זמן קצר לאחר תבוסת המערך בבחירות 1977, פנה אלי עורך ׳יריעות אחרונות׳, דב יורקובסקי, וביקש שאפגש עם יצחק דבין, כדי לסייע לו בכתיבת סדרת מאמרים לעיתון.

נפגשתי עם רבין במשרד שנמצא באחד הצריפים של משרדי הממשלה בקריה בתל-אביב. בשער עמד שוטר, שאפילו לא טרח לבדוק את זהותי. משרדו של רבין היה כמעט ריק. שולחן פשוט, כורסת מנהלים פשוטה ושני כיסאות לאורחים. שום תמונה או קישוט על הקירות. במהלך שיחתנו, שארכה כשעה, לא צלצל הטלפון אפילו פעם אחת. רבין קיבל אותי בהבעת הפנים המבוישת שלו, והתייחס אלי בכבוד רב, אף שלא הכרנו קודם לכן.

שיחה חופשית

ציפיתי שרבין יכתיב לי את הדברים שהוא מבקש לכתוב ואני אסייע בניסוח – נוהל שהיה מקובל על פוליטיקאים רבים, שביקשו להעלות את מחשבותיהם על הכתב. אך רבין העדיף לקיים שיחה חופשית בה הצגתי לו שאלות בעניינים שעמדו על הפרק והוא השיב בקצרה.
כשסיימנו את השיחה אמר לי רבין: ״תנסח את הדברים כפי שאתה מבין. אם יודקובסקי שלח אותך אני סומך על שיקול דעתו״. הצעתי שיעבור בכל זאת על הכתוב לפני הפרסום. הוא הבטיח לעשות כן, אך ככל הזכור לי לא הצליחו לאתר אותו מן המערכת. המאמר שכתבתי פורסם תחת שמו ללא שינוי.

בשבועות הבאים קיימתי עם רבין כמה פגישות לאותה מטרה. הוא נהג באותה דרך – שיחה חופשית שבה נתן לי ייפוי כוח לכתוב את הדברים בשמו. מעולם לא ביקר את עבודתי ומדי פעם הביע שבחים.

פיקדון זמני

העבודה עם רבין נמסרה לי כפיקדון זמני. האיש לו נועד התפקיד היה איתן הבר, אז הכתב הצבאי של העיתון, שהיה מיודד עם רבין עוד מתקופת היות רבין אלוף פיקוד צפון. הבר נעדר אז מהארץ, וכשחזר נמסר לו הפיקדון. הבר המשיך במלאכה בכישרון רב, ויזם שורה של ראיונות של רבין עם גדולי עולם: ניכסון, קיסינג׳ר, מיטראן, סאדאת, קרטר ועוד.

כשחזר רבין להגה השלטון, הצטרף הבר לצוות המצומצם שלו ועשה מלאכה נאמנה. כתיבת נאומי רבין היתה חלק ממנה.

הויכוח על המורשת

אני מספר כל זאת על רקע הוויכוח הציבורי שהתעורר סביב המרכז למורשת רבין. אין ספק שרבין יירשם בתולדות עם ישראל כמצביא מלחמת ששת הימים וכלוחם ירושלים במלחמת השחרור. על הישגיו ועל שגיאותיו כראש ממשלה בשתי הכהונות תשפוט ההיסטוריה.
מה שברור הוא שיצחק רבין לא היה איש הגות. לא הייתה לו משנה סדורה. הסופר עמוס עוז כתב פעם כי התרשם מכך שרבין תיקן בכתב ידו דיווח סודי על כניסת הכוחות המצריים לסיני ערב מלחמת ששת הימים. מישהו כתב כוחות ״אדירים״ ורבין תיקן ל״כוחות גדולים מאוד״. עמוס עוז התפעל מאוד מן התיקון הזה שהיה בו לדעת עוז הכרעה נכונה ודקה וקולעת. ועל כך אומר עוז: ״ודאי שאני היחיד בכל ארץ-ישראל התומך עכשיו ביצחק רבין בזכות סגנונו העברי״.

 

 הצבר האולטימטיבי

יצחק רבין ז"ל היה הצבר האולטימטיבי, על כל המעלות והמגרעות של תואר זה. אדם ישר דרך, שפיו ולבו שווים. איש ה"דוגרי", האומר בפנים את אשר הוא חושב. איש הביצוע המעולה הנכנס לפרטי פרטים, דבק במשימה ומשיג אותה בכל מחיר. איש צבא בכל רמ"ח אבריו, מנעוריו בפלמ"ח, במלחמת השחרור ועמידתו בראש צה"ל במלחמת ששת הימים.

