האם מערכת המשפט עושה צדק, מה המסקנות מפרשת זדורוב

התשובה לשאלה שבכותרת כנראה שלילית. אמר זאת אביגדור פלדמן מגדולי הפרקליטים הפליליים בראיון לאילנה דיין. הדברים נאמרו לפני עשור  אך  נשארו אקטואליים.

 https://www.youtube.com/watch?v=-GZ13EBI-Jk

עם הגילויים החדשים בפרשת זדורוב מקבלים הדברים חיזוק יתר

בדיחה יהודית ישנה מספרת על ויכוח תיאולוגי בין פרקליט צעיר לבין רב.
שואל הפרקליט: קיר עבה מפריד כידוע בין גן עדן לגיהינום. קיר שמטרתו לחצוץ בין מנעמי גן עדן, שנועדו לצדיקים, לבין אש הגיהינום שבה נענשים הרשעים. אבל גם בשמיים לא הכל מושלם ובאחד הימים עלול הקיר הזה להתמוטט. מי לדעתך, כבוד הרב, צריך לשאת בהוצאות התיקון או הבניה מחדש של הקיר המתמוטט.

שקל הרבי עמוקות בשאלה המסובכת והשיב: בעולם הזה הבעיה קלה. כשקיר המפריד בין שתי חלקות אדמה מתמוטט בדרך הטבע, חייבים שני הצדדים לשאת שווה בשווה בהוצאות הקמתו המחודשת.
לא כך הדבר במקרה שלפנינו. נפילת הקיר נגרמה קרוב לוודאי מאש הגיהינום. לכן חייבים הרשעים היושבים שם לשאת בהוצאות תיקונו.

הפרקליט: פסק הדין הצפוי הוא אפוא שהרשעים צריכים לשאת בהוצאות?

הרב: כך צריך להיות פסק הדין, אבל זה לא מה שיקרה בפועל. כי אין ספק שלצד הרשעים יעמדו מיטב עורכי הדין של העולם הבא, ואלה יצליחו להטיל את האשם על צדיקי גן העדן.

תאיר ראדה הנערה שרומן זדורוב הורשע ברציחתה

יחס שלילי לפרקליט

בדיחה ישנה זו מבטאת חכמת חיים עמוקה שראשיתה מאז פנו יהודים לערכאות של גויים, במקום להתדיין על פי דין תורה.

בדקתי ב"אוצר השפה היידית" של נחום סטוטשקאוו, שהוא אוצר בלום של מילים, מטבעות לשון, ביטויים ופתגמים יידיים ומצאתי שם כמה תריסרי כינויים לעורכי דן ולמערכת המשפט של אומות העולם וכמעט כולם על דרך השלילה.

מספרים על ביאליק שבאחד הימים הקרים, כמו ימים אלה במקומותינו, פגש בפרקליט תל-אביבי מפורסם מהלך ברחוב כשידיו בכיסיו, כדי להגן עליהם מפני הקור.

ביאליק, שלא החמיץ אף הזדמנות להתבדח בחידודי לשון, אמר לערך את הדברים הבאים: למראה הזה צריך לברך שהחיינו. זו הפעם הראשונה שאני רואה פרקליט שידיו תחובות בכיסי מכנסיו ולא בכיסי לקוחותיו.

גרועים מן הקליינטים

הקדמתי הקדמה פרודית זו, כדי לומר דבר המעיק עלי שנים רבות. והוא: הרמה המוסרית הירודה של חלק מן הפרקליטים והעובדה שמערכת המשפט בכללותה לעתים קרובות אינה עושה צדק אלא גורמת עוול.

אם יש אנשים המאוסים בעיניי יותר מרוצחים סדרתיים, רוצחי ילדיהם, אנסים, ראשי משפחות פשע, מתעללים בקשישים ובקשישות חסרי אונים, שודדים של ניצולי שואה, מושחתים פוליטיים השודדים את הקופה הציבורית – הרי אלו הפרקליטים המגינים עליהם. הם גרועים לא פעם, מן הבחינה המוסרית, מן הקליינטים שלהם.

איך מצדיקים רצח ילדה

יש לרובם תווי הכר בולטים. את ההגנה על שולחיהם המתועבים הם מנהלים בראש ובראשונה בטלוויזיה. מוצאים ק"ן טעמים שיש בהם כדי לזכות את שולחיהם, או להצדיק, להסביר, או לטשטש את חומרת מעשיהם.למשל, האב המסכן שרצח את בתו הפעוטה. תחילה הוא יושב ומתחזה כאבל על העלמותה ואינו מצליח להסביר איך ילדה קטנה פתחה שער כבד כדי לצאת החוצה. לפרקליטיו יש הסבר. וכשמתגלית הגופה ונמצא עד למעשה יסביר הסנגור כי האיש בעצם לא עשה מה שעשה כדי להרגיז את גרושתו, כגרסת המשטרה, אלא האשה הוציאה אותו מדעתו עד שלא היה אחראי למעשיו. וכך נמצאים נימוקים והגנות לכל מעשה פשע גדול כקטן.

