לאן מוביל אביגדור ליברמן

אביגדור ליברמן (צילום: ויקישיתוף)

אביגדור ליברמן (צילום: ויקישיתוף)

אקדים ואומר כי אביגדור ליברמן איננו כוס התה שלי.  עניין של טעם וסיגנון. אני מסכים עם חלק מדעותיו וחולק על  רבים מפתרונותיו. איני יכול לשכוח כי למרות דבריו המתלהמים הוא מוכן לא רק לוותר על ערביי ישראל בוואדי ערה אלא גם על השטח עצמו וכמובן על השטח שמעבר לו. ומה  שנכון לגבי ואדי ערה נכון שבעתיים לגבי ירושלים. במילים אחרות: ליברמן מוכן לשפוך יחד עם התינוק הערבי גם את המים וגם את האמבטיה ולחזור לחיק החמים של גבולות 67.

איני יכול לשכוח גם שליברמן, השר לענייני אסטרטגיה, היווה סכנה אסטרטגית בכך שהציל את ממשלת אולמרט אחרי המפלה במלחמת לבנון ובעקיפין גרם לכך שאולמרט ראש ממשלה עד היום. הוא גם האיש שישב בממשלת שרון, משך כל תקופת ההתארגנות לחורבן גוש קטיף. ואשר לקופת השרצים שהוא נושא על גבו נחכה לתוצאות החקירה המשפטית והמשפט, אם יהיה.

אך המקום שהוא תופס בשיח הציבורי, וההשגים  הצפויים לו בקלפי מחייבים לבחון את עמדותיו, בעיקר ביחס לפלסטינים הקרויים ערביי ישראל.

היתה לי אומנת ערביה

ייתכן שאני פסול לעדות. בילדותי (בצפת)  היו הורי טרודים בעבודה קשה לפרנסת המשפחה ואת עיקר עול הטיפול בילדים  נשאה סבתי. סבתא נפטרה כשהייתי בן ארבע והוריי שכרו אומנת ערביה, חאדג'ה שמה, כדי שתטפל בי. הם בחרו בה בין היתר כי דיברה יידיש שוטפת. היא היתה באה לביתנו ועושה את עבודות הבית.  לעתים קרובות היתה לוקחת אותי לביתה שברובע הערבי של צפת.

יש לי הרבה זיכרונות מאותה תקופה. זיכרונות נעימים של ריחות וטעמים: שמן זית וזעתר, פיתות טריות הנאפות בטאבון, טעמה החמצמץ של גבינת לאבנה, קרירותו של משקה תמרהינדי עשוי מתמרים, מתיקותן של תאנים בשלות, חמצמיצותם של ענבים שאשכולותיהם תלויים על הגפנים המשתרגים מעל לסוכה שבחצר. וכמובן הניחוח החריף חריף של קפה מתובל בהל ומבעבע כל העת על כירת גחלים.

כילד למדוני הוריי שאי אפשר לבטוח בערבים וכי הם רצחו בנו שוב ושוב. אך לא חשתי מאומה מן האיום הזה בביתה של חאדג'ה. להפך: היתה שם חמימות נעימה של משפחה בוטחת בעצמה, שיגרת חיים חסרת דאגה.

כבוד, הערכה, רחמים

אני מאד אמביוואלנטי ביחסיי אל "ערביי ארץ ישראל" – אם להשתמש בלשונו של בגין – או אל הפלסטינים, כפי שהם מכנים עצמם. ההיגיון אומר לי כי הם האויב, וכמאמר המשורר אורי צבי גרינברג, "הדם הוא יכריע מי השליט היחיד פה". אך בהרגשתי אני מתייחס אל הערבים בהרבה כבוד, הערכה, אפילו קינאה. קינאה על תכונותיהם הראויות לקינאה: הנאמנות המשפחתית, הצמידות לאדמה, הכנסת האורחים. לעתים אני חש  רחמים כלפי הערבים, על האסון שהמיטו על עצמם במלחמת הדמים שהם מנהלים נגדנו, מאז  החלה שיבת ציון המודרנית.

