מעשה התועבה שעשה שרון בעקירת גוש קטיף התאפשר בגלל שחיתות המערכת הפוליטית * מאחורי חזות דמוקרטית שולטות במדינה אוליגרכיות של אליטות * מחשבות ראשונות על היום שלפני והיום שאחרי החורבן

– מאת אלה קובלנץ –

כלבת הלברדור-פויינטר הקשישה שלי, טינה שמה, איבדה איזה בורג במוחה הזעיר והיא החלה לכרסם את הרגל האחורית שלה. הווטרינר שלנו אמר, בעודו חובש את פצעיה, שאין מה לעשות. מעכשיו אי אפשר לסמוך על שיקול דעתה וצריך שמישהו ישגיח עליה כל הזמן.

" כלבים" , הוא אמר, " מסוגלים לכרות לעצמם את הרגל בנשיכה, בלי להסס" .

" מזל שזה לא קורה לבני אדם" אמרתי ושנינו צחקנו.

בימים אלה נתברר כי זה קורה גם לבני אדם. אנחנו טובים יותר מבעלי החיים במצעד האיוולת של הרס עצמי. מכוערי הנפש ודאי ימשלו משלים על קטיעת איבר נגוע על מנת להציל את הגוף. אבל מה שקרה בגוש קטיף הוא שהגוף הנגוע קטע את אחד האברים הבריאים, כדי שלא יפריע לתהליך הריקבון. אכן רבותי אנו חיים בדיקטטורה של הריקבון.

התמוטטו היסודות

היסודות של בנייני העל, שפעם שכנה בהם מערכת ערכים, התמוטטו. היום שולטת בנו עזובה אידיאולוגית, כמו המסדרונות הריקים בקומות ההנהגה במצודת זאב. כמו מספר הקוראים את כתבי ז"בוטינסקי במרכז הליכוד. פשיטת הרגל הערכית של בנייני העל מתבטאת גם בקיבוצים, שבהם הצעיר בחברים הוא בן 60.

הגוף הרקוב הזה קורא לנו בסלידה " אדוני הארץ" . ומי הם? אלה " אדוני המדינה" , מיעוט שמשליט את רצונו על הרוב. מיעוט הסובל מבאג משיחיות השלום וגורר את כל המדינה להרפתקאות הזויות. לשאיפה להיות עם " נורמאלי" . להיפטר כבר מגיבנת הזהות היהודית.

האסימון נפל

כשראיתי את החרפה בנווה דקלים נפל אצלי האסימון. רבנים אהובים, יקרים וצדיקים – הרב דרוקמן ,חנן פורת ואחרים – עומדים נוכח בית הכנסת העומד להיהרס ובוכים. מתחננים באוזני קצין המשטרה, מייבבים בעיניים כבויות. מנסים להעביר את רוע הגזירה. למנוע את החורבן ואת הגרוש. " אולי בכל זאת" , מתחנן חנן פורת באוזני קצין המשטרה." אולי תלך למי ששלח אותך ותסביר לו" .

התמונה הזו כאילו לא שייכת לכאן. היה אפשר לעשות " העתק והדבק" לתמונה ולהדביק לנופים אחרים. לפולין או לרוסיה, תבחרו איזה פרעות שתרצו. יש לנו רפרטואר עשיר. רבנים מול הפריץ מתחננים על קהילתם. תחילה עוד מאמינים וכבר לא. משפילים מבטים, מתכופפים. בגלות הם למדו כי עץ שמתכופף מול הרוח הוא זה ששורד.

האם צריך להסביר למישהו? שאחרי שלושים שנות התיישבות, אחרי ששת אלפים ומשהו פצמ" רים; אחרי שאנחנו היחידים המאמינים במדינה כשהיא כבר לא מאמינה בעצמה; לא אנחנו אלו שצרכים להתכופף ולהתחנן על נפשנו.

שאהבנו לאהוב

כל הציונות החילונית שאהבנו לאהוב הוכיחה שאין לה מרחב נשימה מעבר לדור וחצי. אנחנו היחידים ששרים שירי א" י בדבקות ובנוסטלגיה. רק אנחנו מתחזקים מיתוסים, שהממשיכים הטבעיים של מכונניהם חושבים שאבד עליהם הכלח.

הציונות החלוצית סגרה את משרדיה. הלאומיות העברית החליפה את הוגיה החריפים בקבלני קולות, אופורטוניסטים ומדקלמי סיסמאות חסרי כל בסיס אידיאולוגי.

(מכתב שכתבה לי אלה קובלנץ, בת 21 מאריאל, סטודנטית למדעי המדינה ארכיאולוגיה ולימודי א" י בבר-אילן)

זו דמוקרטיה זו?

לשאלה " למה" , יש למחריבים תשובה אחת: זו החלטה של הדמוקרטיה.

האמנם דמוקרטיה? הבה נבחן את הרקב שפשה בנו. האם אנו דמוקרטיה במשמעות של " ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם" (נאום גטיסבורג, אייב לינקולן).

כמה סימפטומים של הריקבון:

· חמישים אחוז של טפסי המתפקדים במפקד האחרון של מפלגת העבודה נמצאו מזויפים.

· מועמדי הליכוד לכנסת קונים את קולותיהם של חברי מרכז בשוחד ממון, בחלוקת משרות, במתן טובות הנאה.

· סקר שערך מכון " דחף" העלה כי 79 אחוז מהציבור סבורים כי המנהיגות מושחתת.

· 75 אחוז מהציבור סבורים, בסקר של תנועת " משמר החינוך" , שלחברי הכנסת לא אכפת מהחינוך בישראל.

· ל-78 אחוז מהישראלים גם לא איכפת מהסכנה לבריאותם ולחייהם של חברי כנסת בעלי עודף משקל.

· עיבוד נתוני דו" ח של הבנק העולמי מגלה כי מדד שחיתות השלטון בישראל הוא הגרוע ביותר בין כל המדינות המפותחות.

מה המסקנה מנתונים אלה?

ממשלת ישראל איננה ממשלת העם איננה של העם ואינה פועלת למען העם. יחס הבוז שרוחשים רוב האזרחים לרוב השרים ולרוב חברי הכנסת זועק לשמיים.

מי אדוני המדינה

תשובה לשאלה זו נותנת חוה עציוני, פרופסור במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, בספרה " מקום בצמרת, אליטות ואליטיזם בישראל" .

אדוני המדינה הם האליטות. הם שולטים על משאבים, עוצמה ארגונית ועוצמה פוליטית; הם מסדרים לעצמם הטבות מפליגות – בתנאי שכר, פנסיה, שרותי בריאות; הם דואגים לצרף את בני משפחותיהם ומקורביהם לאליטות.