אך יצחק רבין, כמו כמעט כל דור הצברים, היה חף מכל אינטלקטואליות. חף מכל חזון. חף מכל חשיבה מקורית. יצחק רבין שייך לדור שביצע באורח מושלם את הנדרש לביצוע על פי חזונם של דור המייסדים. גם בדור הצברים היו כמה אישים, כמו יגאל אלון ומשה דיין, שהתרוממו מעל כוונת הרובה וגילו הבנה מעמיקה במהותה של הציונות ושל העם היהודי. אך איש מהם לא הגיע לקרסולי דור הנפילים. עובדה מעציבה היא שדור הצברים לא הצמיח אף לא מנהיג אחד בעל שעור קומה כדוד בן גוריון, זאב ז'בוטינסקי, ברל כצנלסון  ומנחם בגין. אחרון המנהיגים מדור זה היה יצחק שמיר, ייבדל לחיים ארוכים.

מורשת הנפילים

דור הנפילים הותיר לנו מורשת אדירה. דוד בן גוריון הותיר אלפי נאומים, מאמרים וספרים – ומעל לכל את דרכו המדינית – שהם אכן מורשת שניתן וצריך ללמוד. זאב ז'בוטינסקי הותיר מורשת אדירה של הגות מדינית וספרותית ומעש מדיני. התנועה הציונית, מהרצל ואילך, היתה עשירה באישי רוח שהיו גם אנשי מעש: הס, אלקלעי, קלישר, פינסקר, ברוכוב, א.ד. גורדון, הרב קוק ועוד רבים. דור הצברים לא הצמיח אף משהו הדומה לצילם של אותם ענקי רוח.

מה פרוש המלה מורשת

אחד הקוראים כתב לי את הדברים הבאים: " נכדי, הלומד בכיתה ד", פנה אליי בבקשה שאעזור לו בכתיבת חיבור על "מורשת רבין". הלכתי לספרייה וביקשתי חומר על הנושא אך הם אמרו לי שאין. מה עלי לעשות? האם תוכל לעזור?" .

 פניתי לחברי איתן הבר בשאלה, אולי הוא יוכל לעזור. תפסתי את הבר בדיוק בזמן. הוא היה בדרך להרצאה באיזה סימפוזיון בו התכוון לדבר בנושא. אם מורשת של מנהיג, אמר הבר, פרושה רעיונות שהדורות הבאים אחריהם מגשימים אותם, לדעתי אף אחד ממנהיגי הציונות לא עמד במבחן הזה. והדבר נכון לגבי כולם – מהרצל וויצמן ועד בן גוריון, בגין ורבין. יתר על כן, אמר לי הבר, חיפשתי במילון אבן שושן וגיליתי שבכלל אין מלה כזו "מורשת" . עד כאן דברי איתן הבר.

 ואכן., הלכתי למילון אבן שושן ולמרבית ההפתעה באמת אין מילה כזו. רק "מורשה" במשמעות ירושה, נחלה, אחוזה. והוא מצטט מן הפסוק הידוע מיחזקאל: " לנו היא ניתנה הארץ למורשה" . המקור למלה מורשת מובא בערך מורשה והוא מן העת החדשה. זלמן שזר כתב: " את מורשת היצירה המקורית בישראל קיפל תחתיו (אחד העם) בעבודתו הספרותית" .

פניתי לפרוייקט השו"ת של בר אילן ומצאתי שם כי בספרות חז"ל מופיעה המלה מורשת רק ארבע פעמים ובכולם במשמעות של ירושה חומרית. המלה מורשה מופיעה לעומת זאת כ-80 פעם אך בעיקר בהתייחסות לפסוק מספר דברים: "תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" . ניתן לומר שמורשה כאן משמעותה כמשמעות המילה מורשת בימינו.

נאלצתי להשיב לקורא שפנה אליי כי לא רק שאין לנו מורשת רבין.  גם מורשת אינה בנמצא. אבל כמו תמיד מילון " רב מילים" של שוויקה מציל את המצב. המילון מגדיר את המלה מורשת במשמעות המודרנית שלה "צורה אחרת של מורשה… המורשת של עם ישראל" . והוא מביא מורשת קרב (" ערכים כמו דבקות במשימה ודוגמא אישית" ) מורשת אבות (במשמעות מסורת) וכדומה.

ו" אוצר החכמה" של ארז סלע עליו סיפרתי כאן לפני כמה שבועות מצא לא פחות מ-157 מובאות מן הספרות הרבנית של הדורות האחרונים שבהם מופיע הצרוף "מורשת אבות" כמו למשל: " הנה יסוד בית ישראל היא התורה והמצוות מורשת אבות" .

ובכל זאת מהי מורשת רבין?

מורשת רבין

רבין לא הותיר אחריו שום דבר בכתובים. את מאמריו, נאומיו וספרו כתבו אחרים. אינני מקנא במורה הנדרש להכין אפילו מערך של שעור אחד בלבד שבו יתמצת את משנתו של רבין. כי הרי מורשת רבין אינה מתמצית במילים אלא במעשים. מעשיו במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים מקנים לו מקום של כבוד בהיסטוריה של עם ישראל השב לארצו. אך אין בהם איזו בשורה רוחנית.

