תחושת האבל על חורבן גוש קטיף אינה באה לביטוי בתקשורת * היא מוצאת פורקן בערוצי האינטרנט, בהם מופצים שירים עממיים, מקאמות, עדויות וצילומים * מדגם מייצג שהיא תעודה להיסטוריונים ולכותבי קינות * " אנחנו מגש הכסף שעליו קיבל שרון את הזיכוי" כותב חייל שהשתף בעקירה
עם ישראל למוד חורבנות. לאחר כל חורבן כתב קינות – ממגילת "איכה" של ירמיהו ועד " רחובות הנהר" לאורי צבי. בין לבין רבו החורבנות ונתרבו הקינות. גדולי המשוררים והפייטנים הנציחו את האסונות שפקדו את העם: חורבן הקהילות במסעי הצלב בעדות אשכנז; טבח קהילות ישראל בספרד, בבל, פרס ותימן; שריפת התלמוד בפאריס. ומעל לכל הקינות הקבועות הנפתחות במילה " ציון" – החל ברבי אליעזר הקליר, דרך יהודה הלוי (" ציון הלוא תשאלי" ) ועד משוררי ימינו (" ציון תמתי" לדולינסקי).
אורי צבי גרינברג [ויקישיתוף]
" קינה היא ולא קוננוה מקונני הדורות
על גניוס הכסל אצלנו
על חללי חרב ועל שפוני בורות
בכו הבוכים בקרבנו"
נתמעטו הדורות ואין עוד אורי צבי. ורוב סופרי ומשוררי הדור הזה נוהגים כסנבלטים. אבל יבוא יום ויקום הפייטן שיוסיף את קינת חורבן גוש קטיף לאוצר הקינות היהודי. לאותו משורר אלמוני מוגש צרור תעודות. אלה הם קטעי מכתבים, מסרי אינטרנט, שירים ומקאמות עממיות. אין בהם פיוט, אך יש בהם אמת פנימית שתשרת את ההיסטוריון ואת המקונן של העתיד.
מכתב מידיד נפש
לידידי כאח לי ורעי אשר כנפשי,
דבריך הנרגשים והמרגשים קרעו את לבי, ופוצצו את הקורים הדקים של הבועה שניסיתי לטוות סביבי, כדי שלא לצאת לגמרי מהדעת או לדפוק בקירות מרוב תסכול. זמן מה גם לא ידעתי מה לענות, ולכן דממו שפתי, אבל הנה המסך עוד לא ירד עד גמירא, ואנו נמצאים שוב (יום ו' 6/9 בצוהריים) בקלחת הסוריאליסטית של הריסת בתי הכנסת בישראל.
המחזה המביש של גדולי הרבנים בישראל המתחננים על נפשם ונפש קודשי ישראל וכורעים על ברכיהם בפני שר הביטחון היהודי, כדי שצה" ל לא יהרוס במו ידיו בתי כנסת, רק ממחישה את המדמנה שירדנו אליה (ואולי עוד לא הגענו לתחתיתה). ומערכת המשפט קובעת שאין כאן " הלכה חדשה" (הופעת " הלכה" בצירוף זה מצמררת), כאילו שהריסת בתי כנסת על ידי יהודים היא עניין שבשגרה. ואיני מזכיר כאן את התקשורת שלא לטמא את המקלדת.
והעולה על כולנה אותו שר בן בליעל שנזעק מכך ששר הביטחון התרצה לעכב את ההריסה ביומיים עד שיתקיים דיון נוסף בממשלה. הוא פנה מייד לראש הממשלה שלא להיעתר לכך ולא לקיים דיון, אלא להרוס, להרוס מיד, אבל מיד. כדי שלא יישאר זכר וזיכרון לנוכחות יהודית כלשהי, במקום שהייתה בו התיישבות יהודית חזקה ומתועדת משך למעלה מאלף שנים. עם רבנים רבים ובתי דין ידועים. קהילה שגם זרעה ונטעה ושתלה והייתה מתלבטת בחיוב תרומות ומעשרות מהתבואה שהיא הפיקה מאדמת המקום. אפילו היטלר ימח שמו – ואתו כל צוררי ישראל בכל הדורות – לא העלה על דעתו שתהיה לו שעת נחת שכזו. שהרי כדי לשרוף את בתי הכנסת באותו ליל בדולח היה צריך להשקיע הרבה תכנון ועמל. עמל שאף לא צלח לחלוטין עד הסוף, כפי שהוא יצלח לכאורה כאן.
