מירושלים לקפטקביץ', לצ'רנוביל וחזרה

"זו היתה חתונה יהודית נוסח השטעטל". (באדיבות כפר חב"ד)

ראה את המשך הסיפור אחרי שלושה עשורים

 

זהו סיפור קטן על חתונה קטנה שהתקיימה בשבוע שעבר בכפר חב"ד. אם תרצו זהו סיפור גדול, המקפל בתוכו את הגורל היהודי בדור הזה.

אפשר להתחיל את הסיפור בהזמנה לחתונה שקיבלנו בשבוע שעבר מקרובי המשפחה הרוסיים שלנו. אפשר להתחיל אותו גם מהתפוצצות הכור הגרעיני בצ'רנוביל  בשנת .1986

פוגרום בקפטקביץ'

אבל נכון יהיה לפתוח את הסיפור בפוגרום שהתחולל ב-10 ביוני 1921 בעיירה קפטקביץ' שבבילורוסיה. את הפוגרום תאר העיתון המקומי "בולשביק": "החוליגנים הפולנים תקפו באכזריות כל מי שנפל לידיהם. לא חסו על זקנים נשים וילדים. ברחובות  השטעטל התגוללו עשרות גוויות, ביניהן של משפחות שלמות שנרצחו. הדם זרם ברחובות כמים. לפני שרצחו את קרבנותיהם התעללו הפורעים ביהודים על ידי קיצוץ אבריהם. כמה מקרבנותיהם הם אילצו לשתות חומצה גופריתנית וצהלו למראה פרפורי הגסיסה שלהם. באותו יום נרצחו 120 יהודים, ו-35 נפצעו קשה.  רק יהודים שנמלטו מן העיירה ניצלו".

בין הנמלטים היה בחור צעיר, ליטמן צנטר, שהיה אז בן 18. אחותו, מיכלה, שכמה ימים לפני כן ילדה בן, היתה בין ההרוגים. הפורעים התעללו בתינוק וריסקו את רגליו. הוא נשאר בחיים אך היה נכה כל ימי חייו.

חיים חדשים בארץ

לאחר הפוגרום גמלה ההחלטה בליבו של ליטמן לעזוב הכל ולעלות לארץ ישראל. למד עברית וישב על כך בכלא, היטלטל ממקום למקום ובשנת 1927 הגיע לארץ ישראל והתיישב בתל-אביב הקטנה.
כאן החל חיים חדשים. שינה את שם משפחתו מצנטר למרכזי, נשא לאשה את רבקה, עולה חדשה צעירה כמוהו שבאה מבנדר שבמולדביה. ליטמן כפה על עצמו ניתוק מרצון מכל מה שקשור בעברו. דיבר עברית, שר משירי ארץ ישראל וכמעט לא סיפר מאומה לארבעת ילדיו על העולם השוקע ממנו נמלט. אולי מרוב כאב. אולי מנקיפות מצפון על שמילט את נפשו והשאיר שם את אמו, אחותו ואחיו, ודודים ודודות ואחיינים. אולי מחוסר תקווה שיזכה לראות אי פעם מי מבני משפחתו. עד יום מותו בשנת 1978, לא  זכה לראות איש מהם.

טלפון מצ'רנוביל

12 שנים לאחר מותו של ליטמן, הגיע טלפון לבית משפחת מרכזי בתל-אביב. האלמנה, רבקה, הרימה את השפופרת. על הקו נשמע קול אשה נרגש ביידיש. "מדברת ליזה. הנכדים שלי נמצאים בארץ בכפר חב"ד.  הם מילדי צ'רנוביל. אנחנו מאד דואגים לשלומם. אולי תוכלו לעזור". וניתקה.

באותם הימים יזם ארגון צעירי חב"ד, להביא לארץ ילדים יהודים מאזור צ'רנוביל. אזור זה היה נתון בקרינה מסוכנת, בעקבות התפוצצות הכור הגרעיני בשנת 1986.  הקרינה היתה מסוכנת במיוחד לילדים.

הפגישה בכפר חב"ד

רבקה מרכזי פנתה אלי (וכאן המקום לגלות כי היא אם רעייתי) וביקשה את עזרתי. היא לא ידעה מיהי בדיוק אותה ליזה ומי הילדים.