למזלו הרע של רבין – ואולי למזל הרע של כולנו – הוא הוצב בתפקיד שהיה גדול ממידותיו. בתקופת דמדומי האלים של דור הנפילים, באיזו עיסקה פוליטית של גולדה וספיר הוא נתמנה לראש ממשלה. הוא נכשל כשלון חרוץ בקדנציה הראשונה שלו. לא בגלל חשבון הדולרים של לאה, אלא בגלל גבולות יכולתו. הוא חזר לקדנציה השניה על כנפי קופירייטרים ופרסומאים שעשו מלאכתם נאמנה. הוא עשה כמיטב יכולתו לשמור על הפקדון שהופקד בידו, אך לא היתה בו היכולת המנהיגותית להפיח תקווה וחזון ואמונה בעם. הוא עצמו איבד את אמונו בכושר העמידה של העם במלחמת המפרץ, כשחזה בתל-אביב המתרוקנת ובפקקי התנועה של הבורחים מן העיר מדי ערב, בהתקרב ההתרעה של "נחש צפע".

פסגת השגיו של רבין היתה הסכם אוסלו, שגם אותו לא הגה ולא יזם אלא נגרר אליו על ידי חתרנים בלתי נלאים ופרופסורים תמהוניים. יש רבים המאמינים כי רבין, בשכלו הבריא וביושר האישי שלו, היה יכול להיות אמיץ דיו כדי לעשות תפנית מחודשת. לבטל את הסכם אוסלו ולמנוע את השואה שההסכם עשוי להמיט עלינו. כדורו של הרוצח המתועב קטע גם את האפשרות הזו. כל מה שנותר הוא קהל הצבועים של "ממשיכי הדרך" ונוטרי ה"מורשת".

מורשת הרצח

לעג ההיסטוריה הוא שרבין הותיר אחריו מורשת גדולה בגלל האיש שרצח אותו. זוהי מורשת החורבן העלול לבוא עלינו משינאת חינם. טעמנו אחד משישים מן החורבן הזה בימים הראשונים שלאחר הרצח, כאשר שטף את הארץ גל של שינאה, עלילת דם ורצח אופי לציבור שלם.
עלילת הדם הזו גרמה לשתי תוצאות קשות. האחת היא שבגלל הרצח הפך להיות כל מעשה של רבין למעשה קדוש וכל ביקורת על הסכם אוסלו הפכה את המבקר לשותף לרצח. העדר ביקורת ציבורית על ההסכם הקל על התהליך שבו הפכה ישראל ללבנון. השעורים במורשת רבין, בבתי הספר בשכונת גילה, נערכים תחת מטר הכדורים של הרובים והתחמושת שהגיעו ליורים במסגרת הסכם אוסלו.

 

איך מציינים יהודים חילוניים את תשעה באב? מה אומר להם היום בו חרב המקדש פעמיים, כשאפילו את מגילת איכה לא קראו מעולם? מה הם יודעים על היום הזה שאינו נלמד כלל בבתי הספר החילוניים (כי הוא חל בחופש הגדול)?

היו זמנים שבהם היו סגורים בתי שעשועים ומסעדות בערים, על פי חוקי עזר שחוקקו העיריות.אך לפני כמה שנים החליט אדם אחד, חיים הרשקוביץ שמו, בעל קיוסק בתל-אביב, לצפצף על החוק ופתח את העסק שלו ביום האבל הלאומי. מדינת ישראל הגישה נגדו כתב אישום בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב. השופט, גבריאל שטרסמן, החליט לאחר שקלא וטריא לזכות את הנאשם וקבע כי חוק העזר העירוני אינו תקף.ומאז יכולים לפתוח בתי שעשועים ללא הפרעה ואפילו למכור חזיר בתשעה באב.

 

 

השנה, ערב תשעה באב, החליט הערוץ השני לתת משהו לציבור שבמקום לשבת על הארץ חגור שק, יושב בכורסא מול הטלוויזיה עם קערה מלאה פיצוחים. הוגשה תכנית שנקראה משום מה "זרים בבית" בעריכתה של רות קלדרון, מייסדת מכללת "עלמא", המתיימרת לעצב תרבות עברית השואבת ממקורות היהדות בלי להיות דתית.

כמגיש התכנית נבחר גדעון לוי, חביב הפלסטינים. השתתפו בה עולה מרוסיה המתגעגעת לחזור לרוסיה, פליט פלסטיני שמתגעגע לכפרו שחרב, פועל זר מגאנה שמתגעגע לאמו, ניצול השואה יו"ר הכנסת לשעבר, שבח וייס,  שהתגעגע לארץ-ישראל.

היו שם גם ערן סבג ששפך אמרי שפר אינטלקטואליים, חוקרת הקבלה תמר אליאור וגם איזה היסטוריון שאמר כי בעצם הגלות היא המצב הטבעי של העם היהודי. ועוד ועוד.