אגדת הנישול מהאדמות

שובו של עם ישראל לארץ ישראל הביא רק ברכה לארץ ומן הברכה הזו נהנו ערביי ארץ ישראל והם נהנים מן הברכה הזו עד היום הזה. אך שנאת הזרים המושרשת בהם והמנהיגות המתועבת שלהם הפכו את שיבת ציון לסכסוך דמים שאין לו סוף.

"עובדת היסוד ביחס להתיישבות היהודית בארץ ישראל" – כותב ארתור קסטלר בספרו "הבטחה והגשמה" – "היא, שביצועה לא נעשה בכוח ולא באיום של כוח. בניגוד לסברה המקובלת (היא נעשתה) בהסכמתה החרישית הפעילה של האוכלוסייה הערבית. אף ערבי אחד לא הוכרח מעולם למכור את אדמתו…"

עובדה היא, מציין קסטלר, כי במקביל לגידול שטח הפרדסים היהודיים (שהיו המקור העיקרי ליצוא הארצישראלי)  מ-10,000 דונם ב-1922 ל-155 אלף דונם ב-1937, גדל שטח הפרדסים הערביים באותו שעור לערך – מ-22 אלף דונם ל-144 אלף דונם. התוצרת החקלאית הערבית גדלה  כמעט פי שניים משנת 1922 ל-1938  תודות לחידושים שהנהיגו היהודים.

הכפלת האוכלוסייה

מאות שנים לפני ההתנחלות הציונית היתה  האוכלוסייה הערבית סטטית בשל תמותה גבוהה של תינוקות ופיגור כלכלי ותברואתי.  העלייה הציונית העלתה את רמת התברואה הערבית. משנת 1922 עד 1942 הוכפלה האוכלוסייה הערבית מ-600 אלף למיליון ו-200 אלף נפש. תמותת התינוקות באוכלוסייה הערבית בין השנים 1921 ו-1939 פחתה ב-27 אחוזים.  ואילו בעבר הירדן ובמצריים היא נשארה כמעט ללא שינוי. אוכלוסיית מצרים גדלה באותה תקופה ב-25 אחוזים בלבד. על הקשר בין המערכת הרפואית שהביאו היהודים לבין רמת התמותה של התינוקות ניתן ללמוד מן ההבדלים בין האזורים בהם חיו יהודים לבין אזורים בהם לא דרכה רגל יהודית. בשנים 1937 ו-1939 היתה תמותת תינוקות בבית לחם  וברמאללה בשעור של 171 עד 176 ילדים לכל אלף ילדים חיים. ביפו בה היוו היהודים (יחד עם תל-אביב) 71.9 אחוז מכלל האוכלוסייה  ירדה תמותת התינוקות הערביים ל-81.4 לכל אלף.

מאלקולם מקדונלד, שר המושבות בממשלת צ'מברליין,  שאין לחשוד בו באהדה יתרה ליהודים  הצהיר כי "אילו לא עלה אף יהודי אחד לארץ ישראל אחרי 1918, סבורני שהאוכלוסייה הערבית בארץ ישראל היתה מונה קרוב ל-600 אלף נפש… בזכות השרותים הרפואיים החדישים שהיהודים מביאים לארץ ישראל… ניתן להם לילדי ערב … להיוולד ולהתפתח יפה אלמלא כן לא היו נושמים את אוויר העולם".

תרומה חשובה לא פחות, ואולי יותר, לגידול האוכלוסיה הערבית היה הגידול בהגירת ערבים מן המדינות השכנות שנמשכו למקורות הפרנסה  החדשים שהביאו עמם היהודים. הבריטים עודדו מאד הגירה זו. (ועל כך יש מחקר מרתק בספרה של ג'ואן פיטרס "מאז ומקדם").

ועדת המעקב של ערביי ישראל ניסחה חוקה המדברת על כך שהם הילידים "המארחים" אותנו המהגרים. אך אם נגרד את עברו של כל פלסטיני בשטחי ארץ ישראל לא נמצא  אצל רובם שורשים בארץ יותר משלושה ארבעה דורות  (ואני אישית יכול לומר ששורשיי עמוקים יותר  – 7 דורות ).

