תסמונת "חוסר אונים נלמד" מסבירה את שינוי העמדות בציבור

לפני עשר שנים הביס נתניהו את פרס בכוח הסיסמא "פרס יחלק את ירושלים" * 67 אחוזים התנגדו לחלוקת העיר * היום מתחרים פוליטיקאים – מי יוותר על יותר ירושלים ונראה כאילו לאיש לא איכפת * לפסיכולוגיה יש הסבר לתופעה הזו של אובדן אמונה באפשרות לשנות משהו

שלושה חודשים לאחר רצח רבין החליט יורשו, שמעון פרס, להקדים את הבחירות ואלה נקבעו ל-29 במאי 1996.
הסקרים צפו ניצחון אדיר לפרס. כל האצבעות של השמאל הופנו נגד נתניהו, כאחד האשמים בהסתה לרצח. נתניהו היה מנודה בעם, ואפילו במפלגתו.

בסקרים הוביל פרס על ביבי ביתרון של 30 אחוזים בכל הפרמטרים האישיים והאישיותיים: יותר ניסיון, יותר הערכה, יותר אמינות.

פרס יחלק 6

הסיסמה ששינתה את דעת הקהל

ואז שלף האסטרטג מוטי מורל סיסמא שחוללה מהפך בדעת הקהל: "פרס יחלק את ירושלים". בבת אחת השתנו פני המערכה. לא דיברו עוד על רצח רבין, אלא אם ירושלים תחולק או לא. הסקרים העלו כי כל הפרמטרים, בהשוואה בין נתניהו לפרס, לא השתנו. אבל על השאלה: האם פרס יוותר על ירושלים, 67 אחוזים אמרו כן. על אותה שאלה לגבי נתניהו השיבו בחיוב 4 אחוזים.

עם ישראל לא רצה בחלוקת ירושלים ונתן את השלטון לביבי.

צפריר רונן ז"ל (צילום: זאב גלילי)

צפריר רונן ז"ל (צילום זאב גלילי)

כשעוקבים אחר אמצעי התקשורת בימים אלה ושומעים פוליטיקאים המתחרים ביניהם מי יוותר על יותר ירושלים נדמה שמדובר בעם אחר. אדישות מוחלטת. פרט לקומץ משוגעים לדבר, כמו צפריר רונן, הנלחמים מלחמת מאסף הנראית אבודה.

מה קרה לעם הזה

שאלה זו הצגתי לפסיכולוג, המסייע לי מדי פעם בהבנת תופעות חברתיות. הוא לא הופתע מן השאלה והייתה באמתחתו תשובה: עם ישראל מגלה תסמונת של "חוסר אונים נלמד".
תיסמונת זו, הירצה באוזני חברי הפסיכולוג, הוא מצב שבו בני אדם למדו להאמין כי המצב אליו נקלעו הוא חסר תקווה. כי אין להם שום שליטה על מצבם וכל מה שיעשו הוא חסר תועלת. הדגש הוא על למדו. כלומר הם צברו ניסיון, שהביא אותם להאמין בחוסר התוחלת של כל מאמץ לשנות.

פאסיביות ואדישות

התוצאה של מצב זה היא שבני אדם יישארו פאסיביים ואף אדישים מול המציאות, גם כשזו מאיימת על בטחונם ועל חייהם. הם נשארים במצב זה גם אם אובייקטיבית קיימת אפשרות של פעולה לשינוי המצב.
זו לא רק תופעה חברתית אלא קיימת גם בחיי הפרט.
"חוסר אונים נלמד" מתפתח לעתים בעקבות כשלונות חוזרים ונשנים של האדם בחייו. או כתוצאה מחיים בתנאים קשים באורח קיצוני: מלחמה, כלא, נכות, רעב ומחסור קיצוני.

תופעת ה"מוזלמן"

הדוגמה הקיצונית ביותר למצב של חוסר אונים נלמד הוא ה"מוזלמן" במחנות ההשמדה. אסירי המחנות נתנו כינוי זה לאלו מחבריהם שנמצאו על סף המוות. מבחינה חיצונית התבטאה הופעת המוזלמנים ברזון קיצוני, כמעט ללא בשר, ורק עור מתוח על עצמות. מבט בוהה, חוסר הבעה וחוסר תגובה. המאפיין המכריע של המוזלמן היה אי רצון מוחלט לעשות מאמץ כלשהו לדאוג לעצמו.

