ארכיון פוסטים מאת: זאב גלילי

The Big Map of the Empty Land

yardeni-holding-part-of-the-big-map-tiberias-areaYardeni holding part of the map Tiberia  area



A collector of ancient maps from Ramat Gan Israel,  has an historical, treasure *  A giant map prepared by a British survey mission at the close of the 19th Century, the scale is 1 to 63,000 * The map proves that prior to the first Aliyah [wave of Jewish immigration] the Land was meager and empty * It verifies the Zionist claim: “A people without a land to a land without people”




I have discovered a treasure that the Israeli Minister of Education is invited to examine: a map of the Land of Israel, one of a kind, the biggest map of its era.  This is a map that was prepared by a British research mission, who conducted a survey of the Land of Israel during the period 1871 to 1878.  The scale of the map is 1 to approximately 63,000.  Each centimeter on this map whose size is that of a large room, represents 630 meters in real dimensions.  On the basis of this map one can determine which settlements existed in those years and their size.  According to these details it is possible to estimate the size of the population there. This map is the most important document, to my mind, to prove the Zionist claim:
.“A people without a land to a land without people”

the-road-to-jerusalem-1894

the-road-to-jerusalem-1894

When does history begin

Arthur Koestler, the Jewish author and thinker, wrote in “Promise and Fulfillment” that the question of who is right in the struggle for the Land of Israel depends on the question of what one takes as the starting point of the history of this land.  A believing Jew begins his count with our Patriarch, Abraham and the promise he was given (“For all this land that you see, I will give to you and your descendants forever”).  As to this claim one of the websites of the PLO says that “the Jews claim that in some bible they were promised the land".

One can begin the history from the days of the Second Temple.  Then it turns out that the Jewish population in the Land of Israel, according to various estimates, numbered some six million people.  Relative to this claim the Palestinians have already said that the ancestors of the Palestinians – the Hittites and Amalekites – had a prior claim.

For our purposes, it would be important to begin the history precisely from the First Aliyah, and an examination of the question what the Jewish pioneers found here when they began to arrive in 1882.  The claim is that the Zionists did not come to an empty land, as accepted by so many in the Israeli public domain.  Not a few New Left historians and post-Zionists have contributed to this claim, which views the very establishment of the state as the “original sin” which needs to be atoned for.  Even a Zionist historian such as Anita Shapira writes that Herzl was suffering from “color blindness” in his regard of the “native” population, “a view characteristic of European superiority and colonialism"

With this in mind, it is important to know who was here at the time of the First Aliyah and the population estimates.

No Palestinian People

In one of the PLO websites I found the claim that “The Palestinian People” numbered 529,500 souls at the end of the 19th Century.

Really a people?

No way, never was.
According to serious scholars (not PLO propagandists) it is accepted that in that period there was no Palestinian people.  The population then in the Land of Israel was no different from Arab populations in the whole region – not in ethnic terms, not by language, and not culturally.  Only the post-Zionist historian, Baruch Kimmerling (in his book “Palestinians, a People in the Making”) advances the creation of the concept “Palestinians” to 1831.

The rest of the scholars are in agreement that Palestinian nationalism, which differentiates itself from wider Arab nationalism, materialized only in the beginning of the 20th Century.
Who and what did the men of the First Aliyah find when they reached the Land?

haifa-1887.jpg

haifa-1887.jpg

A Focus of International Interest

In the second half of the 19th Century the Land of Israel became a focus of international concern.  The 19th Century was characterized by impressive archeological discoveries – the deciphering of the hieroglyphics on the Rosetta Stone by the French scholar Champollion;  the  uncovering of the ancient archway in Jerusalem by the American scholar Robinson (after whom the arch is named); the uncovering of the tombs of the kings in Jerusalem by the French scholar De Sulcy; the discovery of the monument to Mesha, the Moabite king near Nachal Arnon, and more.

All of these turned the Near East, and the Land of Israel, in particular, into a focal point for visiting archeologists, geographers, statesmen, clergymen, and tourists.  Among the visitors were the men of the Palestine Exploration Fund, a British foundation for researching the Land of Israel, which created the map we are talking about.

Mark Twain in the Land of Israel

Among the many tourists who came to the Land during that period was also the American author Mark Twain.  Twain was here in 1867, fifteen years before the First Aliyah.  He described his impressions in a book as follows:

…We arrived safely at Tabor Mountain…the entire way we didn’t see a living soul… There was hardly a tree or a shrub anywhere. Even the olive and the cactus, those fast friends of the worthless soil, had almost deserted the country…the Land of Israel sits mournfully in sackcloth and ashes.  Hovering over her is the spell of a curse that has blighted her fields and imprisoned her essence in chains.  The Land of Israel is desolate and deprived of love. The Land of Israel no longer belongs to this world of action.  She is dedicated to poetry and tradition, a land of dreams… Nazareth is forsaken…Jericho is cursed… Jerusalem…a village of the wretched…

After such a description it would seem that there is only one question remaining: who and what was there in the Land of Israel?  Although not so in the view of Benny Morris, the New Historian (who has seemingly reversed his stance) who writes in his book “Victims” that “it is possible that he (Mark Twain) was prone to exaggerate".

If Mark Twain exaggerates then a long list of travelers, Jews and non-Jews, who came to the Land of Israel during that period, are exaggerators and fabricators, since this description repeats itself endlessly,
With this in mind, there is great significance to the   question, who were the inhabitants of the Land in that period and what were their numbers

Tiberias-1862

Tiberias-1862

How Many Were Here

This is not a question of statistics.  Those who accuse us of settling in a land of a non-existent people, or that we dispossessed the “natives”, need to show us how many “natives” were here and where they were.
The answer to these questions is fair game to oriental whimsy and the pseudo-science that serve these visionaries.

Yitzhak Ben-Zvi, the former President of Israel, one of the great scholars on the Land of Israel in the Ottoman Period, (in his book “The Land of Israel and its Settlement during the Ottoman Reign”) gives details on a number of populations in the Land of Israel in the first fifty years of Ottoman rule (1525-1573).  He found in the Constantinople archives data that had been gathered by five censuses made for tax-collection purposes.  In these censuses there were 45-50,000 tax-paying households.  According to Ben-Zvi’s estimate these households would amount to about 300,000 souls.

This number says nothing about the population in the last quarter of the 19th Century.  In the three hundred years that passed, the Land experienced quite a few upheavals – earthquakes, epidemics, locust plagues, raids by marauding bandits from the desert, and more.  All of this during the rule of a thoroughly corrupt government that extorted the inhabitants to the very bone while not providing any services at all

Ben-Zvi does not mention any Arab population estimate during the First Aliyah and it is clear that he didn’t have a reliable source for such an estimate.  Benny Morris says that the number was some 400,000 souls.  Morris relies on the German geographer, Alexander Schulz, who wrote a book on the subject based on a variety of methods in order to arrive at a population number, lacking a reliable or authoritative source.  Schulz, himself, notes (in an article he seemingly wrote after the publication of his book) greater numbers yet and small wonder he is a Palestinian favorite, who frequently quote him on their websites.  Morris, in another context, also relies on the Scots scholar, Justin McCarthy, who is also generously quoted by the Palestinians.  McCarthy lists very large numbers.  He determines that in 1860 there were 411,000 Palestinians and in 1890 there were 553,000.  Joan Peters, the author of “From Time Immemorial” estimates that at the beginning of the First Aliyah in 1882 there were about 141,000 non-Jews, and approximately one quarter of them were immigrants who had arrived in the Land in recent years, primarily during the Egyptian conquest.  This occupation lasted from 1831 to 1840 during which the Egyptian conqueror initiated mass immigration from Egypt to the Land of Israel. These immigrants were brought to Gaza, Bet She’an, Nablus, Acre, and Jaffa.

Professor Moshe Maoz arrives at a much smaller estimate for the Ottoman period.  In his article written for the book “The History of the Land of Israel” he notes that as a result of the actions of the Ottoman rulers and the poor hygienic conditions, the population of the Land of Israel was in a constant state of decline and during hundreds of years the number of Arabs did not exceed 100,000.

To summarize: There is, in fact, no well-founded estimate of the number of non-Jews in the Land of Israel at the onset of the First Aliyah, although it is reasonable to assume that the population was small.  If the lowest estimate is correct, i.e., there were about 100,000 Arabs in 1878 (the year in which the survey of the British Expedition ended).

How the Map was Made

The Palestine  Exploration Fund was  created in 1865 by the elite of the British upper class of the time, Lords, academics, clergymen, and the very wealthy.  The fund set up its goal to conduct researches in the fields of archeology, history, geography, and ethnography in what was then called “Palestine". The expedition numbered several dozens of people, among them expert cartographers, and heading it were well-known people:  [Sir Charles] Warren, [Claude R.] Conder, [Horatio H.] Kitchener' later hero of Britain's war in South Africa.  The project was begin in 1871 and completed in 1878.  The production of the printed map lasted several years, and when it appeared it was the most detailed and precise map of the Land of Israel ever.   Due to its size, the map was printed in 26 separate sections, in four colors, by lithography

Imaginary Maps

Dan Yardeni is the owner of a copy of the map here in Israel.  He is an engineer, manager of a start-up companies, and, in essence, loves the Land of Israel.  He began to collect ancient maps  and rare books, of the Land of Israel in his youth and his workroom looks more like a wing in a museum than the office of a large company’s manager.

Yardeni is a fascinating walking encyclopedia. A collector of an amazing range of maps and Judaica, and thoroughly knowledgeable in the field.  Most of the ancient maps of the Land of Israel, he tells me, are really not maps in the ordinary meaning of the word.  They are not exact, contain lot of artistic  ornamental elements and, quite often, based on imagination.  For instance, he has a map by a cartographer named Hondius from the 17th Century that depicts numerouse scenes of historical events from verious periods

. The cartographers of that time did not really know the land.  Thus, one of the maps depicts a river connecting the Mediterranean Sea with the Sea of Galilee.  On another map we see that the Jordan [River] has a source named Dan and another named Jor.  The cartographers assumed that if for one section of the Jordan  river there was a source named Dan, then the second source must be called Jor, which is completely imaginery.
The British Survey map “I acquired in a bookstore in London at a bargain price. They didn’t appreciate its importance or value.  Today it is worth probably few thousands of dollars”, said Yardeni

]

What we Learn from the Map

The uniqueness of the map is that the British surveyors marked with great accuracy the borders of every settlement and noted in special colors the populated sections of the settlement.  It is possible through this map to ascertain the size of each settlement in the Land during that period, from the Litani River in the north and as far south as Beer Sheba.
The map represents by cartography what Mark Twain described in a literary form: a desolate arid wilderness, almost  empty. Using a ruler it is a simple matter to determine the size of each settlement.  When examining the villages we see that their areas are tiny.  The largest of them are 150 by 100 meters.  They comprise barely two rows of houses.  The color legend indicates that Acre, for example, was then only partially inhabited.  Entire areas were empty of people, exactly as we had learned in school, and likewise the Jezreel Valley and the Jordan Valley and all the areas that the Jewish pioneers later brought to life. (Benny Morris, in his book, says that the Zionists that redeemed the Jezreel Valley deprived land from the Palestinians for their development)..
Haifa is marked on the map by a rectangle of three by seven millimeters.  Each millimeter represents 63 meters in actual terms.  This means that the Haifa area was  190 by 440 meters in size.  The German Colony is outside the Haifa perimeter, and each house is exactly drawn
Nazareth was then a little larger than Haifa.  Its shape is in the form of a gourd whose longer end is 600 meters and its smaller end some 300 meters.  Even Tiberias is larger than Haifa – 300 by 600 meters.  “Greater” Jaffa was only a little town – 240 by 540 meters. Sheikh Munis, where the Tel Aviv University now stands, was a tiny village 90 by 180 meters. So, also, Usfiyeh, Yehud, and many other villages.

