פרופסור למתמטיקה שהוא גם תלמודיסט פרסם פשקווילים ליצניים: אסור לאשה לצאת לרחוב, אין להשתמש במים ובכסך ציוניים * ההלצות נתקבלו ברצינות ובניו יורק הטריפו את המים

למעלה מימין פרופסור משה קופל (צילום זאב גליל)י

משמאל:  הפאשקוויל הליצני על איסור לשתות מיםי

פרופסור קופל, בן למשפחה של חסידי גור, למד בארה"ב בישיבה ולפי עדותו לא פתח ספר חולין לפני מנחה עד שקיבל את הדוקטוראט שלו בפרינסטון. כשהגיע לארץ נתגלה כשובב לא קטן. בהיותו רווק וחופשי השתעשע (יחד עם ידידו הרב דניאל גוטמאכר) בחיבור פאשקווילים ליצניים. הם חיברו פאשקוויל שקרא לאסור יציאת נשים לרחוב והדביקו אותם בפורים על קירות מאה שערים. הפאשקוויל הודפס בדפוס שבו מודפסים פאשקווילים אמיתיים והודבק באותה דרך וציבור היראים לדבר ה' לא חש כלל שמדובר בבדיחה.
מאז הפכו את הדבר למסורת ובכל פורים המציאו פאשקוויל חדש. פעם הזהירו מפני לימוד נביאים וכתובים. פעם הזהירו משימוש בכסף ציוני. קראו לבחורי ישיבה להתגייס לצה"ל ולסרב להתגייס מטעמי מצפון ובין לבין לפעול לאיחוד בין דגל התורה לבין מפלגתה של שולמית אלוני.

שני פאשקווילים לפחות נראו אמיתיים עד כדי כך שדווחו בעיתונות החילונית. אחד אסר להשתמש בכסף ותוכנו פורסם בעתון "דבר". השניים העמידו את העיתון על טעותו והסופר חיים באר (שהיה אז בעל טור "תולעת ספרים" ב"דבר השבוע") ערך ברור של העניין וכתב על כך: "לפתחה של כל סאטירה אורב איום המציאות".

הטרפת המים בניו יורק
פאשקוויל אחר שעורר אמון מוחלט במקוריותו היה זה שאסר לשתות מים. באותו פאשקוויל נאמר בין היתר: "שמועה שמענו ותרגז נפשנו, הנה לאחר בדיקה יסודית במעבדות של בית ועד לחכמים דקווינס נמצא שבכל המים שמספקים הציונים הכופרים ימ"ש, בין המים הנוטפים מן הברזים בין המים הזוחלים מן המעיינות מסתתרות כמויות מחרידות של מזיקים קטנים ר"ל הנראים לעיני הדיין דרך המכשירים המכונים מיקרוסקאפען – אוי לעינים שכך רואות – ודין אותם מזיקין כדין שרץ המים ר"ל וכן פשוט וברור שקיים איסור חמור לשתות מים שלהם ח"ו".

למרבית הפלא זמן לא רב לאחר הפצת הפאשקוויל ברחובות ירושלים הופיעה ב"ניו יורק טיימס" הידיעה הבאה מפי הכתב מיכאל ברי: "ניו יורק היא מקום טוב בשביל יהודי המבקש אוכל כשר. יש בה חנויות לאולטרה חרדים וגם ליהודים פחות דתיים. כל זה נכון כל עוד אינך צמא. כמה רבנים קבעו עכשיו שמי הברז בניו יורק – שיש להם מוניטין בן מאה שנה לצלילות ולנקיות – אינם כשרים".

הדמיון בין הפאשקוויל המדומה של קופל לבין הידיעה ב"ניו יורק טיימס" מחזקת את ההשערה שמישהו לקח את האיסור הזה ברצינות והוציא את האיסור האמור. כאילו כדי להוכיח את דברי חיים באר על המציאות האורבת לסאטירה.

לסיכום פרשת החלב אני חוזר ומדגיש: הסיפור כולו אמת לאמיתה. אך מי לידנו יתקע שלא יימצא מחמיר קפדן שיתנזר מן החלב.

מאמר מורחב על נושא הפשקווילים

שתי נערות מסניף בני עקיבא גבעת שמואל מצאו דרך מקורית להפגין: כיסו ראשן בשקית ועליה הכתובת אני מתביישת בממשלה (צילום: זאב גלילי)

השתתפתי בימי חלדי במאות הפגנות. החל בהפגנות ההמוניות שארגן מנחם בגין (ואשר משך שנה שלמה ליוויתי אותו ככתב צעיר בכל הארץ) ועד להפגנת 400 האלף האמיתית שהתקיימה ערב חורבן גוש קטיף בכיכר רבין. השתתפתי לרוב בהפגנות שנתנו ביטוי להשקפותיי אך פה ושם הצצתי גם להפגנות שלום עכשיו ודומיהם ולו רק מתוך סקרנות.
על סמך ניסיון אישי זה יש לי יחס מאד אמביבבלנטי להפגנות. איני זוכר שהפגנות שינו משהו בארץ הזו אם כי חלק מהן מילאו תפקיד כלשהו בתהליך קבלת ההחלטות של האנשים היושבים למעלה.

