אפרים אילין האיש שהציל את המדינה ב-48

אילין ביום הולדתו ה-95 (צילום: זאב גלילי)

אילין ביום הולדתו ה-95 (צילום: זאב גלילי)

לסיפור על מותו של אפרים אילין, שנפטר ערב יום הכיפורים תשע"א, אפשר היה לתת כותרות רבות.
• הטייקון הראשון של המדינה
• אספן האמנות שיעץ לוותיקן בנושאי אמנות
• יצרן הרכב הישראלי שייצא רבבות מכוניות לאירופה
• התעשיין שבנה את אחת התשתיות לטנק המרכבה
• האיש שהניח את היסודות לשייטת 13
• האיש שהביא לשחרור רבבות יהודי רומניה והעלאתם לארץ

והרשימה ארוכה.

"הצילה את ירושלים"

אך אם יש ארוע אחד שאילין היה רוצה שייזכר, הוא מפעלו בהבאת אוניית הנשק "נורה" לישראל, ממש ערב סיום המנדט הבריטי.

הספינה הגיעה לנמל תל-אביב ב-1 באפריל 1948. חודש וחצי לפני הכרזת המדינה. ירושלים היתה נתונה במצור והמדינה שלא קמה נאבקה על חייה. האוניה הבריחה לארץ, מתחת לאפם של הבריטים ששלטו כאן עדיין, 4500 רובים , 200 מקלעים וחמישה מיליון ו-40 אלף כדורים. הנשק נפרק מן הארגזים והועבר במהירות לחזיתות. היו בחורים שהתנפלו על הנשק המרוח בגריז ונישקו אותו. הנשק הזה היה גורם מכריע בהצלחת מבצע "נחשון" לפריצת הדרך לירושלים, המבצע הראשון בו הפעילה ה"הגנה" כוחות גדולים לתפיסת שטחים.

אפרים אילין 2006  (צילום: זאב גלילי)

אפרים אילין 2006 (צילום: זאב גלילי)

למחרת בוא הספינה שלח דוד בן-גוריון לשאול אביגור, שהיה מפקד המוסד לעליה ב' והאחראי לרכש באירופה, את המברק הבא: "הדברים באו במועדם והצילו את ירושלים. תמסור לאהוד (אבריאל) יישר כוח". עוד כתב בן גוריון לאנשי הרכש באירופה: "אם ביהודה ובעמק שונה המצב לטובה ואנו שולטים – קרי: שולטים – בהרי ירושלים, הרי זה הודות למשלוח הראשון שקיבלנו".

שאול אביגור

שאול אביגור

אילין, שהיה אז איש עסקים מצליח באירופה, רכש את האוניה, אירגן את ציוותה ואת הבאתה לנקודת איסוף הנשק, וכיסה אותה בהררי בצל, כדי להסתיר את מטענה. הוא נתבקש על ידי הרכש לסייע במשימה, אחרי שנתברר שקיימת דליפה מודיעינית מתוך המוסד, והבריטים יודעים מראש על כל אוניה היוצאת לארץ.

באותה תקופה נתבקש גם לסייע ברכישת מטוסי המסרשמיט מצ'כוסלובקיה. אילין הוציא מכיסו את כל המזומנים שהיו ברשותו, מיליון ו-170 אלף דולר, והילווה אותם לאנשי הרכש בלי שום התחייבות לקבל את הכסף חזרה. (לאשתו אמר:"מה את רוצה שנישאר עם מיליון דולר ובלי מדינה או בלי מיליון דולר ועם מדינה"). מאוחר יותר ניצל את קשריו עם יוגוסלביה כדי שזו תאפשר העברת מטוסים דרך שיטחה.

אף שחלקו של אפרים אילין בהבאת אוניית הנשק (ובעוד מבצעים חשובים) היה מכריע, הוא לא זכה להכרה רשמית על תרומתו. בספר "תולדות ההגנה" הוצג אילין כסוחר שסיפק בצלים ותפוחי אדמה ששימשו להסתרת הנשק. "לכסיקון כוח המגן ההגנה" לא מזכיר את אילין כלל בערך "נורה", וכך גם בספרים רבים אחרים. או ששמו לא הוזכר או שתרומתו הומעטה וסולפה.