ואגיד לך את אשר לדעתי עומד מאחורי טירופו של השמאל לפעול במרץ ובריצת אמוק לביצועו של הרס זה. לטענתם, הרי זה כדי שלא לראות את בתי הכנסת מתחללים. אלא שאלה טענות שקר, כזב ותרמית. שהרי חילול בתי הכנסת אכפת להם כקליפת השום. הגיון לבם הפנימי והאמיתי הוא שמצד אחד אין הם רוצים להשאיר שום זכר ושארית לשהות יהודית כלשהי במקום זה, כדי שלא תהיה ולו תקווה אוטופית שפעם אולי יתיישבו שוב יהודים שם. ומצד שני, אין הם רוצים שהעולם – ואנחנו אתו – יראה (כאשר יהיה וגם יהיה חילול נורא ) אלו יצורי שאול מטורפים אמורים להיות " הפרטנרים שלנו לשלום" , שלום הדמים הזה.
אין לי להוסיף, חוץ מאשר לתמוך בכל כוחי בקריאתך למצוא את הדרך (החוקית, החוקית, לפי כללי המשחק שלהם) להשתלט סוף סוף על המדינה ולהחזירה לידי העם היהודי, ועל מערכות השלטון שבה, כדי להתחיל במלאכה האינסופית של ניקויה מזוהמתה בחברה, בחינוך, במשפט, בתקשורת, ובעצם בכל פינה שרק נפנה אליה.
סוף למילים לעת עתה. ונשוב אל שקנו ואל תעניתנו.
(פרופסור יעקב שוויקה, מכתב אישי)
לכל המטיפים היושבים בשער
לכל המטיפים היושבים בשער
בין אספרסו קצר וסושי ארוך
שפתאום גילו את " בנינו"
" חיילינו" ," מולדתנו"
שבעבר ביטויים אלה
עוררו בהם קבס
ואף הוציאו להם את החשק
לסיים את קציפת הפסיפלורה
לאלה שיש להם מונופול על השואה
שרצו להעניק את פרס ישראל
לפרופסור שכינה את " חיילינו" יודונאצים
שמראות של זקנה פלסטינאיתמחטטת בהריסות ביתה
מזכירות להם את השואה
והתנהגות החיילים במחסומים
היא ממש,אבל ממש, כמו חיילי האס.אס
ולפתע פתאום רגש
פטריוטיות עז מציף את קרביהם
לשמע " הצווחנים" המעיזים
לקרוא ל" חיילינו" בכינויי גנאי
ללא אישור משולמית אלוני
לאלה שהצבא הפריע להם
להגשים את עצמם
וההשתמטות היא " אידיאולוגיה" עבורם
שיודעים שבשדרת הפיקוד בצה" ל
ביחידות החי" ר ובסיירות המובחרות
ובקרב " חיילינו" הנופלים הי" ד
ישנו אחוז נכבד לנוער " הלא מחונך" ההוא
שבני ישיבות ההסדר
משרתים ביחידות קרביות
ולא כמוהם – משתמטים או
אחראים על הממטרה בבסיס
שבנות השירות הלאומי משרתות
בבתי חולים, במוסדות חינוך
במוסדות סעד וקליטת עליה
לאלה שלא זעקו מרה
על מעצר קטינות בנות 14
עד תום ההליכים
בעוד רוצחים אנסים וגנבים
מכי נשים וילדים
מסתובבים ברחובות העיר
לאלה שרוממות הדמוקרטיה בגרונם
פלורליזם וחופש דיבור נר לרגליהם
אך שתקו כשמנעו ממפגינים
את זכות היסוד הדמוקרטית – הפגנה
ושעצרו אוטובוסים בדרך להפגנה
שכל שוטר זוטר חוקק
חוקים אד-הוק על דעת עצמו
שבית המשפט העליון שתק לנוכח
מעשים חסרי תקדים אלה
ואף נתן להם יד, כאילו אין מחר