על ההפגנה למען המורים שהתקיימה במוצאי שבת אני יכול לומר דבר שלא אמרתי על אף הפגנה – פשוט נהניתי להיות שם. נהניתי לראות את ארץ ישראל היפה. ילדים וילדות מבני עקיבא ומן השומר הצעיר ממכבי הצעיר ומן התנועה המאוחדת. אנשים מבוגרים וצעירים חובשי כיפות וגלויי ראש נערות לבושות בחולצות בטן ונערות בשימלה ארוכה או נשים בכיסוי ראש. שררה בכיכר אווירה עליזה כמעט קרנבוואלית. פגשתי שם אנשים מידידי השמאלנים שזו הפעם הראשונה אנחנומשתתפים באותה הפגנה. מצאתי שם עם המאוחד בחרדה הקיומית נוכח הרס החינוך.

עקבתי ורשמתי אחר הכרזות שנישאו בהפגנה, רובן יוזמה פרטית של אנשים בודדים או קבוצות קטנות. הנה המידגם:

• חינוך עושים מאהבה או לא עושים בכלל
• או טו טו חנוכה ומערכת החינוך חנוקה
• חינוך זול עולה ביוקר
• יולי כישלון בראון חידלון
• עורי עורי מולדת אדישה
• עד ש.. חלומה של אמא יהיה – בן מורה
• 40 תלמידים חלקי 40 דקות – דקה לכל תלמיד
• תיקון העולם פרושו תיקון החינוך
• חינוך הוא לא סחורה – חינוךציבורי הוא עתיד החברה
• אוצר של שקרים
• אין כוח שיעמוד מול רעיון שהגיעה שעתו
• החינוך גוסס אל תתנו לו למות
• הדואג לימים זורע חיטים הדואג לשנים נוטע עצים הדואג לדורות מחנך אנשים
• אולמרט התעורר צא ופתור את המשבר

בחלק מן הסיסמאות הללו מגלים המורים יצירתיות ומקוריות. אין ספק שחלק מהם יכלו למצוא פרנסה נוחה וקלה יותר כפרסומאים וכקריאטיבים.

בצד ההנאה מן ההפגנה יצאתי ממנה בטעם רע בפה. מה שאיפיין את הסיסמאות הללו ואת הדוברים על הבמה היה העדר מודעות לכך שהמשבר בחינוך איננו תקלה טכנית ושאלה של תקציב. שהוא פרי משטר כושל ומושחת שצריך להעיף אותו.
חרגו מן המגמה הכללית שני ילדים מבני עקיבא ירושלים שנשאו כרזה ובה עיבוד של דיוקן אולמרט שהופיע ב"מקור ראשון" מוצג אולמרט כאחשוורוש. גם שתי נערות, אף הן מבני עקיבא, סניף גבעת שמואל, מצאו דרך מקורית להצביע היכן קבור הכלב (ראה תמונה למעלה.)

ראה הידרדרות החינוך כאסון לאומי

הצליח לחדור לנישמת היצירה של הנגיד ולמילים  של יונתן והפך אותם לתפילה. צביקה פיק. (צילום מיכל ורדי כהנא ויקיפדיה)

  כציפור לילה המאחרת בנשף אני נוהג להאזין בשעות הקטנות למה שנקרא "ערוצי הקודש". לעתים קרובות אני נהנה למשמע אוזניי – דברי תורה המעניקים ממד של עומק למציאות חיינו, משקל נגד לפטפטת הבלתי נסבלת של אמצעי התקשורת.

אך לעתים, קרובות מדי, אני מתמלא בושה למשמע אוזניי בחלק מן הערוצים הללו. הטפה פרימטיבית שכל קשר בינה לבין דברי תורה הוא מקרי. אמונות תפלות ועצות שהן על גבול עבודה זרה.

כזה היה קטע ששמעתי משיחת ייעוץ כזו. השואלת ספרה ליועץ כי היא אוהבת להאזין לפזמונים לועזיים, ושאלה אם הדבר מותר. היועץ הזהיר שהדבר אסור בתכלית האיסור. נגינה לועזית היא ממש טומאה שיש בה כדי לקלקל את השומע. וגם לפגוע בסיכויי השידוך.
ומה בדבר שירים עבריים? שאלה המאזינה. והיועץ השיב כי הדבר גרוע עוד יותר. כי משתמשים בלשון הקודש להחדרת מחשבות פסולות. וכדי להמחיש עד כמה פסולים השירים העבריים ציטט בלגלוג: מה זה למשל השיר הזה "מת אב ומת אלול"?

