מה"נאכבה" לג'יהאד השאהידים

ראה גם ללמד את הנכבה או לאסור אותה

עם הפלסטינים האלה רוצים לעשות שלום

אחמד טיבי משבח את השהידים

התלמידים הערביים אינם זקוקים לשרת החינוך כדי ללמוד על האסון שפקד אותם ב-1948 * בעיניהם מדינת ישראל היא האסון * את המידע הם שואבים מתעמולת הרשות הפלסטינית והחמאס * בקרוב יהיו לנו מתאבדים מתוצרת הארץ

החלטתה של שרת החינוך, יולי תמיר, להכליל את לימודי ה"נאכבה" בתכנית הלימודים של בתי הספר הערביים בישראל תביא לתוצאה אחת: היא רק תעצים את התחושה הערבית שישראל היא תופעה זמנית ונמצאת בנסיגה.

פרוש המלה "נאכבה" היא אסון. את המונח טבע פרופסור באוניברסיטה האמריקנית בביירות, קונסטנטין זורייק, שכתב ב-1948 ספר בשם זה. הספר התייחס לאסון שפקד את ערביי ארץ ישראל בעקבות המלחמה שהם פתחו בה נגד ישראל. במלחמה זו נהרסו או נמחקו כ-400 עד 500 כפרים, ערים ורבעים ערביים. מתוך 750,000 התושבים הערבים שישבו בשטח שהפך למדינת ישראל נשארו רק 160,000. כל היתר הפכו לפליטים.

למה הם ברחו?

התעמולה הערבית מציגה את הבריחה הזו כתוכנית שתוכננה מראש על ידי ישראל ל"טהור אתני". היא קיבלה גיבוי על ידי "היסטוריונים חדשים" שמאלנים כמו ברוך קימרלינג, אילן פפה, שמחה פלפן, אבי שליים ובני מוריס (שחזר בתשובה והודה שלולא הסתלקות הערבים מתחום המדינה לא היה יכול להיות לה קיום).

מחקר היסטורי אובייקטיבי, כמו זה של פרופסור יואב גלבר, מלמד שהבריחה הערבית התחילה בעריקה המונית של המנהיגות ושל השכבות העשירות.  הבריחה נמשכה בעקבות תעמולת הזוועה של כלי התקשורת הערביים על מעשי טבח יהודיים והושלמה על ידי גרוש ממש, שלרוב נעשה בשל כורח צבאי.
ההיסטוריונים השמאלניים נאחזים במה שנקרא "תכנית ד'", שתכליתה לדעתם גרוש האוכלוסייה הערבית. בפועל קבעה תכנית ד' שבשלב בו עברו כוחות ישראל להשתלט על שטחים "במקרה של התנגדות – השמדת הכוח המזויין וגירוש האוכלוסיה".

כשהערבים אומרים "נאכבה" הם אינם מתכוונים רק לאסון שקרה להם. הם מתכוונים לכך שעצם קיומה של ישראל הוא "אסון". ואת התפיסה הזו הם יונקים עם חלב אמם. את התפיסה הזו הם שואבים מתחנות השידור של הרשות הפלסטינית והחמאס. גם בתי הספר הערביים שמדינת ישראל מממנת מהווים ביצה שורצת של שינאת ישראל. בעבר הונהג פיקוח של השב"כ, לבל יסתננו גורמים עויינים לבתי הספר הערביים. הפיקוח הזה הוסר מזמן ודור המורים הצעירים – רובם בוגרי אוניברסיטאות ישראליות – מטיפים אותה תורה שמטיפות תחנות השידור של הרשות ושל החמאס.

קשה אולי לדרוש משרת חינוך שהיא פרופסור להכיר במציאות הנוגדת את השקפת עולמה השמאלנית. אבל אפשר להציע לה לקרוא את שירו הידוע של נתן אלתרמן "ארץ ערבית" .

קידום ערביי ישראל

בעת הקמת המדינה היה שעור האוכלוסייה הערבית בישראל 13.6 אחוזים. אך במרוצת השנים – למרות זרם העולים היהודים לישראל – גדל שעורם באוכלוסייה ליותר מ-20 אחוז, בשל הריבוי הטבעי הגבוה (4.2. אחוזים).

בתקופה זו גם חלה קפיצה ענקית ברמת החיים שלהם. שעורי התמותה של תינוקות צנחו מ-56 לאלף לידות ל-7.6. תוחלת החיים עלתה ל-76 (שהיא הגבוהה ביותר מכל מדינות המזרח התיכון). שעור האנאלפאבתיות ירד מ-53 ל-6.2 אחוזים. שעור הערבים שסיימו לימודים אקדמיים גדל פי 15 משנת 1960 לשנת 1992. ל-86 אחוזים מבתי האב הערביים יש דירות של שלושה חדרים ויותר. כל אלה לא הפכו את ערביי ישראל לאוהב ישראל.

מנין השינאה הזו?

ערביי ישראל נהנים מרווחה כלכלית, חרות דמוקרטית וזכויות שאין לאף ערבי באף מדינה ערבית. אף על פי כן הם מתייחסים למדינה כאל מציאות חולפת רוצים בחורבנה וחלק גדל והולך מהם אף תורם לכך בפועל.