הרמתי טלפון למנחם ברוד, דובר צעירי חב"ד,  ובו ביום נסענו אני ורעייתי לכפר חב"ד ופגשנו בשני הילדים – סלאבה ומרינה.  סלאבה היה אז בן 13  בעל פנים אצילות, יפה כדוגמן אך רזה מאד ומדולדל גוף כילד בן עשר. מרינה, בת דודתו, היתה בת .12 נראתה מפותחת יותר, יפה מאד. הם נראו עייפים ועצובים.  אנחנו לא ידענו מילה רוסית. הם לא הבינו מילה עברית. הם לא ידעו מי אנחנו ואנו לא ידענו מי הם. למרות זאת נוצר בינינו קשר  רגשי מן הרגע הראשון. אולי בגלל הדמיון הרב שגילינו בפניהם לבני משפחתה של רעייתי. אולי מפני שהם חשו ביחס החם שלנו אליהם.

סדר הדורות לפוגרום
הבאנו אותם לאמא שפתחה עמם בשיחה ברוסית קולחת, כאילו היתה סבתא המשוחחת עם נכדיה לאחר פרידה של  שבוע.  עד מהרה פוענחה חידת זהותם של הילדים. ליזה  סבתם היא בת אחיו של ליטמן. אפשר לומר שבאותו רגע נפתח עידן חדש בחיי משפחת מרכזי הישראלית  ובחייהם של יתר ענפי המשפחה שהחלו להגיע ארצה.

החזרנו את מארינה וסלאבה לכפר חב"ד, ביקרנו אצלם כמה פעמים והזמנו אותם לביתנו. לאחר ארבעה חודשים הגיעו הוריהם והמשפחות התאחדו עם ילדיהן. אחרי משפחותיהם של סלאבה ומארינה הגיעו עוד ועוד משפחות גם מצד האם, רבקה. ומשפחת מרכזי התל אביבית הפכה לפתע ממשפחה גרעינית קטנה של זוג הורים וארבעה ילדים למשפחה רב דורית של בני דודים  ראשונים ושניים ושלישיים מכל כיוון.

את סדר הדורות ניתן למנות לפי מועד הפוגרום. ליטמן, אחיו ואחיותיו היו דור ראשון לפוגרום. ליזה, כמו רעייתי אחיה ואחיותיה הם דור שני לפוגרום. הוריהם של סלאבה ומארינה דור שלישי וסלאבה ומארינה דור רביעי.

התערות הדדית

תהליך ההתערות ההדדית של המשפחה המורחבת לענפיה השונים התחיל  בשליפת תמונות ישנות שבהן ילדים שצולמו לפני דור ושניים דומים להפליא לנכדים שלנו. תהליך בו מגלים כשרונות העוברים בתורשה, כפי שאמרה תמיד אמא "דם איננו מים". ועד מהרה כולם מרגישים כאילו הכירו כל חייהם. וההתערות המשפחתית לוותה גם בחזרה אל היהדות. בני הדור הראשון היו שומרי מצוות, דוברי יידיש, יהודים בכל רמ"ח אבריהם. בני הדור השני (שעברו בילדותם את מוראות מלחמת העולם), ידעו מעט יידיש, ידעו מה זה להיות יהודי, אך למול את ילדיהם יכלו רק במחתרת ובסכנת נפשות. הס מלהזכיר חג יהודי או לימוד עברית. בני הדור השלישי  כבר עברו תהליך של מחיקת זהות  שהפעיל המשטר הסטליניסטי. כולם מוכשרים ומשכילים ואינטליגנטים אבל היו ריקים מכל תוכן יהודי. כמו דיסק מחשב שפורמט. כמו אדם שעבר ניתוח לובוטומיה. הדור הרביעי, עמו נמנו מרינה וסלאבה היה הדור של ילדים שנישבו.