היועץ התכוון לשירו של נתן יונתן שהולחן והושר בידי צביקה פיק. אחד השירים היפים ביותר ברפרטואר השירה הישראלית.

האם ידע היועץ ששיר זה הוא עיבוד לאחד משירי ר' שמואל הנגיד שבו נאמר בין היתר:
"מת אב ומת אלול ומת חומם
גם נאסף תשרי ומת עמם
באו ימי הקור והתירוש
אדם וקולו בכלי דמם
לכן ידידי סב אלי רעים
כל איש ואיש יעש אשר זמם"

חומות אלהמברה שבגרנדה [cc-by-sa Andrew Dunn]

לכאורה צריך ר' שמואל הנגיד להיות פסול בעיני "ערוצי הקודש" כמו אחרון הפזמונאים הישראליים. כי הרי הנגיד כתב שירי מלחמה, ושירי יין, ושירי שעשועים ושירי שנינה ורחמנא לצלן אפילו שירי אהבה. לכאורה חילוני גמור הפסול מלבוא בקהל.

אבל מה לעשות ור' שמואל הנגיד היה אדם מופלא, ששילב באישיותו את הספרא והסיפא.

שמואל הלוי בן יוסף המכונה "הנגיד" (1056-993) היה תלמיד חכם בתורה ובחכמת הגויים. מומחה בלשון העברית ובדקדוקה, מומחה בלשון הערבית, בשירתה ובדקדוקה ומגדולי המומחים למדעים של זמנו.

אגדה (המובאת על ידי הראב"ד) מספרת כי הנגיד החל דרכו כרוכל שמכר מרכולתו סמוך לביתו של סופר המלך ונתבקש לנסח למענו מכתבים. כשנתגלה כישרונו נתמנה ליועצו של חבוס מלך גרנדה ומשך שלושים שנה ניהל את מדיניות החוץ והפנים של ממלכת גרנדה. הוא גם יצא בראש צבאות המלך למלחמות ואת חוויותיו במלחמות העלה בשירים ששלח לבנו משדה הקרב. הנגיד שלט היטב בכל מכמני הלשון העברית לדורותיה – לשון מקרא, לשון חכמים ולשון ימי הביניים. לאלו נוספה ידיעתו בלשון הערבית וכושר היצירה שלו בהמצאת תצורות לשון חדשניות. כל אלה תרמו לכך שהוא נחשב לאחד מגדולי המשוררים העברים בספרד.

על איכות שירתו ניתן ללמוד מדברים שכתב עליו המשורר ר' משה אבן עזרא, שהוא מעין המבקר הראשון לשירת ישראל, בספרו "שירת ישראל": "שיריו הם כמעיין הנובע, מיוסדים במילים נעימות מרובי גוונים, חזקים בתכנם, יפים בבנייתם, מקוריים ברעיונותיהם ובהירים במליצותיהם".
בצד היותו משורר ולשונאי ואיש ספר ואיש מינהל ולוחם היה הנגיד גם גדול בתורה. הוא כתב פרוש לתלמוד, ראשון מסוגו. חיבורו "הלכתא גברתא" (שנותרו ממנו רק שרידים) שימש את גדולי ההלכה בספרד ובפרובאנס. כתב גם ספר המפרש את המקרא וחוקר את לשונו.  הוא קשר קשרי איגרות עם רב האי גאון בפומפדיתא; עם רב חושיאל ורב נסים בקירואן ; עם רב חזקיה שהיה ראש ישיבה וראש גולה בבבל. בכולם תמך.
ואולי ישכנע את היועץ מערוצי הקודש דברים שכתב הראב"ד על הנגיד: "כל בני תורה… היה מהנה מנכסיו, וקנה הרבה ספרים והרבה מכתבי הקודש והמשנה והתלמוד… וכל מי שהיה רוצה להיות תורתו אמנותו, בכל ארץ ספרד ובכל ארצות שזכרנו, היה מוציא עליהם ממונו… ועוד היה מספיק שמן זית לבתי כנסיות שבירושלים בכל שנה והרביץ תורה הרבה".

תרומתו של צביקה פיק ליצירה היא מדהימה. פיק הוא מוסיקאי בחסד וגם מבצע מצוין. הוא הצליח בלחן שלו לחדור לנשמת היצירה של  הנגיד ולטקסט של יונתן , חדירה שהפכה את השיר המופלא הזה למעין תפילה.

פרוש לשיר

מת אב ומת אלול של שמואל הנגיד הוא שיר יין, סוגה שהיתה נפוצה מאד בשירה העברית בספרד.