Jerusalem, within its walls, was, in fact, large – 1000 by 1000 meters.  There was nothing outside the walls, and we know (not from the map) that within its walls there  was always a Jewish majority

SEE THE BIG MAP

מפה click

see also : NO PALESTINE NO PALESTINIANS

http://www.youtube.com/watch?v=8MldnIxwUJo



Tr: Joseph Schachter.  Items in brackets added for comprehension.  July 6, 2006

The Logic in Madness, Column of  October 15, 2005

Makor Rishon [Primary Source – An Israeli Weekly

**************************************************************

(


לביבות מעופרת יצוקה

latkespg1
קערת לביבות (לאטקעס). צילום: הויקיפדיה העברית.
ראה קישורים בסוף הכתבה

כשרועמים התותחים משתתקות המוזות. ומן הראוי היה גם שהתקשורת תשתתק. ישתוק אותו כתב טלוויזיה שהפך להיות דובר החמאס. תשתוק המגישה המזילה דמעות על הדם הערבי שנשפך. והמגישה האחרת, הנושאת לפני כל מהדורת חדשות איזה נאום פלצני בו היא מביעה את דעתה המלומדת. וישתקו הפרשנים (כמו אלוף אהרון זאבי (פרקש), שאמר בשעתו כי "רקטות ה'קאסם' אינן מסוכנות, הואיל והטווח שלהן 6 קילומטרים בלבד, ולכן אינן יכולות לפגוע בריכוזי אוכלוסייה").

וראוי גם שישתקו בעלי המוזות. השילוש הקדוש (גרוסמן, יהושע ועוז) החוזרים כתוכיים על מה שאמרו בכל המלחמות הצודקות של ישראל. ובמיוחד ראוי שישתוק א.ב. יהושע, המפרשן עצמו לדעת, שהכריז בשעתו בראיון טלוויזיה, כי אם ניסוג ונקבע גבול בין שתי מדינות, לא נצטרך להתרוצץ בשטחים כדי לחפש טרוריסטים ." אם יתקיפו אותנו,  נוכל להכות חזרה לללא הבחנה" – כך אמר.

וראוי שישתקו גם כל הסמולנים המגיעים לשיא מפלצתי של שינאה עצמית. כמו בנה של שולמית אלוני שקרא בטקס בבית ביאליק את "על השחיטה". נקמת דם ילד ערבי לא ברא השטן. בן נאמן לאמא שולמית, שתמכה בהצגת סרט העלילה על הטבח שלא היה בג'נין.

להמשיך לקרוא

המו"ל הפילוסוף שגילה את הסופר הרב חיים סבתו

melzer2

"כתבתי בשולי הדף: יופי.  יש לי עסק עם סופר" . יהודה מלצר.

ד"ר יהודה מלצר, עורך ספרי סבתו, מספר על הדרך בה נחשף  לציבור ועל השפעת ספריו *  אנשים רבים  שלא הניחו תפילין מימיהם הזילו דמעה בעת קריאת  'אמת מארץ תצמח'* בכנס מומחים לנפגעי הלם נדהמו מהשפעת 'תאום כוונות' על מטופלים * הספר הגיע גם לחייל יהודי  המשרת בעיראק * חרדים קוראים את הספר בהסתר

עד פרסום ספרו הראשון (אמת מארץ תצמח) בשנת תשנ"ז היה הרב חיים סבתו כמעט אלמוני. הוא היה מוכר אמנם לתלמידיו הרבים בישיבת מעלה אדומים שהיה ממקימיה. הכירו אותו גם חבריו ללימודים בישיבת בני עקיבא  ובישיבת הכותל, שרבים מהם היו גם חבריו לנשק במלחמת יום הכיפורים.

אבל על כשרונו הספרותי ידעו רק מתי מעט – חברים קרובים, בני משפחה  וגם קוראי "הצופה",  בו פרסם  כמה סיפורים בחגים ובמועדים.
סבתו פרץ לתודעה הציבורית והפך להיות סופר מוכר רק עם פרסום ספרו הראשון והוא אז כבן ארבעים וחמש. סבתו עצמו, כפי שסיפר לי בראיון,
ראה:
http://www.zeevgalili.com/?p=1045
הרבה לכתוב, אך לא חשב כלל על פרסום. נחום לנגנטל, שנמנה בעבר עם תלמידיו, העביר כמה מסיפוריו ל"ידיעות אחרונות" וההמשך ידוע.

נראה לי כי האיש שתרם תרומה מכרעת לחשיפת סבתו הוא  ד"ר יהודה מלצר, בעל הוצאת ספרים קטנה ("ספריית עליית הגג"),  המרבה להוציא לאור ספרים בשיתוף עם "ידיעות אחרונות". מלצר  טוען שאינו ראוי להחשב ל"מגלה" של סבתו. אך הדברים מדברים בעד עצמם.

"תרומתו של שמאלן"

וזה הסיפור שסיפר לי מלצר:

"בעקרון אני לא עוסק בסופרים עבריים. אחת הסיבות לכך היא שאין לי כוח. לא לטלפונים שלהם ולא לאגו שלהם. איני רוצה להעליב, אז לא אמרתי שאני גם לא מעריך את רובם. אני מעדיף להוציא לאור ספרים פילוסופיים. הסוכן של דקרט וגם דקרט  עצמו לא נוהגים לצלצל אלי.  ובטח לא אשתו של אפלטון. אני מעדיף לעבוד על כתבי הפילוסופים כי זה גם נעים לי מאד ואני גם כאילו נלחם עם הנצח.

"אני שמאלן, תרומתי למדינה איננה בתחום הנדל"ן, אלא  בכך שאני משאיר טקסטים של המיטב שאני יכול. בספרות: בולגקוב ודוסטוייבסקי. ועכשיו אני עושה דברים שקשורים לפילוסופיה ודברים שבגבול בין פילוסופיה ומדע. ספרו של דקארט כבר יוצא במהדורה שניה ושלישית. כל מהדורה כאלפיים שלושת אלפים עותקים. התרגום הקודם של דקארט (בהוצאת מאגנס) יצא לפני שבעים שנה. אני מקווה שהמדינה תהיה מספיק תרבותית בעוד שבעים שנה כדי שיקנו אז את דקראט.

"מסתובב כתב יד"

"ענין סבתו הוא חריג. יום אחד פנו אלי חבריי בידיעות אחרונות (המנהל דב אייכנוואלד והעורכת  הראשית עליזה ציגלר) ואמרו לי: מסתובב פה  איזה כתב יד שאנחנו לא יודעים לטפל בו. זו שפה שאינה ברורה לנו. האם תסכים להסתכל בזה? הרי היית פעם מורה לתלמוד. תגיד אם יש לנו מה לעשות עם זה.

"סבתו כל כך צנוע עד שלא הרים טלפון כדי לנגוש בי. וכתב היד שכב במעטפה והמתין.  יום אחד אני פותח את המעטפה בכל זאת. כעורך אתה מקבל המון מעטפות  ובהן כזה זבל שמתוך נימוס אתה לא יודע מה לעשות בו. אתה זורק את זה, או  מחזיר את זה ומתנצל – לא עכשיו ואולי בעתיד, וכך הלאה. כלומר: השיגרה של עורך זה איך להיפטר מערמות עצומות של זבל שמגיע אליך.

"פתחתי  את  המעטפה. היו שם שנים שלושה סיפורים קצרים. קראתי סיפור אחד  ועד העמוד החמישי שישי ראיתי שהשפה נפלאה ומיוחדת. אבל שפה יפה לא עושה סיפור. התקדמתי בקריאה ופתאום מצאתי את עצמי כותב בשולי הדף הערה בת מילה אחת: יופי.  יש לי עסק עם סופר. כי ראיתי שזו לא רק שפה יפה אלא סיפור. זה היה סיפור שלא התפרסם עד היום והוא ייכנס בוודאי לספר השלישי של סבתו, או כחלק מרומן גדול.
פגישה בשינקין

"צלצלתי לסבתו. אמרתי: שלום, שמי יהודה מלצר, אני מספרי 'עליית הגג'. חברי היפנו אלי את כתב היד שלך. קבענו פגישה בשינקין.

"בעקבות הפגישה הראשונה שלנו התחזקה דעתי שמדובר כאן באדם בעל כשרון מיוחד שיש מה לעבוד אתו ושזה יהיה נפלא. הגילוי השני שלי היה שהוא בעל ענווה. הוא מוכן לשמוע והוא מוכן לעבוד ומקבל הערות. יש לי המון מה ללמוד ממנו ויש לו אולי גם מה להקשיב לי.

"לאחר הפגישה היה ברור שאנחנו הולכים לעבוד והוא שלח לי עוד קטעים והיו לי ברוטו בערך פי שניים מכפי שיש ב"אמת מארץ תצמח". חלקם דברים שפורסמו ב'הצופה' ובבמות אחרות וחלק כתבי יד של דברים חדשים. כל הזמן היה לי בראש דבר אחד. הוא כותב נפלא. איך עושים מזה ספר.

"לימים נהיינו גם מאד ידידים. אני מקווה שאני מדבר גם בשמו. נוצר בינינו איזה סוג של אמון שאנחנו צריכים לשתף פעולה בעניין שהוא מעבר לכתיבה. כי בכתיבה  הוא יוצר בזכות עצמו ובעל כשרונות עצומים. השאלה היתה איך עושים מזה את האריזה של המוצר כביכול, אם מותר לדבר כך.