ניצוצות יהודיים

ההתערות בארץ ובמשפחה הישראלית העלתה ניצוצות
יהודיים שדומה כי כבו מזמן. פתאום נזכרו בגביע יין ובנרות שבת ובקידוש. פתאום גילו כי לאבותיהם של סלאבה ומארינה, שנקראו ברוסיה שורה ודימה יש שמות יהודיים – שלמה-פינחס ודוד.
זמן מה לפני טקס הנישואין בכפר חב"ד  נסעו כמה מבני  המשפחה המורחבת – הישראלית והרוסית – לקפטקביץ' כדי לחפש שורשים.  מצאו שם רק יהודיה אחת בת 86, שבקושי זכרה משהו. העיירה כבר נחרבה כמה פעמים מאז הפוגרום הראשון. מבית הכנסת לא נותר אפילו אפר. בית הקברות בו נקבר הסבא רבא של כולנו כבר נחרש. אבל לאחר סיור מקיף בבילורוס הם חזרו משם יותר יהודים משהיו אי פעם. יותר מודעים לזהות שלהם, המשפחתית והיהודית.  בכל פינה מצאו שרידים וסמלים וגם יהודים חיים השרים ביידיש, ומקיימים קבלת שבת.  וגם מסמכים  שפתאום חשפו את המשפחה לרבדיה ולדורותיה. את אלו  שאינם עוד ורבים רבים שחיים ונתגלו בכל קצווי תבל. ובעזרת פלאי הטכניקה והאינטרנט חשפו את שורשי המשפחה אפילו לדורות שקדמו לפוגרום.

מחזה סוריאליסטי

סלאבה הילד – שבינתיים שינה שמו לסער, התגייס לסיירת מובחרת והיה לגבר גבוה וחסון – המשיך לשמור על קשר עם כפר חב"ד. הוא לא נהיה דתי בעקבות שהייתו הקצרה בכפר אך שמר כל השנים על קשר אמיץ  עם מאמציו.  כשהחליט להתחתן התכוון לעשות טקס צנוע ברבנות אך ביקש להזמין את האנשים שהכיר בכפר. כשבא להזמין אותם אמרו לו: בוא אנחנו נעשה לך חתונה כמו שצריך.

הטקס התקיים בכז תשרי תשסד, 82 שנים וארבעה חודשים לאחר הפוגרום בקפטקביץ'. ברחבה גדולה אל מול השמש השוקעת עמדו החתן והכלה, לבושים בלבן מתחת לחופה גדולה. הורי החתן והכלה מקיפים אותם ונירות בידם, מוקפים חבדניקים מזוקנים לבושי חליפות שחורות, וברקע מנגנים שני כלזמרים.  זה היה מחזה סוריאליסטי שנראה כמו סרט של פליני (ייסלח לי אם יש בדברים אלה חילול הקודש).

הכלזמרים האלה גרמו לכך שזו לא היתה סתם חתונה יהודית. זו היתה חתונה יהודית נוסח השטעטל. כך נישאו הסבא והסבתא רבא שלהם, הדור הראשון לפורגרום. ודורות רבים לפניהם. כך לא זכו להינשא  בני הדור השני והשלישי לפוגרום.
והנה כאן עומדים מסביב צעירים וצעירות, חבריהם של בני הזוג, בני הדור הרביעי לפוגרום, יפים להפליא, מפטפטים בתערובת של עברית ישראלית ורוסית. ואנחנו, בני הדור השני,  מסתבלים בהם בעיניים דומעות וחושבים על הגורל היהודי. ואני מסתכל על סלאבה אשר הסבא רבא שלו הוא הסבא רבא של נכדי. וחשבתי לעצמי איך יראה נכדי כשיגיע לגילו. והרב של כפר חב"ד, הרב מרדכי אשכנזי, מחזיק את כוס היין ומברך שבע ברכות. לא כל הנוכחים הבינו את כל המילים.  אך בעיניהם הבורקות של הצעירים ראינו את הגילה והרינה, הדיצה והחדוה.

וכאשר רקדו כולם  לקצב הכלזמר  ושרו את "יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים", חשבתי לעצמי שהסיפור הזה מתחיל בעצם בירושלים, עבר דרך קפטקביץ' וצ'רנוביל וחזר לירושלים.
כפי שאמר עגנון בטקס קבלת פרס נובל: "מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי  את ירושלים וגלה  ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים".

