מדוע בחר ברק בדוד לוי לשר החוץ

 

כי רצה פנים חדשות

דוד לוי אמנם לא כל כך חדש. אבל גם כמשומש הוא במצב טוב. עם הבלורית הנצחית

העשויה בפן, עם הפנים החלקות, החליפה המגוהצת תמיד הוא נראה ממש כמו חדש.

בגלל הניסיון שלו

דוד לוי הוא עתיר ניסיון במשאים ומתנים. למשל הוא בלט אפילו בהעדרו בוועידת

מדריד. אבל ועידת מדריד היא כלום לעומת ועידות הליכוד. נשיא סוריה אסד הוא

ילד לעומת דוד לוי, כשצריך לשבת במשא ומתן על תפקידים שמגיעים לו.

תודות לשפתו העשירה

בוועידת הקופים המפורסמת הכריז דוד לוי: זו מיוריזציה. איש לא הבין מה זו

מיוריזציה אבל זה מפני שחברי מרכז הליכוד לא כל כך משכילים. הצרפתית שלו

מצויינת. אנגלית הוא עוד ילמד. שום דבר לא בוער.

כי הוא עצלן

דוד לוי קנה לעצמו מוניטין של מי שמדבר הרבה ולא עושה כלום. זה בדיוק מה

שאהוד ברק צריך. ברק לא זקוק לאנשים יצירתיים ופעילים כמו שמעון פרס או או

כמו הפודל שלו, יוסי ביילין. אם לדון לפי תקדימי העבר יישב לוי עם פעילי

גשר" (כל הפעילים והמצביעים יכולים להיכנס ללישכה שלו). יפצח פיצוחים

וזהו. שום פגישה עם שגרירים. שום מעורבות עם הסגל הדיפלומטי. רק נסיעות של

כבוד. זה בדיוק מה שאהוד ברק צריך. עם טלפון ישיר לקלינטון ולערפאת לא זקוק

ברק לשר חוץ חרוץ.

עודד הנודד

האמת היא שלאור הצלחותיו בעבר יש לדוד לוי סיכוי להיות גם נשיא ארצות

הברית. האיש הזה הוא "עודד הנודד" של הפוליטיקה הישראלית. בכל סיבוב הוא

מרוויח. הוא היה מפא"יניק בבית-שאן, הפך להיות חרותניק חביבו של בגין,

ומכנסת לכנסת טיפס מעלה מעלה. פעם חישוקאי שנלחם בשמיר שלא היה מספיק נץ

לטעמו. ולמחרת יונה התוקף את הניציות של נתניהו. פעם דמות מרכזית בליכוד

ולמחרת מנהיג תנועה וירטואלית "גשר", ושוב מצטרף לליכוד. כמעט אף פעם לא

התמודד ממש ולא העמיד במבחן את הכוח האלקטוראלי שלו. מעולם לא הצליח בשום

תפקיד פרט לתפקיד הנעלב הנצחי. ברק, שלא היה קונה מביבי מכונית משומשת, קנה

ממנו את "גשר", כמכונית חדשה עם אפס קילומטראז". והוא עוד לא יודע איזו צרה

הכניס ל"ישראל אחת".


 

האידיליה בין לוי לברק

בן כספית מ"מעריב" החליט כנראה לחדש את המסורת של בדיחות דוד לוי. וכך הוא

כותב: "אין ספק שבין השניים (ברק ולוי) שוררת אידיליא נדירה. ברק מתייעץ עם

לוי ומעדכן אותו בכל דבר כמעט. הוא מעריך את תבונתו המדינית, נסיונו ויותר

מכל אלה – הצטרפותו אליו בימים הקשים, ונאמנותו לאורך כל הדרך. לברק ולוי

יש מטרה דומה: לוי רוצה להיות נשיא המדינה ב-ברק רוצה להיות, באותה

שנה בערך, ראש ממשלה בקדנציה שניה. אם הכל ילך כשורה, לוי יגיע למטרתו

בשלום".

מר כספית הנכבד.אחרי השגיך בפרשת יחיעם אוחנה אני במקומך לא הייתי כותב

דברים מוחלטים כאלה, בלי מסמכים שנבדקו היטב במעבדה לזיהוי פלילי.

ברק היזהר פרס מאחוריך

אם פרס ימונה למשרד לטיפוח הקשרים עם חייזרים מהחלל החיצון הוא יחולל

נפלאות עם התיק הזה. תוך חצי שנה תוקם מדינה חיזרית-פלשתינית בגליל, שתקים

בתי מלון לחוף הכינרת ותפתח תיירות עולמית לקראת מזרח תיכון חדש בשנת 

ראה ברק, הוזהרת.