"בשלב מסויים התגבשה בינינו התפיסה מה צריך להיכנס בספר. דווקא הסיפור הראשון שלו שקראתי, אשר כה הרשים אותי, נדחה כאמור לספר השלישי. הגענו למסקנה שאנחנו צריכים לעשות משהו הכולל צרור סיפורי המשפחה החלבית. וכך נולד "אמת מארץ תצמח" (ואני מקווה שהקורא יודע שארץ אלו ראשי תיבות של ארם צובא, שמה העברי של חלב). הספר מתחיל ב"סבי זכרונו לברכה" ומסתיים ב"ליווינו את סבא לבית המנוחות".  יש שם נובלה אחת, "גלגולו של עולם", שיכול להיות ספר בזכות עצמו, המספר על כמה וכמה דורות של אנשי חלב. ועוד שני סיפורים. פתאום היה ברור – יש ספר. ספר העוסק בדרך זו או אחרת בתולדות משפחה מיוחדת במינה של תלמידי חכמים מאנשי חלב.  וספיחיה של אותה משפחה בארץ.

קוראים הזילו דמעה

"הספר התקבל לשמחתי באהבה רבה בחוגים רבים, אבל לא חדר במידה מספקת לציבור החילוני. עם זאת אני יכול לומר כי חברים רבים מאד שלי שקראו אותו הרגישו איזה סוג של התבשמות ונהנו מאד. אנשים רבים מאד שקראו את הסיפור 'גלגולו של עולם' שבספר הזילו דמעה. ומדובר באנשים שלא הניחו תפילין מימיהם, ולא ידעו פיוט בעל פה מימיהם, ובטח לא ראו דף גמרא מימיהם. ואף על פי כן מאד התרגשו. יש רבים כאלה.

תיאום כוונות

"יום אחד בא אלי חיים סבתו ואמר לי: יש עוד סיפור אחד שעד שלא אוציא אותו מקרבי אני לא אהיה שקט. וזה מלחמת יום כיפור. בניגוד לספר הראשון את הספר הזה הוא הרביץ במשיכה אחת.  נדמה לי שבכמה שבועות הוא הוציא את כל הספר הזה מקרבו.
"מנקודת המבט של עורך עמדה בעיה אחרת לגמרי.  כאן המאורעות מאד מאד דרמטיים וכולם רשומים על מערכת העצבים והזכרון שלו ואי אפשר לשנות פה יותר מדי. זה ספר שכתוב  באמת מאש לבו. אבל נתעוררה שאלה הקשורה באופן חמור לענייני עריכה – מה לעשות בשפה.
היתה בעיית שפה שונה לחלוטין מאשר בספר הראשון.
באמת מארץ תצמח הוא יכול היה להתפנק בעושר הלשוני העצום שלו. יש לו את מדרשי חזל ויש לו את  כל התנך ויש לו כמויות עצומות של פיוטים.  כולל פיוטים שאיש מן האשכנזים אינו מכיר כי הם פיוטים של עדות המזרח. איך אתה מכניס את השפה הזאת לשפה הצהלית.

מדרשים ושפה צהלית

"וגם לגבי המונחים הצהליים יש לאנשים רבים בעיית הבנה. אני הייתי בצבא בפלוגה מסייעת, מחלקת תול"ר (תותח ללא רתע).  בת זוגי,  לילי, שעלתה ארצה בגיל 12, למדה פה בתיכון וקראה את  עגנון, לא יודעת מה זה  תול"ר. היא גם לא יודעת שעל הקנה של טנק אתה יכול לעשות תאום כוונות עם שני חוטים.  היא לא מבינה בכלל לא את המשמעות הטכנית של הביטוי ולא  את המשמעות השניה של תאום כוונות, המשמעות האמונית. אנשים דתיים רבים, חרדים שלא היו בצבא, קוראים את ספרו בהסתר. מאיפה הם יידעו מה זה תאום כוונות? מנין יידעו מה זה מט"ק? ושרשראות ופגזים. והיתה הבעיה של הינזרותו של סבתו מדיבורי גסות.  ופתאום אתה מקבל מדרש על רבי חנינא בן תרדיון שזו העברית הנפלאה ביותר שיש.  אז היתה בעיה איך אתה מגשר בין שתי השפות האלה. וסבתו פתר את הבעיה.

שפה למוכי הלם

לא ידענו איך יתקבל הספר. אך הוא הצליח ועשרים וחמישה אלף אנשים קנו אותו. הספר גרם להתרגשות הרבה יותר גדולה ממה שגם אני וגם הוא חשבנו. השתתפתי בכנס של  עמותה מאד חשובה שנקראת נטל (נפגעי טראומות). אני לא איש מקצוע בפסיכולוגיה ואני רק מסייע, עם אנשים אחרים, לעמותה. בכנס השתתפו אנשי מקצוע ואנשי אמנות  ואנשי רפואה ותורמים. מעט מאד חובשי כיפות. ובא סבתו וקרא קטע מ"תאום כוונות" וכולם הקשיבו לדבריו.  היית צריך לראות מה קרה אחר כך. כולם באו אלי ואמרו לי: מאיפה הבאת את האיש הזה. אנשים היו בהלם מן הדרך שבה הוא תאר את מה שעבר.  בין השאר סיפר סבתו באותו כינוס על התגובות לספר שלו. אנשים באים ואומרים לו: פתחת לנו את היכולת לדבר על הדבר הזה. תגובות מן הסוג הזה יש בלי סוף. סבתו הקריא קטעים מספרו בכנס אנשי שריון – לא של בחורי ישיבות – ונשים של שריונאים חילוניים כותבות לו שבהשפעת הספר פעם ראשונה בחיים הבעל שלי מדבר על הטראומה.  באחרונה קיבל סבתו מכתב מחייל יהודי המשרת בעיראק וקרא שם את התרגום האנגלי של "תאום כוונות".

*     *    *

איך קובעים איזה
ספר הוא רב מכר

"אמת מארץ תצמח"  מכר אלפים רבים אך לא נכנס לרשימת רבי המכר. גם "תאום כוונות", שבו חגגנו "ספר זהב" לאחר שנמכרו 25 אלף עותקים, לא היה יום אחד ברשימת רבי המכר של הארץ וידיעות. לעומת זאת ספרים רבים שמכרו אלפיים שלושת אלפים כבר היו ברשימת רבי המכר. כי שיטת הבדיקה מבוססת על מכירה בחנויות מסוימות. אבל יש מקומות וחנויות שאנשי הסטטיסטיקה של מדורי הספרים בהארץ ובידיעות לא שוזפים אותם בכלל. שלא לדבר על מכירות בטלפון ומכירות באינטרנט.  בסך הכל אפשר לומר שהספר הראשון של סבתו חדר למקומות רבים. אבל הוא לא עשה את החדירה הגדולה לציבור החילוני הגדול, שקורא ספרות עברית מודרנית. וזה חבל.

*   *   *

מי מקבל פרסים

כשקיבל סבתו את פרס ספיר זו היתה הפתעה עצומה. הזמינו אותי למפעל הפיס (נותן הפרס) לישיבת לקחים שלאחר מתן הפרס. כי בינתיים נשמעו כל מיני הערות ביקורת על שסבתו נבחר. יש מנהג אצל  עורכים בכל הוצאות הספרים לבלבל את המוח לכתבים ולעיתונאים. למנחם פרי ולאחרים היה כמובן מה להגיד והערות כאלה ואחרות הופיעו בכל העיתונים: שהשנה השופטים לא

טובים; שיש סופר אחר שהיה צריך לקבל את הפרס. ומישהו אמר שנתנו את הפרס לתושב התנחלות כדי לרצות את המתנחלים לפני שמפנים אותם (זה היה לפני האינתיפאדה השניה). ומישהו אמר שבאותה הזדמנות  ביקשו לרצות גם  את עדות המזרח.
אמרתי לאנשי מפעל הפיס: אל תקשיבו למלה אחת מכל מה שאומרים לכם המומחים במרכאות. כולם קשורים להוצאה זו או אחרת. כולם שקועים עד צוואר באינטרסים. אני לא עובד עם אף סופר עברי חוץ מסבתו ואין לי שום אינטרס. אני בא אליכם בידיים נקיות.
כדי שתבינו עד כמה מכוערות כל הטענות הללו, אמרתי להם, אקרא לכם קטע מסיפור שכתב סבתו חמש שנים לפני קבלת הפרס. וקראתי להם את הקטע  על פרופסור טוויל, חוקר שירת ימי הביניים, המקבל פרס  על מחקר חשוב וגילוי שירים לא ידועים של יהודה הלוי. והפרופסורים רומזים שקיבל את הפרס כי הוא בן עדות המזרח יוצא חלב.

*       *        *
לא אני גיליתי

"אני  לא 'גיליתי' את חיים סבתו", אומר יהודה מלצר.  אני לא אוהב את הפוזה הזו שבאים אנשים ו'מגלים'. אני לא מגלה כי אני לא טריטוריאליסט. הרבה מן העורכים בארץ הם טריטוריאליסטים. צועקים: הוא שלי. אני ראיתי אותו קודם. כמו ילדים שמוצאים איזה חפץ מתחת לאבן.

מה שגיליתי הוא גילוי לעצמי. שיש איש בעל כשרון מיוחד שיש מה לעבוד אתו ושזה יהיה נפלא.

ראה גם:
"מהארי פוטר לבואי הרוח לחיים סבתו"
http://www.zeevgalili.com/?p=536

"מיתר יש בנפש שהספרות מנגנת עליו" ראיון עם חיים סבתו
http://www.zeevgalili.com/?p=1045

להניף את דגל ישראל להזדהות עם הלוחמים והאזרחים שבחזית

פורסם ב-2009 אקטואלי היום [יולי2014]

ראה דגל ישראל כיצירת העם היהודי

http://www.zeevgalili.com/?p=3878

degel1

קיבלתי מסר זה בדואל ואני ממהר להעבירו לכולם.

היום שמענו ברדיו הצעה של בחור נחמד שביקש שכל בית יתלה דגל ישראל לאות הזדהות עם תושבי קו העימות בדרום ועם חיילי צה"ל המסכנים חייהם ושוכבים ברגעים אלו בבוץ כדי שאנו נוכל להתכרבל בשמיכות פוך מול התנור בבית.

החלטנו לעשות מעשה ולשלוח אליכם מייל בקשה זה.

נא להפיץ אותו לכמה שיותר אנשים ולצאת החוצה לדקה אחת בגשם ולתלות גם אתם דגל ישראל בגאוה על ביתכם ועל רכבכם.