"מטרת המשפט איננה צדק"

לפני שנים רבות שמעתי קורס במבוא לתורת המשפט שהעביר השופט פרופסור זאב צלטנר בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה בתל-אביב. הוא פתח את סידרת ההרצאות בשאלה: מהי לדעתכם מטרתה של מערכת המשפט. רוב הסטונדנטים השיבו כצפוי: לעשות צדק.
צלטנר היסה את הסטודנטים ואמר: טעות בידכם. מערכת המשפט לא נועדה ואינה מסוגלת לעשות צדק. היא נועדה רק להסדיר את היחסים בין בני אדם כי לולא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

דבריו של צלטנר לא הפתיעו אותי אז הואיל והכרתי מעט את מערכת המשפט כשעבדתי כשולייה במשרדו של עורך דין תל אביבי.

מערכת המשפט היתה אז קטנה כגודל הישוב שבדרך. בתי המשפט המחוזי והשלום שכנו ברחוב יהודה הלוי בתל- אביב, בסמוך לגן הזואולוגי של "הדוד יהושוע". עוד כשלמדתי בבית ספר תחכמוני שברחוב לילינבלום הסמוך נהגנו להתגנב מדי פעם ולצפות במשפטים, שהיו מרתקים יותר מכל בידור אחר. מאוחר יותר, כשעבדתי במשרדו של עורך הדין ונשאתי תיקים כבדים לבית המשפט, הייתי עד לעושק השיטתי של יתומים ואלמנות הנעשה בחסותה של המערכת המשפטית. אז גמלה בלבי ההחלטה כי לעולם לא אעסוק במקצוע זה.
בינתיים גדלה המדינה, עבתה והעלתה פימה עלי כסל. בצד המעמד של העשירים החדשים קם מעמד של הפרקליטים החדשים וקמה מערכת משפט שאמורה לטחון בטחנות הצדק. אך מי שנטחן בה הם קרבנותיה.

 

מסכה יפנית, הוצגה במוזיאון היפני בחיפה. צילום: זאב גלילי

 

אביגדור פלדמן: החיים שלי הם נשף מסכות

על מערכת זו מעיד אחד מגדולי הפרקליטים הפליליים בימינו, אביגדור פלדמן. הוא האיש שייצג את רוצחי דני כץ, הבוגד מרדכי ואנונו, המרגל מרכוס קלינגברג, סייענית המחבלים טלי פחימה ואת נשיא המדינה, משה קצב.

בראיון חושפני מדהים לאילנה דיין אמר עורך דין פלדמן בין היתר את הדברים הבאים:

• המשפט הוא משחק השקר
• המקצוע שלנו לא מחפש את האמת ולא מוצא את האמת זה מקצוע של הונאות.
• קרה לי יותר מפעם אחת שזיכיתי אדם אשם אדם רע.
• החיים שלי הם נשף מסכות
• אני לוקח תיקים מתוך ראוותנות אינטלקטואלית
• משפט לא נותן סיכוי לאף אחד. מי שמזוכה זה מזל.
• המערכת יכולה לעשות הכל פרט לעשיית צדק.

אביגדור פלדמן

"מה זה רוצח"

לפני שנים רבות שמעתי ראיון רדיו עם עורך דין אליהו תוסיה כהן, שהיה פרקליט מפורסם באותם ימים. הוא נשאל האם הוא נוטל על עצמו הגנה על אדם שהו יודע כי הוא רוצח.
תשובת הפרקליט היתה: מה זה רוצח? רוצח זה אדם שבית המשפט קבע כי רצח. אם אני מצליח להביא לזיכויו הרי שלא הגנתי על רוצח אלא על אדם חף מפשע.

נדמה לי שבתשובה הזו גלומה התפיסה שלאורה פועלת המערכת המשפטית החילונית והיא מסבירה את ההתפתחות שהביאה למעמד מערכת המשפט בימינו.

רוצח הוא אדם שרצח. נקודה. לפי דיני ישראל רוב הרוצחים היו יוצאים זכאים בדיני אדם. כי דיני הראיות של המשפט העברי חמורים כל כך, שכמעט אין אפשרות להוכיח אשמתו של אדם. אך זיכויו של רוצח בבית דין איננו הופך אותו לחף מפשע. הוא זכאי בדיני אדם וחייב בדיני שמיים.

הוא ירצה את עונשו מידי גבוה מכל גבוה, גם בעולם הזה ובעולם הבא ודאי לא יוכל להסתייע בפרקליטים.

יש יוצאים מן הכלל

אי אפשר לסיים את המאמר בלי לציין את העובדה שבתוך מערכת המשפט, כפי שמתאר אותה אביגדוקר פלדמן, מצויים בכל זאת גם אנשי אמת, יראי שמים ורודפי צדק, הנלחמים את מלחמתם של חלכאים ונדכאים ושופטים דין אמת.

 
 

תגובה 1 בנושא “האם מערכת המשפט עושה צדק, מה המסקנות מפרשת זדורוב

השאר תגובה