בסך הכל זו היתה תכנית מבולבלת שלא ברור לאן היא חותרת ומה היא רוצה להגיד. כי מרוב דיבורים לא ניתן היה כמעט להבחין ברעיון המרכזי של התכנית.

 והיה רעיון, אם הצלחתי להבינו. הרעיון הוא: לא רק לנו היה חורבן היו חורבנות גם לאחרים. לא רק אנחנו התגעגענו לחזור לארצנו גם אחרים התגעגעו ומתגעגעים.כמה זה מתאים לגדעון לוי.

 

 

נקודת השיא של התכנית היתה לטעמי סיפורו של שבח וייס, המתאר את אימי השואה שעבר כילד, את הכמיהה לציון ואת היום המאושר בו הגיע לנמל חיפה.

ואז פונה המנחה גדעון לוי לפלסטיני ואומר לו: וביום שהגיעה גאולתו של שבח וייס מתחיל האסון שלך?

כמובן משיב הפלשתינאי.

ובלי רות קלדרון אי אפשר. והיא מצאה על המקום פתרון לבעיית ירושליים. ירושלים תהיה מאוחדת בלב של כולם, אמרה, לא חשוב אם רחוב זה או אחר יהיה בריבונות כזו או אחרת. (אני מצטט מן הזיכרון)

 

מבקרת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", אורנה לנדאו, תארה כך את התכנית:

"הנשמה היהודית הולכת לישון כשמכרסם בה חסר שלא בא על סיפוקו. אין זה אלא משום שעגלתנו אינה מלאה כפי שהיינו רוצים שתהיה וגם על כך אפשר להתאבל בתשעה באב".

 זעקת האבות מסיפורי החורבן

אנחנו, שרצחנו את יצחק רבין ז"ל, עשינו להם את זה שוב. לקחנו מהם את הנשיאות ושוב גנבנו להם את המדינה. תראו איך הם הגיבו על בחירתו של משה קצב לנשיא המדינה.

לאה רבין פרצה בבכי ואמרה לכתב עיתון איטלקי: "ההצבעה של הפרלמנט שלנו היא שערוריה… חברי הפרלמנט שלנו שמו בצד את המצפון, את החכמה ואת החוש ההיסטורי והעדיפו את החשבון הפוליטי, את האינטרס המפלגתי הצר ואת הכיתתיות. הם שלחו מסר נגד השלום והשפילו את ישראל בעיני העולם. ישראלי יכול להיות איש ימין או שמאל, אך אינו יכול לדחות אדם כמו פרס כשמדובר בנשיאות".

גדעון לוי, עיתונאי ב"הארץ", המוצא כל שבוע סיפור חדש על פלשתינאים מסכנים הנאנקים תחת עול הכיבוש הישראלי, נמנה בעבר עם צוות עוזריו הקרוב של פרס. הוא כתב:"היו ישראלים רבים שהרגישו עכשיו כמו שהרגישו בלילה בו נרצח יצחק רבין. לא פחות. הם ממש התאבלו על מפלתך. בשבילם שוב התנפצה תקווה ושוב התעורר סיוט".

גם רון מיברג מ"מעריב" הישווה את בחירת קצב לרצח רבין ז"ל:"בטווח של חמש שנים בלבד התרחשו בישראל הדמוקרטית שתי התנקשויות פוליטיות… בהתנקשות הראשונה נרצח יצחק רבין ז"ל בעיצומו של תהליך השלום בידי מתנקש בודד שקיבלהכשר רבני. בהתנקשות השניהחוסלה תקוותו של שמעון פרסוהוצאה להורג שאיפתו של רוב העם…"

עיתון "העיר" הכתיר את הכתבה על בחירת קצב בכותרת "כנסת ישראל מודיעה בתדהמה", על משקל ההודעה המפורסמת של איתן הבר לאחר רצח רבין.בכתבה נאמר: "שלישי בבוקר. שוב התחושה המוכרת של להתעורר ולהבין שאירועי אתמול לא היו חלום רע. רבין באמת נרצח. ביבי באמת ראש ממשלה. פרס באמת הפסיד לקצב".

אסא כשר, אביר המוסר,מצהיר "אל תברכו אותו בשמי… יש לי חשבון מוסרי עם משה קצב, וכל עוד הוא לא נסגר, אין לאיש רשות לברך אותו בשמי על כך שנבחר לנשיא המדינה".

ומה הוא אותו חשבון מוסרי?

עשרה ימים לפני רצח רביןהתקיים בכנסת דיון בהצעת חוק על הנפת דגל המדינה על מוסדות חינוך. במהלך הדיון השמיע קצב קריאת ביניים בה אמר: אילו בן גוריון היה קם לתחיה והיה מנסה להעביר היום בכנסת את מגילת העצמאות, לא היה לו רוב".

 
מה פסול בקריאת הביניים הזו בעידן בו ממשלות השמאל מתקיימות בזכות נציגי אש"ף בכנסת?

