כשיוסי יונה רצה להיות תואם יוסי ביילין

סמוך לביתי בשכונת רמת שיקמה ברמת גן שוכן בית כנסת של עולי בבל. זהו בית כנסת שכונתי, שתמיד הוא מלא עד אפס מקום ולעתים אף עולה על גדותיו לחצר הסמוכה שבה עזרת נשים. יש בו פעילות חברתית ותורנית ענפה – שעורים, בר מצוות, ליווי כלות בתופים ומחולות למקווה ועוד.

איני מעולי בבל (לצערי) אבל אני נהנה לעבור ליד בית הכנסת ולעצור לרגע לשמוע מתוכו את הנעימות היפות. לעתים אני מצטרף למניין כי הנוסח והפיוטים – במיוחד אלו של החגים והימים הנוראים – אהובים עלי מאד. אני גם אוהב את התפילה הנאמרת בקול רם וברור מפי שליח הציבור, שאינו מדלג על אף מילה. על המקום שורה אווירה, שבעיני היא קסומה – קהילה המשמרת מסורת אבות מימי יוצרי התלמוד שממימיו אנו שותים. המתפללים הם תערובת של תושבים ותיקים וחדשים של האזור. פעם שכנה כאן מעברה. לאחר מכן היא הפכה לשכונת עוני עם פשיעה וסמים ודלות. הדור השני והשלישי כבר שיקם רבים מן הבתים והסתדר בחיים.

ח"כ המחנה הציוני יוסי יונה

חלק גדול מן השכונה נבנה מחדש בבתי מידות מודרניים. המתפללים הם מדגם מייצג של עם ישראל – תערובת של מקצועות חופשיים, אנשי עסקים, עורכי דין, רופאים, רוקחים, בעלי מלאכה זעירים ופועלים פשוטים. מספר הצעירים רב, לעומת בתי כנסת אשכנזיים שבאזור. הדתיות גם היא אופיינית לעם ישראל – מן המקפידים בקלה כחמורה ועד ההולכים לאחר התפילה למשחק כדורגל.

אני מרבה לדבר עם שכניי, שהם מידגם מייצג של כל העליות מארצות ערב והמזרח. רובם לא שמעו מימיהם על "הקשת הדמוקרטית המזרחית". וכשאני מזכיר להם את פעילותה הם מביעים סלידה עמוקה. הקשת הזו לא מייצגת אותם.

מה ומי ב"קשת"

אני מספר על בית הכנסת שבשכנותי כי הוא קשור לתופעה שאני מכנה אותה פתולוגית. לא במשמעות הרפואית אלא במשמעות התרבותית והחברתית – " סטייה או חריגה מן התקין" . כוונתי לפתולוגיה של " הקשת הדמוקרטית המזרחית" . הסיבה שאני שב ודן בנושא הזה הוא ראיון שפורסם ב" הארץ" עם אחד ממייסדי הקשת, פרופסור יוסי יונה, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון.

הקשת המזרחית נוסדה בשנת 1996 כתנועה חוץ פרלמנטרית של אנשי רוח ואקדמאים יוצאי ארצות ערב. הם הגדירו את מטרתה: להשפיע על סדר היום הציבורי " ולהביא לשינוי כולל של החברה הישראלית ומוסדותיה" . המטרה העיקרית שסומנה הייתה חיובית: לתקן את העוול והקיפוח שנגרם ליוצאי מדינות ערב בתחום הכלכלי והתרבותי. במהלך השנים זכתה התנועה לכמה הישגים, שהבולט בהם הוא החלטת בג"ץ בעניין הפשרת קרקעות הקיבוצים.

במרוצת השנים התפתחה הקשת לתנועה אנטי ציונית.

" בלי צביון יהודי"

פרופסור יוסי יונה [ כיום ח"כ המחנה הציוני] הלך צעד אחד נוסף. ואלה עיקרי רעיונותיו, בראיון ל" הארץ" :

· לבטל את חוק השבות

· לאפשר את זכות השיבה לרבבות פליטים פלשתינאים " על בסיס אמנת ז"נבה" .

· אוטונומיה תרבותית ל"פלסטינים הישראלים" (כלומר יוצאי  עדות המזרח)

· לאחד את הצפירה ביום הזיכרון עם יום האבל הפלסטיני על הנאכבה.

"המזרחיים הם הפלסטינים הישראליים".
· הצביון היהודי של המדינה לא יהיה אכסקלוסיבי. לא איסור תחבורה ציבורית בשבת. ביום כיפור לא תהיה כפיה על אדרחים בחסות החוק.

הראיון הזה נערך לפני כמה שנים. אך איני זוכר שיוסי יונה חזר בו מדבריו אלה ואם עשה כן אשמח לשמוע ולצטט את הדברים. אם אינו חוזר בו צריך לשאול את מנהיג מפלגת העבודה מה דעתו על העמדות של יוסי יונה.

מוצר של הציונות

להגנתה של התפיסה הפתולוגית הזו אני יכול לומר שהיא בעצם פועל יוצא של הפתולוגיה הציונית-חילונית. המהפכה הציונית קמה על בסיס של מרד במסורת היהודית בחזקת " עולם ישן עד יסוד נחריבה" . המטרה הייתה להקים חברה על בסיס של אתוס חדש, חילוני לגמרי. המהפכה הזו פעלה למחיקת השורשים היהודיים של כל עדות ישראל והטילה את כולם לתוך כור ההיתוך הארצישראלי. הממסד הציוני קיפח את יוצאי ארצות האיסלם בתחום הכלכלי. אך בתחום מחיקת השורשים היהודיים היה שיוויון גמור בין " אשכנזים" ל" ספרדים" . היידיש אף נרדפה יותר משפות הז"ארגון היהודיות של יוצאי המזרח.

המהפכה הציונית נחלה הצלחה עצומה בהקמת מדינה. היא נכשלה כישלון טוטאלי במחיקת השורשים היהודיים. הרוב המכריע של העם היושב בישראל שומר על זהותו היהודית: החרדים, יוצאי ארצות האיסלם, הדתיים לאומיים, והמסורתיים לגווניהם וגם אלה הרואים עצמם חילוניים. יש חזרה בהיקף אדיר לשורשים: חזרה בתשובה, חוגי לימוד תלמוד, לימודי יידיש ולאדינו, סיורי שורשים באירופה ובצפון אפריקה ועוד.

יש שני ציבורים קטנטנים שממשיכים להחזיק באתוס הציוני-חילוני אף שהפכו לפוסטציונים ופוסט יהודים. אלה הם שרידיו ויוצאי חלציו של השמאל הציוני, יוצאי מפ"ם וקיבוצי השומר הצעיר ולצידם יהודים מזרחיים שהתקדמו בסולם החברתי. ההסבר לאידאולוגיה שהקשת המזרחית מבטאת אותה פשוט למדי. מדובר בקבוצה של אנשים שסבלו מן העמדה הנחותה שהמדינה הציונית הקצתה לאבותיהם. השאיפה שלהם הייתה להתקדם בסולם החברתי לעבר האליטות האשכנזיות – בעיקר באקדמיה. להידמות ככל האפשר לאליטות השליטות המדכאות. ללכת לבית הכנסת כמו זה שבשכונה שלי לא נשמע טוב בעיני הקשת המזרחית. הם רוצים להיות יוסי ביילין כזה.

ראה

איך הפך השמאל הציוני הישן לשמאלנות הפוסטציונית והפוסטיהודית החדשה

הפתולוגיה של הקשת הדמוקרטית המזרחית

פורסם בקטגוריה מזרחיים, שמאלנות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

השאר תגובה