צוואת ז'בוטינסקי ב"שמשון" ברזל מלך וצחוק"

נער ישראלי מניף דגל מול המוני מפגינים מוסלמים בארה"ב  2.6.10

http://www.youtube.com/watch?v=ABjE_7uwA0I&

"מיתר יש בנפש שהספרות מנגנת עליו ואי אפשר לנגן עליו בשום כלי אחר"

 

ראיון זה עם הרב הסופר חיים סבתו התקיים  בשנת  2003 ומתפרסם עתה לרגל הענקת פרס ראש הממשלה לסופר..

sabato-2 (צילום: הויקיפדיה העברית)

 

 

המשבר בין עולם התורה לעולם הספרות אינו אמיתי *   כמה 'ספרות יפה' יש בפסקי הרמב"ם ובתפילה, איזה יופי, איזה הוד * המלחמה חיזקה את האמונה שלי *  הבנתי את התנגדות החרדים לציונות  אבל הרב קוק הכריע אצלי * שיחה עם הרב חיים סבתו

 

 

חיים  סבתו החל לפרוט על המיתר החבוי בלב כל אחד מאתנו בשנת תשנ"ז, בה הופיע ספרו אמת מארץ תצמח.
בתחילה השמיע המיתר ניגון חרישי. ניגון שהיה בו הרבה מן המוכר, אך בקע ממנו  צליל חדש ומסעיר.  חדי עין הבחינו בבשורה החדשה שנושא עמו הצליל הזה. אחד מהם, ירון לונדון, כתב אז:

להמשיך לקרוא

מותו של אחרון המפאיניקים – צפריר רונן

צפריר רונן [צילום זאב גלילי]

צפריר רונן [צילום זאב גלילי]

כשאני אומר מפאיניק אני חש תחושות מנוגדות. בילדותי ובנערותי, כבן למשפחה רביזיוניסטית, ראיתי במפא"י אם כל רע. שלטון דרקוני שהיפלה בין דם לדם, התנועה שהסגירה את בני משפחתי שלחמו במחתרות ה"פורשים" לבריטים, התנועה שמנעה מאיתנו עבודה ואפילו טיפול רפואי. התנועה שלפי תפישתנו בגדה ברעיון הציוני להקמת מדינה יהודית.

כשבגרתי השתנה יחסי למפא"י ולתנועת העבודה לגווניה. למדתי לדעת ולהבין שזו היתה התנועה הלאומית המרכזית של העם היהודי ולחמה בדרכים אחרות למען אותן המטרות שאחי הבוגרים לחמו למענן. זו היתה תנועה שקבעה את גבולות הארץ בשורה של התנחלויות בלב אוכלוסיה ערבית צפופה.  [להתנחלויות אלה קראו "קיבוצים"] זו היתה תנועה של כיבוש – כיבוש העבודה העברית (מידי הערבים), כיבוש הקרקע, כיבוש הלשון העברית, כיבוש החינוך. זו היתה התנועה שגיבשה את כוח המגן העברי שהיה לגרעין צה"ל ומגש הכסף להצלת המדינה בימיה הראשונים מן הקמים עליה. ולא במקום האחרון: זו תנועה שהצמיחה מתוכה אנשי רוח, סופרים ומשוררים  דגולים (בן צבי, שז"ר, סדן, שלונסקי אלתרמן ורבים אחרים).

 

התנועה שהסתאבה

אך לא חלף דור והתנועה המפוארת הזו הסתאבה והושחתה. מן הצד האחד קם בתוכה דור של כדאיניקים, שפעלו בעיקר לטובת עצמם.  ובאין חזון נפרע העם כולו. הוירוסים האנטי יהודיים והאנטי ציוניים שחיחלחלו תמיד בגוף תנועת העבודה  התפתחו והפכו למפלצות נוסח אודי אדיב [חבר קיבוץ שהתנדב לפעול נגד המדינה ועבר לסוריה]. אידאולוגיות נוסח מפ"ם, שבן גוריון ידע לדכא ביד ברזל, צמחו ברקבובית של תנועת העבודה המפוארת כפיטריות טחב. קם דור חדש של סמולנים, שהשמאל שלהם מתבטא בהזדהות עם תנועות שמאל אנטישמיות בעולם ועם הפונדמנטליזם הערבי. הם תרמו למה שנתן אלתרמן הזהיר כמעשה השטן שנועד להכשיל את המעש הציוני – אובדן אמונתנו בצידקתנו.

קולו של צפריר

על רקע זה בלט צפריר רונן, בן עין חרוד ולוחם בסיירת מטכ"ל. בקל רם, כמעט יחיד, של שפיות מפאיניקית של פעם. ללא לאות שיגר אלפי מיילים, הופיע בכינוסים ובהרצאות, בארץ ובעולם,  יזם ועשה.  אפשר לומר כי לבו נשרף באש האהבה לעם ישראל ולארץ ישראל.

לא זכיתי להכיר את רונן מקרוב. אך ראיינתי אותו ל"מקור ראשון" לרגל תכניתו להקים ערוץ טלוויזיה ציוני. תכניתו לא הושלמה. בדור מטומטם, שבו בריטינג הגבוה זוכות תכניות כמו "האח הגדול" ו"הישרדות" אולי כבר אין מקום לציונות. כאילו באו להוכיח את הדברים שכתב ביאליק בשירו "ינסר לו כלבבו". השיר נכתב בעקבות ביקור ביאליק בניו יורק, אך מדהים לראות עד כמה הוא מתאים לתל אביב המעטירה.

סופנו כסוף קרתגו

וכך כותב ביאליק בין היתר:

יְנַסֵּר לוֹ כִלְבָבוֹ קוֹל הֲמוֹן הַכְּרָךְ,
יִמַּקּוּ בְּצַחֲנַת בִּצְעוֹ יַחְדָּו מֵץ עַל דָּךְ
וִיפַגֵּל קִיא כִבְשָׁנָיו זֹהַר שִׁבְעַת הָרְקִיעִים, –
הָאָבִיב כְּחֻקּוֹ נֶצַח, מָתוֹק, טָהוֹר, רָךְ,
מִכָּל הַחֲרַכִּים יָצִיץ וְאָתָה מֵרִבְבוֹת בְּקִיעִים.


וְשָׁם, מִבֵּית לַדְּמָמָה, מִלִּפְנַי וְלִפְנִים,
לִי נִצְנֵץ רֶגַע קַל, וּכְמוֹ מִסְּדַק הַמָּסָךְ,
וַיַּחְלְפֵנִי כְּחֵץ מְעַט מֵחֲזוֹן הַבָּאוֹת.
וָאֶקְרָא בְלִבִּי: קֵן הַשָּׂטָן!
מְקוֹר כָּל-נִגְעֵי אֱנוֹשׁ וְחֵיק כָּל-זְוָעוֹת,
הַכְּרָךְ, בּוֹ מָאַס לְשִׁכְנוֹ חֶסֶד אֱלֹהִים
וְלֹא תָלִין עֵינוֹ בוֹ לָעַד וְלֹא תִנְוֶה –
אַחֲרִיתְךָ אַחֲרִית סְדוֹם וְנִינְוֵה!
גַּם עַתָּה, בְּכָל-חֲלִיפוֹתֶיךָ, צְבָא רְגָעִים,
בְּכָל-שְׁאוֹן רַעַמְךָ וּבִמְהוּמַת
יָמֶיךָ, טְפוּלֵי פְלָאִים עַל-פְּנֵי פְלָאִים,
הֲלוּמֵי גְבוּרוֹת-יָד וּתְבוּנוֹת כַּפָּיִם,
כַּבִּירֵי זְרָמוֹת וַעֲצוּמֵי גַלִּים –
רְאֵה, מַה-בָּלֶה וְחָדֵל אַתָּה לְעֻמַּת
הַקַּל בִּיצִירֵי אֵל הַקַּלִּים!
גַּלְגִּלְּךָ סוֹבֵב עוֹד, אַךְ עוֹד לֶאֱלוֹהַּ יָמִים,
וְחִצִּים עוֹד בְּאַשְׁפָּתוֹ, וּבְרָקִים לוֹ וּרְעָמִים;
וּבְבוֹא הַיּוֹם הַהוּא, יוֹם דִּין וּמַסָּה,
כִּי תִשְׂגֶּה מְאֹד, וְרַב מִנְשׂוֹא הַמַּשָּׂא,
וְכָבַד מְאֹד הָעֹל – וְהִתְפּוֹרַרְתָּ פִּתְאֹם
כִּמְלוּנַת תֶּבֶן!
וּכְכָל אַחֶיךָ, מְצוּקֵי בַרְזֶל וְאֶבֶן,
קַרְתַּגָּה, תַּדְמוֹר, רַעַמְסֵס וּפִיתוֹם,
גַּם אַתָּה בְּפִי שְׁאֹל מִזַּעְפְּךָ תִּשְׁקֹט.
—–

(לקוח מפרוייקט בן יהודה)

”אנחנו נספר את צידקת הדרך הציונית

תמצית ראיון עם צפריר רונן ז"ל, שפורסם ב"מקור ראשון" בינואר 2004,  לרגל תכניתו להקים ערוץ טלוויזיה ציוני ופורסם שוב באתר זה
http://www.zeevgalili.com/?p=301


" השנה הכי משמעותית בחיי" – אומר לי צפריר רונן כשעיניו נוצצות – "הייתה השנה בה השתתפתי בהקמת גילגל שבבקעת הירדן. זה היה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים. היינו ילדים בני שמונה עשרה, בשנת שרות מוקדמת, ויצאנו להקים קיבוץ. זו הייתה תקופה שהתנועה הקיבוצית הייתה תנועה מיישבת וכוחה במותניה. הייתה לי תחושה של התרוממות רוח עם כל תלם שחרשנו.חשתי שאני ממשיך בדרכם של סבי וסבתי, שהקימו את עין חרוד" .

בעקבות סבא וסבתא

" סבא וסבתא שלי, ראובן ויניה כהן וליליה בסביץ, היו בני העליה השלישית וממייסדי עין חרוד בה נולדתי בשנת 1955. לאחר שנת השרות בגילגל התגייסתי לצבא והלכתי לקורס טייס ולאחר שנה נכשלתי. התגייסתי לסיירת מטכ" ל בתקופה שמפקדי היחידה היו יוני נתניהו ועמירם לוין. אחרי הצבא נסעתי לארצות הברית, עבדתי כמאבטח ולמדתי קולנוע וטלוויזיה. המשכתי בלימודים בארץ ועשיתי תואר שני במינהל עסקים. עד שנות התשעים הייתי בעין חרוד. אחר כך הקמתי חברה להפקת סרטים, עסקתי בניהול המשבר בתנועה הקיבוצית וב-92 נרתמתי לקמפיין הבחירות של רבין כאיש טלוויזיה" .

המדיום יוצר את ההכרה

" תחום התקשורת משך אותי כי הוא התווך. והתווך, המדיום, הוא תווך של ההוויה. התווך הוא כלי שאם אתה ממלא אותו בתוכן הוא יוצר את ההכרה. אמרתי לעצמי אם ההוויה לא תהיה הוויה ציונית ההכרה לא תהיה הכרה ציונית" .