מה ההסבר לכך?

ראשי התנועה הציונית מראשיתה הביאו בחשבון שהמדינה תכלול תמיד מיעוט ערבי שיהיה שותף מלא בחובות ובזכויות. הם היו משוכנעים שהקידמה שיביאו היהודים יהפכו את הערבים לאסירי תודה.

אפילו דוד בן גוריון סבר כך עוד לפני ה"נאכבה". לחבריו בצמרת מפא"י באותה תקופה אמר שהלא-יהודים במדינה היהודית "יהיו אזרחים שווים, שווים בכל דבר בלא יוצא מן הכלל, כלומר המדינה תהיה גם המדינה שלהם".

זאב ז'בוטינסקי הכריז בשירו "שתי גדות לירדן" " שם ירווה לו משפע ועושר בן ערב בן נצרת ובני". וכאשר ניסח ב-1934 את חוקת המדינה היהודית שתקום קבע שערבים ויהודים יהיו שווים גם בזכויות וגם בחובות ו"בכל ממשלה שבראשה עומד יהודי, יוצע תפקיד הסגנות לערבי, ולהיפך". לשבחו של ז'בוטינסקי ייאמר שהוא הכיר בעוצמה של רגשות לאומיים והזהיר מפני אשליה שהערבים יוותרו על שאיפותיהם הלאומיות בתמורה לרמת חיים גבוהה יותר.

הההנחה שהערבים מתנגדים לציונות בגלל תחושת קיפוח חברתית וכלכלית התגלתה כמוטעית. בארץ ישראל ובמדינות רבות בעולם לא העניים והמדוכאים הנהיגו מהפכות ויזמו טרור. המנהיגים באו משכבות חברתיות אמידות ובעיקר משכילות. כאלה היו כל משתתפי הפיגוע של ה-11 בספטמבר בניו יורק, כאלה הם עד היום ראשי אש"ף וכאלה הם המנהיגים המיליטאנטיים ביותר של ישראל. והדוגמא הבולטת לכך הוא עזמי בשארה, בוגר מערכת החינוך והאקדמיה הישראליים שהגיע עד לכדי בגידה במדינה ושיתוף פעולה ישיר עם אויביה.

אבל איש לא לומד מאומה מן ההיסטוריה וישראל היא אלופה באי לימוד זה. אין לך כמעט מנהיג, מימין ומשמאל, שאיננו קורא ל"שוויון זכויות" לערביי ישראל כאמצעי לחבב עליהם את המדינה. בפועל נהנים אזרחי ישראל הערבים מחלק גדול יותר מן העוגה הלאומית לעומת תרומתם ועל חובות כמו שרות צבאי או לאומי אין מה לדבר. הגילוי האחרון של אשליה הרסנית זו הוא החלטת בג"ץ להגדלת ההקצבות לישובים ערביים שבעקבותיה עומדים לפטר אלפי מורים יהודיים.

ערביי ישראל והטרור

החלק הגלוי והחוקי של האיבה שמגלים אזרחי ישראל הערבים זוכה לפרסום רב. הם מפרסמים חוקה וחזון שמשמעותם ביטול המדינה היהודית. הם מקיימים – בסיוע נדיב של גופי שמאל ישראליים – פעולות שתכליתן פלסטינזציה של ארץ ישראל. גופים כמו "זוכרות" "גוש שלום" ואחרים עוסקיםבהנצחת כפרים ערביים שנהרסו על ידי שילוט. פעולות הזוכות לתמיכה ולגיטימציה של הבג"ץ.

אך בשיח הציבורי ובאמצעי התקשורת נדחקת מתחת לשטיח הפעילות ההולכת ומתעצמת של ערביי ישראל בסיוע לטרור הערבי. היא מוצגת לרוב כמעשים של קיצונים בודדים.

מאז שנת 2000 היו ערבים ישראליים מעורבים בעשרות מעשי פיגוע: סיוע בהסעת מפגעים מתאבדים, מסירת אינפורמציה (גם לחיזבאללה), העברת נשק לארגוני חבלה ועוד ועוד. בפיגועים אלה נהרגו עשרות יהודים ונפצעו מאות. בין הפיגועים: הדולפינריום בתל-אביב (21 הרוגים 106 םפצועים); באוניברסיטה העברית ובקפה מאמנט (35 הרוגים ו-200 פצועים); מדרחוב נוה שאנן ( 5 הרוגים 38 פצועים); תחנת הרכבת בנהריה (3 הרוגים 92 פצועים); קניון השרון נתניה (5 הרוגים 135 פצועים); רצח חמישה יהודים בקיבוץ מצר; הפיגוע בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב (23 הרוגים ); קרית מנחם בירושלים (12 הרוגים); הפיגועים בקו 6 ובקו 14 בירושלים ( 23 הרוגים ו-125 פצועים); הפיגוע בקו 4 בתל אביב (6 הרוגים 84 פצועים); פיגוע התאבדות במסעדת מצא בחיפה. המתאבד היה ערבי אזרח ישראל תושב ג'נין.

לאלה יש להוסיף עשרות ניסיונות פיגוע ותכניות שסוכלו.

אוטובוס הדמים בכביש החוף (צילום: ויקישיתוף)