עליה ברמת החיים

העלייה היהודית הביאה גם לעליה דרסטית ברמת החיים של הערבים. פועל ערבי מקצועי השתכר בארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים מ-5 עד 12 שילינג ליום . בעיראק שילמו באותה תקופה שילינג ליום ובסוריה שילינג עד 2.5 שילינג.

האם רוב הטובה שהשפענו על הערבים שינו את עמדתם כלפי היהודים?

בכלל לא.

הנעבעך של הנכבה

לפלסטינים היה יכול להיות טוב אילו השלימו אתנו וקיבלו אותנו והבינו כי שיבת ציון איננה תנועה קולוניאליסטית שתחלוף מן העולם. אך לפלסטינים היה מזל רע של מנהיגות מתועבת. מנהיגם הבולט בתקופה שקדמה למדינה היה המופתי, חאג' אמין אל חוסייני, שגייס מוסלמים למען  היטלר והיה שותף להשמדה..

במקום זאת התקנאו בשואה שלנו והמציאו מיני-שואה משל עצמם – ה"נכבה". זו לא היתה שואה אבל אסון לא קטן. מאות כפרים שלהם נמחקו מעל האדמה, מאות אלפים עזבו מרצון בגלל מנהיגיהם המושחתים וחלקם בכוח. הנכבה איננה שואה אלא אסון שהפלסטינים המיטו על עצמם. האסון הזה אינו גדול מאסונם של מיליוני טורקים, יוונים, הודים, פקיסטנים ובני עמים אחרים שבעקבות מלחמות שהתחוללו במאה העשרים עקרו ממקומם. רק "בעיית הפליטים" הערביים הפכה להיות מורסה הממוקמת על ישבנו של העולם ומבקשת פתרון. אסונם של הפלסטינים איננו הגרוש והבריחה. אסונם נגרם על ידי אחיהם שהנציחו את בעייתם.

מצבם הטוב אצלנו

מצבם של הפלסטינים בעלי אזרחות ישראלית טוב יותר ממצב כל אחיהם בכל מדינות ערב, כולל המדינה הפלסטינית אם תקום. ודי לראות איך נראית מדינה פלסטינית בעזה.

הפלסטינים תושבי ישראל נהנים מחרות פוליטית שאין דוגמתה באף לא מדינה ערבית אחת. ותוכיח החלטת בג"ץ לאשר את השתתפות כל הרשימות הערביות לכנסת, אף שחלק מהן מצהירות בגלוי הצהרות בנוסח החמאס ואחד ממנהיגיהן, עזמי בשארה, נמלט מן הארץ  כשממתין לו כאן משפט על בגידה.

הם נהנים מרמת חיים גבוהה פי כמה מרמת החיים של הירדנים והסורים והמצרים. הם משכילים יותר, בריאים יותר, שבעים יותר.
העדפה בתחום התקציבי

בתחום התקציבי נהנים ערביי ישראל מהקצבות יחסיות גבוהות יותר מאלו של אזרחי ישראל היהודיים.

אורי בורובסקי, שהיה יועצו של אריאל שרון למיגזר הערבי, עשה השוואה בין ההקצבות למגזר היהודי והערבי, ואלה הממצאים שמסר לי:

במענקי איזון קיבלה האוכלוסיה הערבית בתקופתו   116 אחוז יותר מאשר חלקם היחסי באוכלוסיה; בתקציבי פיתוח – 119 אחוזים; השלמת פיתוח שכונות ותיקות – 509 אחוזים;  השתתפות בהקמת מוסדות ציבור – 521 אחוזים;  במפעלי ביוב – 316 אחוזים;  תחבורה עירונית – 63 אחוזים; כיתות חדשות 115 אחוזים.

בורובסקי מזים גם את האגדה בדבר אפליית ישובים ערביים בתחום הקרקעות. מסתבר שבישובים יהודיים  הרזרבה הקרקעית לנפש היא  131.42 מטרים מרובעים בעוד בישובים הערביים כלל  הרזרבה הקרקעית לנפש מגיעה ל-414 מטרים מרובעים.