כשאיתן הבר מתנצל בפני וילנר

חברי איתן הבר פרסם ב"ידיעות אחרונות" התנצלות. "ברוח הפיוס שמנסה אהוד ברק

להביא על העם" החליט להתנצל בפני מאיר וילנר, "האיש שמשך שנים דיבר נגד

הכיבוש, נגד התעללויות, בעד מדינה פלשתינאית, בעד נסיגה".

להתנצלות צרף הבר את יתר מנהיגי המפלגה הקומוניסטית – שמואל מיקוניס ואסתר

וילנסקה והוסיף לרשימה גם את מאיר פעיל ומתי פלד ואורי אבנרי.

איך שנאנו את הבוגדים האלה, שכל קשר ביניהם ובין העם היהודי ומדינת ישראל

היה מקרי בהחלט. איך צחקנו להם: מדינה פלשתינית? שלום? הכיבוש משחית? יום

יבוא והפלשתינים יתקוממו? נו באמת. ובסך הכל התגשם במהלך הדור האחרון

במדינת ישראל כמעט כל מה שניבאו ואמרו… אז אם לא מאוחר מדי… ובלי לשכוח

אף לרגע את זוועות המשטר הסובייטי, שווילנר וחבריו תמכו בו, צריך מישהו

מבינינו ומתוכנו שיקום היום ויאמר רק מלה אחת או שתיים לחבורות המנודים

הזו.. אנחנו מתנצלים".

איתן הבר הוא חבר נעורים ואנחנו כבר בגיל שחברים לא מחליפים, גם אם מפרידה

בינינו תהום של חילוקי דעות פוליטיים. אך איתן הבר איננו מייצג בהתנצלות

הזו את עצמו. הוא מייצג תופעה, ולו רק בשל העובדה שכעוזרו של יצחק רבין ז"ל

מילא תפקיד בעיצוב מדיניות ממשלת רבין. תפקיד חשוב בהרבה ממה שידוע בציבור.

בינתיים הספיק איתן הבר להתנצל על ההתנצלות, ככל שזו נוגעת

לקומוניסטים. בכמה ראיונות בכלי התקשורת חזר בו מן הכתרים שקשר לוילנר

ולחבריו, אך לא חזר בו מן ההתנצלות למאיר פעיל, מתי פלד ואורי אבנרי.

אך גם כפליטת פה יש להתנצלות של הבר משמעות, הרבה מעבר לקוריוז תקשורתי.


 

מה רצו הקומוניסטים

מאיר וילנר נמנה עם מפלגה שהוקמה במטרה אחת ויחידה: לחסל את המפעל הציוני.

על מעלליה של המפלגה הקומוניסטית ניתן לקרוא בהרחבה במחקר המונומנטלי

אדומים", פרי עטו של ההיסטוריון שמואל דותן.

פיסקה אחת מתוך הספר יש בה כדי ללמד על אופיה של המפלגה הזו. עם פרוץ

מאורעות הדמים ב-כשדם יהודי נשפך בכל חלקי הארץ, פירסם הוועד המרכזי

של המפלגה הודעה בה נאמר כי בארץ מצויים "שני מחנות לוחמים", האחד ערבי

המייצג את הקידמה והאחר "ציוני אימפריאליטי", המייצג את הריאקציה. הערבים

נקראו להמשיך בג"יהאד והמפלגה הקומוניסטית הצהירה כי תילחם לצידם עד

אשר תושגנה התביעות הלאומיות של הערבים: איסור הגירה יהודית, שלטון עצמי

ומניעת מכירת קרעות ערביות ליהודים וכן החזרת האדמה ש"נתפסה בכוח על-ידי

הציונים".

עוד נאמר בהודעת הוועד הפועל של הקומוניסטים:

האחריות למאורעות הדמים ולכל הקרבנות אשר נפלו נופלת אך ורק על ראשי

האימפריאליזם ומנהיגי הציונות, על פוליטיקת הדיכוי, הרעב והכיבוש

האימפריאליסטי הציוני… שנה מדכאים וגוזלים האימפריאליסטים הציונים את

ההמונים בארץ. שנה מקבצים הם מאות אלפים יהודים באשליית הבית הלאומי

למען יהיו משענת ומכשיר בידם נגד העם הערבי. הציונות היא מלחמת השמד איומה

נגד העם הערבי וההמונים היהודים".