לאלה המשתאים על ההורים
שנותנים לילדיהם הלא מחונכים להפגין
להביע מחאה ואף ר"ל לחסום כבישים
בעוד ילדותיהם המחונכות
מסתובבות חצי ערומות בחוצות העיר
חוזרות בשעות הבוקר המוקדמות
לאחר בילוי לילי, הלומות אלכוהול
שבניהם מסתובבים עם סכינים
ודוקרים ורוצחים כלאחר יד
ילדים ללא ערכים, ללא דרך
אך העיקר- הם לא ישתתפו בהפגנות
אלא אם מדובר על הורדת טלנובלה
מלוח השידורים
לאלה שיודעים להכפיש ציבור שלם
בלהט דמגוגי ושנאה יוקדת בעיניהם
שמגלים " הבנה" (אך לא הצדקה)
לפעולות הטרור הנפשעות של הפלסטינים
שדוק של דמעות מציף את עיניהם
למראה כלב עזוב
שליבם נכמר לשמוע על רעב באפריקה
או שסניף הקפה שלהם נסגר
אך לא יכלו להמתין קמעה
עד שיבשו דמעותיהם של המגורשים
עד שימצאו מקום חדש להניח בו את רגליהם
והיו חייבים, אבל ממש חייבים
לנקר את גופם כעדת עורבים
מה אומר לכם מטיפים קשקשנים
צדקנים צייקנים וצקצקנים
שיודעים לטפוח על חזם של אחרים
יש לכם שנאה והיא לא תנצח
ת ת ב י ש ו
(טקסט המופץ מזה זמן באינטרנט. המחבר אלמוני)
לפקודה תמיד אנחנו
אנחנו מצייתים לכל פקודה
נתלוש מאמא ילד וגם ילדה
היא תבכה ותצעק
לא נפסיק גם אם תזעק
ניקח קלשון וגם את
נחפור ונוציא גוויות מהארון
אנחנו הצבא הפרטי של שרון
נשבור הדלת בבתי יתומים
ילדי חטואל בשמיים בוכים
לפינוי הם כבר לא מפריעים
נבדוק שאין אף אחד במטבח
נתלוש את תמונת האם שנרצחה
אל חדר המיטות נפרוץ בלי בושה
נמלא פקודה לגרור גם קשישה
ויאללא החוצה, ביד אותה נאחז
אנחנו מצייתים לפקודות של מופז
לחדריכם הפרטיים ניכנס מהחלון
על הפקודה חתום עמרי שרון
אין לנו לב ואין רחמים
מופז ציווה ואנחנו מקיימים
אלפי פגזים נפלו, אתם על הקרשים
זורקים אתכם, מה אתם, חרשים
אוסף של דוסים, אתם הרי לא אנשים
בפקודה תגלו מי גיבור על חלשים
הנה עכשיו את הוילון אנו תולשים
מוציאים מהסלון רהיטים כמו חדשים
ביד אחת תינוקת, ביד שנייה פטישים
מה את בוכה? זה אותנו לא מרשים
כי אנחנו צייתנים, בלי לב, בלי נשמה
נקבל ממופז צל" ש על דביקות במטרה
כן, אנחנו מבטיחים לציית לכל צו
ילדה נכה נגרור בפרוטזה עכשיו
מילה של מופז, בשבילנו היא פקודה
נגרור אב שכול בלי שמץ סלידה
ואחר כך נחזור עם עיטור הגבורה
כי הצלחנו לזרוק מהבית נערה
אנחנו מגש הכסף
שעליו קיבל שרון את הזיכוי
( מאת קצין אלמוני בצה" ל)
אשת הרב נכבלה לעיני ילדתה הבוכה
" אתמול הרבנית שלי הייתה כהרגלה במחסום. שוטר אלים דחף אותה והיא צעקה "אל תדחוף, תבקש שנזוז". אמר לה השוטר: את עצורה. הלכה אשתי אחרי השוטר עם הילדה הקטנה שלנו. ולעיני הילדה הבוכה שמו על ידי אשתי אזיקים לבל תברח להם.