ראה "הפצצה המתקתקת של ערביי ישראל" http://www.zeevgalili.com/?p=385

לא משלמים מיסים

אם אלה הנתונים, מדוע נראים הישובים הערביים מוזנחים ועלובים כלכך ?

התשובה פשוטה.  גביית מיסי ארנונה בישובים ערביים  היא בשעור של 15 עד 25 אחוזים בלבד.  בעד צריכת מים גובים רק 40 עד 50 אחוז . רוב הרשויות המקומיות מנוהלות על ידי חמולות הבוחרות עובדים לפי קירבה משפחתית. אין בהן מודעות לתיכנון סביבתי, אין ביקורת, אין חוקי עזר עירוניים  ולא כופים את החוקים הקיימים. התוצאה: גרעונות כבדים,  שרותים לקויים ועזובה.

ועוד לא דיברנו על היחס בין סכומי הביטוח הלאומי שהם מקבלים לעומת המיסים שהם משלמים.

אבל הגורם המרכזי למצבם של הפלסטינים אזרחי ישראל הוא הילודה הגבוההה. ד"ר יצחק רביד, מומחה לטילים שחקר את הבעיה הדמוגרפית טוען כי זו מסוכנת לישראל יותר מבעיית הטילים. הריבוי הטבעי של המוסלמים הוא הגבוה בעולם. אך בעוד שבמצרים ובאיראן נוקטים פעולות לצימצום הילודה אצלנו מעודדים אותה ומנציחים את הפערים. לפי חישובים בינלאומיים יש להשקיע בכל ילד כדי שיגיע לדרגה של עובד ייצור במדינה מתקדמת כרבע מילין דולר. במדינות מפותחות מתחלקת ההשקעה  מחצה על מחצה בין ההורים למדינה. אך כשיש  במשפחה תריסר ילדים ויותר לעולם לא יוכלו להשקיע את הסכום הדרוש וכך מנציחים את הפערים וגם את רגשות הקיפוח.

עד כמה אין לרגשות אלה הצדקה מביא ד"ר רביד ממצא מדהים: הציבור היהודי מממן במיסיו כל  ילד מוסלמי שנולד בסכום של 3000 דולר לשנה.
ראה "מדוע קורסות כל המערכות"
http://www.zeevgalili.com/?p=319

השתתפות בטרור

השתתפות ערביי ישראל בטרור גברה מאד מאז אוסלו, ובמיוחד בפיגועי התאבדות.

בין הפיגועים שערבים ישראלים היו מעורבים בהם:

•    פיגוע ההתאבדות  באוטובוס בצומת מירון.
•    הפיגוע בדולפינריום,
•    מחבל ערבי ישראלי מתאבד, תושב אבו סנאן, ביצע את הפיגוע בתחנת הרכבת בנהרייה.
•     מחבלת מתאבדת שהתפוצצה במחסום מכבים הוסעה על ידי  שני ערבים תושבי לוד.
•    מחבל מתפוצץ בצומת אום אל פאחם. פיגוע התאבדות  במסעדת מצה בחיפה. המתאבד היה ערבי אזרח ישראל תושב ג'נין.  מרץ 2002

והרשימה ארוכה.

פיגועי אינטרנט

על הפיגועים בהם השתתפו ערבים ישראליים ניתן היה לומר כי מדובר במיעוט מבוטל. הטענה הזו אינה עולה בקנה אחד עם גילויים של הזדהות הולכת וגוברת של ערביי ישראל עם האסטרטגיה הפלסטינית לחיסול ישראל. אחד מגילויים אלה הוא ההשתתפות במה שהם מכנים "טרור אלקטרוני".

על מידת מעורבותם של  ערביי ישראל במלחמה הזו למדתי משיטוט ב"אתר הזיכרון הפלשתינאי",

זהו אתר התעמולה המרכזי של אש"ף ("המתון").  הוא מתעד סיפוריהם של פליטים, מביא  סיפורים וצילומים על רכוש ערבי שכאילו נשדד,  מעלה את התביעה להחזרת כל הפליטים למקומות מגוריהם בכל שטח ישראל ועוד.  האתר קורא בפרוש ל"זכות השיבה" הטוטאלית של כל הפליטים ולחיסול המדינה. הוא מערער על עצם צדקת קיומה של המדינה ועל זכות היהודים על ארץ.