תיקון עיוות היסטורי

רק בשנת 2000, כשהוא בן 88, זכה אילין להכרה רשמית בתרומתו להצלת מדינת ישראל.

שרידי צמרת ארגון ה"הגנה" התכנסו אז בבית אליהו גולומב בשדרות רוטשילד בתל-אביב, שמעו הרצאה מפי אפרים אילין, ונתנו הכרה פומבית לתרומתו של האיש לאחד המבצעים שהכריעו את גורל המדינה.
בין הבכירים שישבו בדיון היה יוסי הראל ממפקדי הפלי"ם (הפלמ"ח הימי), שהיה בין היתר מפקד ספינות המעפילים "פאן יורק" ו"פאן קרסנט". הוא סיפר כי שמע מפי שאול אביגור כי ברגע של מצוקה דרשו הצ'כים סכום עתק תמורת מטוסי ה"מסרשמיט" שמכרו לישראל. למוסד לא היה הכסף ואפרים אילין הוציא בו במקום שיק על סך מיליון ו-170 אלף דולר, כל הכסף המזומן שהיה ברשותו באותה עת, ומסר את הכסף.

במפגש נכח גם ההיסטוריון מאיר פעיל, שנתן את הגושפנקא המדעית למעמד. הוא אמר: "אף שאינני שותף להשקפותיו של אילין (אילין הגיב מיד: זה הדדי) הרי על פי המסמכים והעדויות אין ספק בתרומתו המכרעת של אילין להבאת "נורה".

מאיר פעיל הביע נכונות להעלות את הדברים על הכתב ועורך הדין מיכה כספי, שנכח במפגש, הציע תרומה לפרסום הדברים. אפרים אילין פרץ בבכי.

התחלה במכירת זבל

אפרים אילין נולד ברוסיה, הגיע ארצה כילד, גדל בראשון לציון ולמד בגמנסיה "הרצליה". מנעוריו נתפס בקסמו של זאב ז'בוטינסקי, הצטרף לארגון הצבאי הלאומי והיה פעיל במבצעי ההעפלה של שנות השלושים. הוא היה מקורב לראשי האצ"ל דאז, דוד רזיאל ואברהם שטרן, סייע להם בקשריו העסקיים וארגן למענם דירות מסתור. כשחל הפילוג, שהביא להקמת לח"י, לא יכול היה להכריע לאיזה משני הארגונים להצטרף והחליט להתגייס לצבא הבריטי. בדרך לגיוס נפצע קשה בתאונת דרכים, נשאר בארץ ופנה לעסקים.

ימי הזבל. אילין על חמור מחפש סחורה.

ימי הזבל. אילין מחפש סחורה.

אילין החל את דרכו הכלכלית במכירת זבל אורגני לחקלאים בנס ציונה. זבל אורגני זו מלה עדינה יותר לגללי פרות וגמלים. מי שיש לו חוש כלכלי כאילין יכול להפוך גם גללים לזהב. צריך היה ללמוד היטב את הנושא (ואילין הקפיד תמיד ללמוד ביסודיות את הפרטים הקטנים של עסקיו וזה אחד הסודות להצלחתו). הוא סיפר לי כי במבט אחד יכול היה לאמוד את משקל ערימת הגללים ואת לחותה וכמובן את ערכה לחקלאים. מוחו עבד כמחשב בתקופה שהחשבוניות שימשו כמחשבים.

בדרך זו צבר מספיק כסף כדי לפתוח עסק חדש. תפירת מדים לקציני הצבא הבריטי. באותה תקופה נהגו הבריטים להקצות לקציניהם סכום לרכישת מדים תפורים לפי בחירתם. אילין נעמד בפתח מחנה סרפנד (היום צריפין) הציע לקצינים היוצאים למדוד את מידותיהם ולהביא להם למחרת היום חליפת מדים מוכנה. העסק שגשג ואילין הקים מתפרה כשהוא מביא לארץ מכונות תפירה שנרכשו במצרים, בה לא היה בהם חפץ, בפרוטות. תוך זמן קצר אסף מספיק מזומנים כדי להתחרות עם יצרן ענק כ"אתא" על מכרז לתפירת מדים למשמר האזרחי.

