– מאת יואל רפל –

ט"ו בשבט איננו "חג" במשמעות ההלכתית, כמו יתר חגי ישראל *הוא אינו מוזכר בסידור התפילה ואפילו בתלמוד תהו לגבי מקורו *  טו בשבט מוזכר במשנה כתאריך בו מתחילה הבשלת הפירות *  רב האי גאון הסביר את המועד על בסיס אגדה ערבית לפיה זהו תאריך בו עולה מפלס מי התהום * בגולה התגבש מנהג לאכילת פירות ארץ ישראל (מיובשים) * מקובלי צפת יצרו "סדר טו בשבט" בנוסח סדר פסח* בארץ ישראל עם התחייה הציונית התגבש המנהג לטעת עצים ביום זה * סיפורו של חג שכולו יצירת העם

 

הסופר ש"י עגנון קובל על שט"ו בשבט, החג האהוב כל כך על הילדים, אינו מוזכר כלל בסידור התפילה.

וכך הוא כותב:

"ריבונו של עולם, כמה ימים, כמה שבועות, כמה פרשיות יש בתורה בין חנוכה לפורים, ובעל הסידור הלז הסמיך פורים לחנוכה. אחר במקומי היה מתרעם שהניח את חמישה-עשר בשבט שאוכלים בו פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. אני אינני מתרעם, שאני יודע שמאהבתו שאוהב בעל הסידור את התינוקות, לא הזכיר חמישה-עשר בשבט, שאין התינוקות פטורים בו מן החדר." (ש"י עגנון, סיפור נאה על סידור תפילתי, אלו ואלו, עמ' רלח)

 

אכן, לשווא נחפש את מקומו של ט"ו בשבט בסידור התפילה. נמצא בו אמנם את "ברכת האילנות", שאין מועד שחובה לאמרה. וגם ברכה זו נמצאת רק בחלק מהסידורים שעל-פי נוסח עדות המזרח. במרבית הסידורים לא נמצא אזכור ל"ראש השנה לאילנות".

הערתו הקצרה של ש"י עגנון מפנה את תשומת הלב לשני מנהגים הנהוגים בט"ו בשבט: "אוכלים בו פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל"; "אין התינוקות פטורים בו מן החדר". בכך נותן הסופר הדגול ביטוי לדיוקנו של החג כפי שעוצב ונתקיים בגולה בימים שעם ישראל היה מנותק ממולדתו.

יצחק שלו על ט"ו בשבט בירושלים

בסיפור קצר (המצוי בידי בכתב-ידו של המחבר), כותב המשורר והסופר יצחק שלו על "ט"ו בשבט של ילדות בירושלים". הימים, שנות העשרים של המאה העשרים. ימי התחייה הציונית.

וכך הוא כותב:
"סימניו הראשונים של ראש-השנה לאילנות הממשמש ובא, ניכרו כבר בסיפורים שהחל מורנו לספר על אהבת ישראל לארצו, שלא נשתכחה בארצות הגולה. כאן הוציא המורה מכיסו כמה חרובים יבשים ושאל: מכירים אתם פרי זה? וכשענינו בחיוב, הוסיף ושאל: האם מרבה אמא לקנותו בשוק ולהביאו הביתה? – 'לא', ענינו, 'איננה מביאה אותו'. 'מדוע?', 'משום שקשה הוא לאכילה'. מישהו השמיע הערה שהחרובים נועדו למאכל עיזים ולא למאכל בני אדם, ואילו מורנו נד בראשו ואמר: לא כך חשבו אבותינו בגולה. אין אתם יודעים עד מה חיבבו את החרוב, וכל זאת משום שגדל הוא בארץ ישראל. חרוב מארץ ישראל היה יקר בעיניהם וערב לחיכם יותר מכל התפוחים והדובדבנים שגדלו בניכר… והוא הדין בצימוקים, והוא הדין בדבלים ובתמרים מיובשים. ובסופו של דבר היה המורה מחלק לנו כתיתים מן החרובים וכולנו נגסנו וכרסמנו מהם בהנאה רבה ומצאנו בהם טעם מיוחד שלא מעלמא הדין…".