על כך משיב אסא כשר: "כל התבטאות כזו העלתה את מיפלס ההתלהמות, כל עלייה של המיפלס קירבה אותנו לרצח. כל התבטאות תרמה לאווירה שהובילה לרצח ראש הממשלה ושר הבטחון".

במקום אחר פרסם אסא כשר "מילון מונחים פוליטי" ותחת הערך מגוחךהוא כותב, כשברור שהכוונה היא לנשיא הנבחר:"מגוחך = מעורר צחוק,נלעג. תכונה אפשרית של מועמד לתפקיד, בצלו של מועמד אחר. דוגמה, מועמד לתפקיד סמלי, שהוא הסמל החי של שום דבר, לעומת מועמד אחר לאותו תפקיד שהוא הסמל החי של המדינה במיטבה".

הפרשן המשפטי  של "מעריב", משה נגבי, תקף את הנשיא על ביקורו אצל הרב עובדיה יוסף וכתב: "הליכתו של משה קצב אצל יוסף וכדורי עוררה את הרושם הנורא שהעורבים המנקרים זה מכבר באושיות הדמוקרטיה שלנו, הצליחו חלילה להושיב זרזיר בלבבם על השלב העליון מכולם במידרג הממלכתי".

תומי לפיד, המאוהב כידוע גם בדתיים וגם במזרחיים, כינה את משה קצב "חתול פרסי מהמהם עם ציפורניים מושחזות כמו שיש לחתולים". לשבחו של לפיד ייאמר כי נוכח תמונתו של קצב המתפלל עטור תפילין ליד הרב כדורי לא הביע חשד כי התפילין של ראש הם מכשיר קשר של מרגל.

המוסף הסאטירי של מעריב "הדרך אל האושר" (שאגב אינו מצחיק אף פעם) כתב "לגליון זה מצורפת בדיחה" וצרף את תמונת הנשיא בתחתית המוסף. באמת נורא מצחיק.

===============================================
תרומת פרס לבטחון ישראל

עם כל הביקורת שיש לנו על שמעון פרס אי אפשר שלא לשבח את תרומתו העצומה לבטחון ישראל. תקחו לדוגמא את הסכם אוסלו, שהוא היה ההוגה, המיילד והמוליד שלו. לפני ההסכם לחמו בנו הפלסטינים באבנים. אנחנו השתמשנו במקלות, מכסימום בחצציות שהיו הנשק המתוחכם ביותר שנדרש לאותה מלחמה.

עכשיו מצפה לנו מלחמה נגד צבא פלסטיני מאורגן המצוייד ברבבות קלשניקובים, בשריוניות ובוודאי גם בנשק אנטי טנקי וטילי קרקע אוויר. כדי לדכא את האלימות הפלסטינית נצטרך להפעיל את צה"ל בכל הכלים – שריון, מסוקים ואולי אפילו תותחים.

אתם מתארים לעצמכם איזו תנופה זה ייתן לתעשיה הבטחונית שלנו?

===================================================
מדוע נכשל פרס בבחירות לנשיאות

סיפר לי אדם המקורב לחסידות גור: לפני כעשרים שנה פנה הרבי מגור, שמחה בונים אלתר זצ"ל, לשמעון פרס וביקש ממנו להצביע נגד איזו חקיקה אנטי דתית בכנסת. פרס הבטיח, וכמו הבטחות רבות אחרות שלו, לא קיים.

בתגובה ברך אותו האדמו"ר בברכה הבאה: שמעון פרס תמיד יגיע אל המים, אבל לעולם לא ישתה מהם.

דומה שהברכה התקיימה במלואה.

====================================================
מדוע לא גילה הרב גורן את ארון הברית

הרב שלמה גורן ז"ל השקיע הרבה מזמנו, ממרצו ומן הידע התורני הפנומנלישלו בנושאי הר הבית ובית המקדש. הוא פירסם בנושא זה פרסומים רבים ובין היתר קבע כי מצוות בניית בית המקדש "מסורה לנו, ותתקיים על ידינו בבוא הזמן בעזרת ה"" (מחניים צ"ז תשכ"ה).עמדתו של הרב גורן נוגדת את עמדת רש"י וכל ההולכים אחריו, שלפיה אין אפשרות שבית המקדש ייבנה בידי אדם והוא עתיד לרדת משוכלל מן השמיים. הרב גורן הסתמך בקביעתו על הירושלמי (שהרב גורן היה מגדולי הבקיאים בו), על הלכות בית הבחירה של הרמב"ם, על מקורות בתלמוד הבבלי ובמדרשי תנאים, על תרגום אונקלוס ועוד.

הרב גורן לא הסתפק בדיון ההלכתי התיאורטי ומאז שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים עשה רבות כדי ללמוד כל מה שניתן על הר הבית ומקום המקדש.

הוא הפעיל את חיל ההנדסה כדי לבצע מדידות קרקע ומדידות אוויריות ולקבוע בדייקנות את גבולות מקום המקדש. בין היתר גילה כיו המדידות כי יש שם תוספות מאוחרות, בצפון ובדרום, שאין עליהן מגבלות כניסה בשל טומאת מת.