"אתא" סרבה למכור לו חומר גלם והוא נאלץ לייבא בד חאקי זול מהודו. הבד ההודי לא התאים לתנאי המכרז וצריך היה להגדיל את עוביו ומשקלו. אילין מצא תהליך כימי ששיפר את הבד וזכה במכרז.

עם הכסף שצבר יזם את היוזמה הגדולה שהפכה אותו למיליונר בדולרים של שנת 1944. בנערותו למד אילין לימודי תעשיה בליאג' שבבלגיה. מלימודיו ידע שבאיטליה קיימת תעשיית טקסטיל ענקית. בסוף המלחמה, כשהמגף האיטלקי כבר שוחרר על ידי האמריקנים הייתה התעשייה הזו מושבתת כליל בגלל מחסור בכותנה כחומר גלם.

באותה עת הייתה מצרים יצרנית כותנה ענקית שבגלל המלחמה לא היו לה שוקי יצוא ומיליוני טונות התגלגלו בשדות כאבן שאין לה הופכין. בגלל סיבות משפטיות לא יכלה מצרים לייצא את הכותנה לאיטליה שהייתה עדיין בחזקת ארץ אויב.

אילין שכנע את שלטונות המנדט הבריטי לייבא כותנה מצרית לארץ ולייצא אותה מכאן לאיטליה. אילין היה לא רק חכם אלא גם בר מזל. האוניה הראשונה שעשתה את הנתיב העקלקל כמעט טבעה בדרך ורק בנס ניצלה. אך זו הכניסה את המיליון הראשון לחשבונו.

המציא את סחר החליפין

בהעדר מערכת בנקאית מסודרת ובשל מחסור חמור בדולרים לא יכלו התעשיינים האיטלקיים (שאילין הכיר מקרוב) לשלם תמורת הכותנה. הוא הגיע עמם להסדר שהם ישלמו לו בחוטים שהיה מוצר חיוני ומבוקש לאחר המלחמה.

באירופה ההרוסה, שלאחר מלחמת העולם השנייה, שהייתה רעבה לדולרים, הוא פיתח את השיטה של סחר חליפין. קפה קולומביאני תמורת ציוד אופטי ממזרח גרמניה, שהוחלף במטילי ברזל שהומרו לג'יפים שיובאו לארץ. במהלך פעילותו הכלכלית גילה משיכה עזה ליצירות אמנות, רכש אוספים גדולים של אמנים בלתי ידועים, שהוא זיהה את הפוטנציאל שבהם והם הפכו לאוצרות. הוא העמיד את מומחיותו לרשות קבוצת בנקים, שהקימה ביוזמתו קרן נאמנות להשקעה ביצירות אמנות שהערך של יצירותיה במושגים של היום מגיע למיליארד וחצי דולר. את מומחיותו באמנות העמיד גם לרשות הוותיקן כיועץ לאוצרות האמנות של הכס הקדוש. שיטות סחר החליפין שפיתח הפכו נושא מחקר ולימוד בחוגים לכלכלה באוניברסיטאות אמריקניות אליהן הוזמן אילין להרצות.

שייטת 13 ותעשיית מכוניות

לאחר הקמת המדינה הצליח להשיג למען חיל הים ספינות נפץ (שנקראו ספינות יוחאי, על שם מפקד חיל הים דאז). ספינות אלה היו הבסיס לשייטת 13 שהוקמה אז. אחת הספינות טיבעה את ספינת הדגל המצרית "אל פארוק" מול חופי עזה. חיל הים שמר אמונים לאילין כל השנים, הזמין אותו לבסיסיו וקיים ערבי חוויה עם המדריך האיטלקי, קפריוטי שמו, שבא לארץ כדי להדריך את לוחמי חיל הים.

דגם של ספינת יוחאי

דגם של ספינת יוחאי

אילין רואה את גולת הכותרת של פעולותיו בהצלחתו לשכנע את שלטונות רומניה לאפשר עליית 150 אלף יהודים. הוא השיג זאת תמורת אספקת ציוד לקידוחי נפט, שהם לא יכלו להשיג בגלל אמברגו אמריקני.