שירי יין הם שירים המתארים את משתאות היין שנערכו, בדרך כלל, בגן, בין ערוגות הפרחים בתקופת האביב, או בין כותלי הבית בתקופת הסתיו והחורף. שיר יין טיפוסי כולל  על פי רוב את ההזמנה למשתה, תיאור מנעמיו, הסגולות המופלאות של היין במראהו ובהשפעתו.
ברבים משירי היין קורא המשורר לידיד לבוא ולהצטרף אל המשתה, לשכוח את היגון ולמצות את הנאות החיים. המוטו שעמד מאחורי שירת היין היה: 'אכול ושתו כי מחר נמות'.
פירושי מילים

נאסף תשרי – מת, (כמו נאסף אל אבותיו).
תירוש – יין.
דמם – הפך להיות שקט (דומם).

אדם – הפך להיות אדום.

יעש – יעשה.

זמם – תכנן, ביקש לעשות.

נושא השיר

בשיר זה קורא המשורר לידידו לבוא ולהצטרף אל ה"רעים" המסובים למשתה. משתה הנערך בימות החורף, בין כותלי הבית, ליד האש הבוערת, ובו טועמים את היין החדש שזה עתה האדים כראוי וחדל לתסוס ולהשמיע קול. השיר כתוב בנימה קלילה ועליזה – סגנון המתברר כאירוני לאור הפתיחה הכבדה אפופת סממני המוות.

בית א'

"מת אב ומת אלול, ומת חומם. / גם נאסף תשרי ומת עמם"

השיר פותח במשפט רציני היוצר רושם של אבלות. מן המילים הראשונות: "מת אב" ניתן לחשוב שמדובר במוות של אבא אמיתי, אך ההמשך מבהיר שמדובר רק ב"מותם" של חודשי השנה, כלומר, מותו של הקיץ. השימוש במילה "נאסף" מציינת את "מותו" של חודש תשרי שנאסף אל אבותיו, אך גם רומזת  לחג האסיף (סוכות) החל בחודש זה.

בית ב'

"באו ימי הקור והתירוש / אדם, וקולו בכלי דמם"

תקופת הסתיו הגיעה, היין הפך להיות אדום מאחר והגיע לגמר בישולו וקולו אינו נשמע מפני שתסיסתו הסתיימה. גם בבית זה נמשכת העמדת הפנים העצובה – יש בו אסוציאציה למוות: ימי הקור רומזים על תקופה שבה הטבע גווע, התירוש האדום מרמז על דם, והכלי שדמם (שתק) מרמז למוות.

קריאת המשך השיר מבהירה לנו שהמשורר דווקא מכריז מלחמה על המוות ודבק בחיים, וכי אין מדובר בשיר תוגה, אלא להיפך, בשיר שיש בו נימה של הומור ועליזות.

בית ג'

"לכן ידידי, סוג אלי רעים – / כל איש ואיש יעש אשר זמם!"

בבית זה קורא המשורר בקריאה גלויה אל הידיד שיצטרף למשתה היין ואומר לו כי זו עשויה להיות מסיבה כלל לא מרוסנת, אשר בה יעשה כל אחד כרצונו.

השיבוץ המופיע בבית זה לקוח ממגילת איכה ("עשה את אשר זמם" איכה ב', י"ז) ולמרות שבית זה מדבר בגלוי על המשתה, השיבוץ מציב שוב ברקע את הקינה והמוות המדומים.

לשיר בתים נוספים ויפים לא פחות הרוצה לקרוא בהם ימצא בקישור הבא, שעל פיו הוכן הפרוש שלמעלה.

http://he.wikibooks.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%97_%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%90%D7%9C_%D7%94%D7%A0%D7%92%D7%99%D7%93/%D7%9E%D7%AA_%D7%90%D7%91_%D7%95%D7%9E%D7%AA_%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%9C

השיר בביצוע צביקה פיק

אי אפשר לכנות אלא כחוצפה ישראלית את התביעה שהועלתה בימים אלה על ידי השר רפי איתן לפתוח מחדש את הסכם השילומים עם גרמניה משנת 1952.

לא מפני שמה שקיבלנו מן הגרמנים מהווה פיצוי על השמדת שליש העם היהודי, כאילו שבכלל יכול להיות פיצוי כזה.
לא מפני שהשילומים פיצו אפילו על שבריר של הרכוש היהודי שנשדד.

הדרישה מהווה חוצפה בגלל נימוקיה: "אין ביכולתה של ממשלת ישראל לטפל לבדה בנטל הכלכלי (של ניצולי השואה) ולכן ראינו לנכון לשתף בכך את ממשלת גרמניה".

אני זוכר עצמי כילד, עומד בכיכר מוגרבי בתל-אביב, מרים יד ימין ובגרון ניחר נשבע, יחד עם האלפים הרבים שבכיכר, את השבועה שקרא מנחם בגין: לעולם לא נסלח לגרמנים, לעולם לא נקבל מהם שילומים.

