הקשר בין תומכי נתניהו לתומכי טראמפ

 מאמר זה נכתב ברובו ב-2005. מדהים לגלות עד כמה הדברים שנכתבו ונאמרו אז הוכחו והתגשמו בישראל של נתניהו ובארצות הברית של טראמפ. ראו תגובתה של אמירה תושבת ארצות הברית שנכתבה בימים אלה.

בחודש יולי 2005 פרסמתי בטור זה [בעיתון "מקור ראשון"] את המאמר    "המאבק על גוש קטיף הוא ההתחלה" . כתבתי בין היתר: "זהו ראשיתו של מאבק על דמותה של מדינת ישראל… זה איננו מאבק בין דתיים לחילונים. גם לא בין חסידי ארץ ישראל לחסידי הנסיגות. זהו מאבק בין הרוב היהודי במדינת ישראל לבין המיעוט הישראלי…"

זמן קצר לאחר פרסום המאמר קיבל עורך " מקור ראשון" , עמיתי אמנון לורד, פניה בדואר אלקטרוני מאדם בעל השפעה בממשל האמריקני, המזוהה עם הניאו שמרנים. בפנייתו כתב האיש (יהודי הקורא עברית) כי "המאמר חשוב מאד" , ויש להביא את תוכנו לידיעת גורמים בממשל. הוא ביקש לשלוח לו תרגום של המאמר לאנגלית. המאמר הופץ ברשתות קשר ואני מקווה שתרם משהו לכך שבארצות הברית יבינו  את זרמי המעמקים האמיתיים של החברה הישראלית.

מלחמת התרבות

זמן קצר לאחר פרסום מאמרי הופיע ספרו של פרופסור יורם פרי "יד איש באחיו -רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל" , המעיד כי הרעיון הזה של מאבק בין הישראלים ליהודים הולך ומחלחל לשיח הציבורי בישראל.

יד איש באחיו. שער הספר.

יד איש באחיו. שער הספר.

 

פרופסור יורם פרי הוא סוציולוג פוליטי. לימד תקשורת וסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטת תל אביב.  לימד גם באוניברסיטת מרילנד בארצות הברית.

במקביל הוא מעורה מאד בחיים הציבוריים בישראל. במחקריו הוא משלב זוויות ראיה עיתונאית פוליטית ואקדמית, המשקפת את ניסיון החיים שלו. את השכלתו רכש באוניברסיטה העברית              ו"לונדון סקול אוף אקונומיקס" . שנים רבות היה פעיל בכיר במפלגת העבודה. בשנות ה-70 היה דובר המפלגה ובשנות ה-80 היה נציגה באירופה. שנים רבות היה חבר מערכת עיתון ההסתדרות " דבר" ומילא בו תפקידים בכירים, בין היתר מזכיר המערכת וסגן העורכת. לאחר פרישתה של חנה זמר מעריכת העיתון ב-1990 היה לעורכו עד לסגירתו בשנת 1995. (העתון קרטע עוד כשנה והעיתונאי רון בן ישי ניסה להצילו. אך הוא משך ידיו מן המשימה לאחר שעובדי העיתון בסיוע עמיר פרץ חיבלו במאמצים לשיקומו).

מקורב לרבין

 

יורם פרי (צילום: זאב גלילי)

יורם פרי (צילום: זאב גלילי)

יורם פרי היה מקורב ליצחק רבין. הוא מעיד על עצמו כי בתקופת היותו דובר המפלגה " הנחיתי אותו במבוכיה של הפוליטיקה המפלגתית" . לאחר שנהיה לראש ממשלה שימש פרי יועץ פוליטי לרבין. בתקופה שהיה נציג המפלגה באירופה, והוא אז בן 30 בלבד, שימש פרי איש קשר בין רבין לבין מנהיגי אירופה.

ספרו של פרי עוסק במכלול ההיבטים של רצח רבין: מיתוס רבין והתקשורת, ההנצחה, השפעת הרצח על החברה הישראלית, והעיקר: השסע בחברה הישראלית. ביוגרפיה של פרי מכשירה אותו ללא ספק לכתיבת ספר פוליטי חשוב.

בין רטרו למטרו

הלוז של הספר הוא הפרק העוסק בשסע העמוק בחברה הישראלית, שנחשף בעקבות רצח רבין. פרי דוחה את הפרשנות המקובלת שהתפתחה בשיח הציבורי בעקבות הרצח. " חברי המעמד הכותב" , הוא אומר, לקו " בחשיבה סטראוטיפית" . המתודה הנפוצה בישראל של חוקרי החברה הוא שימוש בקטגוריה לאומי, דתי , פוליטי, השכלתי , מגדרי, גילי, השכלתי. הנתונים לפי קטגוריות אלה זמינים ונגישים ולכן אין ניסיונות לגזור את החברה על פי קטגוריות אחרות שחשיבותן רבה.