אילין היה גם חלוץ תעשיית הרכב בארץ. הוא הקים ב-1951 את מפעל "קייזר אילין" בחיפה שהשתרע על שטח של 16 אלף מטרים מרובעים והועסקו בו כ-4000 פועלים. ב-18 שנות קיומו ייצר כמאה אלף מכוניות, שמתוכם יוצאו כ-60 אלף. מפעל "קייזר אילין" הרכיב מכוניות אמריקניות, צרפתיות ויפניות. משך שנות קיום המפעל בחיפה הוא סיפק את כל צריכת הארץ בכלי רכב.

מאוחר יותר הקים באשקלון מפעל לייצור גלגלי שיניים ששימשו להשבחת טנקי "צנטוריון" של צה"ל ולצורך ייצור ה"מרכבה". מפעל זה קיים עדיין ומשמש עד היום את ה"מרכבה".

טקס השקת המכונית הראשונה של מפעלי "קייזר אילין". אילין העניק לבן גוריון מכונית תמורת לירה אחת ופולה הציעה עוד לירה כדי לקבל שתי מכוניות.

טקס השקת המכונית הראשונה של מפעלי "קייזר אילין". אילין העניק לבן גוריון מכונית תמורת לירה אחת ופולה הציעה עוד לירה כדי לקבל שתי מכוניות.

גזר דין מוות

לפרשת ההכחשה של תרומת אילין להבאת "נורה" קדמה פרשיה אחרת קשה יותר. פרשה של עלילה שהעלילו עליו והביאה להוצאת גזר דין מוות נגדו על ידי המחתרת, עד שצדקתו יצאה לאור.

העלילה קשורה לפגישה שארגן אילין בין מפקד האצ"ל, דוד רזיאל, לבין מייסד חברת החשמל, פנחס רוטנברג. אילין יצא עם רזיאל במטוס מתל-אביב לחיפה. בדרך נחת המטוס בלוד, רזיאל נעצר ואילין הצליח להימלט. היו שהביעו חשד שאילין הוא שהסגיר את רזיאל לבריטים. החשד היה מופרך מיסודו שכן אילו רצה לבגוד יכול היה אילין לגלות לבריטים את מקומות המסתור של רזיאל שאילין השיג למענו. אך ההיגיון לא מילא כאן תפקיד. על אילין הוצא גזר דין מוות.

חקירה שנערכה באותה תקופה הזימה את העלילה. אך בכך לא נסתיים העניין. אחת לכמה שנים הופיע פרסום שהחשיד את אילין. בשנות החמישים פנה אילין למנחם בגין וביקש להקים ועדת חקירה. מונתה ועדה בראשות ד"ר יוחנן בדר ובהשתתפות עורכי הדין אליהו לנקין ואליהו מרידור. בעקבות החקירה זומנה פגישה בביתו של יעקב מרידור בה השתתפו מנחם בגין, מפקדים בכירים באצ"ל ועיתונאים. בגין ומרידור הכריזו באותו מעמד כי הגיעו למסקנה ברורה כי "בהאשמות נגד אילין אין שום יסוד ושהוא ראוי לאמון כולנו כחבר טוב ונאמן".

הטיהור הזה לא מנע עוד ועוד פרסומים שהחשידו את אילין באותה עלילה ודבר זה הביא אותו לכתוב את ספרו ("על החתום" הוצאת מעריב 1985". אך גם פרסום הספר לא הפסיק את גל הפרסומים המשמיצים. האחרון שבהם, ככל הידוע לי, היה במוסף הארץ ב-28.5.04.

בתגובה לפרסום זה קיבל אילין מכתב מיעקב בנאי, שהיה קצין המבצעים של הלח"י. בנאי (שכינויו המחתרתי "מזל") כתב במכתבו בין היתר: "בתוקף תפקידי לא היה אף מבצע של הלח"י שלא הייתי שותף בתכנונו או בביצועו… אני קובע כי פרסום מסוג זה הוא עיוות האמת ההיסטורית וגרימת עוול למר אילין?".

מכתב הזיכוי של יעקב בנאי קצין המבצעים של לח"י

מכתב הזיכוי של יעקב בנאי קצין המבצעים של לח"י

איש ההדר הז'בוטינסקאי

הכרתי את אילין בשנת 1982 כשפנה אלי בבקשה שאסייע לו לכתוב את ספרו. העבודה הייתה קשה וארכה למעלה משנתיים. היא כללה תחקור עשרות אנשים, בדיקת ארכיונים והקלטת דבריו של אילין, שהיה בעל זיכרון פנומנאלי עד יומו האחרון.