השבוע, בגיל 48, (הדברים נכתבו ב-2004 – ז.ג.) נוצצות עיניו של צפריר והוא נרגש לא בשל הזיכרונות שהוא מתרפק עליהם. הוא חש התרוממות רוח בתלם חדש שהוא חורש, כהמשך לתלמים שחרשו אבותיו, בני העלייה השלישית. הוא מקים את אפיק ההיסטוריה הישראלית, שיעלה לאוויר בתוך כמה חודשים.

הערוץ שיזם צפריר הוא עסק לכל דבר. אבל צפריר איננו מסתיר אף לרגע את העובדה שמה שהריץ אותו ליוזמה הזו לא היה כלכלי. המניע הוא ציונות, ואצלו המילה הזו לא קיבלה אף פעם מרכאות כפולות.

ציונות-מהפכה -דרמה

" ההיסטוריה הציונית" – אומר צפריר – " היא ההיסטוריה הקולקטיבית של המפעל האדיר ביותר שהעם היהודי חולל מעודו. הציונות היא מהפכה ומהפכה היא דרמה ודרמה טובה לטלוויזיה. אנחנו נספר את הסיפור הזה. נשדר אותו לישראלים ולעולם, לא רק לעולם היהודי. זה יהיה ערוץ גלובלי, שיציג את צדקת הדרך הציונית. צדקת הדרך ההיסטורית של הציונות היא נשמתו ולב לבו של הערוץ. זה לא רק סיפור אהבה והתרפקות על העבר. זהו סיפור המשליך אל העתיד. כי אם אין לנו הכרה של צדקת הדרך ההיסטורית אין צידוק לקיומנו כאן מחר בבוקר" .

" הציבור מאס ברדידות"

" ערוץ ההיסטוריה הוא מה שקרוי ערוץ נושאי. הערוצים האלה נמצאים בתהליך של עלייה בכל העולם. לעומתם, ערוצי הפרסומות המסחריים נמצאים בירידה. הצופה מעדיף לשלם כמה שקלים ולקבל ערוץ איכותי ונקי מפרסומות. הציבור מאס בערוצים הרדודים והוא רוצה ערוץ עומק, כמו ערוצי תכלת דיסקברי ודומיהם.

" הערוץ ישדר 24 שעות ביממה. יש בידינו היום מאגר של חומר מצולם בכמות של 8000 שעות. בהנחה שבכל יממה נשדר ארבעה מחזורי סרטים של 6 עד 8 שעות כל אחד, בנוסף להפקות מקור שניזום, יש לנו כבר עכשיו מספיק חומר לשנים רבות.

" הגענו לכל פינות תבל במאמצינו להשיג כל פיסת פילם מצולמת, המספרת משהו על הציונות, העם היהודי והאירועים שהשפיעו על גורלו. הגענו למרתפי הק.ג.ב. לארכיונים פרטיים וציבוריים, לאוספים פרטיים וגילינו ממש אוצרות. יש שפע של חומרים שאיש לא נגע בהם עד היום. כמה סרטים היסטוריים הפיק ערוץ 1 בשלושים השנים האחרונות? בקושי 80. את "עמוד האש" הפיקו כשהייתי בן 12. בסדרת "תקומה", שהופקה בשנות ה-90 כבר ניכרות טביעות האצבע של האסכולה הפוסט ציונית. מה הם עשו תמורת ה-600 שקל אגרה שאנחנו משלמים כל שנה?

"גילינו אוצרות"

" אבל את כל הסרטים הטובים שבכל זאת עשה הערוץ הראשון, השוכבים כאבן שאין לה הופכין, נשדר אצלנו. כמו למשל את הסדרות על הכוזרים, על פולניה, העליה מרוסיה, עמוד האש ועוד. איתרנו ומצאנו מאות סרטים טובים, שהופקו על ידי תחנות טלוויזיה זרות – סרטים על מלחמת העולם השניה, יומני קולנוע, סרטי תנ"ך, סרטים על האינקוויזיציה בספרד, על הכנענים, על הביזנטים. חומר נהדר בלי סוף.

במהלך החיפושים שלנו גילינו ממש אוצרות שעם ישראל טרם ראה. למשל צילומים של יהודים מתפללים בכותל בשנת 1946; צילומי המצעד הראשון של צהל; צילומי הקמת כפר עציון ב-1946 – כל אלה בצבע שהיה באותם ימים יקר מאד ונדיר מאד. ויש אוצרות שסתם הוזנחו. קיימת למשל סידרה על תולדות הציונות, "השיבה" , שהופקה לפני עשרות שנים על ידי שרות הסרטים הישראלי. היא נגנזה ואיש לא היה מעונין בה כל השנים. אנחנו נוציא אותה מן הנפטלין.

" עשינו מיפוי תכנים עולמי של סרטים הנוגעים לעם היהודי ולארץ ישראל. כיום יש בידינו הריכוז הגדול ביותר של סרטים מקוטלגים בתחום הזה – יותר ממה שיש ב"יד ושם", במכון ויזנטל או בכל גוף וארכיון בעולם. והכל מקוטלג וממוחשב. אני יכול להציג שאילתא כמו: נגב, בן גוריון, כיבשה, ותוך שניה אני מקבל את הקטע שאני מחפש. או אם שואלים אותי מה יש לך על חנה סנש. אם יש קטע של שתי דקות בהן היא נראית בסרט על שדות ים, אני אמצא אותן.

" משימה לאומית"

"אנחנו לא מסתכלים על הערוץ כעל עסק בלבד. את התחקירים שנעשה לצורך הפקות חדשות אנו רואים כמשימה לאומית להצלת ההיסטוריה שלנו מן השיכחה. מתהלכים בתוכנו אחרוני דור הנפילים האוצרים בזכרונם את הסיפור המופלא של הציונות. כל ראיון כזה שיצולם איננו רק אייטם לטלוויזיה אלא גם מפעל הצלה לאומי.

" במסגרת אותה תפישה אנחנו גם מתכוונים להקים בית ספר לקולנוע דוקומנטארי היסטורי. אחת הבעיות המרכזיות בישראל הוא שיש אצלנו אי הבנה לגבי הנושא.

"אנחנו נביא אנשים שיתחככו בערוץ, שיבינו מה זה תחקיר עומק ומה זה סרט דוקומנטארי איך אפשר לטפל בדברים. השטחיות שולטת כאן והיא מביאה לעיוות. קל יותר להראות חייל ישראלי מכה ערבי מאשר להציג את הרקע שקדם לאותה תמונה. השטחיות פרושה אי הבנת עומק הסכסוך. היא פוטרת אותך מהעמקה וממתן דין וחשבון אמיתי".
עד כאן הראיון עם צפריר.

עוד מפאיניקים שפויים


לסיום עלי למלא חובה לחבריו של צפריר, מפאיניקים כמוהו, מן הזן הנכחד, שפרסמו ערב חורבן גוש קטיף את המינשר הבא:

"אנו, חברי קיבוצים ומושבים ממגוון תנועות ההתיישבות החלוצית, שחוללו את נס התחייה הציונית של עם השב אל ארצו ואדמתו – קוראים לכל בעל מצפון אנושי ולאומי לבוא להרים קול נגד נסיון העקירה והחורבן הבלתי חוקי והבלתי מוסרי של חבל קטיף וצפון השומרון… לא נשאיר את חברינו חלוצי גוש קטיף לבד במערכה הזדונית המתרגשת עליהם, ונהיה איתם בשעה הקשה באשר מאבקם הוא מאבקנו".

יוזמי הכרוז הם מושבניקים וקיבוצניקים, חברי התק"ם, השומר הצעיר ותנועת המושבים, שהתארגנו במסגרת תנועה ציבורית נגד ההתנתקות.
בין מארגני התנועה: מאיר הר ציון (חברו של אריאל שרון ליחידה 101 ). אהוביה טבנקין (בנו של יצחק טבנקין מראשי תנועת העבודה)מעין חרוד, רותי נוסבאום (אחותה של נעמי שמר) מכנרת צפריר רונן איש עין חרוד.

ולסיום סירטון שבו אומר צפריר (באנגלית) דברים כדרבנות על השאלה למי שייכת ארץ ישראל. (תודתי לבועז העצני שהעביר לי את הקישור).
http://www.youtube.com/watch?v=8MldnIxwUJo

הרצאה של צפריר רונן בכנס ירושלים 2007

המסמר של דאוד אל נטור וטילי הגראד שיורים מעזה

 מאמר זה פורסם ב-2008. מצרים שינתה בינתיים את פניה ואת משטרה. אך את המחיר משלמים אנו היום וגם המצרים כבר מבינים שגידלו צפעוני חמאסי בחיקם. [יולי 2014]

grad2
 

אלפי רקטות גראד כאלה עברו במנהרות בלי שמצרים ידעה? (צילום: ויקישיתוף)

 

השופט בדימוס אליהו נאווי הגיש, לפני שנים רבות,  תכנית רדיו מרתקת, בה סיפר סיפורי משל ערביים.  במשל אחד נזכרתי בימים אלה, כי הוא קשור במלחמה בעזה.

וזה המשל, והנמשל בצידו:

מעשה באדם שמכר את ביתו, אבל התנה תנאי אחד עם הקונה. הבית כולו יהיה של הקונה פרט למסמר אחד התקוע באחד מקירות הבית. מסמר זה יישאר בבעלותו של המוכר.

זמן מה לאחר המכירה הגיע המוכר  וביקש לראות אם שלום למסמר שלו. למחרת בא וביקש לצחצח ולצבוע את המסמר. אחר כך בא וביקש לתלות עליו את מעילו וכך הלאה והלאה עד אשר  הצליח לסלק את הקונה מן הבית.
ומה הנמשל?
המסמר הזה הוא משל למכלול יחסינו עם הערבים. אנחנו מוכרים להם, חינם אין כסף, שטחים נרחבים ותמיד נשאר מסמר הנשאר בבעלותם, שהם באים לדרוש אותו יחד עם כל הבית שלנו.

היו שורה של מסמרונים כאלה. פרשת טאבה בהסכם השלום עם מצרים.  חוות שבעה בבריחה מלבנון. גם כשנתן להם שרון את גוש קטיף במתנה טענו מייד אחרי הנסיגה והחורבן כי שטח קטן מצפון לרצועה שייך להם והם תבעו שגם הוא יפונה.