גל ההתנגדות להסכם הפך להפגנת מחאה אלימה בעת שהובא הנושא לדיון בכנסת. באותו יום, ה-7 בינואר 1952, נראתה ירושלים כעיר במצור. הרחובות הסמוכים לבניין הכנסת (בבית "פרומין") נסגרו בגדרות תיל ובמחסומי משטרה. תנועת האוטובוסים והמכוניות הוסטה. שש מאות שוטרים, חמושים במגינים, קסדות ורימוני גז מדמיע, הוצבו סביב הבניין. יחידות של צה"ל הועמדו במצב כוננות.

בגין נואם בכיכר ציון בירושלים נגד הסכם השילומים בשנת 1952 . (צילום האנס פין. ויקיפדיה)

למרות האמצעים הללו הצליחו אלפי מפגינים לפרוץ את המחסומים. הם התקרבו לבניין הכנסת, המטירו עליה מטר אבנים שניפצו את חלונותיה. שברי הזכוכית והגז המדמיע חדרו לאולם המליאה. בהתנגשות בין המפגינים לבין השוטרים נפצעו 92 שוטרים ו-36 אזרחים. רק לאחר שהוזעקו יחידות של צה"ל הצליחו לפזר את המפגינים.

חלפו עוד שנתיים עד שנחתם הסכם השילומים בו התחייבה גרמניה לשלם לישראל שלושה מיליארד מרקים (כ-750 מיליון דולר) ועוד 450 מיליון מרקים לארגונים היהודיים.

נימוקי המתנגדים

מתנגדי ההסכם העלו שורה של נימוקים:

• הגרמנים לא ישלמו מה שהתחייבו לשלם.
• הגרמנים ינצלו את ההסכם כדילהכשיר עצמם לחזור למשפחת העמים.
• ההסכם יביא להשחתה מוסרית של מדינת ישראל.

שני הנימוקים הראשונים הופרכו. הגרמנים שילמו עד הפרוטה האחרונה ואף יותר מזה. הגרמנים התקבלו למשפחת העמים בלי קשר להסכם השילומים. המלחמה הקרה הפכה אותם בני ברית טבעיים של המערב.

בפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר כי בן גוריון צדק ולא בגין. המדינה אכן הושחתה עקב הסכם השילומים. אבל אולי מוטב שתהיה מדינה מושחתת מאשר שלא תהיה מדינה בכלל.

המניע העיקרי של בן גוריון היה להציל את המדינה משואה כלכלית, שעלולה היתה לאיים על עצם קיומה. קליטת העלייה ההמונית דילדלה את כל משאבי המדינה. תרומות המגבית לא הספיקו. גם מלווה אמריקני בסך 65 מיליון דולר נבלע עד מהרה. משלוחי סוכר וכותנה שהיו שמורים בנמלי הארץ לא שוחררו, כי לא היה כסף לשלם תמורתם. אוניות חיטה שהגיעו לנמל לא הסכימו לפרוק את מטענן, אם לא יבוא נציג הממשלה ובידו מזוודות דולרים. המדינה נזקקה נואשות לסיוע כלכלי מסיבי ואת זה היא קיבלה בהסכם השילומים. השילומים שימשו להשקעות פיתוח – תחבורה, חקלאות, תעשייה, מערכת החשמל. כספי השילומים הצילו למעשה את המדינה ושימשו בסיס לצמיחת כלכלתה.

הפקרת הניצולים

כל זה היסטוריה שאיננה רלבנטית למציאות הנוכחית. כיום ישראל היא מדינה עשירה עם עודפי תקציב גדולים. הסכם השילומים כלל הסכמה של ממשלת ישראל דאז לוותר על הפיצוי שיגיע לניצולי שואה. מבקר המדינה שבחן את הנושא קבע כי הממשלה ויתרה בשם הניצולים בלי לבקש את רשותם. " ובה בעת קיבלה על עצמה חבות לדאוג לאותם ניצולי שואה שבאו למצוא מקלט בתחומיה. הניצולים איבדו אפוא את זכות התביעה שלהם נגד גרמניה, ותחת זאת קנו זכות תביעה נגד מדינת ישראל – שנטלה על עצמה לפצות את ניצולי השואה שהשתקעו בתחומה".

ובפועל: הופקרו ניצולי שואה, שמספרם כיום כ-250 אלף לשרירות לבו של מנגנון אכזרי המתעלם שנים ממצוקתם וממתין למותם. עכשיו באה ממשלת ישראל ועומדת כעני בפתח ובמקשת מן הגרמנים לתת לנו כספים שאנו חייבים לאחינו ואחיותינו אבותינו ואימותינו שיצאו מגיא ההריגה.