במקום המתודה המקובלת בארץ מציע פרי – בעקבות מחקרים שנעשו על דפוסי הצבעה בארצות הברית – חלוקה אחרת. מה שמשפיע בארצות הברית, אומר פרי, אינם כל הפרמטרים האמורים אלא תפישת עולם והעדפות תרבותיות. פרי מסתמך על חוקר אמריקני, ג'ון ספרלינג, שעושה הבחנה בין רטרו לבין מטרו. כל אחד מן המושגים הללו מבטא מקבץ שונה של ערכים, השקפות ואמונות.

באמריקה מייצגת תרבות המטרו עמדה קוסמופוליטית, אמונה בחידושי המדע וברצון לעצב את העולם. תרבות הרטרו באמריקה היא התרבות השמרנית המאמינה בתאוריית הבריאה ולא באבולוציה מדגישה את הסמכות והחובה ומעלה על נס את ערכי המשפחה והמסורת. במילים אחרות רטרו ומטרו הם רפובליקנים ודמוקרטים שמרנים וליברלים.

ההתאמה לישראל

החלוקה בישראל, אומר פרי, היא בין שתי מסגרות אב החלוקות בשאלה מי אנחנו, כיצד ננהל את חיינו, מה החזון שלנו, מה הן מערכת הנורמות שלנו.

קל לראות שההבחנה בין רטרו למטרו איננה בין ימין לבין שמאל או בין דתי לחילוני. באורח סימבולי מבטאת ההבחנה בין רטרו למטרו את ההבחנה בין יהודים (שהם כמובן רטרו) לבין ישראלים שהם מטרו. ההבחנה בין ארץ ישראל למדינת ישראל, בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, בין שימור וחידוש, בין ירושלים לבין תל אביב בין אוריינטציה סכסוכית לבין אוריינטציה פוסט סכסוכית.

ובהגיעו למאמר שלי אומר פריבספרו: " בלהט הוויכוח של קיץ 2005 עלו טיעונים מסוגים רבים ושונים. אבל מעט מאד בין הררי הפרוזה ותלי המילים נחשף פה ושם גם הרציונל העמוק של מלחמת התרבות הזו וכך ביטא את הדבר הפובליציסט זאב גלילי בטור שלו בשבועון "מקור ראשון".

פרי מצטט את מאמרי ומציין: " לא מצאתי תיאור ספרותי אחר הקרוב כל כך למסגרת הניתוח שהצגתי כאן, של מלחמת התרבות בין הרטרו והמטרו בישראל" . פרי מערער רק על קביעתי כי היהודים הם הרוב בישראל. טענה מוזרה נוכח העובדה שכל הסקרים משנות השבעים ועד היום, שיזמו גופים רציניים – החל במכון למחקר חברתי שימושי של גוטמן וכלה במכון " שלם" – העלו כי רוב מכריע של תושבי ישראל היהודיים מזהים עצמם כיהודים.

מיהו ישראלי

במאמרי אמרתי כי הישראליות היא הלך רוח (" אכול ושתה" " עכשוויזם" ). יש בה ניסיון לברוח מן הגורל היהודי – החל בנכונות להתבולל במרחב הערבי על ידי נשואי תערובת (כמו שהציע עורך הארץ גוסטב שוקן), דרך הקמת " מדינת כל אזרחיה" וכלה בנסיגה אל מאחורי גדר הפרדה, כדי לקיים כאילו " מדינה יהודית ודמוקרטית".

הישראליות חוצה גבולות של מפלגות, מוצא, השקפה פוליטית ומעמד חברתי. היא אופיינית אמנם לאליטות החילוניות המזוהות עם השמאל, אך יש גם אנשי ימין ופשוטי עם שנסחפו אליה. וגם חובשי כיפה שהם בחזקת ישראלים בני דת משה.