אך דומה שהמסמר הגדול ביותר התקוע  בבשרנו מזה שנות דור היא רצועת עזה.  סאדאת הערמומי ויתר בנדיבות על הרצועה שהיתה בשליטת המצרים עד מלחמת ששת הימיםץ בגין, ברוב איוולת, האמין בנוסח העברי של הסכם השלום. הפלסטינים אינם פלסטינים אלא "ערביי ארץ ישראל".
לא מדינה פלסטינית תקום בשטחי ארץ ישראל אלא אוטונומיה. חסר היה רק שאזרחי האוטונומיה יברכו זה את זה בבירכת תל-חי.

מורסה כסכנה אסטרטגית

כל השנים היתה הרצועה מורסה בגופנו. כל הנסיונות לשקם את הפליטים הנצחיים, להעבירם לאזורים נוחים יותר, להוציאם ממחנותיהם, להקים להם מפעלים יצרניים עלו בתוהו. התפקיד שיעדו  להם מדינות ערב וארגוני הטרור לתקופותיהם היה לשמש ראש גשר למניעת כל פתרון ל"בעיית פלסטינה".

כך היה תמיד, והמציאות הזו גברה מאז מסר רבין את הרצועה ברוב נדיבות לערפאת. ועוד זכור לנו הנאום של רבין נגד "פחדני השלום" של הליכוד, המאיימים שקטיושות יעופו מעזה לעבר ערי ישראל.

מאז השתלט החמאס על עזה, באדיבותו של אריאל שרון וממשלת "קדימה"  השתנה המצב האסטרטגי של ישראל. לא עוד חוליות טרור בתוך אוכלוסיה עויינת אלא מדינת טרור איסלמיסטית  שמטרתה חיסול ישראל ההולכת ומתחמשת.

איך הגיעו אלפי טילים

וכאן נשאלת השאלה, מי איפשר את ההתחמשות הזו?.
אומרים שאיראן היא ספקית הנשק לשלוחה שלה בדרום ישראל כפי שהיא עושה לשלוחה שלה בדרום לבנון. אך כיצד מגיע נשק זה?
ללבנון הוא מגיע דרך סוריה. בעזה ממלאת תפקיד זה מצרים.
אומרים לנו שהנשק עובר דרך מנהרות.

האם דרך מנהרות עברו אלפי, אולי רבבות, טילים בלי שהמצרים יכלו למנוע זאת?

אפשר להבין   העלמת עין  מצרית מהברחת מזון, תרופות ואפילו מוצרי צריכה ללא מכס. אך כלי נשק בגודל טילים?

רקטות הגראד, שהן הקטיושות המוכרות לנו מלבנון, הן הנשק החדיש והקטלני ביותר שיש בידי החמאס.  קיימות רקטות בדגמים שונים. כל רקטה שוקלת בין 20 ל-30 ק"ג. ניתן לשגרם ממשאיות אך גם ממשגרים בודדים מאולתרים. בכל מקרה לא מדובר כאן בחפצים שאפשר להבריחם בתוך דבשת של גמלים, או מתחת ללבוש של אשה.כזהו השלום שלנו עם מצרים.

אי אפשר להבריח סיכה

כשהמצרים רוצים אי אפשר להבריח סיכה דרך גבולותיהם. כשארעו פיגועים בשטחם – מראס בורקה ועד טאבה – עמדו אמבולנסים בתור משך שעות בנקודת הגבול, עד שאיפשרו להם לעבור ולהגיש עזרה לפצועים המדמממים.

אליהו נאווי ויקישיתוף

בעת שדברים אלה נכתבים לא ברור איך תיגמר המערכה על עזה. אך פיק הרגליים המאפיין את מדינת ישראל מאז הבריחה הבהולה של ברק מלבנון מוליד כבר את המלחמ הבאה. מטרת המלחמה איננה  לחסל את המשטר המאיים עלינו אלא להגיע לאיזו שביתת נשק "ארוכה". כדי שיתחמשו שוב.
"אסור לנו להיכנס לעזה" הפך להיות הנחת יסוד במחשבה האסטרטגית של ישראל. אבל כששלטנו בעזה  די היה בחטיבה של משמר הגבול כדי לשלוט בה ולמנע את הפיכתה לקן צפעונים. עכשיו אנחנו זקוקים לכמה אוגדות. ומה יהיה אחרי ה"הודנה" הקרובה?

*        *     *

וכדי לא לסיים במצב רוח רע אביא כאן עוד אחד מסיפורי דאוד אל נאטור.

 
כשההתנצלות גרועה מן החטא

ביקש המלך הארון אל ראשיד, משר החצר  שלו, אבו נאוואס, להסביר לו את הפתגם  האומר כי ההתנצלות גרועה מן החטא.
במקום להסביר במילים הדגים שר החצר במעשה. כשעלה המלך במדרגות השיש הרחבות של ארמונו  שלח שר החצר את ידו ותפס בעכוזו של המלך.
"מה אתה עושה. הנטרפה עליך דעתך" – שאל המלך.
ושר החצר השיב: "אני מתנצל. סבור הייתי כי זה עכוזה של המלכה".
חמת המלך בערה בו  והוא ביקש לתלות את שר החצר שלו. ואז אמר לו השר: "הנה המחשתי לך מה פרוש שההתנצלות גרועה מן החטא". ( על פי "סיפורי ערב" מאת דאוד אל נטור, השופט בדימוס אליהו נאווי).

 

 

בין השוקולד הבלגי לחיסול החמאס

 

השוקולד הבלגי, כך אומרים, הוא הטוב בעולם, ממש מעדן מלכים.  אבל לעתים השוקולד הזה מורעל. כזו היתה חפיסת השוקולד ששלח המוסד לרב המרצחים ודיע חדאד. חדאד היה ממקימי "החזית העממית לשחרור פלסטין", ושפך נהרות של דם יהודי בשורה של חטיפות מטוסים ומעשי טרור ,שבשיאם הטבח בנמל התעופה לוד ב-1972.

אבל השוקולד הבלגי אינו שייך רק לתחום הגסטרונומי או הלוחמה בטרור. הוא מרעיל גם אותנו.  הוא קשור לשאלה מדוע לא חיסלנו עד כה את החמאס בעזה, ומדוע אנו עומדים לסכן את חיי ילדינו בפעולה קרקעית.

למה ישראל  לא השיבה אש למקורות הירי בעזה, כפי שהיתה נוהגת כל מדינה נורמלית? למה איפשרה להפוך את כל תושבי הדרום לברווזים במטווח החמאסי?.

באחרונה שוב הועלו הנימוקים הידועים. זה בניגוד לחוק הבינלאומי, הפרקליט הצבאי לא יאשר, ומאחוריו עומד היועץ המשפטי לממשלה שבוודאי לא יאשר (כי הרי צילו של אהרון ברק עדיין מאפיל על שמינו). אפילו בני בגין, בהופעה אצל לונדון וקירשנבאום השבוע, נזף בציפי ליבני על שהעלתה את הרעיון הנורא שנשיב אש למקורות הירי.

770px-chocolate

שוקולד בלגי. הכי טעים בעולם אב ללפעמים מורעל.(צילום: ויקישיתוף)

נימוק הנימוקים – שוקולד

אבל דומה שנימוק הנימוקים נגד תגובה טבעית כזו נגד מדינת אוייב קשורה בשוקולד הבלגי. קציני צה"ל שישתתפו בירי כזה חושפים עצמם בפני סכנה להעצר ולעמוד לדין בבלגיה. החוק הבלגי מאפשר לעצור ולהעמיד לדין כל מי שהבלגים סבורים שביצע פשעי מלחמה. והקצינים ייאלצו חלילה להסתפק בשוקולד בלגי מיובא, במקום לאכול אותו בארץ הייצור.

זו הזדמנות  לבחון מחדש מיהי בלגיה זו, המגינה על רוצחי החמאס ומטילה את אימתה על המערכת המשפטית והפוליטית הדפוקה שלנו.

בלגיה משחקת עכשיו את תפקיד הצדיק של העולם, השופט "פושעי מלחמה", בעיקר קציני צה"ל. את אלי חובייקה שביצע את הטבח בסאברה ושאתילה, לא ביקשו לעצור. לרב הטבחים יאסר ערפאת נתנו כבוד מלכים. ודאי גם אחמדיניג'אד יזכה לכבוד הזה אם יתחשק לו לאכול שוקולד בלגי. אבל קציני צה"ל ואפילו מדינאים ישראליים חשופים למערכת המשפט הבלגית.

הסגרת יהודים לנאצים

בלגיה, כמו כמעט כל מדינות אירופה,  שיתפה פעולה ברצח יהודים. הבלגים טשטשו והעלימו את העובדה הזו ובתום מלחמת העולם העמידו לדין רק קומץ משתפי פעולה. עכשיו נפתחים הארכיונים ומתגלה כי  הבלגים סייעו בזיהויים וגירושם למחנות ההשמדה של 25,257  יהודים בשנים 1942-1944
לא היתה זו פעולה של יחידים. משטרת אנטוורפן עצמה  סייעה לגרמנים וליחידות הס.ס. הפלמיות לבצע את הפשיטות ואת המעצרים.

לבלגיה יש עבר אפל במיוחד הקשור בתקופת שליטתה על מה שנקרא אז קונגו הבלגית. עבר זה ידוע מכבר והוא אף תועד ביצירה ספרותית חשובה, "לב המאפליה", שכתב הסופר האנגלי-פולני  ג'וזף  קונרד בשנת 1899 .

קונגו כאחוזה פרטית

קונגו, ששיטחה גדול פי 75 משטח בלגיה, לא הייתה בתחילה מושבה של ממשלת בלגיה אלא מושבה פרטית של המלך הבלגי ליאופולד השני.  ליאופולד  שמע על אוצרות הטבע הרבים במדינה זו מפי סטנלי (גיבור הספר "הרפתקאות סטנלי באפריקה") שחזר  ממסעו המפורסם. המלך החליט להשתלט על המדינה. בשנת 1885  הוא הקים חברה שמטרתה כאילו להילחם בעבדות ולחקור את אגן הקונגו. בפועל הפכה החברה מכשיר להשתלטות על קונגו. הוא התייחס למושבה כאל רכושו הפרטי, היה בעל המונופול לסחר הגומי והשנהב, גבה מיסים  והחכיר זכיונות לחברות פרטיות שהכבידו עולם על הילידים.

king-leophold

הפך את קונגו לאחוזה פרטית. המל ךליאופולד השני.

רצח המיליונים

בכספים הרבים שזרמו לכיסו בנה המלך לעצמו ארמונות, אנדרטאות ומוזיאונים וקנה בגדים לפילגשיו שביניהן הייתה גם קטינה. ב – 1908 החליט הפרלמנט הבלגי לקנות  מידי המלך את אחוזתו הפרטית וקונגו הפכה מושבה בלגית, עד שזכתה בעצמאות בשנות השישים, לאחר לא מעט זעזועים ומלחמות.