בנקודת המשטרה הגיע השוטר האלים ומסר עדות שהוא ראה כאילו מכונית מתקרבת וחשש לחיי אשתי על כן הציל את חייה בדחיפה. לראיה הביאו שוטר שלא היה במקום למסור עדות" .
(מתוך עדותו של הרב יוסף אל נקווה, רבה של נווה דקלים החרבה).
" יש מפקד אחד שמעל דן חלוץ"
סמל אליאב פרידמן, מ" כ בקורס מכ" ים, הודיע למפקדיו שלא ייקח חלק בגירוש והודח מתפקידו. בשיחת פרידה מחייליו הבהיר להם את עמדתו שניסח לאחר מכן במכתב שאלה עיקריו:
" הגיע עכשיו רגע האמת, הרגע שבו אני מכריז: אני לא אבצע שום פעילות שמכוונת נגד יהודים. אני לא אשתתף בשום משימה שנוגדת את הערכים שלי ואת האמונות שלי. שום פקודה שסותרת את המצפון שלי.
" הייתי בכל ההכנה המנטאלית. עברתי את כל השיעורים, שמעתי את כל הסדרות, ראיתי את כל הסרטים, השתתפתי בכל הדיונים, סימלצתי את כל הסיטואציות האפשריות, ונשארתי בשלי. אני לא מתבייש להגיד את זה, אני אפילו די גאה בזה.
" נכון, חייל צריך להיות ממושמע, ולקבל את הדרגים שמעליו, ויעידו כל המפקדים שמעולם לא הייתה לי שום בעיה עם משמעת.
" אבל יש מפקד אחד בעולם שנמצא מעל דן חלוץ, ואפילו מעל הדרגים המדיניים, שמבחינתי הוא הסמכות העליונה והוא המילה האחרונה. אין עוד מלבדו.
" אפשר לקרוא לו בכל שם שרוצים. אתי הוא נפגש דרך הרבנים שלי או דרך המצפון שלי. כן, כן, המצפון, הנשמה, היא הבת קול שדרכה הוא משדר אליי את רצונו ופקודותיו. להם אני נשמע, להם אני כפוף ואותם אני מבצע.
" השבוע כשעמדתי עם החיילים מצד אחד של הגדר ומצד שני נמצאו כל האנשים שאני שותף לדרכם ולאמונתם – פתאום התבהרה התמונה האמיתית: אני שייך לצד השני של הגדר. נקודה. השקפתם – השקפתי. אמונתם – אמונתי. דרכם – דרכי. אלוקיהם – אלוקיי. בלי שום ספק בכלל. אין כאן שני מחנות, ואין "אנחנו" ו"הם". כולנו עם אחד.
" אתם יודעים שאני מאוד מאוד אוהב, מכבד, מעריך ואפילו מעריץ כל אחד ואחד מכם. אתם יודעים גם שאני מוכן למסור את כל החיים שלי למענכם. אבל יותר מזה, הרבה יותר מזה, אני אוהב את ארץ ישראל ובמיוחד את גוש קטיף. אני אוהב את הדת, אני אוהב את התורה, אני אוהב את המצפון, ואני נשאר נאמן להם. אני לא אשתתף במשימות שאחריהן לא אוכל להסתכל בעצמי במראה ושלא אסלח לעצמי עליהן כל החיים. (ואני מוכן גם לשלם על זה).
אני לא סרבן, אני נאמן. אני לא מסרב, אני פשוט אוהב, כואב, דואב – את השבר שמתחולל בי ומתחולל בעם ישראל.
" לא ישר, חסר אחריות , מתעתע"
" …הוא מחובר לצרכיו, לרצונותיו למניעיו האנוכיים והולך איתם בכל מחיר. מאוד לא חשוב לו מה יגידו עליו או כיצד יראו אותו. הוא אדם מעשי, תקיף, כוחני, שתלטן. כלפי חוץ הוא יוצר רושם של "סמוך עלי", אך באופן פנימי יותר הוא אדם חסר אחריות לחלוטין ושיקוליו נובעים מצורך לקדם אינטרסים אישיים הקשורים לסיפוק צרכי האגו.