חלק מן האליטות הופכות לאוליגרכיות. אוליגרכיה היא סדר מדיני שבו נתונה מערכת השלטון במדינה בידי קבוצת מיעוט חזקה וסגורה הדואגת בראש ובראשונה לטובתה שלה.

אצלנו לא מדובר בקבוצה אחת אלא בקבוצות רבות, קונפדרציה של אוליגרכיות, שהן מיעוטים חזקים וסגורים. חלקן פועלות למען טובת עצמן, חלקן פועלות מתוך תאוות שלטון. חלקן סבורות שהן יודעות טוב יותר מה טוב לעם ישראל. רובן לא נבחרו על ידי העם.

יש בישראל אוליגרכיה של המערכת המשפטית, המשטרה, מערכת הביטחון, האקדמיה והתקשורת. כולם יחד קשורים בעבותות לאוליגרכיה הגדולה והחזקה מכולן. היא אוליגרכיית ההון.

בעלי ההון היו תמיד בעד " תהליך השלום" , ועכשיו בעד חורבן ההתנתקות. טובתה של הקבוצה הזו הוא ש" תהליך השלום" יימשך. זה מביא השקעות, זה מביא פריחה, זה מביא חוזים שמנים ועבודות קבלניות.

חומת מגן לעקירה

בית הדין הגבוה הפך להיות " חומת המגן" של תכנית העקירה, אומר הפרשן המשפטי של הארץ, זאב סגל. בגץ דחה כמעט את כל העתירות בנושא. העתירות שערערו על חוקתיות חוק פינוי פיצוי; לדחות את מועד העקירה; נגד הצווים לסגירת עוטף עזה; נגד החזקת קטינים במעצר; נגד פגיעה נפשית בקטינים במהלך העקירה.

===========================================================

בג"ץ נגד גרוש ערבים

בג" ץ היה גם חומת מגן (זה אני אומר) נגד גרוש ערבים. ויוכיח פסק הדין הבא:

" נקודת המוצא העקרונית הינה, כי הוצאתו של אדם ממקום

מגוריו והעברתו הכפויה למקום אחר פוגעת קשות בכבודו, בחירותו ובקניינו.

" ביתו של אדם אינו רק קורת גג לראשו אלא גם אמצעי למיקומו הפיזי והחברתי של אדם, של חייו הפרטיים ויחסיו החברתיים.

" מספר זכויות אדם בסיסיות נפגעות בשל עקירתו הלא רצונית של אדם מביתו והעברתו למקום אחר, גם אם העברה זו אינה כרוכה בחצייתו של גבול מדיני.

" זכויות אדם אלה מקורן בחלקן במשפט הפנימי של המדינות השונות, ובחלקן מעוגנות הן בנורמות של המשפט הבינלאומי…"

(נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, בפסק דין שניתן בעתירה שהגישו מחבלים כנגד גירושם מיהודה ושומרון לחבל עזה במהלך שנת 2002. בג" צ 7015/02 – כיפאח מחמד אחמד עג"ורי נגד מפקד כוחות צה" ל(‏.

===========================================================

המשל והנמשל – נרון ושרון

את הקטע הבא פרסמתי בחודש פברואר השנה תחת הכותרת " נרון קיסר כמשל" .

האגדה מספרת כי נרו קלאודיוס קיסר, הידוע במקורותינו בשם נרון, הצית את העיר רומא ולמראה הלהבות ניגן בקאתרוס. וכששאל את פילוסוף החצר שלו, סנקה, לדעתו על נגינתו השיב סנקה בלשון חלקות: נאה נגינתך לך ונאה אתה לנגינתך.

סנקה הוא האיש שליווה את נרון מראשית דרכו, כתב לו את נאום ההכתרה שלו, יעץ לו בניהול המדינה והחניף לו. זה לא עזר הרבה לסנקה, כשהחליט נרו לסלקו מדרכו. הוא אילץ את הפילוסוף להתאבד בחיתוך ורידי ידיו.

על החיים תחת שלטונו של קיסר כתב סנקה: " החכם ישתתף בחיי המדינה כל זמן שלא ייתקל במכשולים, והם רבים למדי; אבל אם קלקלה המדינה עד שאין לה תקנה, אם הרע שולט בהחלט במדינה, לא ימשיך החכם להיאבק לשווא, לא יבזבז את כוחותיו לריק" .

סיפור הצתת רומא הוא אגדה, בעקבות שמועה שנפוצה עוד בימיו של נרון. היה בסיס הגיוני לשמועה הזו. נרון היה איש שסילק כל דבר שעמד בדרכו. בין היתר הרג גם את אשתו וגם את אמו. הוא תכנן לבנות את רומא מחדש והשריפה (שפרצה בשנת 64 לספירה) כילתה שני שלישים מהעיר ופינתה את השטח לתכניות הבניה הגרנדיוזיות שלו.

ישפוט כל אחד מהו הנמשל.

עד כאן המשל.

אחרי חורבן גוש קטיף כבר ברור הנמשל.

============================================================

מה קושר את צחי הנגבי לשרון

חודשים רבים הוא שמר על שתיקה רועמת. הצביע נגד, אבל ישב בממשלה בנחישות של אחיזתו באנדרטה של ימית. בעקבות ארועי כפר מימון סוף סוף פתח את פיו ונדמה היה שחלה בו מטמורפוזה. האיש שהסתבך בשורה של פרשיות (בראון-חברון, דרך צלחה ועוד) פתאום נתמלא דאגה מן הסכנה לדמוקרטיה.

לא חלף שבוע ימים ונתבררה הסיבה. היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז הצהיר כי יש סיכוי סביר שיוגש כתב אישום נגדו בפרשת המינויים הפוליטיים. החקירה בעניין נפתחה כזכור בעקבות דוח מבקר המדינה שקבע כי " הנגבי רמס ברגל גסה את החוק" .

עכשיו ברור מה מקשר בין שרון להנגבי.

=============================================================

" חוק נזקי החלטה"

בתגובה למה שכתבתי כאן בשבוע שעבר על הצורך בחקיקת חוק לעשיית דין בפשעים נגד העם היהודי קיבלתי מכתב מאינג"ינר יוסף דוריאל, חבר הנהלת לשכת הליכוד.

במכתב הוא אומר כי מגזר המייסדים בהנהלת לשכת הליכוד הכין חבילת חוקים שזו תמציתו של אחד מהם:

" החלטה שלטונית שהתקבלה באופן שרירותי וגרמה נזק לציבור תחייב את מקבל ההחלטה לשאת בנזקים שייגרמו בעקבותיה. כהחלטה שרירותית תיחשב החלטה שלטונית שהתקבלה ללא התייעצות עם גורמים מקצועיים מוסמכים וללא בדיקה מקצועית של אלטרנטיבות הבאות בחשבון" .

