איך גילה ס. יזהר שחיילי צה"ל מתנהגים כנאצים

רבבות חיילים השתתפו במלחמת יום הכיפורים. בזירת הלחימה היו גם אלפי עיתונאים, משקיפי או"ם, נציגי הצלב האדום ונספחים צבאיים ממדינות שונות. אף אחד מהם לא ראה את מה שטוען כי ראה הסופר ס. יזהר.

בספרו החדש, "גילוי אליהו", מספר יזהר כי היה עד לכך שחיילים ישראלים בועטים בגולגלות של חיילים מצרים הרוגים במטרה לעקור מפיהם את שיני הזהב.

ס. יזהר בצעירותו (ויקישיתוף)

ס. יזהר בצעירותו (ויקישיתוף)

וכך הוא מספר בספרו: " ...ובועטים ישר ובכוח אל סנטרו של המת, ופתאום מבינים שהם בועטים כדי שתעופנה שיני הזהב שלו, כך גם הסביר החייל שעמד והשתין פה בגדר, שומעים ולא קולטים ולא מאמינים, רוצים להקיא ורוצים לברוח מכאן ולשכוח הכול, אבל הם ממשיכים להם שם בשקידה, גוחנים לראות היטב בין הגוויות וגם מציצים אם יש מבהיק מן הפה ובועטים…"  

אני מתאר לעצמי מה היה קורה אילו מישהו אחר מלבד ס. יזהר היה עד למראה של חיילים ישראלים העוקרים שיני זהב מגוויות של חיילים מצרים. התקשורת העולמית היתה עושה מזה חגיגה. כל הצלמים והעיתונאים היו עטים על המקום. העולם כולו היה נרעש מכך שצאצאי קרבנות הנאצים נוהגים כפי שנהגו הנאצים. כי אותנו אוהבים רק כאשר אנחנו נרצחים. אך, כאמור, איש לא היה עד למחזה הזה פרט לס. יזהר. על גילויי אליהו אין מערערים כידוע.

מה באמת ראה ס. יזהר?

חייל צהל בכביש לעיסמאליה נאור עמר ויקיפדיה

חייל צהל בכביש לעיסמאליה נאור עמר ויקיפדיה

הקורא שמיל קליין מחיספין שבגולן, בוגר ישיבת הסדר, היה לוחם בכוח השריון של הסמח"ט אמנון אשכול במלחמת יום הכיפורים. יש בפיו סיפור, היכול אולי להסביר את הסצינה שמתאר ס. יזהר.  

מספר קליין: הקרב שיזהר תיאר התחולל ממש בסוף המלחמה. יחידת הסיור של חטיבת השריון ניהלה קרב שבמהלכו ספגה אבדות מכאיבות, כתוצאה מתקיפה בלתי צפויה של מטוסים מצרים. לאחר שהסיירת סיימה את הקרב היא קיבלה הוראה לכסות את גופות חיילי האויב. החיילים שלנו היו זועמים וכואבים על מות חבריהם ומילאו את ההוראה בתחושת תיעוב. הם עשו זאת בבעיטות ולא בצורה עדינה במיוחד. הברוטליות הזו היתה חלק מן מהמלחמה. זו אולי התמונה שראה ס. יזהר. אבל הסיפור על החיילים העוקרים שיני זהב הוא תוספת של יזהר וזה קשקוש גמור. הסמח"ט אמנון אשכול, חבר קיבוץ, הוא אדם ערכי יוצא מגדר הרגיל. אילו חלילה היה דבר כזה שיזהר תאר הוא היה הופך עולמות. ס. זהר גם הופיע בפנינו בהרצאה שהרגיזה אותנו. הוא דיבר על "השבר הנוראי", צייר את המציאות כקטסטרופה. אמרנו לו: עכשיו אתה מדבר? תראה איך התחלנו את המלחמה ואיפה אנחנו עכשיו, מאה חמישים קילומטר מקהיר".

פרשת "גילוי אליהו" של יזהר היא הזדמנות לומר כמה מילים על האיש ועל מה שמייצגת יצירתו.

ס. יזהר מול רש"י והרמב"ם

ערב המילניום יזם מוסף תרבות וספרות של הארץ משאל בקרב אנשי רוח מלומדים והיסטוריונים. השאלה היתה: מהו החיבור או החיבורים החשובים ביותר או המשפיעים ביותר שנכתבו משך האלף השני בתחום היהדות .