איך התפתח החג

התפתחותו ההיסטורית של ט"ו בשבט מגלה שלושה מעגלים, שלושה רבדים שבהם נכרכים תכני היום, שהוא בבחינת מועד זוטא. מקורו של החג – הלכתי, עיצובו – קבלי, גיבושו – לאומי.

ונתחיל במעגל ההלכתי.

במשנה, מסכת ראש השנה (א, א), נאמר:
"ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן – ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול – ראש השנה למעשר בהמה, באחד בתשרי – ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות, באחד בשבט – ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים בחמישה עשר בו."
מתוך המשנה עולה בבירור כי אין הכוונה לקבוע מועד של חג, אלא ציון דרך, תאריך, בלוח השנה החקלאית.

כוונת המשנה גם איננה שט"ו בשבט הוא יום דין לאילנות בדומה לראש-השנה, שהוא יום הדין לבני אדם. שכן במשנה הבאה נקבע כי יום הדין לפירות האילן הוא חג השבועות – מועד תחילת הבשלת הפירות.

הויכוח במשנה בין בית שמאי ובית הלל מעורר שאלה: מנין נובעת המסורת של ט"ו בשבט כראש השנה לאילן? השאלה מקבלת משמעות יתר לאור הקושיה המתעוררת בתלמוד (מסכת ראש השנה יד, ע"א) "ראש השנה לאילן מאי טעמו?"
כלומר: בימי התלמוד לא היה ידוע מה טעמו של יום מיוחד זה בלוח השנה.

תאריך שקבע את עיבור השנה

בתערוכה שהוצגה לפני שנים מספר במוזיאון ארצות המקרא בירושלים ניתנה תשובה חלקית לשאלה על פי מה נקבע המועד של החג.
בתערוכה "חגיגות חודש שבט בתקופת האבות" מודגש כי חמישה עשר בשבט היה "תאריך רב חשיבות שכן היה זה הלילה של הירח המלא… החמישה עשר בשבט היה התאריך שנפלה בו ההחלטה בדבר עיבורה של השנה".

אנימציה של מצבי הירח במהלך החודש. ויקישיתוף

הסבר המבוסס על אגדה ערבית

הסבר אחר למועד נותן התלמוד הירושלמי (ראש השנה, א' הלכה ב) האומר כי במועד זה מתחיל האילן לשתות ממי השנה החדשה. הסבר דומה נותן הבבליי (יד,ע"א) "הואיל ויצאו רוב גשמי השנה".

גם רב האי גאון (נפטר בבבל 1038) מאמץ השקפה זו הקושרת את המועד לעונת הגשמים ועליית מפלס מי התהום. הוא מתבסס על אגדה ערבית ואומר: " בזמן הזה הוא שקוראים אותו בלשון ישמעאל אלג'מרה אל ת'אניה (הגחלת השניה) ובו מחלחלין עצי אילנות ומתחילים לשתות ולחיות ואומרים (הישמעלים) ג'רי אלמא פי אלעוד, והוא קרוב לט"ו בשבט של תקופה, ובדין הוא שיהא ראש השנה לאילן."

מנדלי על פירות חמישה עשר בשבט

ניתוק העם מארצו והגעגועים למולדת הולידו את המנהג לאכול מפירות הארץ בט"ו בשבט. והואי ובגולה הקרה אין פירות טריים, באמצע החורף האירופי, נאכל פירות יבשים שמקורם בארץ-ישראל.
בסיפור "מסעות בנימין השלישי" מספר מנדלי מוכר ספרים:

 "חרוב שנטל לברכה בחמישה-עשר בשבט, זהו אצלם המשובח בפירות הארץ שאין יוצא בו. כיוון שרואים אותו  זֵכר ארץ ישראל לפניהם בא. מסתכלים ומסתכלים בו ונאנחים, עיניהם בו ואומרים: הו, ותוליכנו, אב הרחמן קוממיות – קוממיות בכל דקדוקיה וכוונותיה לארצנו… וארץ ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם… הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה עולים על הר הזיתים אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלוא חופניים מעפר הארץ! הוי, הוי! היו נאנחים ועיניהם מקור דמעה".