אינג"ינר דוריאל מתריע זה שנים נגד טרוף המערכות בישראל והיה בין המזהירים מפני מלחמת יום הכיפורים.

===========================================================

מה זה ג'יהאד

" בנוגע לרצועת עזה נגמר היום הג"יהאד הקטן של שחרור האדמה והתחיל הג"יהאד הגדול של בניית המולדת" . כך אמר בראשית השבוע יו" ר הרשות אבו מאזן.

עכשיו יתחילו הפרשנים לספר לנו למה התכוון. למשל הנה הסבר משכנע שהופיע בחוברת שהוציאה חטיבת המחקר של אמ" ן בשנת 1995: " המושג ג"יהאד במובנו הרחב, מורה על השקעת משאבים ותשומות מיוחדות למען מטרה כלשהי… סביר שזו אכן כוונתו של ערפאת..… לא ניתן למצוא תימוכין לכך שערפאת אינו מגלה מחויבות להסכם ותהליך השלום עם ישראל" .

==============================================================

" יד לאחים"

אי אפשר לומר שבצה" ל לא מפיקים לקחים. השם הראשון שנקבע למבצע עקירת גוש קטיף היה " כזוהר הרקיע" . כשנודע לממציאי השם כי הוא לקוח מתפילת האשכבה " אל מלא רחמים" , החליטו לחפש שם חדש. ואז נתקבלה החלטה לקרוא למבצע " שבת אחים" .

לבסוף נמצא הרעיון הגאוני " יד לאחים" . במקרה זהו צמד המילים בו נפתח המנון בני עקיבא בו נאמר בין היתר:

יד אחים לכם שלוחה, הנוער החביב
על דגלנו כולכם, חנו מסביב
יזהיר לכם כוכב תורה
דרככם סוגה בעבודה

==============================================================

סדום

פרקליטות המדינה בהודעה לבג" צ: בכוונתנו לתבוע ממתיישבים שיסרבו להתפנות מרצון, כפי שהחוק מחייב, את הוצאות פינויים-בכוח.

על אנשי סדום נאמר: " מי שפצעו חברו אמרו לו (השופטים): תן לו שכרו, שהקיז לך דם" .

ממשלת זדון

" ואתה ה" לא בגבורת הסוס תחפוץ

ומלכות זדון

לעולם שנאת, שוועת עניים אתה תשמע, צעקת הדל תקשיב ותושיע, חנני ושמע תפילתי ושוועתי. האזינה אל דמעתי אל תחרש, ותן דבר בפי ועצה בלבי לקיום בית מקדשך, למען יידעו כל הגויים כי אתה אלקים חיים ואין זולתך אלקים" . (תפילה מתוך אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד רג ד" ה ויאמרו אליה עוזיהו)

רוח גוש קטיף

" יש רוח של גוש קטיף. ערכי התיישבות, אמונה, כוחו עמידה. קהילות שלמות שנוהגות על פי ערכים מאד חיוביים. אין כמעט גניבות. אין אלימות, אין הליכת רכיל. יש משהו מאד נקי בהתנהלות שלהם. הם לא דומים לתושבי תל-אביב או חיפה. יש בהם משהו המזכיר יותר את ימי הקמת המדינה. ומכאן גם כוח העמידה שלהם, שלא נובע מכך שהם חזקים פיסית, אלא מחוסן קהילתי. מה לא עשו להם? ירו עליהם ופיצמ" רו אותם וןרצחו בהם . שישים שבעים אחוז מהפיגועים במלחמה הזו , שאין לה שם, כוונו נגדם. והם עמדו. הם עמדו במה שאתה לא היית עומד בו אם היית חוטף קסאמים יום יום בתל-אביב. לכן מבחינתי הם מופת. גוש קטיף הוא מופת לחברה הישראלית" . (אלוף פיקוד דרום, דן הראל, ערב העקירה בראיון לארי שביט בהארץ).

אטימות הלב

" אטימות הלב של אליטת הרוח ואליטת המשפט לאסונם של מתיישבי גוש קטיף לא תישכח. היא תחלחל אל תוך מי התהום של חיינו המשותפים ותזהם אותם. מתיישבי גוש קטיף לא היו קנאים, הם לא היו האויב הפשיסטי; הם היו אנשים מאמינים, קשי יום וטובי לב, אשר התמסרו בכל מאודם לאידיאל שגוי" .

(ארי שביט, הארץ)

=============================================================

נובל לשלום

חבר פרלמנט איטלקי הציע להכליל את אריאל שרון בין מועמדי פרס נובל לשלום. מוכרחים להודות שזה רעיון טוב. אם לשמעון פרס וליאסר ערפאת מגיע אז גם לשרון. אבל אי אפשר להשאיר אותו בלי בן זוג ערבי. לכן כדאי להציע את שותפו להישג שמצדיק מתן הפרס, אחמד יאסין.

==============================================================

התקשורת

* צריבת התודעה. " המתנחלים אולי הפסידו בקרב על גוש קטיף, אבל ניצחו במערכה על צריבת התודעה. (אורית שוחט הארץ)

* למה בכו החיילים. " כמעט איש מן העיתונאים אפילו לא העלה את הסברה שהחיילים והחיילות בוכים פשוט כי חם להם…" (יוסי שריד הארץ)

· מפונקים. " המתנחלים פשוט מפונקים אחרי שהתרגלו משך שנים לינוק מעטיני המדינה" (לינור בר גפן ערוץ 10).

· אמנון אברמוביץ" (האתרוג), על הפיצויים לעקורים: " הלוואי עלי" .

· ינון מגל, כתב ערוץ 10, צדיק בסדום.

==============================================================

דגי מפרץ אילת

" כאשר רוצים לגרש את הדגים ממפרץ אילת נותנים להם שלוש שנים להסתגלות. אבל אותנו זורקים מיד" – דברי אחד המפונים.

==============================================================

מכירת יוסף

" שלא יהיה לכם ספק: זו מכירת יוסף. אתם נוהגים בנו כפי שנהגו באחיו של יוסף שזרקו את אחיהם לבור הנחשים והעקרבים. אבל אל תשכחו מה היה סוף הסיפור ההוא. סוף הסיפור ההוא יהיה גם סוף הסיפור הזה" – דבר אחד העקורים.