בשיטוט האחרון שלי באתר מצאתי כי הם מפנים לקישור העוסק ב"ערביי 1948" – הכינוי הפלסטיני לערביי  ישראל. בעוד שאתר הזיכרון המרכזי כתוב כולו אנגלית (ויש בו גם נישה בעברית, (בה ניתן ביטוי ל"גוש שלום",  "זוכרות" וארגונים שמאלניים אחרים), הנה האתר החדש כתוב כולו ערבית.

על פענוח הכתוב בו  סייעו בידי שני קוראים נאמנים יודעי ערבית – עזריאל נאור ויואל אליצור.

בפועל יש כאן אמירה ברורה של הזדהות  הציבור הערבי במדינת ישראל עם מטרות החיסול הקיצוניות של הפלסטינים.

כתובת אתר "ערביי 48":

http://www.arabs48.com/

כתובת אתר הזיכרון הפלסטיני:
http://www.palestineremembered.com

חיסול המדינה מבפנים

ברמה של הפעילות הפוליטית מנצלים  הפלסטינים הישראליים כל סדק של הדמוקרטיה כדי להרוס את המדינה מבפנים. היוזמה הבולטת ביותר בתחום זה היא הצעת "החוקה הדמוקרטית",  שהועלתה על ידי ועדת המעקב ואירגון "עדאללה".

ואלה עיקרי ה"חוקה":

•    ישראל תוגדר לא כמדינה יהודית אלא כמדינה "רב תרבותית" ודו לשונית.
•    חוק השבות יבוטל.
•    לחברי כנסת ערביים תהיה זכות ווטו ויוכלו לפסול חוקים שיהיו מנוגדים לחוקה הפלסטינית.
•    כל מי שיגיע לכאן מסיבות הומניטריות (כלומר פליטים ערבים) יקבל אזרחות.
•     תוענק אזרחות לכל צאצא של אזרח המדינה שנולד בישראל או בחו"ל.
•    תוענק אזרחות לכל מי שיינשא לאזרח ישראלי (דהיינו מתן אזרחות על ידי נישואין עם פלסטינים מעבר לגבול).
•    אזרחים ערביים ישראליים שעזבו את מקומות מגוריהם במלחמת 48 יוכלו  לחזור למקום מגוריהם הקודמים  ויקבלו פיצויים על הנזקים שנגרמו להם.
•    המדינה תיסוג מ"השטחים הפלסטיניים"  ותתכנס בגבולות 1967.
•    המדינה תכיר בעוולות ההיסטוריות שגרמה לעם הפלסטיני.
•    המדינה תכיר בכל הכפרים הערביים הבלתי מוכרים שהוקמו באורח בלתי חוקי.
•    הפלסטינים יוכלו לבחור לעצמם גוף מייצג שימומן על ידי המדינה.
•    סמלי המדינה ייקבעו במשותף על ידי יהודים וערבים.

ראה הפצצ התקתקת של ערביי ישראל

על רקע זה מה פלא שליברמן מוצא אוזן קשבת? הוא אומר לנו את האמת בפרצוף וזו מכה בנו כמו אגרוף קמוץ.

ביבליוגרפיה

ג'ואן פיטרס, מאז ומקדם, הקיבוץ המאוחד 1988
שמואל כץ, אדמת מריבה,  הוצאת קרני תשל"ג
דוד גרוסמן, האוכלוסיה הערבית והמאחז היהודי, הוצאת מאגנס, תשס"ד
יואב גלבר, קוממיות ונכבה, דביר, תשס"ד
שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, משרד הביטחון   תשמ"ב

אפרים קארש, פיברוק ההיסטוריה הישראלית – "ההיסטוריונים החדשים",
הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1999.

הערה: גירסה אחרת של מאמר זה פורסמה ב"ניוז-1"

פורסם בקטגוריה דמוגרפיה, טרור, פוליטיקאים, פלסטינים, צפת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

השאר תגובה