ברשימה שלי מן השבוע שעבר על הגששים מניתי שורה של כותבי טקסטים ופזמונים שתרמו לתכניות הלהקה הפופולרית. לא מניתי את כולם ובין היתר לא הזכרתי את עקיבא נוף שבצד היותו חבר כנסת היה גם פזמונאי, מלחין וזמר שתרם ללהקה את אחד הפזמונים המפורסמים והמוצלחים ביותר שלה: "מים לדוד המלך".
ייתכן שמאחורי ההשמטה הזו עמדה גם איזו כוונה תת הכרתית. כי הרי עקיבא נוף אשם במידה רבה (והוא הודה זאת בפניי) בכך שאהוד אולמרט הגיע לאן שהגיע.
אבל אחרי שנוף זכה במאבק משפטי ממושך על הפרת זכות יוצרים שלו אני כבר נזהר וחוזר ומצהיר שהוא תרם את הפזמון החשוב לגששים.
נוף זכה באחרונה בתביעה מייצגת שהגיש נגד רשות השידור ונגד חברת "מטר" שהפיקו והקרינו סידרת תכניות בשם מדינת היהודים על מופעי ההומור בישראל. אחת התכניות עסקה בגשש החיוור ושודר בה השיר "מים לדוד המלך". אך שמו של נוף לא אוזכר ברשימה הארוכה של התורמים לסרט, שכלל במאים טכנאים עורכים ועד מגישי התה.

בימים אלה ניתן פסק דין במשפט והשופט קבע כי התובע צודק בתביעתו כי "השיר המזוהה עם הופעתם הטלוויזיונית של הגששים… בהופעה שהייתה אבן דרך בחיי הבמה של הגששים".
בית המשפט פסק פיצוי של 40 אלף ₪ לתובע.

ראה

פזמון הפירומן על אהוד אולמרט

מנוע חיפוש חדש מאתר את כל הערכים הנוגעים לנושא מסויים בוויקיפדיה, העברית והאנגלית * מתרגם לאנגלית שמו של כל ערך עברי ומתרגם סימולטנית כל מלה לא מובנת בתוך הערך האנגלי * אותו מנוע מפנה גם לתמונות, סרטונים וארכיוני סרטים * וכקינוח מתקן שגיאות איות

בשורה נהדרת לכל מי שמשתמש בוויקיפדיה כמקור מידע. חברת "מלינגו" השיקה מנוע חיפוש, ההופך את הוויקיפדיה, העברית והאנגלית, לנגישה לכל אדם בכל גיל ובכל רמת השכלה.

שני חידושים מרכזיים יש במנוע החדש. כשאתה מחפש באמצעותו ערך כלשהו בוויקיפדיה העברית היא נותנת לך רשימה ארוכה של ערכים הקשורים לערך הזה, שלא יכולת להעלות בדעתך את קיומם.

למשל רשמתי את הערך רש"י. בנוסף לערך עצמו על מפרש התנך והתלמוד, נתן לי המנוע עוד 437 ערכים בוויקיפדיה הקשורים בערך רש"י או שרש"י מוזכר בהם. למשל: כתב רש"י, גפ"ת, תפילין, מריבת רועי אברהם, כרת, כפורת, מתושלח ועוד ועוד.
חידוש חשוב עוד יותר במנוע הזה הוא תרגום כל מונח מעברית לאנגלית. תרגום זה חשוב במיוחד למי שמבקש להיעזר גם בוויקיפדיה האנגלית, שכמובן עולה עשרות מונים, בעיקר בכמות, על הויקיפדיה הישראלית (בויקיפדיה העברית כ-65 אלף ערכים ובאנגלית למעלה משני מיליון).

אם אני רוצה לקרוא על "הפתקאות עליסה בארץ הפלאות" של לואיס קרול. כמה ילדים ותלמידים ואפילו אנשים מבוגרים יודעים בדיוק איך כותבים את שם הספר ואת שם מחברו באנגלית?
כתבתי את שם הספר בעברית וקיבלתי:

העליתי ערכים רבים בוויקיפדיה העברית והאנגלית (39) שמתייחסים ליצירה הזו. Alice's Adventures in Wonderland

חשוב מזה: ניתן להיכנס ישר לערך האנגלי (אם העברי אינו מספק אותנו). כאן אנחנו מוצאים בדרך כלל ערך עשיר ומפורט בהרבה הכולל קטעי סרטים, נוסחים שונים של הספר במהדורותיו ובחלקים השונים, פרקי קריאה ועוד.

תלמיד תיכון השולט במידה סבירה באנגלית יכול בהחלט להיעזר בערך האנגלי וכשהוא נתקל במילה לא מובנת כמו למשל המלה grotesque  הוא מייד מקבל תירגום עברי בגוף הטקסט: נלעג, מגוחך, גרוטסקי.

ואם לא די בכך יש במנוע הזה תכונות נוספות שלא תמצאו בגוגל האגדי.