==============================================================

נפל הפור

ביטוי שבו משתמשים מגישי חדשות נבערים כשהם מבקשים לומר שגורל הגוש הוכרע. לידיעת אלה שלא קראו עדיין את מגילת אסתר: " ִּהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צורֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם" (אסתר פרק ט)

============================================================

תיק שרון

חוברת המכילה ריכוז של פרשיות השחיתות של שרון יצאה בימים אלה וניתן להורידה באינטרנט.

www.hazit.co.il/Sharon.pdf

---

 

(מחמוד דרוויש בקטע השני)

תולדות ההתיישבות בגוש קטיף דומות להפליא לתולדות ההתיישבות הציונית בארץ ישראל * חלוצים מגיעים לאזור מעוט אוכלוסין, מתיישבים על אדמות טרשים וחולות ומפריחים אותן * לא חולף דור ונוצרת " בעיה דמוגרפית" * הנסיגה מהגוש לא תפתור שום בעיה * מדינת ישראל, כמו גוש קטיף, היא בועה בתוך ים ערבי * העקירה מקרבת את מדינת ישראל לגורלו של גוש קטיף

קשה להאמין אבל כשהוקמו הישובים הראשונים באזור עזה בתקופת המנדט זה היה אזור דל אוכלוסין. כפר דרום הוקם בשנת 1946 ואוכלוסיית העיר עזה מנתה אז 19,500 נפש, מתוכם 720 נוצרים. (אחרוני היהודים שהתגוררו בעיר נמלטו ממנה במאורעות 1929).

בעקבות מלחמת השחרור נמלטו לעזה תושבי יפו והכפרים הערביים שבדרום וב-1948 מנתה כל אוכלוסיית ה"רצועה" (כך כונה אזור הכיבוש המצרי) כ-260 אלף נפש, כולל הפליטים.

במפקד שנערך ב-1967, לאחר הכיבוש הישראלי, כבר היו בעזה 356 אלף תושבים ופליטים. בשנת 1999 הגיעה אוכלוסיית הרצועה למיליון נפש. כיום היא מונה 1.4 מיליון.

התהליך הזה מקביל לתהליך ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. כשהגיעו לכאן אנשי העלייה הראשונה בשנת 1882 הם מצאו ארץ ריקה. היו כאן כ-150 אלף ערבים (המלה פלשתינאים עוד לא הייתה קיימת).

ב-1948 היה מספר הערבים בארץ ישראל, מן הים עד הירדן, 1.2-1.3 מיליון. גידול זה מוסבר בהגירה מאסיבית של ערבים שבאו מן הארצות השכנות, בעקבות הפריחה הכלכלית שהביאה הציונות לאזור. אבל חלק לא קטן גם בגלל הריבוי הטבעי, שגדל בין היתר תודות לרפואה המתקדמת שהביאו היהודים.

אילו קיבלו הערבים את תכנית החלוקה של עצרת או" ם קרוב לוודאי שמדינת ישראל לא הייתה יכולה להתקיים. כי בשטח שנועד למדינה היהודית היה רוב ערבי. בכך מודה אפילו בכיר ההיסטוריונים החדשים, בני מוריס.

אך ארע נס ובמהלך המלחמה ברחו מן הארץ מאות אלפי ערבים. בשטח של המדינה היהודית בגבולות שביתת הנשק נותרו (בנובמבר 1948) רק 111 אלף ערבים (מוסלמים), חלק מהם (כ-65 אלף) פליטים שישראל הסכימה לקבל. שערי הארץ כבר היו פתוחים לעלייה המונית ובאותו מפקד כבר היו כאן 872,700 יהודים שמספרם גדל תוך שנה ל-1.2 מיליון.

המיעוט הערבי שהיה כאן עם תום מלחמת השחרור , כותב בני מוריס בספרו " קרבנות" , " נתפש בצדק על ידי היהודים כמהות לא נודעת במקרה הטוב ביותר וכגיס חמישי פוטנציאלי בגרוע" .

כיום מונה אוכלוסיית הערבים אזרחי ישראל כמיליון ורבע נפש. עליהם יש להוסיף עוד מספר לא ידוע של רבבות שוהים בלתי חוקיים, המסתננים דרך קבע אל תוך המדינה. מהותו של מיעוט זה כבר ברורה היום.

הבשורה האחרונה בנושא היא מחקר שלפיו, אנו מתקרבים לשוויון בין מספר היהודים למספר הערבים בין הים לירדן. העובדה שהמחקר הזה פורסם כמה ימים לפני תחילת עקירת גוש קטיף מעוררת חשד רציני שמדובר בעוד ספין תקשורתי מבית היוצר של צוות החווה. כזהו גם המחקר שהעלה כי בתוך 30 שנה יגיע מספר ערביי ישראל לשיעור של 35 אחוזים מכלל האוכלוסייה.

וכאן אנחנו מגיעים אל " הבעיה הדמוגרפית" ולשאלה איך מקיימים " מדינה יהודית ודמוקרטית" . ומה לכל אלה ולהפיכת רצועת עזה ל" יודן ריין" .

" יהודית ודמוקרטית"

עצם המושג הזה מופרך מיסודו, כמו משולש עגול. בריטניה איננה אנגלית ודמוקרטית אלא דמוקרטיה שרוב אזרחיה נמנים עם הלאום האנגלי. כאלה הן גם צרפת ואיטליה ודנמרק. (בארצות הברית, שבה ההתגבשות הלאומית צעירה לימים, המצב קצת שונה. אבל גם מדינה זו נוקטת מזה שנות דור מדיניות הגירה המבטיחה רוב לקבוצה אתנית אנגלוסכסית).

ברוב המדינות הדמוקרטיות יש מיעוטים שאינם נמנים עם לאום הרוב. כל בן מיעוטים כזה, מרגע שקיבל אזרחות המדינה, נהנה משוויון מוחלט של זכויות וחובות, שהם המאפיין העיקרי של מדינה דמוקרטית. הכוונה היא לחובות וזכויות ברמת הפרט: פולחן דתי, חופש ביטוי, חופש עיסוק, מערכת סעד. חובות לשרות צבאי, לתשלומי מס וכדומה. באף מדינה דמוקרטית אין זכויות המיעוט כוללות זכות להגדרה עצמית לאומית, או אפילו לאוטונומיה תרבותית. לא יעלה על הדעת שמיעוט כלשהו במדינה דמוקרטית מערבית יעז לתבוע שינוי ההמנון או הדגל או החוקה (כפי ששומעים אצלנו באחרונה). צרפת, מולדת המהפכה האזרחית, כופה על אזרחיה המוסלמים להסיר את הרעלות וסממני לבוש אחרים.