הרב גורן הקים גם מדרשה תורנית והתכוון להקים בית כנסת על הר הבית עד אשר קיבל הוראה משר הבטחון, משה דיין, לסלק את האחיזה של הרבנות הצבאית מן ההר.

על הוראה זו כתב הרב גורן בספרו "הר הבית":קבלתי הודעה זו בזעם ובצער. הודעתי מיד לשר הבטחון כי זה עלול להביא חלילה לחורבן הבית השלישי, באשר המפתח לשלטוננו על יהודה, שומרון וחבל עזה הוא הר הבית".

עוד כתב גורן: "יש לשמור על הריבונות היהודית על כל הר הבית כעל בבת עינינו".

במהלך מחקריו על הר הבית ביקש הרב גורן להפעיל אמצעים אלקטרוניים חדישים, בניסיון לאתר את מקום ארון הברית, החבוי אולי במעמקי ההר.

 
על פרשה זו סיפר בשבוע שעבר הראשון לציון, הרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א, בכינוס תורה של חב"ד שעסק בהלכות בית הבחירה והגאולה וסיום מסכת. הכינוס התקיים בבית הכנסת "גאולת ישראל" בתל-אביב.

סיפר הרב אליהו: אמרתי לרב גורן: אם שלמה המלך, החכם באדם, שצפה את החורבן והכין מחבוא לארון הברית ולאוצרות המקדש אתה תצליח למצוא מחבוא שעשה שלמה המלך?

את עצם הנכונות במשא ומתן שנערך בקמפ דייויד לדון בעתידו של הר הבית הישווה הרב לסיפורו של ר' אמנון, מקדושי מגנצא, שההגמון הציע לו להתנצר. ר' אמנון השיב כי ישקול את ההצעה ועל עצם התשובה הזו נענש בכריתת ידיו רגליו ולשונו והוא מת ביסורים גדולים.

=================================================
צלאח אדין עמוס עוז ויאסר ערפאת

הסופר עמוס עוז גילה לפתע כי יאסר ערפאתאיננו חובב ציון ואפילו איננו רודף שלום. במאמר שפרסם ב"ניו יורק טיימס" הוא אומר בין היתר: "בשתיקה, נדהם, צפיתיביאסר ערפאת החוזר לעזה כמנצח… ובסיסמאות המפארות אותו כ"צלאח אדין"הפלשתינאי…ולא יכולתי אלא לזכור שצלח אדין המקורי הבטיח לעמו שלא יעשה הסכמים עם הכופרים. הוא ישחט אותם ויזרוק אותם לים".

עוד אומר עמוס עוז כי הוא מאמין שזו ההזדמנות האחרונה של ערפאתוהפלשתינאים צריכים לבחור אם רצונם בצלאח אדין חדש או לפעול למען השלום.

על מאמר זה מגיב מירון בנבנישתי "הארץ". בנבנישתי אומר כי עוז חוטא לאמת ההיסטורית ופוגע בדמותו של אדם "הנערץ על מוסלמים, נוצרים ויהודים".

אומר בנבנשתי: צלאח אדין הפך בעולם הנוצרי לדמות מיתית שגילמה בעיני הנוצרים תכונות נעלות של אביר ושליט נאור.צלאח אדין מנע טבח הנוצרים בירושלים בעת כיבושה, חתם הסכם עם ריצ'ארד לב-ארי לחלק את ארץ ישראל בין המוסלמים לנוצרים. בזכותו חודש הישוב היהודי בירושלים שבתקופה הצלבנית נאסרה ישיבתם בעיר.

מירון בנבנשתי צודק לגבי העובדות ההיסטוריות. לעומת הנוצרים, שמסעות הצלב שלהם היו מלווים בנהרות של דם יהודי, היה צלאח אדין שליט נאור שאיפשר  את יציאת הנוצרים מירושלים אחרי כיבושה והתיר את ההתישבות היהודית בה.
אחד מאנשי התקופה, המשורר ר" יהודה בר" שלמה אלחריזי (מתאר את הארועים בספרו "תחכמוני" . אלחריזי ביקר בירושלים ראה את מקום המקדש והעזרה ושאל את אחד מאנשי העיר מתי באו היהודים לעיר הזו. האיש השיב לו: "מיום לכדוה ישמעאלים שכנוה (=שיכנו בה) ישראלים" ומדוע לא שכנועה בהיותה בידי הערלים (הנוצרים)? אמר: מפני שאמרו הרגנו אלוהיהם ועשינו חרפה להם. ואילו בתוכה מצאונו אזי חיים בלעונו. אמרתי: ואיך היתה סבת ביאתכם אל המקום הזה? – כי האל קנא לשמו ויחמול על עמו… ויער א" את רוח מלך ישמעאלים בשנת ארבעת אלפים ותשע מאות וחמשים ליצירה ונחה עליו רוח עצה וגבורה ויעל הוא וכל חילו ממצרים ויצר על ירושלים ויתנה ה" בידו ויצו להעביר קול בכל עיר… לבוא אליה (לירושלים) כל הרוצה מזרע אפרים… ויתקבצו מכל פאה אליה… ואנחנו עתה יושבים בצל השלווה הנמתקת…"