למשל אם תקישו "שם הבן השני של דוד המלך", המנוע יאמר לך מייד: זהו כלאב או דניאל, בנה של אביגיל הכרמלית.
המנוע יכול לתקן שגיאות איות. למשל אם תכתבו מונטי פייטון או מונטי פייתון או מונתי פייתון תקבלו את האתרים המתייחסים לקבוצה של שישה קומיקאים אנגלים שיצרה סידרת טלוויזיה מצחיקה וגם כמה סרטים בשנות ה-80. יש לציין שבגוגל יש למטרה זו מנגנון משוכלל יותר. אם אתה מחפש מילה שאינה מאוייתת כראוי הוא שואל אותך: האם התכוונת ל…

המנוע החדש הוא גם מנוע חיפוש מורפולוגי. דהיינו אם נכתוב למשל את המלה "להתרוצץ" הוא יספק לנו בין היתר את הערכים הבאים: ריצה, מירוץ, ריצת מרתון, מירוץ אופנועים, מירוץ מכוניות, מירוץ חימוש, המירוץ לחלל (אבל גם דליה הרץ ונפתלי הרץ אימבר – אך על כך יש לדון בנפרד).

המנוע הוא בגירסת ביתא ואינו חף מבאגים. לעתים כשיש עומס הוא גם נתקע. אבל יש גבול למה שאפשר לדרוש ממנוע חדש עם חידושים מסעירים כל כך.
אפשר להוריד את המנוע ללא כל תשלום וזו כתובתו:
http://www.morfix.co.il

המנוע פותח על ידי חברת מלינגו בעלת המותג מורפיקס שקודם לכן פיתחה מילון אינטרנטי מאד יעיל ופופולארי. לשבחה של החברה ייאמר כי היא הצילה את עבודת המופת שעשה פרופסור יעקב שוויקה, ש"מילון רב מילים" שלו שיצא בדפוס נכשל בגלל שיווק וניהול גרוע. את הכלים שפיתח שוויקה בתחומי השפה העברית ( ניקוד אוטומטי, מילון רב מילים העברי-עברי) ניתן לקבל באינטרנט.

לפני כשנה כתבתי כאן שתי כתבות על "ויקיפדיה". התחלתי את הכתיבה בהסתייגות לאחר שקוראים הפנו את תשומת לבי לכך ששמאלנים מנסים להשתלט על הוויקיפדיה ולהחדיר לתוכה את השקפת עולמם. בראיון שקיימתי עם מנהל הויקיפדיה העברית דוד שי (בלשון הוויקיפדיה הוא מכונה הביורוקרט) נתברר לי שלא כצעקתה. הוויקיפדיה פתוחה לאנשי ימין ושמאל והשיטה עצמה מבטיחה איזון ומניעת הטיות פוליטיות. אני עצמי כתבתי בתקופה זו כתריסר ערכים לוויקיפדיה ועוד ידי נטויה. בתקופה זו גם נוכחתי כי הוויקיפדיה, העברית והאנגלית, היא מכשיר עבודה שאי אפשר בלעדיו לכל מי שעוסק בכתיבה ובלימוד וכל מי שרוצה להרחיב את השכלתו.

פורסם ב-2007 אך אקטואלי תמיד [מאי 2017]

מי שרוצה להבין עד כמה מנותקת האליטה המזערית של קוראי וכותבי "הארץ" מן המציאות הישראלית, חייב לקרוא את מאמרו של בני ציפר, עורך המדור הספרותי, על הגששים.

אומה שלמה נתעטפה באבל עם היוודע מותו של ישראל פוליאקוב (פולי). אומה שלמה צחקה מחדש, בעיניים דומעות, מן הטקסטים שהם זיכרונות הנעורים של שלושה דורות. אומה שלמה הפגינה הסכמה כללית נדירה שאפיינה את היחס לגששים בכל השנים בהן הופיעו על הבמה.

אבל בני ציפר לא שייך לעניין. וכך הוא כותב: "וידוי אישי – מעולם לא מצאתי את יצירתה של שלישיית הגשש החיוור יותר מבידור וולגארי להמונים, שהגישה לקהל הישראלי בדיוק מה שהיה ראוי ומתאים לרמתו של המכנה המשותף הנמוך ביותר באוכלוסייה: בדיחות מהווי העדות, הצבא, והלעג ל'אינטליגנטים'. כמעט לא נעים לי להיזכר שימי בחרותי עברו עלי על רקע הפסקול הבלתי נגמר הזה שבקע ממקלטי הרדיו שבבתים וחנויות, במוניות ובצריפי המשרדים הצבאיים: דקה של בליל להגים בלקני ערבי ואחריו כחצי דקה של הקלטת געיות צחוק קולקטיבי, ושוב הבליל הזה ושוב הצחוק… במרחק הזמנים אפשר לומר לזכות הגששים שהם הראו לעם הישראלי מאיזה חמרים נחותים הוא מורכב בעצם וכמה נמוך הוא אופק הציפיות שלו מעצמו… "