מה המצב אצלנו

מן היום הראשון להקמת המדינה נהנו אזרחיה הערביים משוויון זכויות מלא, אך לא משוויון בחובות. אף שהחוק לא פוטר ערבים משרות צבאי הבינו שלטונות המדינה כי אין טועם לדרוש שרות צבאי מאזרחים שבמדינות האויב נמצאים לא רק בני עמם אלא קרובי משפחתם בדרגה ראשונית.

העלייה הגדולה גרמה לכך ששיעור המיעוט הערבי באוכלוסייה היה פחות מ-10 אחוזים. זה היה נכון עד שנת 1961. היו אז בארץ 1.9 מיליון יהודים מול 175 אלף ערבים מוסלמים. המצב החל להשתנות משנת 1972 בה עלה שעור האזרחים הערביים המוסלמים ל-13 אחוז מכלל האוכלוסייה – 360 אלף לעומת 2.75 מיליון יהודים.

מאז נמצא שעור האוכלוסייה הערבית מוסלמית בקו של עליה שנבלם מעט בעקבות העלייה הגדולה מברית המועצות, אך שב לעלות עד שהגיע ב-2004 לשיעור של יותר מ-21 אחוז ערבים מוסלמים מתוך כלל אזרחי מדינת ישראל.

כלכלה ובטחון

הבעיה הדמוגרפית מעמידה את ישראל בראש ובראשונה בפני בעיה כלכלית קשה. לאוכלוסייה הערבית מוסלמית מאפיינים סוציו אקונומיים ההופכים אותה לאבן רחיים על המשק הישראלי. שיעור השתתפותם בכוח העבודה נמוך, בגלל הימנעות נשים מעבודה. הריבוי הטבעי הגבוה גורם לכך שמפרנס יחיד במשפחה ערבית אינו יכול להקנות לילדיו את הכלים ההשכלתיים הדרושים להשתלבות במשק מודרני. התוצאה: עול גדל והולך על המדינה, עד כדי קריסת כל המערכות. הכשרת עובד יצור מודרני עולה כמאתיים וחמישים אלף דולר. המדינה יכולה לשאת בזה לגבי אוכלוסיות הנוטלות חלק בעול ותורמות להכנסה הלאומית. במגזר הערבי המצב הוא שמול תרומתו למשק בסדר גודל של כ-600 מיליון שקל למס הכנסה הוא עולה כשבעה מיליארד רק בתשלומי העברה של הביטוח הלאומי. וזה המצב היום. המצב ילך ויחמיר כשבעוד 20 שנה יהוו אזרחי ישראל הערבים מוסלמים שליש מכלל האוכלוסייה. מדינת ישראל פשוט לא תוכל לשאת במעמסה הזו, גם ללא המאבק הקיומי של המדינה מול אחיהם ובני דודיהם של אזרחי ישראל הערבים שמעבר לגבול. על רקע זה נולדו תוכניות ייאוש למיניהן, החל בטרנספר מרצון או בלי רצון וכלה בתוכניות לוותר על חלק מאוכלוסיית ישראל הערבית ולהעבירה יחד עם השטחים שעליהם היא יושבת לרשות הפלשתינאית.

מניתי למעלה רק את הערבים המוסלמים ולא כללתי את הערבים הנוצרים. הערבים הנוצרים הם לא פחות ואולי אפילו יותר לאומנים מן המוסלמים. אך קצב הריבוי הטבעי שלהם נמוך ותרומתם למשק מתקרבת לזו של האוכלוסייה היהודית.

אך המיעוט הערבי כולו, מוסלמי ונוצרי, איננו מסתפק בדרישה הולכת וגוברת לחלק גדול יותר מן העוגה הלאומית. הוא שואף לקבוע את דמותה של המדינה תוך הזדהות עם גורמים שמחוץ למדינה.

מה היה אילו

אפשר לקרוע קריעה ולשאול מה היה אילו. אילו הייתה עליה גדולה יותר. אילו הייתה התיישבות יותר מסיבית ביהודה שומרון ועזה. אילו הייתה התעקשות שאין פתרון לבעיה הפלשתינאית בתוככי ארץ ישראל אלא בארצות הערביות. כל עוד שלטנו שטחי יש" ע היו לנו אופציות לפתרונות סבירים שהועלו לא אחת בכינוסי הרצליה המפורסמים לחוסן לאומי. בין הפתרונות שהוצעו (על ידי גורמים מקצועיים ופוליטיים שפויים ומתונים) היו: מתן זכות בחירה לאזרחים ישראלים החיים בחוץ לארץ; מתן אפשרות לערבים לבחור בין אזרחות מלאה הכוללת שרות צבאי לתושבות עם אזרחות של מדינה זרה; לאתר מוצא לאוכלוסייה הערבית במדינה ערבית (כמו ירדן) אם זו לא תרסן את קצב הריבוי שלה ועוד.

התרפקות על מה היה אילו לא תועיל לעתיד. מה שחשוב עכשיו הוא לפקוח עיניים ולדעת את המציאות. הבעיה הדמוגרפית היא בתוככי ישראל ואזרחיה. מדינת ישראל היא כמו בועה בתוך עולם ערבי עויין, בדיוק כמו גוש קטיף. הפיכת רצועת עזה ל" יודן ריין" לא תפתור שום בעיה דמוגרפית בתוך ישראל ולא תקטין את האיבה הערבית. להפך: היא תיצור תמריץ להפוך את כל מדינת ישראל לגוש קטיף שיש לפנות אותו. בדיוק כמו שכתב משורר אש" ף מוחמד דרוויש.

ראה הגירת פועלים ממצרים לארץ ישראל

______________________________________________________________

2. מחמוד דרוויש – טלו עמכם את מתיכם

" לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו, בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא בינינו, צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתנו, צאו מהיבשה, מהים, מהכל.. וטלו עמכם את מתיכם.." .

ועוד כתב דרוויש:

אֲנִי לא שוֹנֵא אֲנָשִים

וְאֵינֵנִי פּוֹלֵש

אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב

בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל

הִזָהֵר..

הִזָהֵר..

מְהַרָעָב שֶלִי

מְהַזָעָם שֶלִי!

=============================================

אילו היו מפנים כפר ערבי אחד

עמוס עוז לא היה נשכב מתחת למשאיות ויוסי שריד לא היה מפוצץ גשרים. הרי כוחם בעיקר במילים. אבל השטינקרים של שלום עכשיו כבר היו מתעדים ומצלמים וממהרים לדווח לקוורטט ולארצות הברית ולאו" ם ולמועצת הביטחון ולבית הדין הבינלאומי.