ילדי צ'רנוביל

מאז 1990 ועד היום הגיעו במסגרת זו יותר מ-2300 ילדים. גם היום ממשיכים להגיע ילדים ובכפר שוהים בקביעות כ-150 עד 200 ילדים. השהות הממוצעת של הילדים בכפר היא כשנה  עד שנה וחצי וברוב המקרים עולים ההורים ארצה בעקבות ילדיהם. עם בואם עוברים הילדים בדיקות רפואיות המגלות בדרך כלל סימנים בולטים של ירידה במערכת החיסונית. משך כל התקופה היה מקרה אחד של ילד שנפטר.  אצל ילד אחר נתגלה גידול במוח אך הוא נותח וניצל.  חלק גדול מן הילדים מגיעים כשהם יתומים מאב או מאם.

מכל הבאים לארץ רק כמה עשרות הפכו חבדניקים. אך הרוב ממשיכים להיות קשורים לכפר גם לאחר שבגרו וגם אם אינם שומרי מצוות. לא מעטים הם ערירים בארץ ורואים בכפר את ביתם היחיד. צעירי חבד כבר ארגנו כמה חתונות של בוגרי צ'רנוביל. ולפני כמה חודשים התקיימה בכפר חופה של צעיר וצעירה ששניהם נמנו בעבר עם ילדי צ'רנוביל .

אסון צ'רנוביל

התפוצצות הכור הגרעיני בעיר צ'רנוביל שבצפון מערב אוקראינה הוא התאונה החמורה ביותר מאז החלו להשתמש באנרגיה גרעינית.
האסון ארע ב-26 באפריל 1986 . הוא נגרם כתוצאה מעליית הטמפטורה של הכור, ששימש לייצור חשמל. החום הרב גרם לפגיעה במעטפת ההגנה של הכור, והתפזרות חומרים רדיואקטיביים.

 

 

 
מספר ההרוגים בתאונה במישרין היה קטן יחסית, כ-15 איש בלבד. אך כמות החומרים הרדיואקטיביים שהתפזרו היתה גדולה פי 30 מזו שנגרמה על ידי פצצות הגרעין שהוטלו על הירושימה ונגסאקי.
החומרים הרדיואקטיביים התפזרו באזור שבו התגוררו כמאתיים אלף איש. נזקי הזיהום לא היו מידיים אלא גרמו לזיהום הצמחיה, האדמה והמים
.

השלטונות פינו מן האזור הפגוע כשלוש מאות אלף נפש. אך רבים ממשיכים להתגורר בו. על הקף נזקי התאונה קשה לקבל תמונה ברורה בגלל מדיניות הסודיות שנקטה ממשלת ברית המועצות, שבעת האסון אוקראינה היתה בתחום שליטתה.

האסון הניע יהודים רבים מן האזור ומסביבתו לעלות לישראל. חב"ד היתה חלוצת היוזמה להבאת ילדים שהיו פגיעים במיוחד לסכנת הקרינה.

אחריי שלושים שנה

הילד סלאבה הפך לגבר  בשם סער. לחם ביחידה נבחרת וסיפורו הופיע בהארץ בגירסה האנגלית

http://www.haaretz.com/israel-news/.premium-1.713143

 

ENGLISH VERSION

תרגום מאמר זה לאנגלית באתר זה ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=961


כך תרשם כמנוי חינם להיגיון בשיגעון http://www.zeevgalili.com/2013/04/18091
פורסם בקטגוריה בריאות, גרעין פצצה, היסטוריה יהודית, יהדות, כליזמר, מוסיקה יהודית, ציונות, תולדות המדינה, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

5 תגובות בנושא מירושלים לקפטקביץ', לצ'רנוביל וחזרה

  1. פינגבאק: From Jerusalem to Kapetkevich, to Chernobyl and Back | The Logic in Madness

  2. פינגבאק: "בכיר הכליזמרים בישראל" | היגיון בשיגעון

  3. פינגבאק: אנו מכריזים בזאת | היגיון בשיגעון

  4. פינגבאק: יום ירושלים – קישורים לכל המאמרים | היגיון בשיגעון

  5. פינגבאק: אנו מכריזים בזאת – כל הקישורים ליום העצמאות | היגיון בשיגעון

השאר תגובה