ומהו אופק הציפיות של בני ציפר? האינטליגנט הזה נפגע מן הגששים עד כדי כך שנזקק למונח גרמני, 'אונטרהלטונג'. את משמעותו הסביר לנו, בעלי המכנה המשותף הנמוך: "כלי תעמולתי מתוחכם ממדרגה ראשונה של משטרים מדכאים, הנועד להחליש באמצעות הנועם של הצחוק בצוותא את פוטנציאל ההתמרדות של האוכלוסייה".

מי הם האנשים העומדים מאחורי התכנית השטנית הזו של הגששים לדיכוי האוכלוסיה?
את הטקסטים למערכונים ולפזמונים של הגששים כתבו מיטב היוצרים הישראלים. את רוב המערכונים כתב יוסי בנאי אך תרמו להם גם ניסים אלוני ושייקה אופיר (שגם ביימו), אפרים קישון, דן אלמגור ודן בן אמוץ.

הגששים היו לא רק שחקנים מעולים אלא גם להקת זמר מופלאה, שביצעה שירים ברמה מוסיקלית גבוהה. מיטב המלחינים והפזמונאים הישראליים תרמו מפרי רוחם לשלישיה: נעמי שמר, יורם טהר לב, אריאל זילבר, דני סנדרסון, ירון לונדון, דן אלמגור, יוסי גמזו, דוד אבידן, צביקה פיק, מתי כספי, דוד קריבושי, ועוד רבים. הגששים ביצעו גם קטעים של יוצרים קלאסיים: צ'רניחובסקי, אלתרמן, גורי, ארגוב, שארל אזנבור – ובסך הכל 63 פזמונים שהושרו ב-10 תכניות וב-11 סרטים.

ומה תרם בני ציפר כעורך הספרותי של העתון לאנשים חושבים לתרבות הישראלית, שהיא "בליל להגים בלקני"?
נביא שתי דוגמאות.
בראשית שנה זו ראה אור הספר "אדום עתיק" מאת גבריאלה אבידר-רותם. זהו רומן מקסים המשלב בין סיפור דמיוני לבין פרקים המתעדים את תולדות המפעל הציוני: השומר, תל-חי וטרומפלדור, שרה גיבורת נילי, יוסף לישנסקי, אבשלום פיינברג, המשוררת רחל ועוד – כולם פרקים המבוססים על מחקר מעמיק.

הספר זכה לביקורות נלהבות כארוע ספרותי תרבותי ממדרגה ראשונה. אך העורך האינטליגנטי של המוסף הספרותי לא פרסם ביקורת על הספר. במקום זאת נתן לאחד, יפתח אשכנזי, לכתוב ביקורת במסווה של סיפור על איזו סופרת אלמונית ששמה אביגורה.

במקום לבקר את הספר עסקה הספק ביקורת ספק יצירה ספרותית הזו בחייה הפרטיים של גבריאלה אביגור-רותם, על היותה בגיל הבלות וקמטים על צווארה, על בני זוגה בעבר ובהווה, ועל כך שהיא מתגוררת בבית מוזנח.

ומה הביא לכתב הפלסתר הזה נגד הסופרת? היטיב להגדיר זאת העורך היוצא של מעריב, אמנון דנקנר: "אדום עתיק הינו יצירה שנודף ממנה באופן מובהק ובלתי ניתן להכחשה ניחוח של ספר ציוני. אוי, ישמור ה' ויציל, אתם מאמינים? ספר, רומן ועוד מצליח, שהוא ציוני. לאן נוליך את החרפה?"

ופרשה אחרת הקשורה בתרבותו של העורך בני ציפר. הוא כתב מאמר על המשורר יעקב בסר ז"ל שכותרתו "כל הצרידות הזאת".
על מאמר זה הגיב המשורר גיורא לשם במכתב למו"ל הארץ עמוס שוקן, בו הוא אומר בין היתר: "אני חש חובה למחות על כתיבתו הנלוזה של עורך תרבות וספרות… כל הצרידות הזאת… כותרת כזאת ברשימה על אדם שמת בסרטן הרֵאה היא רשעות לשמהּ, שטנית בהיותה שנונה לכאורה… ציפר מגלה בורות… במקום הבנה והערכה שקולה, ציפר העדיף לגמד בטורו את שעור קומתו של בסר המשורר – משורר חזק וישר-מבע… על טור נבזה כזה הכותב חייב לתת את הדין".

עד כאן דברי המשורר גיורא לשם.
הבנת את זה מר ברוך?

על גידוך שגידף ציפר את גרשום שלום (ראה בסוף המאמר)