ואז, כל מי שקשור בפינוי הזה היה מועמד להיות נדון כפושע מלחמה. מראש הממשלה והשרים דרך חברי הכנסת שהצביעו בעד הפינוי ועד אחרון האלופים והמח" טים. על כל אחד מהם היה מאיים שבכל נסיעה לחוץ לארץ ייתפסו וייזרקו אל מאחורי סורג ובריח.

כי יש חוק בינלאומי לפשעים נגד האנושות. אין חוק בינלאומי המגן על יהודים הנעקרים מביתם – בין אם הם נעקרים בידי יהודים או בידי גויים.

לכן, צריך לחשוב כבר עכשיו על חקיקה נאותה לימים יבואו. למשל " חוק לעשיית דין בפשעים נגד העם היהודי" . החוק יחול רטרואקטיבית (כמו החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם). וראוי שקבוצת משפטנים תכין את החוק הזה עוד השבוע. וידע כל שר בממשלה וכל אלוף בצה" ל וכל מפכ" ל במשטרה כי יבוא יום והוא עלול לעמוד לדין על הפשע שהוא שותף לו.

===============================================

אסוציאציות

קראתי שפסיכולוגים בצה" ל ניסו בתרגיל הפינוי בכרם שלום אמצעי לוחמה פסיכולוגי להרגעת העקורים. רמקולים שהוצבו על מכוניות השמיעו בשטח התרגיל " שירים חסידיים רגועים ושירים ישראליים . המנגינות הישראליות הנעימות אמורות להרגיע את האווירה ולהחליש את המתח במהלך הפינוי" .

אדם אינו יכול לשלוט באסוציאציות שלו. כשקראתי את הידיעה פשוט פרצתי בבכי.

=======================================================

בגלל מע" ם חרב הגוש

כשייכתבו אגדות חורבן גוש קטיף תיכתב אולי האגדה " בגלל מע" ם" חרב הגוש.

הכותבים יצטטו מקור קדום שנפל לידיהם, קטע מידיעה ב-YNET בו נאמר : " מסתמן כי כספים של קבוצת תורמים פרטית ישמשו לרכישת החממות ולהעברתם לפלסטינים. הסכום הנדרש הוא כ-12.5 מיליון דולרים. זאת, על מנת להעניק לכל חממה סכום של כ-4,000 דולר לכל הפחות.

" גורמים ישראליים אמרו לכל אורך הדרך והניסיונות לסכם את הנושא כי כואב הלב גם על עצם ההרס של התעשייה וגם על החקלאים שרצו לשתף פעולה. מדובר גם במפעל חיים שעלול לרדת לטמיון, בשעה שהוא יכול לשמש מקור פרנסה למאות רבות של משפחות פלסטיניות.

" אחד הנושאים המרכזיים שמעכבים בינתיים את קידום הפתרון הוא דרישה ישראלית לתשלום מע" מ על סכום התרומה" .

הערה משנת 2009

לבסוף נמצא פתרון לבעיה. אך הפלסטינים, במקום להפוך את שטחי הישובים ההרוסים ואת החממות למקור פרנסה הפכו אותם בסיסי אימונים ושיגור רקטות לעבד מדינת ישראל. אוי כמה היהודים תמימים.

============================================================

דינא דמלכותא

בנאום הרדוד שלו לאומה, ערב פשע העקירה, אמר הנשיא קצב כי על המתיישבים לקבל את הדין כי " דינא דמלכותא דינא" .

החוק אינו מחייב את הנשיא להיות תלמיד חכם אבל אפשר לצפות ממנו שיבחר לעצמו לפחות כותבי נאומים חכמים.

האם דינא דמלכותא דינא חל על שלטון ישראלי?

להלן מה שאומרת האנציקלופדיה התלמודית כרך ז בערך זה:

" דינא דמלכותא, יש מהראשונים סוברים שאינו דין אלא במלכי אומות העולם, מפני שהארץ של המלך ויכול לומר להם אם לא תעשו מצוותי אגרש אתכם מן הארץ – והוא הדין במלכי ישראל שבחוץ לארץ. אבל במלכי ישראל שבארץ ישראל לא יוכל לומר כן, לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפים בה, וירושה היא לנו מאבותינו להדיוט כמלך, ונתחלקה לכל אחד ואחד מישראל, ואינה של מלך, ומלכי ישראל אין דינם דין אלא על פי התורה…"

בהמשך נאמר כי " יש חולקים וסוברים שאין הבדל בין מלכי אומות למלכי ישראל… (אם) מה שציוה המלך לשמירת העם הרשות בידו, ודין מלכי ישראל שווה לדין האומות בדבר זה.." .

השאלה היא אם כותב נאומו של הנשיא לא ידע לא את דעת הראשונים ולא את דעת האחרונים. או שכן ידע וסבר שבעיניו אריאל שרון הוא מלך ישראל.

==============================================================

הכתום מחוץ לחוק

הקורא ישראל אלפסי מאלעד כותב לי:

בתשע השנים האחרונות, פעלתי כמתנדב ביחידות המיוחדות של מרחב ירקון במחוז ת" א של משטרת ישראל. במסגרת תפקידי, פעלתי כחלק מיחידות המשטרה ה" כחולות" בעודי לובש מדים ופועל כתף אל כתף עם השוטרים. ביום חמישי האחרון, התייצבתי לתדרוך לקראת יציאה למשמרת הלילה ביחידת הסיור של המרחב.

להלן תקציר של השיחה שהתפתחה ביני לבין קצין היחידה.

קצין היחידה: לצערי לא תוכל לפעול עם הכיפה שלך.

אני: (המום) מה הבעיה (חבשתי כיפה בצבעי כתום וחום – ללא שום כיתוב או רמיזה פוליטית).

הקצין: הצבע הכתום

אני: ואם הייתי בא כשכיפה כחול-לבן לראשי ?

הקצין: כחול לבן היה בסדר

אני: סליחה, האם הוציאו את הצבע הכתום מחוץ לחוק?

הקצין: לא… אבל….

אני: מבולבל לחלוטין.

הקצין: תשמע, הניידת יכולה לעבור אצלך בבית בתחילת המשמרת ותחליף כיפה

אני: לא תודה…

לאחר דין ודברים נוסף סירב קצין היחידה לאפשר לי לצאת למשמרת כשהכיפה הכתומה לראשי.

כך הגיעה לקיצה פעילות בהתנדבות בת למעלה מתשע שנים, שכללה לילות רבים, מעצרים, תפיסות סמים, מלחמה בקטל בכבישים ועוד.

היי שלום משטרת ישראל, אין לי עוד חפץ בך.

