ענת קם, חיילת צעירה, ספק שמאלנית, ספק הזויה, ספק סהרורית, ספק עיתונאית בפוטנציה העתיקה ערב שחרורה מצה"ל אלפי מסמכים סודיים שעברו תחת ידיה.

מעשה זה הוא עברה על החוק שהעונש המרבי עליו הוא 20 שנות מאסר. היא הוסיפה חטא על פשע ומסרה את המסמכים לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו. בכך הפך בלאו לשותף לפשע ולעונש המגיע לו על פי חוק.

אך מה שנחשב לעברה לסתם אזרח וחייל זכה להכשר מיידי של כל התקשורת. כולם יחד, כמו בתזמורת תחת שרביטו של מנצח אחד הפכו את המעשה הזה ל"חופש המידע" ואת החיילת העבריינית ל"מקור", שמצווה מדאורייתא לשמור על אלמוניותו.

העיתונאי היחיד כמעט שחרג מן הזרם והשמיע קול דיסונאנסי אמיתי וצורם היה כמו בעבר קלמן ליבסינד. מאמרו שפורסם במעריב מובא בזה באדיבותו.

                                            – מאת קלמן ליבסקינד –

עטויי ארשת חשיבות הם יסבירו לכם שענת קם חשפה מידע שחשוב לדמוקרטיה הישראלית. חרושי קמטי רצינות הם ינאמו על אור השמש המחטא, על כך שהבעיה היא בכלל בצנזורה ובצו איסור הפרסום שהוטל ועל זה שראש השב"כ הוא אויב חופש העיתונות.

זוהי שעתם הגדולה של הספינרים בגרוש.

אל תתנו להם לבלבל אתכם. לפרשה הזו אין שום קשר ל"חופש עיתונות". מדובר כאן, מחד, בסיפור פשוט אבל חמור על חיילת שגנבה ממניעים אידיאולוגיים אלפי מסמכים, בהם סודיים ומסווגים ביותר והעבירה אותם החוצה. ומאידך, על עיתונאי ועיתון שהחליטו שמותר להם מה שאסור לרמטכ"ל ולשר הביטחון: להחזיק אצלם בבית, במחשב או איפה שלא יהיה, מאות מסמכים צבאיים סודיים. הא ותו לא.

 שני עבריינים

חשוב לעשות סדר בדברים. לו ענת קם היתה גונבת רק את המסמכים ששימשו את התחקיר של אורי בלאו ושמהם עלה שצה"ל מיירט מבוקשים באופן המנוגד לפסיקת בג"צ, היינו נמצאים בסרט אחר. קם אמנם הייתה צריכה גם אז לשלם את המחיר על מעשיה, אבל עדיין יכולנו להסתכל עליה כמעט כאלטרואיסטית. כמי שפעלה כדי לתקן את קלקולי השלטון. גם בלאו, לו היה מסתפק בפרסום אותה כתבה, היה עושה את עבודתו העיתונאית על הצד הטוב ביותר. אבל איך אפשר להגן על מי שהחליטה לרוקן את המחשב של האלוף יאיר נווה, ולפזר אותו בחוץ, על כל תכולתו? ולמה אנחנו צריכים לגונן על עיתונאי שמתעקש להחזיק אצלו מסמכים בסיווג גבוה ביותר על הערכות כוחות צה"ל, סדרי כוחות ותכניות אופרטיביות, שחשיפתם עלולה לסכן את בטחון המדינה וחייליה? קם ובלאו, לפיכך, הם שני עבריינים וכך צריך להתייחס אליהם.

אילו הייתה נהגת משאית

גם ההצטרפות של חלקים בעיתונות הישראלית לעמיתיהם שוחרי רעתה של ישראל בעולם, תוך הבלטת עיסוקה הנוכחי של קם כ"עיתונאית", הוא קישקוש עלוב. ענת קם היא כתבת רכילות באתר אינטרנט. היא לא בוב וודוורד וגם לא קארל ברנסטיין. את עבירות הריגול החמור המיוחסות לה היא עברה כשהייתה חיילת ולכן זו פרשה צבאית-ביטחונית וכך צריך להתייחס אליה. לו הייתה עוסקת אחרי שחרורה מצה"ל בתחום התובלה, האם מישהו היה מדווח ש"נהגת משאית מואשמת בריגול"? ברור שלא. כל הניסיון לשרבב לכאן את עבודתה היום, ככתבת רכילות לא מאד חשובה, נועדה להוסיף לפרשה הזו נופך של רדיפת חופש העיתונות.

כל המרגלים מערוגת השמאל

והפטריוטיות העיתונאית הזו היא מפלטם האחרון של הנבלים.
ועוד הערה קטנה: כלי התקשורת מרבים, אחרי כל עשב שוטה שמתגלה בהתנחלות כזו או אחרת או ביציעי אצטדיון טדי, לעשות הכללות ולהושיב על ספסל הנאשמים את מנהיגי הימין. אולי הגיע הזמן לפנות אל ראשי השמאל הישראלי, מעמוס עוז דרך הקרן החדשה לישראל ועד למרצ, ולשאול אותם פעם אחת בלי הנחות: איך זה שכל המרגלים, הבוגדים ומי שמוכנים לפגוע בביטחון המדינה, צומחים דווקא בערוגות שלכם?

מיהו קלמן ליבסקינד

קלמן ליבסקינד נולד לפני 39 שנים במושב שיתופי ניר גלים של הפועל המזרחי. למד בקבוצת יבנה ובישיבת אור עציון. בצה"ל שרת במודיעין. לאחר שחרורו עבד כמה שנים כחוקר פרטי. הצטרף לעיתון "מקור ראשון" עם היווסדו בשנת 1997 ובלט עד מהרה כתחקירן מעולה, שהעשיר את העיתון הצעיר בסקופים למכביר. לאחר 5 שנות עבודה ב"מקור ראשון" צדה עינו של עורך מעריב, אמנון דנקנר, את איכותו של ליבסקינד והציע לו לעבור ל"מעריב".

מאז הצטרף ל"מעריב" עשה חייל בשורה של תחקירים חשובים ופרסום סקופים. בכתיבתו הפובליציסטית הוא בולט בעמדתו המנוגדת לזרם השמאלני השוטף את התקשורת.

ראה מאמר קודם של קלמן ליבסקינד

 

 

 

 

  המאמר הבא בנושא: האם ישראל היא דמוקרטיה, בג"צוקרטיה או מדיהקרטיה

סיקור מלא של תגובת התקשורת על הפרשה ראה "העין השביעית" 
http://www.the7eye.org.il/SpecialReview/Pages/070410_The_affair_we_are_not_allowed_to_write_about.aspx