אותם השורשים

בעלי אוזן רגישה יוכלו להבחין בדמיון הרב בין ההצהרות הללו לבין הצהרות

דומות שאנו שומעים זה שנות דור מן השמאל לפלגיו – מהשומר הצעיר דרך מפם,

מצפן , שלום עכשיו ומרץ. המנגינה קצת השתנתה אבל הצליל הוא אותו הצליל.

מאיר וילנר לא שייך אמנם לתקופת הבראשית של המפלגה הקומוניסטית

הארצישראלית (פ.ק.פ.) אבל השורשים שלו הם שם כמו השורשים של זרמים בציונות

השמאלית.

לזכותו של מאיר וילנר ייאמר כי בשלב מסויים, מאוחר למדי, תפס שכבר אי אפשר

לחסל את הציונות ויש להשלים עם העובדה שיש כאן ישוב יהודי שגם לו יש זכויות

כלשהן.אך לא עמדתו של וילנר חשובה אלא חילחול התפיסות הללו אל המרכז

הציוני.

חוט השני"

על שורשיו של השמאל היהודי ניתן לקרוא בספרו של משה שמיר, "חוט השני" שכבר

הזכרתי כאן. אחד הקוראים ביקש ממני לסייע לו בהשגת הספר אך לא ציין במכתב

לא את שמו, לא את כתובתו ולא את מספר הטלפון שלו.

אני מצאתי את הספר בצומת ספרים בשפיים במחיר מוזל. הספר יצא בשנת 

ומניסיוני אין כל סיכוי להשיג ספר כזה בחנויות ספרים. אלה מורידות ספרים


 

מהמדפים שבועיים אחרי הופעתם. לרוב ניתן למצוא ספרים שירדו מן המדפים

במשרדי ההוצאה. הספר יצא בהוצאת "דביר" השייכת להוצאת זמורה ביתן, רחוב

שוקן תל-אביב.

השם המלא של הספר: "חוט השני" – על ציונות וסוציאליזם (ניסיון למאזן

היסטורי).

נבלים ברשות המשפט

שמעתי באחת מתכניות הרדיו על משפחה מאלפי מנשה שההוצאה לפועל עיקלה את

רכושה על לא עוול בכפה.

וזה סיפור המעשה (אני מצטט מן הזכרון): בני המשפחה מתגוררים בדירה קטנה עם

בנם הצעיר בן ה-ועם בתם הנשואה אשר לה גם ילד. הבת עומדת לעבור לדירתה

ההולכת ונבנית. לבני המשפחה גם בן בוגר, בן שכבר אינו מתגורר בבית, אך

מסר את כתובת המשפחה לצורכי קבלת צווי מילואים.

אותו בן הסתבך בעסקים, חייב כספים ונושיו הוציאו נגדו צו של ההוצאה לפועל.

באו אנשי ההוצאה לפועל לבית המשפחה באלפי מנשה ואלה אמרו להם את האמת: אין

כאן אף לא פיסת רכוש של הבן החייב. באו והסתלקו אך לא לתמיד.

אחרי זמן מה הגיעו שוב והפעם מלווים בשוטר. עיקלו מכל הבא ליד – מכשירי

טלוויזיה, מערכות סטראו, מעבדי מזון, מיקרוגל. בדירה היו גם מכשירי חשמל

חדשים וארוזים באריזות המקוריות שקנה הזוג הצעיר – מכונת כביסה, מדיח

וכדומה. הכל לקחו המעקלים.

פנו בני המשפחה להנהלת בתי המשפט האחראית להוצאה לפועל ובקשו סעד. כאן

השיבו להם כי ההוצאה לפועל פועלת על פי הנחיות הנושים ולבית המשפט אין יד

בזה. אם הם רוצים לתקן את העוול עליהם לפנות לבית המשפט.

פנו בני המשפחה לבית המשפט ונקבע מועד לדיון בחודש אוקטובר.

ובינתיים אין מכשירי חשמל בבית ואין מיקרוגל לחמם את האוכל לתינוק. ובני

המשפחה אובדי עצות.

כאשר טבע הרמבן את המושג "נבל ברשות התורה" הוא התכוון לאלה שבחסות מצוות

התורה עושים מעשי עוול. אך הנבלים של הרמב"ן הם צדיקים גמורים לעומת הנבלים

ברשות המשפט. מדי יום אנו שומעים על מעשי נבלה הנעשים בחסות החוק. שיק שלא

נפרע במועד צובר ריבית של אלפי אחוזים. שוק אפור להלוואות נושך נשך של

כרישים.