" מדובר באדם מאוד לא ישר, מסוגל לתעתע בזולת על מנת להשיג את מטרותיו האישיות וכל האמצעים אצלו מקדשים את המטרה בכל דרך אפשרית. נושא המוסר והצדק הם חיצוניים…
" הוא מחובר לצרכיו באופן יוצא מן הכלל. בחייו הפרטיים הוא משיג כל מה שהוא רוצה במניפולאציות כאשר הוא מציג חזות של אדם הנוהג בדרך ישירה ועניינית…"
(מתוך חוות דעת על אריאל שרון של הגרפולוגית בתיה כהן קרויטורו, שהתבססה על פתק שכתב שרון לרבי מלובביץ". בעת ניתוח כתב היד לא ידעה את זהות הכותב. פורסם על ידי שאול שיף ב" הצופה" )
קטיף ללא גדיד
על הרס עשרים ואחד ישובים
פורחים זכים כבדולח
על גוש קטיף בטרם גדיד
על תל קטיפא שהיה לתל חורבות
על נצר חזני שלא נשארו בה נצרים
על מורג שעבר על גן אור וגני טל
לא עוד כפר ים ונווה דקלים
ציפור כנף ושליו לא יבואו עוד שם
שירת ים לא היתה בחורבן דוגית ואלי סיני
ואותו גורל היה גם לרפיח ים וניסנית
בני עצמון וכרם עצמונה לא הושארו אפילו בפאת שדה
כפר-דרום, שהצבא המצרי לא יכול לו נמחק ביום אחד
(יחזקאל צוקר בן דור תש"ח השתחרר מצה"ל בדרגת סגן אלוף, שרת בחי"ר ובשיריון, נושא אותות של כל מלחמות ישראל).
מושב קטיף לאחר החורבן (צילום: מיכאל יעקובסון ויקישיתוף)
מְנַחֵם אָב — פַנְטַזְיָה
בְּלֵיל מְנַחֵם-אָב, לֵיל קַיִץ,שָׁרָב,
יָשֵׁן מַחֲנֶה אֶת שְׁנָתוֹ.
סִיְּמוּ אִמּוּנִים, הַחֹם הָיָה רַב,
כָּל אֶחָד כְּבָר מַכִּיר תַּפְקִידוֹ.
וְאַחִים מְחַכִּים בְּבָתֵי יִשּׁוּבָם,
מְחַכִּים בִּתְפִלָּה חֲרִישִׁית.
נֵס אֶחָד כְּבָר הָיָה, בְּיִשּׁוּב אַדְמָתָם,
הֲיַגִּיעַ הַנֵּס בַּשֵּׁנִית?
וְהַנֵּס הַמְּיֻחָל – לֹא מוֹתוֹ שֶׁל אוֹיֵב
אוֹ גְאוּלָה מִמ"ט שְׁעָרִים.
"רַק עֲצוֹר נָא, הַשֵּׁם, אֶת סִבַּת הַכְּאֵב:
יְהוּדִים מְגָרְשִׁים יְהוּדִים."
וְקוֹלָהּ שֶׁל רָחֵל בַּשָּׁמַיִם בָּקַע,
קוֹל נְהִי וּבְכִי תַמְרוּרִים.
רָחֵל אֶת בָּנֶיהָ כְמוֹ אָז מְבַכָּה,
מְבַכָּה שְׁנֵי מַחֲנוֹת הַבָּנִים.
"שָׁכְחוּ הַבָּנִים אֵיךְ מָכְרוּ אֲחִיהֶם,
לֹא זוֹכְרִים עַבְדוּתָם לַמִּצְרִים.
לוּ זָכְרוּ, זֶה הָרֶגַע פָּתְחוּ אֶת פִּיהֶם
וְסֵרְבוּ שׁוּב לִבְגֹד בְּאַחִים."