"תיקון" המקובלים שהפך ל"סדר טו בשבט"

הרובד הקבלי של ט"ו בשבט התפתח במאה השש-עשרה בעקבות עליית המקובלים, יוצאי ספרד ופורטוגל, לארץ-ישראל. מרכז המקובלים היה בעיר צפת שדמתה, כתיאורו של רבי יוסף קארו
ל"כרם ה' צבאות". האר"י (ר' יצחק לוריא אשכנזי) וגוריו התקינו "יום אכילת פירות" סמל להשתתפות האדם בשמחת האילנות.

"תיקון ט"ו בשבט" נבע מן הצורך להעניק לחג בארץ ישראל משמעות מחודשת, שתהא שונה מזו שנתגבשה בגולה. ה"תיקון" שהיה לימים ל"סֵדר" הכה שורשים בעדות הספרדים בארצות אגן הים-התיכון ומהן פשט לארצות אשכנז.

הספר "חמדת ימים" (שלא נודע שם מחברו) עשה פרסום רב לתיקון זה ונתן לו מתכונת הדומה ל"סדר ליל פסח". לימים הוצא הקטע על ט"ו בשבט מתוך הספר ונדפס בקונטרס מיוחד הנקרא "פרי עץ הדר". בעותק המצוי בידי ואשר הודפס בליוורנו, איטליה, בשנת 1899 נאמר בכותרת "ספר פרי עץ הדר והוא סדר ט"ו בשבט".

 

כך התנהל הסדר של המקובלים

ה"תיקון סדר" שהנהיגו המקובלים כלל לימוד משותף וקריאה במקורות בשילוב אכילת פירות ושתיית יין.

על-פי התיאור התאספו המקובלים בבית המדרש סביב שולחנות מכוסים במפות לבנות ומקושטים בצמחים ריחניים. על השולחנות הוצבו כדי יין.  יין לבן ויין אדום. הלבן המסמל את התנומה והשלכת המתחילות בט"ו באב, האדום מסמל את התעוררות הטבע, הפריחה והצמיחה.
לאחר קריאה של קטעים שונים –  תנ"ך, תורה שבע"פ וקטעי 'זוהר' שעניינם הארץ  פירותיה, יופיה, תנובתה וצמחייתה – נאמרה תפילה מיוחדת. אחר-כך שתו יין לבן. מכאן המשיכו באכילת פירות שונים כשבין לבין שותים יין שהלך והאדים מכוס לכוס עד שבכוס הרביעית היה צבעו אדום מוחלט.

שלושת העולמות של ר' חיים ויטאל

שכלול ל'תיקון' עשה ר' חיים ויטאל שבספרו 'עץ חיים' חילק את פירות הארץ לקבוצות על פי שלשה עולמות. באכילת שלושים מיני פירות העולים במדרגות העולמות השונים.
• העולם הראשון עולם העשייה  כלל עשרה פירות נקלפים.  תוכם נאכל וקליפתם מושלכת (שקדים, אגוזים, תפוזים);
• העולם השני עולם היצירה  הוא של עשרה פירות שחיצוניותם נאכלת ותוכם נזרק (שזיף, אפרסק, משמש וכו');
• העולם השלישי  הגבוה שבעולמות הוא עולם הבריאה המתאפיין בפירות שנאכלים בשלמותם (תות שדה, תאנה).

בשתית היין בארבע כוסות, החל בלבן מוחלט, וכלה באדום מוחלט, בשילוב אכילת הפירות, ניתן ביטוי למעבר עונות השנה ולעליה בעולמות השונים.