שנים רבות שרתה אפלה על תקופת שלטונו של ליאופולד השני בקונגו (ספרו של ג'וזף קונראד היה יצירה ספרותית לא מחקר).  ב-1998 הופיע ספר, פרי עטו של החוקר האמריקני אדם הוכשילד, שגילה כי תחת שלטונו של ליאופולד נעשו מעשי זוועה ורצח-עם מן המתועבים שידעה ההיסטוריה. לפי הערכתו של הוכשילד נספו בתקופת ליאופולד כעשרה מיליון בני אדם. רבים מתו מרעב וממחלות. רבים יותר מתו ממעשי עינוי וזוועה שביצעו שליחיו של ליאופולד, כשהילידים לא הצליחו למלא את המכסות שנדרשו מהם להפקת אוצרותיה של המדינה – יהלומים, נחושת  ואבץ. ספרו של הוכשילד חושף ביסודיות את שיטות העינוי והרצח של הבלגים: ידיהם ורגליהם של עובדים נכרתו, נשים נאנסו, ילדים עונו והופרדו מהוריהם, כפרים נשרפו. לפי חישוביו של הוכשילד קטנה אוכלוסיית קונגו בין 1880 ל – 1920 במחצית.

הבלגים לא היכו על חטא

הספר ראה אור גם בבלגיה ועורר שם זעזוע. אבל לא קשה מדיי. הבלגים לא מיהרו להכות על חטא. יש בלגים האומרים שהוכשילד הגזים והפריז ובאותה תקופה לא הייתה סטטיסטיקה מסודרת ואיך הוא יודע כמה נרצחו. ואפילו יש אומרים שאם כל כך הרבה שחורי עור נרצחו בקונגו, אז השואה היהודית מחווירה לעומת הרצח שבוצע שם.

האם השתנו הבלגים מאז עזבו את קונגו? ספק.

לאחר שהודיעו הבלגים, בסוף שנות החמישים, כי בכוונתם לעזוב את קונגו החל מאבק בין שלוש מפלגות מקומיות. בבחירות  ניצחה "התנועה הלאומית של קונגו", בראשות  פטריס לומומבה. לומומבה חתר להקמת מדינה ריכוזית, שתכלול את כל חלקי המדינה. זאת, בניגוד למפלגות היריבות שביקשו לנתק חלקים מקונגו על בסיס שיבטי. במאבק הפנימי הזה בחשו  גורמים אירופיים ובראשם הבלגים, שביקשו להמשיך ולנצל את אוצרותיה של קונגו.  נפתחה מלחמת אזרחים שבמהלכה נרצח לומומבה. רק לפני כמה שנים נחשפה העובדה שידה של בלגיה הייתה ברצח הזה.

orange1

 כרזה אנטי ישראלית בבלגיה. תפוז נוטף דם.

תועבות בלגיה בימינו

בעקבות פרסום מאמר בנושא זה בטור שלי ב"מקור ראשון" התקשר אלי אחד הקוראים וסיפר לי את הסיפור הנורא הבא:
אתה כותב על מעשי התועבה של הבלגים לפני מאה שנים  ואני יכול לספר לך, עדות אישית, על מעשי התועבה שלהם בימינו.  אני בן למשפחה אמידה שחיה שנים רבות בבלגיה. לפני כשלושים שנה נאנסה אחותי, שהייתה אז בת 13. האנס היה איש ציבור בעל השפעה בבלגיה.  זמן רב היא שמרה את הדבר בסוד אבל לבסוף נודע הדבר לאמי. אחותי חששה מן החשיפה וברחה להולנד, שם הצטרפה לקבוצת  בנות ששיחקו בתיאטרון. למרות המאמצים של הוריי אי אפשר היה לאתר אותה.

אחותי החליטה לחזור הביתה, לאחר שהוריי פרסמו בעיתוני אירופה שהסוס שלנו, אשר אחותי הייתה קשורה אליו מאד, חולה ונוטה למות בגלל געגועיו לאחותי. היא התקשרה והודיעה על כוונתה. אך כאן המתינה לה המשטרה שעצרה אותה בהאשמה של "בריחה מבית ההורים". היא הוחזקה במעצר במרתף משך שבוע ימים, מעצר שנועד ככל הנראה למנוע ממנה לחשוף את זהותו של האיש שאנס אותה. אחותי שוחררה אך לא יכלה להתגבר על המצוקה הנפשית שלה והתאבדה.

 "שקט – מישהו הורג ילדים"

אחותי נטלה את חייה במו ידיה, אך ילדות אחרות מצאו את מותן בידי אנסים וסאדיסטים. בשנת  1999 נתגלה כי 26 ילדות  בגיל 11-12 נרצחו לאחר שנאנסו ושימשו שפחות מין. לפחות בחלק מן המקרים שימשו מעשי הרצח להפקת סרטי רצח אמיתי  (   SNUFF  MOVIES).

הדמות המרכזית בחשיפת הפרשה המזוויעה הזו היא רגינה לוף, שהצליחה להימלט מידי שוביה ולמסור עדות מפורטת על מעשיהם. העדות פורסמה בהרחבה בעיתונים ובאחרונה הופיע ספר פרי עטה "שקט, מישהו הורג את הילדים".

רגינה נולדה בשנת 1969 בעיירה קנוקה. היא גדלה בבית סבתה, שמסרה אותה לזנות עוד כשהייתה תינוקת. האיש שרכש את הזכויות להפיק פורקן מיני מגופה  החזיק אותה בחדר במלון ומדי פעם שלח אליה לקוחות, לא רבים. בהגיעה לגיל 10 היא הועברה לעיר הבלגית גנט, כאילו כדי להיות עם אמה. אך האם לא הייתה טובה מן הסבתא ומכרה אותה תמורת 120 אלף פרנקים.  זמן קצר לאחר מכן ילדה תינוק שהומת כשהיה בן שנתיים.

מסיבות לצייד ילדות

מכאן הפכו חייה של רגינה לגיהינום. היא מספרת  על מסיבות שנערכו ללקוחות שבהן נערך צייד על הילדות הערומות שניצודו ונרצחו באכזריות באמצעות קשתות פלדה. את המשתתפים במעשי הרצח האלה היא מתארת  כאנשים המכורים לתאוות השלטון והכוח, להחליט על חייהם וכאבם של קורבנותיהם.  בין הלקוחות היו פוליטיקאים, אנשי עסקים, רופאים, פרקליטים וסתם אנשים "מהוגנים" מן הישוב, בעלי משפחות. האירועים מזוויעים הללו התרחשו בגנט, בבריסל ובאנטוורפן.

חלק מסרטי ה"סנפ" שימשו כדי לסחוט לקוחות שלא ידעו כלל כי מצלמים אותם בשעת מעשה. רגינה סיפרה כי הכירה ילדות רבות שחיו חיים כאלה משך שנים עד שהזדקנו ובלו ואז נרצחו. ה"הזדקנות" חלה בגיל 16 לערך. עד לגיל זה הן היו עדיין רווחיות למחזיקים בהן. משאיבדו את כוח משיכתן והפסיקו להיות מקור הכנסה נרצחו.

אינסטינק הישרדות

רגינה נשאלה איך הצליחה לשרוד ולהשתחרר ממלתעות הכנופיה. היא אמרה כי מגיל צעיר פיתחה אינסטינקט הישרדות. היו לה חושים חדים להבחין בסכנות אולי בשל מוצאה – אביה היה אינדיאני מקנדה. היא גם הייתה חזקה פיסית ובעלת כוח סבילות רב.  בהגיעה לגיל 13 (בשנת 1982) חשה כי ימיה ספורים. אף אחת מחברותיה שהחלו בקריירה הזו יחד עמה לא נותרה בחיים.  היא ידעה כי אם תמות איש לא יחפש אותה, איש לא ידווח על היעלמותה. וכאן גמלה בליבה ההחלטה: הדרך היחידה להימלט מן הגורל הצפוי לה הוא למצוא לעצמה מאהב.

ידעתי, היא מספרת, כי אני נלחמת בזמן. לא נותרו לי יותר מאשר כמה חודשים. ואז אכן מצאתי גבר שהתאהב בי והפך לבעלי  עמו אני חיה עד היום.

מערכת המשפט מטשטשת

ומה עשתה המערכת המשפטית המפוארת של בלגיה כדי להעניש את הפושעים?

רגינה מסרה עדות מפורטת לצוות חוקרים משטרתי בשנת 1996. עדותה כללה פרטים על זהות האישים שהשתתפו  במעשי התועבה (ביניהם בנקאי מפורסם,  איש פוליטי רב כוח שמת בינתיים  וגם כמה שופטים). כן הצביעה על המקומות שבהם  נתקיימו מעשי האונס והרצח וזיהתה את ראשי כנופיות העינוי האונס והרצח.  אך המערכת המשפטית עשתה הכל כדי להפריך את העדות, לא להוכיח אותה.  התובעת הכללית הכריזה כי רגינה מטורפת ועיתונאים שציטטו מדבריה הועמדו לדין באמתלות שונות.. עיתונאי אמיץ אחד גילה כי השופט החוקר של הפרשה קשור עם אחד החשודים המרכזיים.

שרות מיני מילדים

מוסיף איש שיחי: על הסתאבותה של החברה הבלגית למדתי מקרוב גם בתקופה שבה למדתי באוניברסיטה. עבדתי אז כנהג מונית לפרנסתי ועד מהרה למדתי לדעת שאחד מתפקידיו של נהג מונית הוא להצביע בפני הנוסעים על מקומות בילוי בהם   אפשר להשיג סמים, היכן אפשר לשחק בקזינו. אלו מעשים האסורים על פי החוק אבל השלטונות מעלימים עין. באותה תקופה היה קזינו בתוך בנין שגרירות מצרים  ועשו שם הרבה כסף.

החמור מכל: נהג המונית יכול להציע לכל נוסע כתובות לקבלת שרות מיני של ילדות בנות 10-12. בבלגיה מספר הסוטים הזקוקים לשרות הזה גדול כנראה יותר מאשר בכל ארץ אחרת.  עדותה של רגינה, שנתמכה על ידי כמה נשים אחרות שהצליחו להימלט מציפורני הכנופייה, לא שינתה את העובדה שבלגיה יכולה להיקרא פדופיליה.

אבל מה? יש לה מערכת משפט שמוכנה בכל רגע להעמיד לדין פושעי מלחמה ישראלים.

 

 

מירושלים לקפטקביץ', לצ'רנוביל וחזרה

"זו היתה חתונה יהודית נוסח השטעטל". (באדיבות כפר חב"ד)

ראה את המשך הסיפור אחרי שלושה עשורים

 

זהו סיפור קטן על חתונה קטנה שהתקיימה בשבוע שעבר בכפר חב"ד. אם תרצו זהו סיפור גדול, המקפל בתוכו את הגורל היהודי בדור הזה.