=============================================================

עצה למזוז

עכשיו כבר אפשר אולי לבדוק מחדש את פרשת האי היווני. אולי בכל זאת יש איזה שמץ של ראיה, איזה בדל של הוכחה, איזה ספק קל שבקלים בחפותו המוחלטת של אריאל שרון. אולי בכל זאת כדאי לבית המשפט להחליט אם ראש הממשלה צח כשלג. לא צריך לעבוד הרבה הרי טיוטת כתב האישום של עדנה ארבל נמצאת במגרה.

רבבות חיילים השתתפו במלחמת יום הכיפורים. בזירת הלחימה היו גם אלפי עיתונאים, משקיפי או"ם, נציגי הצלב האדום ונספחים צבאיים ממדינות שונות. אף אחד מהם לא ראה את מה שטוען כי ראה הסופר ס. יזהר.

בספרו החדש, "גילוי אליהו", מספר יזהר כי היה עד לכך שחיילים ישראלים בועטים בגולגלות של חיילים מצרים הרוגים במטרה לעקור מפיהם את שיני הזהב.

וכך הוא מספר בספרו: " ...ובועטים ישר ובכוח אל סנטרו של המת, ופתאום מבינים שהם בועטים כדי שתעופנה שיני הזהב שלו, כך גם הסביר החייל שעמד והשתין פה בגדר, שומעים ולא קולטים ולא מאמינים, רוצים להקיא ורוצים לברוח מכאן ולשכוח הכול, אבל הם ממשיכים להם שם בשקידה, גוחנים לראות היטב בין הגוויות וגם מציצים אם יש מבהיק מן הפה ובועטים…"  

אני מתאר לעצמי מה היה קורה אילו מישהו אחר מלבד ס. יזהר היה עד למראה של חיילים ישראלים העוקרים שיני זהב מגוויות של חיילים מצרים. התקשורת העולמית היתה עושה מזה חגיגה. כל הצלמים והעיתונאים היו עטים על המקום. העולם כולו היה נרעש מכך שצאצאי קרבנות הנאצים נוהגים כפי שנהגו הנאצים. כי אותנו אוהבים רק כאשר אנחנו נרצחים. אך, כאמור, איש לא היה עד למחזה הזה פרט לס. יזהר. על גילויי אליהו אין מערערים כידוע.

מה באמת ראה ס. יזהר?

הקורא שמיל קליין מחיספין שבגולן, בוגר ישיבת הסדר, היה לוחם בכוח השריון של הסמח"ט אמנון אשכול במלחמת יום הכיפורים. יש בפיו סיפור, היכול אולי להסביר את הסצינה שמתאר ס. יזהר.  

מספר קליין: הקרב שיזהר תיאר התחולל ממש בסוף המלחמה. יחידת הסיור של חטיבת השריון ניהלה קרב שבמהלכו ספגה אבדות מכאיבות, כתוצאה מתקיפה בלתי צפויה של מטוסים מצרים. לאחר שהסיירת סיימה את הקרב היא קיבלה הוראה לכסות את גופות חיילי האויב. החיילים שלנו היו זועמים וכואבים על מות חבריהם ומילאו את ההוראה בתחושת תיעוב. הם עשו זאת בבעיטות ולא בצורה עדינה במיוחד. הברוטליות הזו היתה חלק מן מהמלחמה. זו אולי התמונה שראה ס. יזהר. אבל הסיפור על החיילים העוקרים שיני זהב הוא תוספת של יזהר וזה קשקוש גמור. הסמח"ט אמנון אשכול, חבר קיבוץ, הוא אדם ערכי יוצא מגדר הרגיל. אילו חלילה היה דבר כזה שיזהר תאר הוא היה הופך עולמות. ס. זהר גם הופיע בפנינו בהרצאה שהרגיזה אותנו. הוא דיבר על "השבר הנוראי", צייר את המציאות כקטסטרופה. אמרנו לו: עכשיו אתה מדבר? תראה איך התחלנו את המלחמה ואיפה אנחנו עכשיו, מאה חמישים קילומטר מקהיר".

פרשת "גילוי אליהו" של יזהר היא הזדמנות לומר כמה מילים על האיש ועל מה שמייצגת יצירתו.

ס. יזהר מול רש"י והרמב"ם

ערב המילניום יזם מוסף תרבות וספרות של הארץ משאל בקרב אנשי רוח מלומדים והיסטוריונים. השאלה היתה: מהו החיבור או החיבורים החשובים ביותר או המשפיעים ביותר שנכתבו משך האלף השני בתחום היהדות .

תמימות הדעים שגילו הנשאלים מימין ומשמאל מכל חלקי הקשת התרבותית והפוליטית היתה באמת מפתיעה. הרוב בחרו בפרוש רש"י לתורה ולתלמוד, במורה נבוכים לרמב"ם, בספר הזהר, ובשולחן ערוך לר' יוסף קארו. היו שהוסיפו את ר' יהודה הלוי, את מכלול הספרות החסידית, צאינה וראנה, שירי ביאליק, ועוד.

הבחירה שנראתה לי מוזרה ביותר היתה של הפרופסור לספרות ערבית, ששון סומך, מאוניברסיטת תל-אביב. בצד מורה נבוכים לרמב"ם ודיואן שמואל הנגיד בחר ב"ימי ציקלג" של ס. יזהר. פרופסור סומך נימק את בחירתו בכך שיזהר "היה פריצה ספרותית אדירה אל תוך חוויתו של בן הארץ במלחמתו, בחלומותיו, בפרוזה דיבורית שהיא שירה. הספרות ה'ילידית' זימרה בקול גדול ושונה".

שוחחתי על הנושא עם  פרופסור הלל וייס והוא האיר לי נקודת מבט שלא חשבתי עליה. בשבילם, אומר פרופסור וייס, "ימי ציקלג" זה ה"ספר בראשית". ביצירה הזו מתגבשת ומגיעה לשיא התרבות החדשה , השיא הצברי של דה לגיטימציה של היהודי שהפך לישראלי. הישראלי שרגשי האשמה שלו מביאים אותו למחיקת עצמו וזהותו היהודית.