מנהגי העת החדשה

בשנים האחרונות התחדש המנהג ואף הוכנו הגדות בנות זמננו שיסודן בעבר ותוכנן עכשווי.
מפנה משמעותי בחג ותוכנו התרחש בימי התחייה הלאומית בעת שנוסף הרובד הלאומי. עולי "העלייה הראשונה" שבאו לגאול את הארץ מצאו אותה שוממה וחשופה. האתגר של "כיבוש השממה" הציב תביעה לנטיעת עצים מסוגים שונים: עצי פרי  למאכל, עצי סרק – לנוי, לצל וליערות. כך נולדה המסורת של נטיעות בט"ו בשבט.

החלו במסורת ילדי המושבה יסוד-המעלה בט"ו בשבט תרמ"ד 1884. הם נטעו מאות עצים.
אך מי שנחשב אבי הרעיון לקבוע את ט"ו בשבט כחג הנטיעות הוא הסופר וההיסטוריון זאב יעבץ במכתב ששלח לאבי המושבות הברון רוטשילד.
יעבץ היה מנהל בית ספר בזכרון-יעקב ובט"ו בשבט תרנ"ב  1892 לטעת עצים במושבה. שש עשרה שנים לאחר-מכן מיסדו הסתדרות המורים בשיתוף הקרן הקיימת לישראל מנהג זה והעניקו לו מֵמד חינוכי-לאומי.
מנהג זה היה למסורת והתקבל בהתלהבות רבה והקק"ל שוקדת על קיומו אף היום, יותר ממאה שנים לאחר היווסדה.

משמעות עדכנית ניתנה לחג עם הקמת המדינה. כנסת ישראל נפתחה בירושלים בט"ו בשבט תש"ט 1949- ודברי הנשיא הפרופ' חיים ויצמן קשרו את היום ואת המאורע "אנו תקווה ותפילה כי קבוץ הגלויות… אשר יכו פה שורש ויטו שכם עם כולנו לבנין מדינת ישראל ולהפרחת שממותיה".
החג הלאומי קיבל משמעות נוספת כשהועמד במרכז "שבוע שמירת הטבע" שנועד לתת ביטוי למאמץ שראוי כי יגבר, לשמירת טבע הארץ ושיפור איכות הסביבה. ט"ו בשבט, ראש השנה לאילן היה ליום הגנת האילן מפני האדם. בכך אנו שבים למשמעות הנכונה "כי האדם עץ השדה".

ד"ר יואל רפל, מחבר הגדת סדר ליל ט"ו בשבט, חוקר יהדות וארץ ישראל.מרכז אלי ויזל ללימודי היהדות ,אוניברסיטת בוסטון.

 

יואל רפל. צילום: זאב גלילי

תגובות

הברכה והשלום לך, זאב.

אוסיף לך.עוד מנהג שלא כללת ברשימתך. משפחתי , שמקורה בגרמניה, אך היגרה להונגריה והתמקמה בבודפסט במשך 4 דורות – סבתי, אבי ואני כבר נולדנו בווינה, אוסטריה. לנו היה מנהג , שעדיין ממשיכים אותו, והוא: יושבים כל בני הבית יחד ואוכלים חמישה-עשר פרות.- ביניהם החמישה שנשתבחה בה הארץ. אחרי אכילת כל פרי, קוראים אנו את אחד משירי "המעלות" (תהיל'  קכ' – קלד,) – חלקם בלחנים שונים. במשך השנים נסיתי לעקוב אחרי המקור למנהג זה אך ללא הצלחה.

כאן בגולת קנדה, אין זכר לנטיעת עצים. הקור מחלחל בעצמות – 10 15 מעלות מתחת לאפס !
התפילות היומיות לגשם מופנות רק עליכם. אין תפילה למען מזג האויר הקנדי !
להשתמע

יצחק רפאל דויטש

ראה גם

סלינו על כתפינו