תמימות הדעים שגילו הנשאלים מימין ומשמאל מכל חלקי הקשת התרבותית והפוליטית היתה באמת מפתיעה. הרוב בחרו בפרוש רש"י לתורה ולתלמוד, במורה נבוכים לרמב"ם, בספר הזהר, ובשולחן ערוך לר' יוסף קארו. היו שהוסיפו את ר' יהודה הלוי, את מכלול הספרות החסידית, צאינה וראנה, שירי ביאליק, ועוד.

הבחירה שנראתה לי מוזרה ביותר היתה של הפרופסור לספרות ערבית, ששון סומך, מאוניברסיטת תל-אביב. בצד מורה נבוכים לרמב"ם ודיואן שמואל הנגיד בחר ב"ימי ציקלג" של ס. יזהר. פרופסור סומך נימק את בחירתו בכך שיזהר "היה פריצה ספרותית אדירה אל תוך חוויתו של בן הארץ במלחמתו, בחלומותיו, בפרוזה דיבורית שהיא שירה. הספרות ה'ילידית' זימרה בקול גדול ושונה".

שוחחתי על הנושא עם  פרופסור הלל וייס והוא האיר לי נקודת מבט שלא חשבתי עליה. בשבילם, אומר פרופסור וייס, "ימי ציקלג" זה ה"ספר בראשית". ביצירה הזו מתגבשת ומגיעה לשיא התרבות החדשה , השיא הצברי של דה לגיטימציה של היהודי שהפך לישראלי. הישראלי שרגשי האשמה שלו מביאים אותו למחיקת עצמו וזהותו היהודית.

מחולל השערוריות

ס. יזהר ידוע במקומותינו לא רק תודות ליצירתו הספרותית אלא בעיקר תודות לשערוריות שחולל באמצעות יצירותיו או בלעדיהן. פעם נשא מסה על כך שצריך לבטל בכלל את החינוך. פעם אחרת קבע שאין צורך בלימודי ספרות ועוד רעיונות מחוללי שערוריה כהנה וכהנה. את השערוריות זוכרים, אך מה בדבר היצירות. האם השמות הבאים אומרים משהו למישהו: "אפרים חוזר לאספסת", "מסע אל גדות הערב", "לילה בלי יריות", "שיירה של חצות", "שישה סיפורי קיץ", "ברגליים יחפות", "סיפורי מישור". כל אלה שמות יצירות של ס.יזהר, אשר דומה כי נגנזו מיד עם פרסומם. יש שתי יצירות שהכל זוכרים: "חירבעת חזעה" ו"השבוי". לא בשל איכותם הספרותית אלא בשל השערוריה שעוררו בשעתן. ס. יזהר הוא חלוץ המערערים על צידקת מלחמתנו והוא עשה זאת בעיצומה של מלחמת השיחרור. ועוד יצירה שעליה כדאי להרחיב מעט את הדיבור: "ימי ציקלג".

ימי ציקלג

פגישתי הראשונה עם היצירה הזו היתה כששמעתי קורס בספרות באוניברסיטת תל-אביב, ששכנה עדיין על הגבעה באבו-כביר בו שוכן היום הגן הבוטאני. המרצה היה ש"י פנואלי, איש ספרות מן הטיפוס של היהודי המשכיל. הוא פתח את הרצאתו במילים הבאות: "מי שלא יקרא את ימי ציקלג לא יעבור את הקורס הזה". בשארית פרוטותי המעטות רכשתי את הספר, כי להשיגו לקריאה בספריה היתה משימה בלתי אפשרית. הספר היה יקר מאד ובעיקר כבד מאד – 1143 עמודים. אני חוזר: אלף מאה ארבעים ושלושה עמודים. ניסיתי לקרוא את הספר בכל דרך אפשרית. מן ההתחלה לסוף ומן הסוף להתחלה. להתחיל באמצע ולהתקדם או לסגת. שום טכניקה לא עזרה. מונולוגים ארוכים ומשמימים, חיבוטי נפש חסרי פשר, תאורי נוף ארכניים. נטלתי עמי את הספר לשרות מילואים, שם שימש משענת טובה לראש בעת לינה בשק שינה. השתמשתי בו כתמיכה לארון ספרים מאולתר במקום לבנים שחסרו לי. את קריאת הספר לא הצלחתי להשלים מאז ועד עצם היום הזה. מי אתה צור מי אתה חלמיש מול נער עברי המצליח לקרוא את "ימי ציקלג".