וְהוֹפִיעָה פָנִים אָז מִרְיָם הַנְּבִיאָה,
שׁוֹמַרְתּוֹ שֶׁל משֶׁה מֵרָחוֹק:
"גַּם הַיּוֹם אֶתְיַצֵּב מוּל שַׁלִּיט כִּלְבִיאָה
וְאוֹמַר: לֹא אַתָּה הוּא הַחֹק!
"כִּי בְבוֹא יוֹם פְּקוּדָה עוֹד יֹאמַר לְךָ אֵל:
'לֹא לָזֹאת לַמְּלוּכָה פֹה הִגַּעְתָּ,
לְגָרֵשׁ יְהוּדִים מֵאַדְמַת יִשׂרָאֵל
וּלְדַרְדֵּר אֶת הָעָם מַטָּה, מַטָּה.'
"אָז אֶשְׁמֹר גַּם עַתָּה, וְלֹא רַק מִמֶּרְחָק,
פֶּן יָרִים מִי מֵהֶם יַד עַל רֵעַ,
כִּי לִבְנֵי דוֹר עָתִיד שֶׁל הָעָם הַנִּשְׁחָק
לֹא אֶתֵּן עָוֶל זֶה לְבַצֵּעַ!"
וְהַמֶּלֶךְ שָׁאוּל, כְּשֶׁשָּׁמַע הַמְּזִמָּה
בִּפְלִיאָה סָח: "רִבּוֹן עוֹלָמִים!
קִבְּלוּ מְלוּכָה, עַצְמָאִית, מַקְסִימָה
וְאִבְּדוּהָ בִגְלַל חֲמוֹרִים.
"לוּ הֵבִינוּ דָבָר, לוּ זָכְרוּ נִשְׁכָּחוֹת
לֹא יָכְלוּ לְשַׁתֵּף פְּעוּלָה.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שְׁלַח לָהֶם זִכְרוֹנוֹת
לְשָׁמְרָם עוֹד כְּעַם סְגֻלָּה."
וְאִשֵּׁר אַלְתֶּרְמַן דִּבְרֵי מֶלֶךְ נִפְעָם:
"אָכֵן, בַּזְּכִירָה יֶשְׁנוֹ סֶדֶק.
כְּבָר הִכְהָה הַשָׂטָן אֶת מוֹחוֹ שֶׁל הָעָם
וְשָׁכַח מַה מּוּסָר וּמַה צֶּדֶק!
"וְשָׁכַח כִּי גֵרְשׁוּנוּ מִכָּל הָעוֹלָם,
אַךְ לָנוּ פֹה אֶרֶץ וָאֵם!
מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו הֵן לֹא יִסּוֹג עַם!
לַמְּגָרֵשׁ – יוֹם נָקָם וְשִׁלֵּם!"
כָּךְ אָמְרוּ הָאָבוֹת וְאָמְרוּ אִמָּהוֹת
מִכָּל דּוֹר, מִכָּל עֵת, עַד הֲלוֹם.
וְנָשְׁקוּ לַנָּמִים, חַיָּלִים, חַיָּלוֹת,
וְלָחֲשׁוּ נִשְׁכָּחוֹת בַּחֲלוֹם…
בְּבֹקֶר יוֹם קַיִץ, יוֹם חֹם וְשָׁרָב,
הִתְעוֹרֵר מַחֲנֶה לַמִּבְצָע.
אַף חַיָּל לֹא דִבֵּר, לֹא שָׁרַק וְלֹא רַב,
אַף אֶחָד שָׁם אֶת פִּיו לֹא פָצָה.
בְּבָתֵּי הַיִּשּׁוּב שָׂרַר שֶׁקֶט נָחוּשׁ,
רָק פָּעוֹט, פֹּה וְשָׁם, קָרָא: "אִמָּא."
הַחֻלְיוֹת נִתְפָּרְשׂוּ; הַקְּרָב כְּבָר נָטוּשׁ
וְהִנֵּה הַפְּקוּדָה: "קָדִימָה!"