לאחר כתיבת הספר הפכנו, אני ורעייתי, לידידי משפחה. אף שביקש ממני מדי פעם לבצע עבודות נוספות, הקפדתי לשמור על המעמד של ידידים ולא לחזור ליחסי עובד ומעביד.

בתקופה הארוכה של היכרותנו, אני ורעייתי למדנו להכיר מקרוב את אילין, את רעייתו המקסימה צפירה ואת ילדיו ארנון ורמי וכן את הנכדים והנינים.

מן הנאמר כאן ברור שאינני אובייקטיבי לגמרי בכתיבתי על האיש. אהבתי אותו והוקסמתי מאישיותו. כל ביקור אצלו היה חוויה מרחיבת אופקים. כל שיחה עמו הקיפה את הגלובוס מטוקיו ועד ניו יורק. הוא הכיר אישית את גדולי האישים של התקופה בארץ ובעולם.

הוא היה איש עסקים, קפיטליסט מן הדור הישן, אך היה סוציאליסט בנשמתו, ברוח ההדר הז' בוטינסקאי שקבע את חמשת המם"ים (מזון, מלבוש, מרפא, מעון, מורה) שכל ממשלה חייבת לאזרחיה הוא נהג כבוד בפועליו. הוא נתן להם תנאי עבודה ושכר שהיו ברמה גבוהה יותר מכל מה שהיה מקובל במשק. תנאים אלו כללו סביבה אסתטית נקיה, מזון ברמה של שיפים והתחשבות בצרכיו של כל פועל.

ההדר שלו התבטא באורח חייו. הוא עסק באמנות וכל מה שנגע בו, כולל אמנות, הפך לזהב. אך הוא לא קנה יצירות כדי לסחור בהן. בכל אחת מדירותיו – במילאנו, בפריז, בלונדון, בחיפה ובתל-אביב – היה מוקף ביצירות שרכש. יכולת לשבת אצלו ליד שולחן אוכל שעוצב על ידי מנשה קדישמן, לאכול בסכו"ם דמויי כינורות שעוצבו על ידי ארמן, לישון על מיטה שתוכננה על ידי מקס ארנסט (ורק מיליונרים כרוקפלר יכלו להרשות לעצמם לרוכשה). על הקיר ממול יכולת לראות איזה רישום של פיקסו מימיו הראשונים. על קיר אחר יצירה של ארדון, יצירות של סלבדור דאלי, פסלים של ג'קומטי וציורים של דה קונינג (אמן שאילין גילה)
ועוד יצירות מכל התקופות.
אילין לא רק רכש אמנות אלא גם היה הרוח החיה ביוזמה של אמנות שימושית שנועדה להפוך חפצים של יום יום ליצירות אמנות. תערוכה בנושא זה המבוססת על אוספיו ויוזמותיו התקיימה במוזיאון תל אביב בשנת 2008 ("אמנות בבית והבית באמנות") שאילין תרם לה את עיקר המוצגים.

סכום על שולחנו של אילין מעוצבים על ידי ארמן. 

תקצר היריעה מלפרט את כל מפעליו בתחום זה – החל בחלונות ארדון שיזם בבית הספרים הלאומי וכלה בסדרת ציורי ארדון על המחקר במכון ויצמן. אילין גם הרבה לתרום מזמנו, מכספו ומיצירותיו. לאוניבריסטת באר שבע תרם אוסף בשווי כמה מיליונים. הוא יזם הקמת תזמורת אמנים של עולים מברית המועצות שחלק מהם הפכו לאמנים בינלאומיים. הם באו לכאן לנגן יצירות ביום ההולדת ה-95 שלו.
אילין התברך לא רק בשיבה טובה אלא גם בצלילות מוחלטת עד יומו האחרון. ערב יום הכיפורים התקשרה אליו רעייתי לשאול לשלומו. הוא היה אחרי דיאליזה ואמר כי מיד אחרי החגים הוא רוצה לראות אותנו.
זה כבר לא יקרה.