אפשר לטעון: זהו החוק וכולם שווים בפני החוק. כולם שווים אך יש השווים

יותר. אם בני המשפחה מאלפי מנשה היו שייכים לאחת האליטות, הקליקות, המאפיות

לא חשוב השם – יכלו למנוע מעצמם סבל מיותר. טלפון אחד והכל היה מסתדר.

אתם מתארים לעצמכם מעשה עוול כזה הנעשה לעיתונאי ידוע? לאיש טלוויזיה?

לחבר כנסת? לקצין בכיר?


 

נקודות האור בעיתונות המפלגתית

העירו לי כי החמרתי מאד בתאור העיתונות המפלגתית ז"ל. אתקן איפוא את

המעוות.

הסיבה העיקרית לגוויעת העיתונות המפלגתית היתה אכן הופעת עיתונות מסחרית

דינמית נוסח "ידיעות" ו"מעריב". עיתון איננו רק כלב השמירה של הדמוקרטיה

והממלכה השביעית. עיתון הוא מוצר וחלים עליו הכללים החלים על מוצר צריכה

המוני: הוא עונה על צורך, הוא מתאים עצמו לטעם המשתנה של הלקוח. העיתונות

המפלגתית לא ענתה על שום צורך. קהל המשוכנעים לא היה זקוק לשיכנוע נוסף.

קהל הבלתי משוכנעים לא נגע בעיתונים של המפלגות היריבות. כך קרה שהמפלגות

מצאו עצמן מוציאות הון עתק על מכשיר שאינו משרת את מטרותיהן.

הדוגמא הבולטת לתהליך הזה התרחש בקיבוצים. תקופה ארוכה כפו התנועות

הקיבוציות על החברים להיות מנויים על העיתון המפלגתי – דבר, על המשמר,

למרחב. המנויים בקיבוצים היו גם הבסיס הכלכלי העיקרי של עיתוני השמאל. אך

החברים מאסו בעיתון המפלגתי ותבעו לקרוא ידיעות או מעריב (וחלקם גם הארץ).

התרופפות החברה הקיבוצית ופשיטת הרגל הכלכלית והרוחנית שלה היו בין הגורמים

לחיסול עיתוני השמאל.

אף על פי כן אפשר להגיד הרבה דברים טובים על העיתונים המפלגתיים. הם נאבקו

על קיומם ולא נכנעו ללא קרב. חלקם ניסו להראות מסחריים ואובייקטיביים

ולעתים אף הצליחו בכך. עתון "דבר", בתקופה בה ערכה אותו חנה זמר, היה עיתון

מעולה לפי כל קריטריון. להערכתי הוא היה טוב יותר מ"הארץ" באותה תקופה –

ברמת הדיווח והכתיבה. אבל איש לא ידע על כך. גם "הבוקר" של המפלגה הליברלית

ידע עדנה בתקופה בה נערך על ידי גבריאל צפרוני. צפרוני לא נרתע מלפרסם

כותבים טובים שהיו היפוכה הגמור של המפלגה הליברלית (כמו ישראל אלדד). הוא

עצמו עיתונאי משכמו ומעלה בעל קשרים מסועפים, הביא מדי יום סקופים ממדרגה

ראשונה.

גם עיתון "חרות" בתקופה בה נערך על ידי אייזיק רמבה הגיע להשגים רבים, אך

שוב ללא הועיל.

המאמצים האלה של העיתונים המפלגתיים להיות מקצועיים כלפי חוץ הפכו אותם

לבתי הספר הטובים ביותר של העיתונות הישראלית. את מלאכת העיתונות למדו

ב"חרות" עיתונאים כמו שלמה נקדימון ויואל מרכוס. נחום ברנע היה בעל טור

מצויין ב"דבר השבוע" שלא נפל מן הטור שלו ב"ידיעות", אך איש לא ידע על

קיומו. "על המשמר" סיפק ל"ידיעות" את מוטי גילת ואת סבר פלוצקר ועוד הרשימה

ארוכה.

העיתונים המפלגתיים נכשלו משתי סיבות: האחת היא שאיש לא האמין להם גם כאשר

ניסו להיות אמצעי תקשורת אובייקטיביים. האחרת היא דלותם. עיתון זה בראש

ובראשונה ענין של כסף. ככל שיש לך יותר עובדים מוכשרים, יותר כתבים

המפוזרים בכל העולם, יותר צילומים ושרותים אתה פשוט יותר טוב. אין פה מקום

לאילתורים.