כְּאֶחָד הִתְקַדְּמוּ חַיָּלוֹת, חַיָּלִים
וְשׁוֹטְרִים וְשׁוֹטְרוֹת נָעוּ פְנִימָה…
וּפָרְצוּ – וְעָמְדוּ מוּל שְׁתִיקַת הָאַחִים
(רָק פָּעוֹט פּה וְשָׁם יִבֵּב: "אִמָּא…")
וְעָמְדוּ הַפּוֹרְצִים, לְלֹא זִיַע אוֹ קוֹל,
מַבִּיטִים נִיכְחָם כְּמוֹ לִזְכֹּר…
כְּנוֹשְׂאִים עַל שִׁכְמָם אֶת כָּל כֹּבֶד הָעוֹל
שֶׁל בְּרֵירַת: "הִתְקַדֵּם" אוֹ "עֲצוֹר"?
וְאוֹתָן הַדְּמוּיוֹת, שֶׁל אָבוֹת וְאִמּוֹת,
לָחֲשׁוּ לָעוֹמְדִים אֵין-אוֹנִים:
"לֹא יְהֵא כָאן הַיּוֹם, לֹא יְהֵא כָל עִמּוּת,
רַק נָשִׁיב לֵב בָּנִים עַל בָּנִים."
אָז יָשְׁבוּ שָׁם יַחְדָּיו, צְעִירִים וְסָבִים,
נִשְׁכְּחוּ כָל דִּבְרֵי הָאִוֶּלֶת…
וְרוּחוֹת קַלִּילוֹת אָז יָצְאוּ מֵעָבִים
וְסָגְרוּ בְחִיּוּךְ אֶת הַדֶּלֶת.
מאת נילי שריון
תמוז תשס"ה
פינגבאק: כל מה שידענו על שרון והעדפנו לשכוח | היגיון בשיגעון
אחת הסיבות שהמשטרה התגייסה במלוא עוזה למשימת הגירוש היתה כדי לקבל כמו שהובטח לה, סכום כסף גדול, מהממשלה דאז, לטובת קופתה המדולדלת והגרעונית. כך שמעתי בראיון בלי כל בושה, שסיפר אחד מראשיה. "זה יכניס לנו כסף" אמר. ושוחד עיוור גם אותם.
קורע את הלב !
יצחק רבין (ז"ל) בהיותו ראש ממשלת ישראל, בנאומו האחרון בכנסת לפני המליאה כחודש לפני מותו
אמר דברים מאוד נחרצים ביחס להרבה דברים…
בין השאר הוא הזכיר את גוש קטיף ואמר לפי מיטב זכרוני: "הלוואי הרבה גוש קטיף"…
הוא הלל ושיבח את גוש קטיף.
גוש קטיף לפי התפישה הזאת היתה אמורה להשאר לנצח, על פי יצחק רבין, שגוש קטיף נטעה בו גאווה גדולה, לפי מה שמרגישים כשקוראים את הנאום הזה האחרון שלו.
מתפללת, למרות חילוניותי – לליכוד השורות בעת הקשה הזאת.
משערת שכן, האדמה והאנשים וכל הקרבנות הרבים שנרצחו על ידי שונאי ישראל והרוצים בהשמדתה – הם לא יכלו לישראל. הצרות והשנאה והפרוד הגיעו מבפנים. גיבור גגדול היה אותו שרון בשדה הקרב כשהוביל את חייליו –
אבל גיבור מאוד קטן היה כשנחקר על פרשיות שונות על ידי המשטרה, והושפע מאוד על ידי בניו, שאולי הם אלה שגרמו לו לשינוי המחשבתי. מי יודע ! אך לפי הפתק שכתב לרבי מלובביץ…. משום מה החקירות הופסקו אחרי מותו. ראוי היה לחשוף את כל האמת כך שצדק ייעשה שם, אתם, עם בניו, וכך בעקיפין גם איתו.
צדיקים גדולים הם בני גוש קטיף. ארץ ישראל היפה והטובה היתה גוש קטיף.
מצטרפת עכשיו לבכי עליה ועל כל הקרבנות ועל כל שזה עשה למדינת ישראל ועם ישראל.