ספר שהוא קש וגבבא

שהדי במרומים שמגיל צעיר הייתי תולעת ספרים. באותה תקופה בה סבלתי מכאבי בטן קשים בניסיונותי לעכל את הספר הזה, קראתי ספרים עבי כרס שהיו באופנה באותם הימים. את "מלחמה ושלום" של טולסוטוי קראתי בעשרה ימים. את "המנדרינים" של סימון דה בובואר בפחות משבוע. את "החיים כמשל" של פנחס שדה (שהופיע אז בהוצאת המחבר) בלעתי ביומיים. גברתי בפרק זמן כזה או אחר על "מובי דיק" ועל זכרונות צ'רצ'יל ומונטגומרי ודה-גול. אפילו את "הקפיטל" של קרל מרקס הצלחתי לקרוא, אם כי בלא מעט יגיעה. שנים התביישתי להודות שאני היחיד מבין כל חובבי ספרות שהכרתי שלא קרא את "ימי ציקלג". עד שיום אחד נתגלה לי האור. נתברר שהמלך הוא עירום. כולם טוענים שקראו (כפי שגם אני עשיתי לבושתי). אך איש לא קרא את הספר ממש. והעיקר: פגשתי סוף סוף אדם שקרא את הספר מן העמוד הראשון ועד האחרון והעז לומר את אשר לא העזו רבים וטובים לפניו. שהספר הזה הוא בעצם קש וגבבא. לא אפרים חזר לאספסת אלא ס. יזהר חזר לאספסת.

עיני הרנטגן של קורצווייל

ברוך קורצווייל בצעירותו

ברוך קורצווייל בצעירותו

קורצווייל, מגדולי מבקרי וחוקרי הספרות בדורנו, היה בעל עיני רנטגן. לא זכיתי ממש לשמוע תורה מפיו, אך רעייתי היתה תלמידה שלו בבר-אילן. היא סיפרה לי שהוא היה מסוגל להבחין מיד בתלמיד שהחסיר, או תלמיד שנוסף לקורס בו השתתפו מאות תלמידים.  

עיני הרנטגן של קורצווייל היו רגישות במיוחד לזיוף. והוא אומר: "קראתי אלף ומאה וארבעים ושלושה עמודים וציפור הנפש עפה… אינה אלא צפה, צפה מפליגה בים הדברנות, הסנטימנטאלית, ניהיליסטית, הנרקיסטית, טסה גולשת קופאת בתוך חכמות בוסר, בתוך פילוספית סרק של גיל ההתבגרות שאין לו קץ…"

קורצווייל לא התבייש להגיד שהקריאה היתה משעממת ומיגעת, שהספר הוא "רטוריקה נבובה". שהספר מבטא ריקנות, שהחומר הסיפורי שבו מספיק בקושי לסיפור קצר. הספר מתיימר להיות זעם קדוש, אך איננו אלא "פינוק, פיטום, חוסר בגרות, פרוזה גרועה מאד". כי הספר מבטא את "התרוקנות הדור הצעיר מכל אמונה".

המניע של יזהר: שנאת היהדות

מה הניע את ס. יזהר להמציא דיבה כזו על חיילי צה"ל?

את התשובה ניתן למצוא ב"ימי ציקלג" בפסקה בה הוא מבטא שנאה תהומית לעם היהודי. כך כותב יזהר בעמוד 374 של הספר:

"אהבת העם היהודי!איזה עם יהודי? אהבת העם היהודי! מי אוהב ותו? הלא אנחנו כנכווים מפני כל מה שהוא יהודי, וזה כבודנו וזקיפות שדרתנו… אנחנו בוחלים גם בכל מה שריח-ריחו כזה…הבדיחה הזו שקוראים לה יידיש על צליליה ונגינתה, על פרצופיה הלא שזופים, המבעים שיניים מתוקנות בכסף וזהב ובריר זכרונות מן העיירה שלהם שם וכל דברי התורה והחכמה שלה".

יזהר לא הסתפק בשינאה לעם היהודי אלא הוסיף:

"התעלות על כל שחור שכל 'עין' ו'חית' שלו מלשינות על פחיתותו"

השנאה הפתולוגית ליהדות וליהודים הפכה לשנאה למדינת ישראל וזה ההסבר האפשרי לעלילה שהעליל על חיילי צה,ל.

ימי ציקלג בסידרת "היהודים באים"

ראיון עם ס. יזהר על שנאתו לבגין ולגוש אמונים

 

ראה סופרים כנביאי שקר

פורסם בקטגוריה מלחמות ישראל, סופרים, ספרות, ספרות עברית, צהל, שמאלנות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

17 תגובות בנושא איך גילה ס. יזהר שחיילי צה"ל מתנהגים כנאצים

  1. פינגבאק: עמוס עוז, דוד גרוסמן, א.ב. יהושע כנביאי שקר | היגיון בשיגעון

  2. פינגבאק: השחיתות הגדולה החלה בתקופת מפא"י | היגיון בשיגעון

להגיב על nthr לבטל