צלאח אדין איפשר גם התיישבות יהודית בחלקים אחרים של הארץ, אך להציגו כשליט נאור זו הגזמה פרועה. גם מסעות הכיבוש שלו היו מלווים בנהרות דם, לא של יהודים כי אלו לא עמדו בדרכו. אחד הסיפורים המפורסמים על צלאח אדין מספר על הדרך בה נהג בשבוייו האצילים לאחר התבוסה שהביס את הצלבנים בקרב קרני חיטין. הוא קיבל את פניהם באוהל גדול שהוקם בלוביה, צפונית מזרחית לטבריה. הוא נהג בשבויים באדיבות ובהתחשבות והגיש להם מים. אך לאחד מהם, ראנו, לא סלח על שהפר ברית שלום. צלאח אדין הציע לו לקנות את חייו במחיר הכאה על חטא ומשסרב שלף צלאח אדין את חרבו וערף את ראשו במחי יד. אחר כך הוציא להורג עוד מאתיים אנשי צבא נוצריים.

צלאח אדין הפך למיתוס שאיננו תואם את העובדות ההיסטוריות. הוא לא היה ערבי אלא כורדי ודאי שלא פלסטיניי. בקרב בקרן חיטין והוא גרם תבוסה נוראה לפרנקים אך הוא לא סיים את שלטון הנוצרים בארץ ישראל שנמשך עוד מאה שנים.

לדעת יהושע פראוור ההיסטורין הגדול של ממלכת הצלבנים בארץ ישראל רצה אמנם צלאח אדין בהשמדת מדינה זו אך דבר זה לא עמד בראש מאוויו. עיקר מסע כיבושיו היה בארצות מוסלמיות – סוריה ומצרים. מלחמת המצווה שלו במצרים היתה מכוונת בעיקרה נגד השיעים. מדינת הפראנקים הצלבנית הפריעה לו בתכניותיו והוא ניצל את רעיון הג"יהאד שסביבו יכול היה לאחדאיחוד רגשי את כל הנסיכויות המוסלמיות.

אך כוחם של מיתוסים גדול יותר מכוחן של עובדות היסטוריות. הפלשתינאים אימצו, כמעט מראשית הציונות, את התפיסה שישראל דומה למדינה הצלבנית, שהיא נטע זר בתוך הסביבה המוסלמית שכל קיומה תלוי באספקה ותגבורת מן המערב. הם שאבו ושואבים עידוד מן המחלוקת הפנימית ומן השחיתות בחברה הישראלית שאיפיינו גם את הממלכות הצלבניות לתקופותיהן. הם שואבים עידוד מן המחשבה שסופנו יהיה כסופה של ממלכת הצלבנים – השמדה, גרוש ולכל היותר חיים כנתינים בחסות האיסלם.

=============================================
מה הוא רץ למובארק

על הנייר מצרים היא מדינה שחתמה שלום עם ישראל. בפועל זו אחת המדינות העוינות ביותר את ישראל. מובארק עושה כל מאמץ להביא לפרוק ישראל מן הנשק הגרעיני. נציגים מצריים תוקפים את ישראל בכל במה בינלאומית ולישראל אין דריסת רגל בארועים בינלאומיים הנערכים במצריים. ואת עזאם עזאם הזכרנו?

מאז נחתם הסכם השלום עם מצרים היא התחמשה והתעצמה עשרות מונים, בסיוע אמריקני נדיב ובהסכמה בשתיקה של ממשלות ישראל. הצבא האדיר שהקימה מצרים לא דרוש לה נגד שום אוייב שבשכנותה פרט לישראל. ובבוא יום פקודה יהיו הגייסות החמושים של מצרים גורם מרתיע ומאיים מפני כל פעולה ישראלית נגד מדינה פלשתינאית ונגד כל מדינה ערבית אחרת.

למרות כל זאת מוסיף אהוד ברק להשפיל עצמו ולבקרדרך קבע את מובארק כאילו הוא מתווך אובייקטיבי בינינו לבין הפלשתינאים. על התפקיד שממלא מובארקניתן היה ללמוד מהתנהגותו במהלך קמפ דייויד. לא רק שלא סייע להגיע להסכם, לא רק שלא לחץ על ערפאת להסכים לוויתור כלשהו. הוא גרם להקשחת העמדה הפלשתינית ולא עזרו לברקהביקורים שערך במצרים לפני ואחרי הפיסגה.