ראה

אנו זקוקים לאובמה משלנו

9 תגובות בנושא “אפרים אילין האיש שהציל את המדינה ב-48

  1. פינגבאק: "אנחנו זקוקים לאובמה משלנו"

    1. קלמן גולדנר

      לדאבוני אנשים כמו אפרים אילין לא מקבלים את המקום הראוי בהיסטוריה של א הקמת המדינה ב בתרומתו לפיתוח המדינה עקב נטיותב הפוליטיות ערב הקמת המדינה.
      ועל זה אני אישית מתביש !
      יהי זכרו ברוך !!!

    2. אמנון

      אדם גדול.
      כנער זכור לי שכאדם עשיר במושגים של אז (טייקון) ליוו אותו שנים רבות רק שמועות מפוברקות והשמצות.
      אדם צריך למות בכדי שיעריכו אותו ?

  2. שאול מנחמי

    אדם כמו אילין חייבים ללמד בהסטוריה של הקמת מדינת-ישראל , כמו כן להבליט פועלו בכל פרק מהקמת המדינה ……..אדם גדול וצנוע , מצליחן שירדו לחייו ( כשם נעשה לכל מצליחן בארץ – וחבל שכך ) …..

  3. בתיה

    כילדה זכור לי בכרמל את השיטוטים שלנו סביב ביתו הענק של אילין. היה ענק ברעיונות בביצועם.
    בוודאות גם היום יש לנו אנשים נהדרים. כל דור וענקיו.

  4. shlonsky100 יונתן שלונסקי

    זאב, הנה עוד עובדות המלמדות על התעלמות וסילוף: משה הייסינסקי – חבר קרוב של משפחת שלונסקי, אשר האמא ראתה בו בן ככל הבנים, הגיע לארץ בשנות ה- 30 של המאה ה- 20, התייאש מהנעשה כאן, נסע לפריז ללמוד כימיה, עבד גם עם הזוג קירי , התחבר אליהם והיה לכימאי מן המעלה הגבוהה. הגנרל דה גול שם עליו עין – ומינה אותו חבר הוועדה הצרפתית לאנרגיה אטומית ואחד מראשיה. האיש הזה עזר מאד לישראל – בידיעה של בן גוריון – בבניית תעשיית הגרעין הישראלית [ויותר לא ארחיב]. בבואו לביקור בארץ אצל אברהם דודי והסבתא הוא סיפר, כי בן גוריון נתן הוראה להתעלם ממנו ומנתינתו, לא לקיים איתו כל קשר [הטענה הייתה כי הוא היה בעברו קומוניסט …]. הוא ביקש בסך הכל, כמדען גרעין, שיתנו לו להרצות לפני חוקרים במכון ויצמן, אשר איליו הוזמן, אך בן גוריון ואנשיו מנעו ממנו את ההרצאה.

    1. זאב גלילי

      היי יונתן. הפרשה שהעלית מזכירה לי פרשה של החלטה לדחות בקשה של פולארד להכיר בו כאדיר ציון. וכך נכתב אז [2005]
      הבקשה להכיר ביהודה הלוי כאסיר ציון
      כנימוקים לבקשתם הביאו העותרים את השיר הבא, פרי עטו של המשורר:
      "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך,
      דורשי שלומך והם יתר עדרייך
      מים ומזרח ומצפון ותימן, שלום –
      רחוק וקרוב שאי מכל עברייך,
      ושלום אסיר תאווה
      נותן דמעיו כטל – חרמון
      ונכסף לרדתם על הררייך
      לבכות ענותך אני תנים
      ועת אחלום שיבת שבותך,
      אני כינור לשירייך".

      הוועדה החליטה כי אין להיעתר לבקשה, הואיל ולפי החוק על המועמד להיות תושב ישראל ואזרח ישראלי מכוח חוק השבות. אין בשיר זה כדי להוכיח נתונים אלו. יתר על כן, קובעת הוועדה: "מנין לנו שעם שחרורו הוא ירצה לבוא ולהתיישב במדינת ישראל". .

      הוועדה הסתמכה בהחלטתה על תקדים פולארד.

להגיב על shlonsky100 יונתן שלונסקי לבטל