עד כמה היו דלים העיתונים ימחישו שני סיפורים. כאשר נתגלה לראשונה הנפט

בשדות חלץ הייתי כתב לעניני פיתוח ב"חרות". לא היה לי רכב והעיתון לא יכול

היה לממן מונית למקום הקידוח. התקשרנו איפוא ללמרחב ולעוד עיתון כדי לממן

במשותף מונית.

וסיפור אחר: כמה ימים לפני מותו של האפיפיור פיוס ה-כתבתי ב"הבוקר",

קווים לדמותו של הקדוש הזה, ששיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השניה.


 

המאמר היה מוכן על אחד השולחנות בדפוס, בשורות עופרת ארוכות – עמוד שלם של

עיתון בוקר שהוא כשני עמודים של טבלואיד.

המאמר שנפתח במילים "עם מותו של האפיפיור" הופיע כמה ימים לפני מותו הצפוי.

אחד העורכים נזקק לחומר וסתם בו עמוד. הסיפור היה נכון רק מוקדם בכמה ימים.

המסגד של אבו כביר

הדברים שכתבתי כאן, לפני כמה חודשים, על המסגד שמתוכו צלפו לרחוב הרצל

בתל-אביב עוררו כמה קוראים לשאול היכן בכלל יש מסגד כזה. מישהו אף טרח

וביקש לתקן: אולי התכוונתי למגדל הגבוה של המנזר הרוסי, השוכן במקום עד

היום.

ובכן, היה היה מסגד והוא איננו עוד. אני, כילד, חזיתי בהריסתו. אך קודם כמה

מילים על שכונת אבו כביר.

אבו כביר היתה שכונה מוסלמית גדולה שהוקמה באמצע המאה התשע עשרה על שטח בו

היה בית קברות יהודי גדול מתקופת המשנה והתלמוד. את השכונה הקימו מהגרים

ממצרים שקראו לה על שם העיירה ממנה באו, תל אבו כביר שבמצרים התחתונה.

במלחמת השחרור הפכה השכונה לבסיס צבאי (קן פורעים קראו לזה אז) שהתנכל

לתל-אביב. הערבים חסמו למעשה את הדרך לירושלים שעד לקרבות עברה דרך

השכונה, וצלפו לעבר השכונות הדרומיות של תל-אביב, וגרמו לקרבנות רבים, כפי

שתיארתי ברשימה שלי.

כחודשיים לפני הקמת המדינה, ב-במארס תקפו כוחות ה"הגנה" את השכונה

והפעילו לראשונה את ה"דוידקה", המרגמה העשויה צינור רחב קוטר שהפך לנשק

הסודי של מלחמת השחרור.

רק חודש לאחר מכן הצליחה ה"הגנה" לכבוש את השכונה ולחרוש את בתיה העשויים

חימר עד עפר. תושבי השכונה נמלטו והם מחכים מן הסתם באחד ממחנות הפליטים

לאות שיקבלו מיאסר ערפאת לקיים את זכות השיבה.

ועכשיו לעניין המסגד. ולעדות הראיה שלי.

אנחנו, ילדי חורף היינו מעורבים רגשית באותם הקרבות, התרוצצנו בין

הצלפים וההריסות בלי שהיינו מודעים לסכנה. גבעת הרצל ושכונת אבו כביר היו

אזורי משיכה לילדי האזור בגלל סיבות רבות. על הגבול ממש שכן בית החרושת

לסוללות "ראן" (ממנו התפתחה מאוחר יותר חברת "תדיראן"). המפעל נהרס לגמרי

וסביבתו היו מפוזרים מאות סוללות שהיו מוצר יקר המציאות באותם הימים. לא

רחוק משם היה מחסן של שאריות ציוד וחלקי מטוסים של הצבא הבריטי וגם הם משכו

את הילדים כמגנט.

המסגד שכן על הגבעה הגבוהה ביותר שבאזור – צפונית למקום בו שוכן היום המכון

הפתולוגי. הצלף שישב במרומי המסגד יכול היה לצפות ולצלוף עד גימנסיה הרצליה

שבסוף רחוב הרצל.

באחד מסיוריני באזור היינו עדים להריסתו של המסגד. שני דחפורים של צה"ל

חרשו את בתי החימר שמסביב למסגד. לאחר מכן חיברו כבל מתכת עבה לפסגתו, משכו

והמגדל קרס כשהוא מעלה ענני אבק.

פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

השאר תגובה