמי, את מערכת הערכים, את החיים הדתיים, את המשפחה.

סיפורו של ניסים משעל

ניסים משעל מספר בראיון לאילנה דיין בראיון ל"ידיעות אחרונות": ״אם יש משהו שעדיין כואב, זה מה שעשו לאבא. הקריסה של האיש הזה, שבלילה אחד חרב עליו עולמו. הוא היה איש עשיר ובעל מעמד בעיראק, שבן לילה נאלץ להתמודד פה מול ממסד שלם. בלי משפחה, בלי חברים, בלי כסף. חסר אונים מול כל העולם״. כך חשו מאות אלפים. ואת רגשות הזעם והתסכול והעלבון
הם שומרים בליבם חמישים שנה, והעבירו אותם לילדיהם ולנכדיהם.

התנצלותו של אהוד ברק הולידה גל של מחאות בתוך המחנה שלו. ״על מה יש לגו להתנצל, הרי רק את טובתם רצינו״. ואפשר להאמין להם. כי הם באמת חשבו שבמעשה האונס הזה, בו כפו את השקפת עולמם החילונית, הסוציאליסטית, הבולשביקית, על יוצאי מדבריות תימן ומערות הרי האטלס, הם עושים טובה.

במפא״י לא הבינו מעולם מדוע בגין נחשב בעיני יוצאי עדות המזרח למרוקאי. מדוע ׳חירות׳, שרוב צמרתה הייתה מורכבת מיוצאי פולניה, הייתה אהודה ועדיין אהודה על בני עדות המזרח.
את התשובה נתנה השבוע ילדה מקריית-מלאכי שאמרה: ״אנחנו שונאים אשכנזים, אבל ביבי לא אשכנזי, הוא ליכוד״ (׳הארץ׳, 1.10.97).

ניסים משעל ויקישיתוף

 

==============================================================

קישורים

 

אהוד ברק – מפצח מנעולים או רב בריח

http://www.zeevgalili.com/?p=628

"יהודים ערבים מאלבר ממי עד יהודה שנהב

http://www.zeevgalili.com/?p=11112

השחיתות הגדולה החלה בתקופת מפא"י

http://www.zeevgalili.com/?p=491#more-491

הסיפור האמיתי מאחורי פרשת ידלין

http://www.zeevgalili.com/?p=37

אניטה שפירא: המתנחלים גנבו לנו את התנך

http://www.zeevgalili.com/?p=229