על אופי היחסים עם מצרים ניתן ללמוד גם מהתנהגותם כלפי המשלחת הישראלית וכלפי העיתונאים. שום מסיבת עיתונאים משותפת וק שר החוץ המצרי עמרו מוסא האנטי ישראלי במופגן קיים מסיבהת עיתונאים אליה לא הוזמנו כתבים ישראליים.

אהוד יערי סיפר כי המצרים גילו נוקשות קשה כלפי הכתבים הישראליים ואפילו לא הגישו להם כוס מים.

==============================================
דן מרידור – שים לב לטורקיה

כשדן מרידור היה עדיין חרותניק – ואולי גם כשהיה ליכודניק – הוא נתן נימוקים חכמים מדוע אסור לנו לסגת ולוותר. אם ניסוג נהיה אולי יותר פופולרייםבעולם. אך כל נסיגה שתחליש אותנו תגביר רק את התאבון הערבי לתקוף את ישראל. ומה שחמור לא פחות תוריד את ערכה האסטרטגי של ישראל וגם לבני ברית אפשריים לא יהיה עניין בה.

איננו יודעים מה תרם מרידור בקמפ דייויד כדי למנוע את החלשת ישראל. אך כבר עכשיו רואים את התוצאות של הוויתורים הישראליים בזמירות חדשות הנשמעות מטורקיה.אחרי שנים של ירח דבש, שיתוף פעולה צבאי באימונים וקשרי רכש הדוקים מתחילים לשמוע זמירות חדשות מטורקיה. שתי עיסקות נשק גדולות בוטלו או כמעט בוטלו אחרי שכמעט נחתמו. ובאחרונה ההצהרות הטורקיות בעת ביקור ערפאת באנקרה.

===============================================
חוצפתו של ויצמן

עזר ויצמן הוא הנשיא היחיד בתולדות המדינה שנחשד ונחקר במעשי שחיתות חמורים ביותר. מתוך שיקולים הראויים לביקורת החליטו פרקליטת המדינה לרחם על הנשיא ולמנוע ממנו ומאיתנו את הביזיון של נשיא ראשון העומד לדין פלילי.במקום להגיד תודה ולשתוק התהלך ויצמן מאז אותה החלטה כאילו זוכה בכל הערכאות המשפטיות. השביע שופטים הופיע בנאומים, חילק עצותוהכריז הכרזות מקוממות.

כך למשל אמר כי ההשוואה בינו לבין דרעי היא חסרת אחריות. "אני מעולם לא עמדתי בבית המשפט ומעולם לא הורשעתי. חקרו אותי חפשו אבל לא מצאו".

 
לא כל כך מדוייק. חיפשו ולא מצאו?

מצאו גם מצאו מאות אלפי דולרים שהועברו לחשבונו של ויצמן. רק הדולרים הללו לא עמדו למבחן של בית המשפט.

עצה טובה לויצמן: אחרי הנאום המביש שלך בכנסת בעת הכתרת הנשיא קצב, לך לקיסריה, תישאר שם ושתוק.

====================================================

לשמוע חדשות

בזמן האחרון אני שומע יותר ויותר אנשים האומרים לי: "הפסקתי לקרוא עיתונים, איני רואה חדשות בטלוויזיה. כל עיתון חדש, כל מהדורת חדשות ברדיו ובטלוויזיה מטילים בי דיכאון".

אני חייב להודות כי אני מבין אנשים אלה ואני מוצא עצמי נוהג לא פעם כמותם. לאחר שבועיים בחוץ לארץ, בלי להיות מורעל מן התקשורת הישרלאית, נגמלתי מן ההרגל להאזין לכל מהדורת חדשות ולא סבלתי מייסורי גמילה. לאחר שובי לארץ המשכתי עוד שבוע להנות מן התענוג הזה.אך כמו סוס קרבות ותיק חזרתי לסורי ושובאני מפעיל את הכפתור כל חצי שעה כדי לשמוע מבזק או לצפות במהדורת חדשות.אבל מדי פעם אני מוצא עצמי מדלג על מהדורת חדשות, סוגר את המקלט או עובר לערוץ המוסיקה. את עיתון הבוקר אני משתדל לא לקרוא על הבוקר כדי לא לקלקל לעצמי את היום כולו, כשאני קורא בו אני עובר ברפרוף

 
ומעדיף ספר.

בקיצור: נמאס.

====================================================

ערוץ המוסיקה

ואם מדברים על ערוץ המוסיקה יש לי אליכם בקשה. תנו מוסיקה והפסיקו לדבר. הייתי כמה ימים בבוסטון ושעות רבות שמעתי שם את ערוץ המוסיקה שלהם. היה ממש תענוג. המבחר היה לעילא ולעילא. שום קריין לא הפריע את ההאזנה.

ואילו אצלנו?

על טעם וריח אין אמנם להתווכח. אבל בכל זאת, מנין מוצאים כאן כל מיני יצירות תפלות הצורמות את האוזן. אבל הגרוע מכל הם תכניות המלל המסבירות מה אנו שומעים.