 

אליעזר ליבנה

אליעזר ליבנה

ציטטתי במאמרי מדבריו של אליעזר לבנה, מחשובי ההוגים של תנועת העבודה, שאמר: " היהדות שוללת את עולם המושגים המערבי ואת סגנון החיים הנובע ממנו: רדיפת אושר קדחתנית; פולחן השפע החומרי; אכסהביציוניזם מיני ומתירנות טוטאלית; מגלופוליס שורץ על סביבתו; הינתקות מהבריאה. היהדות היא תרבות המקבלת את הכאב כחלק מההישג ואת הייסורים כדרך ליצירה. את הוויתור כאמצעי להתעלות ואת הנכונות להסתכן כיתרון… היהדות המקראית לא מובנת ללא עקדת יצחק והיהדות הגלותית אינה מסתברת ללא מקדשי השם של וורמיזא ומגנצא. אהבת ארץ ישראל אינה נקנית ללא ייסורים" .

 מכתבה של הקוראת אמירה

ספרו של יורם פרי ומאמרי על בין ישראלי ליהודי נשכח מלבי. אך בימים אלה קבלתי מכתב מן הקוראת אמירה המתגוררת בארצות הברית שפקחו את עיניי בכיוון שלא יכולתי להעלות בדעתי בעת כתיבת מאמר מלפני תריסר שנים. 

וכך היא כותבת

"צר לי שרק עכשיו, שנים לאחר שנכתב, אני קוראת את המאמר. כמי שגרה בארה"ב הריני לקבוע נחרצות שהרטרו והמטרו, שאולי קיימים, בהחלט משקפים את ההבדלים בין העיר הגדולה (ניו יורק, סן פרנציסקו, לוס אנג'לס וכו') לבין האזורים ה"כפריים", החוץ-עירוניים. ה"כפריים" אכן שמרנים יותר, והם מה שנקרא בעברית "אוונגליסטים" (מישהו יתרגם את זה?), והם תומכי ישראל וידידינו הטובים, וכנראה היחידים, ביותר. הם אלה שברובם תומכים ברפובליקאים.

"מפגרים" המאמינים באלוהים

העירוניים מסתכלים על הכפריים כעל מפגרים, מי שמאמינים באלוהים, בערכי המשפחה, מי שעוד לא שמעו על דרווין ותורתו, שהיא כמובן האמת לאמיתה ובלתי ניתנת לערעור, "ההתחממות הגלובלית" של אל גור ושות', שכידוע מי שלא מאמין בה אינו מדען ותאריו צריכים להישלל ממנו. כמו כן ההבדל בין "ימין" לבין "שמאל" בארה"בהם לא כמו בארץ אלא בעיקר עיין של השקפה כלכלית: הימין הוא הרפובליקאים, השמרנים, המאמינים שאם מורידים מסים ונותנים לאנשים שליטה על כספם והשקעותיהם זה מועיל לכלכלה ועוזר לאנשים, לעומת ה"שמאל", הדמוקרטים, הגורסים שהמדינה יודעת יותר טוב מהאנשים מה טוב בשבילם, תומכים בהעלאת מסים — לפני כמה שבועות הצביעו תושבי קליפורניה על העלאת מסים! אלה המסים שהם צריכים לשלם, אז איזה אדם נורמלי יצביע בעד העלאת מסים שהוא-עצמו צריך לשלם? נשגב הדבר מבינתי.

התחרטו על שהצביעו אובמה

 אלה כמובן הבדלים עקרוניים כלליים מאד. יש עירוניים שמרנים ויש כפריים דמוקרטים. הדרום הוא בעיקר דמוקרטי, שרידי מלחמת האזרחים שלא פגו עד היום, שבהם הדרום, שהיה בעד העבדות — עוד נקודה במסורת הדמוקרטית, למרות שהיום הם מנסים לתלות את זה ברפובליקאים, אבל אברהם לינקולן היה רפובליקאי, והוא זה ששחרר את העבדים אחרי שכל מדינות הדרום החליטו להכניס לחוקות שלהן את העבדות כסעיף מחייב. אבל בבחירות האחרונות – למעשה רק כמה שנים לאחר שאובמה נבחר בפעם הראשונה כבר התחלנו לשמוע דרומיים שהתחרטו על שבחרו בו – טרמפ קבל רוב גדול בגלל המצע שלו, שהיה הפוך לחלוטין למצע הדמוקרטי הקלאסי, שלא לדבר על המועמדת של הדמוקרטים, הילרי קלינטון, שסוחבת איתה מטען שלילי מאז שהיתה אשת המושל.

אמירה

תודה לך זאב על מאמר מעניין וחשוב מאד.

שבת שלום וכל טוב
משה פלד

 

ראה המאבק בין ישראלים ליהודים

ראה אנחנו המשוגעים של ר' נחמן מברצלב


פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

השאר תגובה