אפשר להתחיל את הסיפור בהזמנה לחתונה שקיבלנו בשבוע שעבר מקרובי המשפחה הרוסיים שלנו. אפשר להתחיל אותו גם מהתפוצצות הכור הגרעיני בצ'רנוביל  בשנת .1986

להמשיך לקרוא

From Jerusalem to Kapetkevich and back

wedding4THE WEDDING In K’far Chabad

 


The Logic in Madness
Column of October 31, 2003
Zeev Galili Makor Rishon [Primary Source – An Israeli Weekly]

This is a short story about a small wedding that took place last week in K’far Chabad. If you like, it is a big story, which enfolds the essence of Jewish destiny in this generation.

You might begin this story with the wedding invitation we received last week from our Russian relatives. You can also start from the Chernobyl nuclear disaster in 1986


pogrom in Kapetkevich

Actually, it is more appropriate to open the story with the pogrom that took place on June 10, 1921 in Kapetkevich, a town in Byelorussia. The pogrom is described in the local newspaper “Bolshevik”: “The Polish hooligans heartlessly attacked anyone who fell into their clutches. They spared neither the elderly, nor women, nor children. In the streets of the Shtetl, dozens of corpses were strewn, among them, entire families that had been murdered. Blood flowed in the streets like water. Before murdering their victims, the rioters tormented the Jews by lopping off their limbs. Some of the victims were forced to swallow sulfuric acid, and the murderers rejoiced at the sight of their death throes. On that day, 120 Jews were murdered and 35 more seriously wounded. Only the Jews who had fled the town survived.

Among the survivors was a young lad, Litman Tzenter, then 18 years of age. His sister, Michla, who had given birth to a son several days earlier, was among the dead. The rioters abused the newborn, smashing his legs. He survived, but remained a cripple for life

New Life in the Land

After the pogrom, Litman decided to leave everything behind and make Aliyah to Eretz Yisrael. He studied Hebrew, [an offense] for which he sat in jail, wandered from place to place and reached Eretz Yisrael in 1927, settling in ‘Little Tel-Aviv.

Here he began life anew. He changed his name from Tzenter to Merkazi, married Rivka, a young new arrival like himself, who stemmed from Bendery, Moldavia. Litman purposely detached himself from anything related to his past. He spoke Hebrew, sang songs of Eretz Yisrael, and told his four children almost nothing about the ravaged world he had left behind. Perhaps, it was because of the great pain, or the pangs of conscience at having escaped while leaving behind his mother, sister and brothers, uncles, aunts and cousins. Perhaps it was because he had lost hope that he would ever see anyone from his family again. Until his death in 1978, he had not the good fortune to see any of them.

The Call from Chernobyl

Twelve years after Litman’s death, the phone rang in the Merkazi home in Tel Aviv. The widow, Rivka, picked up the phone. On the line she heard an excited voice speaking in Yiddish. “This is Lisa calling. My grandchildren are in Israel at K’far Chabad. They are among the Chernobyl children. We are very concerned about their welfare. Perhaps you can help”. The line disconnected

At that time the Young Chabad Organization had initiated the project to bring Jewish children from the Chernobyl region to Israel. The region was dangerously radioactive as a result of the explosion of the nuclear reactor in 1986. The radiation was particularly dangerous for children.

The Encounter in K’far Chabad

Rivka Merkazi approached me (and here is the appropriate place to reveal that she is my wife’s mother) and asked me to help. She had no inkling who that Lisa was or her grandchildren

I picked up the phone and called Menachem Brod, the Young Chabad spokesman, and on that very day, my wife and I drove to K’far Chabad and met the two children – Slava and Marina. Slava was then 13, with noble features, as handsome as a model, but extremely thin and looked like a ten-year old. Marina, his cousin, was 12 and looked more developed and very pretty. They looked tired and sad. We didn’t know a word of Russian, and they didn’t understand a word of Hebrew. They didn’t know who we were, and we didn’t know who they were. In spite of it all, there developed an emotional bond from the first moment. Perhaps it was because of the great similarity we became aware of in comparing their faces to those of my wife’s family, and maybe because they sensed our warm approach to them

The Post-Progrom Genealogy

We brought them to mother who spoke with them in fluent Russian, as if she were a grandmother talking to her grandchildren after a short separation. Very quickly the riddle of their identity was resolved. Lisa, their grandmother, was Litman’s niece. One might say that from that moment on a new era began in the life of the Israeli Merkazis, as well as in the lives of the other branches of the family that began to arrive in Israel.

We brought Marina and Slava back to K’far Chabad, visited them several times, and invited them to our home. Four months later their parents arrived, and the families were reunited with their children. After their families, more and more family members came, as well as those from Mother Rivka’s side. The small Tel Aviv Merkazi nuclear family of two parents and four children suddenly turned into a multi-generational clan of first, second, and third-cousins in several directions.

The generational sequence can be defined by the date of the pogrom. Litman and his brothers and sisters were the first generation. Lisa, like my wife and her siblings are the second after the pogrom. Slava’s and Marina’s parents are the third generation, and Slava and Marina are the fourth generation

Mutual Integration

The integration process of the extended family began with showing each other old photographs in which the children who had been photographed a generation or more previously, wondrously resembled our grandchildren. It was a process in which we discovered inherited talents that reminded us of mother’s saying “Blood is not water”. It didn’t take long until we all felt as if we had known each other a lifetime. The family integration was accompanied by a return to Judaism. The members of the first generation had been religious, spoke Yiddish, and were Jews through and through. The second generation (who survived the horrors of the World War [II]), knew a little Yiddish, knew what it meant to be a Jew, but they could only circumcise their children secretly and at the risk to their lives. It was forbidden to mention a Jewish holiday or study Hebrew. The third generation had already gone though the process of suppression of identity as practiced by the Stalinist regime. They are all talented, educated, and intelligent, but were totally without any Jewish content – like a formatted disk, or like a person who had undergone a prefrontal lobotomy. The fourth generation, represented by Marina and Slava, were the generation of “captive children”. [Captive children is a Talmudic concept describing the phenomenon of Jewish children who were brought up in a non-Jewish environment

Jewish Sparks

The integration into Israel and the family aroused Jewish sparks that had long lain dormant. Suddenly they remembered the Kiddush Cup and the Shabbes Candles. Suddenly they discovered that Marina’s and Slava’s parents who were called Shura and Dyma in Russia, actually had Jewish names – Shlomo-Pinchas and Dovid.

A short time before the marriage ceremony in K’far Chabad, several members of the extended family – the Russian and Israeli – traveled to Kapetkevich in order to do family research. There they found only one Jewish woman aged 84, who barely remembered anything. The town had been destroyed several times since the first pogrom. There were not even ashes left of the synagogue. The cemetery where our great-grandfather had been buried had already been plowed over. Yet, after a comprehensive tour of Byelorussia, they returned more Jewish than ever before. They were more aware of their identity, familial and Jewish. In every corner they had found remnants and signs and live Jews who sang in Yiddish, and kept the Sabbath. Also documents were found that suddenly unlocked the family branches and the generational connections. Traces were found of those who are no longer with us, as well as the very many who are alive and can be found in all corners of the earth. With the help of the wonders of technology and the internet, the roots of the family were uncovered, even those of generations preceding the pogrom.

A Surrealistic Scene

Slava, the boy – who meanwhile had changed his name to Sa’ar, was drafted and joined a select reconnaissance group and has become a tall, well-built man – continued to keep in touch with K’far Chabad. He didn’t become religious as a result of his short stay there, but has kept up a strong relationship with those who cared for him. When he decided to marry he had in mind to have a modest ceremony in the Rabbinate but wanted to invite the people he had come to know in the K’far. When he came to invite them they told him: “Come, let us make you a wedding as it should be.

The ceremony took place on Tishre 27, 5764 [October 23, 2003], 82 years and four months after the pogrom in Kapetkevich. The bride and groom stood in the large square facing the setting sun, dressed in white under a large Chuppa [canopy]. The parents of the bride and groom walked in a circle around them holding candles, surrounded by bearded Chabadniks dressed in black suits, and, in the background two Klezmer were making music. This was a surrealistic scene that resembled a Fellini film (forgive me if these words sound sacrilegious.

The Klezmer made this more than just another Jewish wedding. This was a Shtetl type wedding. This is how their great-grandfather and great-grandmother had been married, the first generation of the pogrom, and many generations before them. The second and third generation after the pogrom had not the good fortune to be married that way.

Now, surrounding them stand the young people, friends of the couple, the fourth generation after the pogrom, wonderfully beautiful, chatting in a mixture of Israeli Hebrew and Russian, and we, of the second generation, regard them with teary eyes and think about Jewish destiny. I look at Slava, whose great-grandfather is the great-grandfather of my grandchildren. I thought to myself how my grandson will look when he reaches his age. Now the Rabbi of K’far Chabad, Rabbi Mordechai Ashkenazi, holds the cup of wine and chants the ‘Seven Blessings’. Not all those present understood all the words, but in their shining eyes we could see the ‘joy and gladness, delight and cheer.

And when they all danced to the rhythm of the Klezmer and sang “may there soon be heard in the cities of Judah, in the streets of Jerusalem”, I thought to myself that this story, in effect, begins in Jerusalem, passes through Kapetkevich and Chernobyl, and

returns to Jerusalem

As Agnon said at the Nobel Prize ceremony: ”Due to that historic catastrophe, when the Roman Emperor Titus destroyed Jerusalem and exiled Israel from its land, I was born in one of the cities of the Diaspora, but at all times it seemed to me that I was born in Jerusalem.

The Chernobyl Children

Since 1990 and to date, more than 2300 children came in this program. Today, too, children continue to arrive and there are between 150 and 200 of them regularly housed in K’far Chabad. The average stay is about one year to a year and a half, and in most instances the parents make Aliyah following the children. On arrival, the children undergo thorough medical examinations that generally reveal significant signs of a deterioration of the immune system. During the entire period, there was one case of a child who died. A growth was discovered in the brain of another, but he underwent surgery and survived. A major proportion of the children arrive as orphans.

Of those who came only several dozen became Chabadniks, but most continue to be connected to the K’far even after having grown up, and even if they are not religiously observant. More than a few are without family in Israel and they regard the K’far as their only home. Young Chabad has already organized several weddings of the Chernobyl graduates. Several months ago there was a wedding in the K’far of a couple, both of whom had been


Tr. from the Hebrew by Joseph Schachter – September 27, 2006 – words in brackets added for comprehension

Look

THE BIG MAP OF THE EMPTY LAND