מוזלמנים שניצלו (ויקישיתוף)

מוזלמנים שניצלו (ויקישיתוף)

תופעות דומות לתופעת המוזלמן מבחינה נפשית ניתן למצוא גם בתנאים פחות קיצוניים ממחנה השמדה: בתי יתומים, מוסדות לבריאות הנפש, חולים באישפוז ממושך ללא תוצאות חיוביות ואפילו בבתי ספר.

לא הסתמכתי על דברי חברי המלומד והלכתי לקרוא מקורות שהפנה אותי אליהם. אחד החוקרים החלוצים של הנושא הוא מרטין זליגמן (יהודי כמובן) מן האוניברסיטה של פנסילבניה שהחל במחקר זה ב-1967 כשהוא מתמקד בשאלת הדיכאון.

הכלבים והתאוריה

לא ייאמן אבל גילוי התופעה החל בניסוי בכלבים שהתנהגו אחרת מן התאוריה הביהביוריסטית. מפורסמת התאוריה של הרפלקס המותנה של פאבלוב. משמיעים צילצול ואחריו נותנים לכלב אוכל. לאחר שהכלב התרגל לקשר את המזון לצילצול משמיעים צילצול וקיבתו של הכלב מפרישה מיצים גם אם אין אוכל בסביבה.

בניסויים שערך זליגמן נבדקה תגובת הכלבים לשוק חשמלי הבא בעקבות צליל מסוים. הכלבים נהגו אכן בהתאם לצפוי. לאחר שלמדו כי הצלצול קשור בשוק חשמלי נמלטו בהישמע הצליל גם כשלא הופעל עליהם שוק חשמלי.

בשלב הבא של הניסוי השמיעו צליל ונתנו לכלב שוק חשמלי אך לא אפשרו לו להימלט. לאחר סידרה של ניסויים כאלה הכלב התייאש וכבר לא ניסה להימלט לא בעת שוק חשמלי ולא בשעה שהשמיעו לו את הצילצול המבשר את בוא השוק.

כלומר הכלבים הגיעו למצב של "חוסר אונים נלמד". הגיעו למסקנה כי אין מה לעשות. כמו היהודים בישראל שהגיעו למסקנה שאין כל אפשרות לשנות את המצב.

נערכו הרבה ניסויים כאלה, גם בכלבים וגם בבני אדם, בלי לגרום להם נזק, כמובן. התוצאות חזרו על עצמן. אך היו גם תוצאות אופטימיות לניסויים. גם כלבים וגם בני אדם לא כולם נכנסים למצב של "חוסר אונים נלמד". כשליש מצליחים להתגבר למרות התסכול ולמצוא איכשהו דרך לשרוד.

אולי זה מבשר גם איזו תקווה לישראל?

"העם עייף"

פניתי לאסטרטג מוטי מורל , הבקיא היטב בהלכי הרוח של דעת הקהל, וביקשתי את ההסבר שלו לשאלה מה קרה לעם הזה.
תשובתו, שניתנה אינטואיטיבית, בלי שסיפרתי לו על המחקר, מביאה לאותן מסקנות. ואלה דבריו:

מוטי מורל (צילום: זאב גלילי)

מוטי מורל (צילום: זאב גלילי)

"העם עייף. הבעיה שלנו היא שאין לנו מטרה, כעם וכמדינה. מנהיג צריך להציב מטרה בפני העם להוביל אליה ולשמש דוגמא. העם כבר לא מאמין למנהיגיו המושחתים. פעם אמרו שמי שנותן שטחים תמורת שלום הוא בוגד. בא שרון ונתן שטחים תמורת אי שלום. ורוב העם תמך בו כי סמכו עליו. הציבור כבר לא מאמין שיכול להיות פתרון. אולמרט מדבר עם אבו מאזן? שידבר. רוצה לוותר? שיוותר. העיקר שיהיה שקט ושהבורסה תמשיך לגאות".

ראה הבריחה מן המציאות אל הדלוזיה

ראה משנתו של ויקטור פרנקל

פורסם בקטגוריה אסטרטגים, ירושלים, פסיכולוגיה, שואה, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת בנושא תסמונת "חוסר אונים נלמד" מסבירה את שינוי העמדות בציבור

  1. פינגבאק: הפיל והבעיה היהודית | היגיון בשיגעון