מחולל השערוריות

ס. יזהר ידוע במקומותינו לא רק תודות ליצירתו הספרותית אלא בעיקר תודות לשערוריות שחולל באמצעות יצירותיו או בלעדיהן. פעם נשא מסה על כך שצריך לבטל בכלל את החינוך. פעם אחרת קבע שאין צורך בלימודי ספרות ועוד רעיונות מחוללי שערוריה כהנה וכהנה. את השערוריות זוכרים, אך מה בדבר היצירות. האם השמות הבאים אומרים משהו למישהו: "אפרים חוזר לאספסת", "מסע אל גדות הערב", "לילה בלי יריות", "שיירה של חצות", "שישה סיפורי קיץ", "ברגליים יחפות", "סיפורי מישור". כל אלה שמות יצירות של ס.יזהר, אשר דומה כי נגנזו מיד עם פרסומם. יש שתי יצירות שהכל זוכרים: "חירבעת חזעה" ו"השבוי". לא בשל איכותם הספרותית אלא בשל השערוריה שעוררו בשעתן. ס. יזהר הוא חלוץ המערערים על צידקת מלחמתנו והוא עשה זאת בעיצומה של מלחמת השיחרור. ועוד יצירה שעליה כדאי להרחיב מעט את הדיבור: "ימי ציקלג".

ימי ציקלג

פגישתי הראשונה עם היצירה הזו היתה כששמעתי קורס בספרות באוניברסיטת תל-אביב, ששכנה עדיין על הגבעה באבו-כביר בו שוכן היום הגן הבוטאני. המרצה היה ש"י פנואלי, איש ספרות מן הטיפוס של היהודי המשכיל. הוא פתח את הרצאתו במילים הבאות: "מי שלא יקרא את ימי ציקלג לא יעבור את הקורס הזה". בשארית פרוטותי המעטות רכשתי את הספר, כי להשיגו לקריאה בספריה היתה משימה בלתי אפשרית. הספר היה יקר מאד ובעיקר כבד מאד – 1143 עמודים. אני חוזר: אלף מאה ארבעים ושלושה עמודים. ניסיתי לקרוא את הספר בכל דרך אפשרית. מן ההתחלה לסוף ומן הסוף להתחלה. להתחיל באמצע ולהתקדם או לסגת. שום טכניקה לא עזרה. מונולוגים ארוכים ומשמימים, חיבוטי נפש חסרי פשר, תאורי נוף ארכניים. נטלתי עמי את הספר לשרות מילואים, שם שימש משענת טובה לראש בעת לינה בשק שינה. השתמשתי בו כתמיכה לארון ספרים מאולתר במקום לבנים שחסרו לי. את קריאת הספר לא הצלחתי להשלים מאז ועד עצם היום הזה. מי אתה צור מי אתה חלמיש מול נער עברי המצליח לקרוא את "ימי ציקלג".

ספר שהוא קש וגבבא

שהדי במרומים שמגיל צעיר הייתי תולעת ספרים. באותה תקופה בה סבלתי מכאבי בטן קשים בניסיונותי לעכל את הספר הזה, קראתי ספרים עבי כרס שהיו באופנה באותם הימים. את "מלחמה ושלום" של טולסוטוי קראתי בעשרה ימים. את "המנדרינים" של סימון דה בובואר בפחות משבוע. את "החיים כמשל" של פנחס שדה (שהופיע אז בהוצאת המחבר) בלעתי ביומיים. גברתי בפרק זמן כזה או אחר על "מובי דיק" ועל זכרונות צ'רצ'יל ומונטגומרי ודה-גול. אפילו את "הקפיטל" של קרל מרקס הצלחתי לקרוא, אם כי בלא מעט יגיעה. שנים התביישתי להודות שאני היחיד מבין כל חובבי ספרות שהכרתי שלא קרא את "ימי ציקלג". עד שיום אחד נתגלה לי האור. נתברר שהמלך הוא עירום. כולם טוענים שקראו (כפי שגם אני עשיתי לבושתי). אך איש לא קרא את הספר ממש. והעיקר: פגשתי סוף סוף אדם שקרא את הספר מן העמוד הראשון ועד האחרון והעז לומר את אשר לא העזו רבים וטובים לפניו. שהספר הזה הוא בעצם קש וגבבא. לא אפרים חזר לאספסת אלא ס. יזהר חזר לאספסת.

עיני הרנטגן של קורצווייל

קורצווייל, מגדולי מבקרי וחוקרי הספרות בדורנו, היה בעל עיני רנטגן. לא זכיתי ממש לשמוע תורה מפיו, אך רעייתי היתה תלמידה שלו בבר-אילן. היא סיפרה לי שהוא היה מסוגל להבחין מיד בתלמיד שהחסיר, או תלמיד שנוסף לקורס בו השתתפו מאות תלמידים.  

עיני הרנטגן של קורצווייל היו רגישות במיוחד לזיוף. והוא אומר: "קראתי אלף ומאה וארבעים ושלושה עמודים וציפור הנפש עפה… אינה אלא צפה, צפה מפליגה בים הדברנות, הסנטימנטאלית, ניהיליסטית, הנרקיסטית, טסה גולשת קופאת בתוך חכמות בוסר, בתוך פילוספית סרק של גיל ההתבגרות שאין לו קץ…"

קורצווייל לא התבייש להגיד שהקריאה היתה משעממת ומיגעת, שהספר הוא "רטוריקה נבובה". שהספר מבטא ריקנות, שהחומר הסיפורי שבו מספיק בקושי לסיפור קצר. הספר מתיימר להיות זעם קדוש, אך איננו אלא "פינוק, פיטום, חוסר בגרות, פרוזה גרועה מאד". כי הספר מבטא את "התרוקנות הדור הצעיר מכל אמונה".

המניע של יזהר: שנאת היהדות

מה הניע את ס. יזהר להמציא דיבה כזו על חיילי צה"ל?

את התשובה ניתן למצוא ב"ימי ציקלג" בפסקה בה הוא מבטא שנאה תהומית לעם היהודי. כך כותב יזהר בעמוד 374 של הספר:

"אהבת העם היהודי!איזה עם יהודי? אהבת העם היהודי! מי אוהב ותו? הלא אנחנו כנכווים מפני כל מה שהוא יהודי, וזה כבודנו וזקיפות שדרתנו… אנחנו בוחלים גם בכל מה שריח-ריחו כזה…הבדיחה הזו שקוראים לה יידיש על צליליה ונגינתה, על פרצופיה הלא שזופים, המבעים שיניים מתוקנות בכסף וזהב ובריר זכרונות מן העיירה שלהם שם וכל דברי התורה והחכמה שלה".

יזהר לא הסתפק בשינאה לעם היהודי אלא הוסיף:

"התעלות על כל שחור שכל 'עין' ו'חית' שלו מלשינות על פחיתותו"

השנאה הפתולוגית ליהדות וליהודים הפכה לשנאה למדינת ישראל וזה ההסבר האפשרי לעלילה שהעליל על חיילי צה,ל.

ימי ציקלג בסידרת "היהודים באים"

ראיון עם ס. יזהר על שנאתו לבגין ולגוש אמונים

 

ראה סופרים כנביאי שקר