לפני שנים לא מעטות פנה אלי חבר, פרופסור באחת האוניברסיטאות המובילות, וביקש את עזרתי. הוא סיפר לי כי נקלע למצב לא נעים.הוא היה אחראי לתקציב שהקציבה קרן מחקר שמטרתה לסייע לתלמידים,תוך קידום נושאי מחקר מסויימים.אותו פרופסור, שהיה אדם ישר כסרגל,לא הצליח למצוא תלמידים שיטלו על עצמם את המחקר בתחום המבוקש. אך הוא ביקש לנצל בכל זאת את ההקצבה והשתמש בכספים כדי לסייע לתלמידים בתחומי מחקר אחרים.

כיצד אוכל לעזור לך שאלתי את חברי.

תשובתו הפתיעה אותי. הוא אמר לי: "אתה הרי ז'ורנליסט ואתה יכול לכתוב כל דבר על כל נושא. הכן לי דו"ח מחקר להנהלת הקרן. אם הדו"ח יספק אותם אקבל תקציב נוסף, אצליח לסיים את המחקר עם סטודנטים אחרים והכל יבוא על מקומו בשלום".

אמרתי לו כי בעולם העיתונות אכן הנייר סובל הכל. אך סברתי לתומי כי בעולם האקדמי הקריטריונים חמורים יותר. הוא חייך ואמר: תיווכח שאתה טועה.

מה לא עושים למען חבר?

בקשתי ממנו תאור כללי של הנושא (שהיה לי בו מושג קלוש בלבד), תכנית המחקר, מסקנות אפשריות, תכנית עבודה לעתיד וכו'. הוא הטעים כי עלי לכתוב לא פחות    מ-15עמודים ולא יותר מ-20 עמודים.

התיישבתי והוצאתי מתחת ידי דו'ח בנושא שלא היה לי בו שום מושג,או מושג קלוש ביותר. השקעתי את מיטב כשרוני בצחצוח מילים ובערפול כוונות, כשאני מחקה את הסגנון המעורפל של דוחות מסוג זה.

הדו"ח נמסר ואושר, התקציב חודש, המחקר נעשה בסופו של דבר, התלמידים יצאו נשכרים, הפרופסור היה מרוצה והכל בא על מקומו בשלום.

הלקח מסיפור פיקנטי זה לא נועד להטיל דופי בעולם האקדמי. מערכת הבקרה הפנימית והחיצונית של האוניברסיטאות מונעת אפשרות שכתבן פלצן יצליח לעלות בדרוג האקדמי רק בשל כשרונות הכתיבה שלו. (אם כי פה ושם הצליחו לא מעט בינוניים לעלות למעלה – אך זה נושא אחר).

הלקח נוגע לעולם התקשורת.

 שבח וייס כמשל

פרופסור שבח וייס,לשעבר יושב ראש הכנסת, הוא בעל זיכרון פנומנלי, שעשה חייל הן באקדמיה והן בפוליטיקה. מעטים זוכרים כי את ראשית דרכו עשה כחידונאי, שהיה מפליא את שומעיו בחידודי לשון וחידודי זכרון. הוא ארגן מופעים שבהם הפליא את שומעיו בשליפת שאלות בכל נושא שבקשו. הוא הצליח להביס כל נשאל. מובטחני שאילו היה מתמודד היום בתכנית "מיליונר" היה בין הזוכים בסכומים הגדולים.

פגשתי בו לראשונה בעת שהייתי חייל בשרות סדיר. הוא ערך חידון שבו שלף משרוולו רעיונות ואסוציאציות ושאלות בכל תחום, כמו קוסם השולף שפנים מכובעו. כמעט זכיתי בחידון הזה אך מאחר ומיהרתי לתורנות שמירה וזה עלול היה לקלקל לו את התכנית אם אזכה בשלב מוקדם הוא שלף כלאחר יד שאלה שהביסה אותי (אני זוכר עד היום את השאלה: כלבה ומצלמה מה המשותף. התשובה היתה "לייקה" מצלמה פופולרית באותה תקופה והכלבה לייקה שהיתה הייצור החי הראשון ששלחו הרוסים בלווין).

במרוצת השנים מצא שבח וייס דרך יעילה יותר לנצל את כשרונותיו. בין העיסוקים שלו בקריירה האקדמית-פוליטית שלו היה כתיבת פרשנות פוליטית. כאן שוב נצטלבו דרכינו. הוא בא למערכת בליל הבחירות של המהפך בשנת  1977לא היה לו זמן להמתין לתוצאות הסופיות של הבחירות. איש הרי לא ניחש כי צפוי מהפך. הוא עלעל בזריזות בתוצאות הראשונות של כמה קלפיות מפתח, כתב את פרשנותו והסתלק. כשקיבלתי את החומר לעריכה חשכו עיני. כבר היה ברור שיש מהפך ואילו הפרופסור הנכבד מצא כי תוצאות הבחירות מבשרות "שסע סוציו אקונומי".כל הניסיונות לאתר את הפרופסור עלו בתוהו. לבקשת העורך כתבתי את הפרשנות מחדש והפכתי את הטון הכללי והכל בא על מקומו בשלום. בשעות הבוקר שמעתי את קולו של הפרופסור ברדיו המפרשן בצורה מלומדת את משמעות המהפך, כשהוא מצטט את הדבריםשאני כתבתי בשמו.

מאמר ראשי שהתהפך

סיפור אופייני אחר שייך לתקופה מוקדמת בהרבה. עבדתי כעורך לילה בעיתון "הבוקר" ולפני סגירת העיתון עברתי על המאמר הראשי שאותו כתב העורך, גבריאל צפרוני, אחד מגדולי העיתונאים שהיו אי פעם.

גם הפעם חשכו עיני. המאמר הראשי הוקדש כולו להחלטת מצריים שלא לחתום על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני. בעל המאמר ידע להסביר את הכוונה המסתתרת מאחורי מעשהו של נשיא מצרים (הרודן המצרי קראנו לו אז) שהוא "נאה דורש ולא נאה מקיים" וכי על ישראל להערך לקראת אפשרות כזו וכזו וכו' וכו'.

צפרוני היה מיודד אישית עם בן גוריון ובעל אינפורמציה מצויינת בכל התחומים. אבל מה לעשות והכותרת הראשית של העתון אותה הכתרתי כמה דקות לפני שקראתי את המאמר הראשי אמרה שמצרים החליטה לחתום על האמנה.

חפשתי את צפרוני כדי להעמיד אותו על טעותו ולבקשו לכתוב מאמר חדש. אך הוא היה באיזה קונצרט (פלאפונים ואיתוריות לא היו אז).

מה עושים?

כתבתי את המאמר מחדש על אותו נושא. הסברתי הסבר היטב מדוע היה צפוי שמצרים תחתום על האמנה ומה המשמעות הדבר לגבי ישראל.

למחרת, בישיבת המערכת, לא אמר צפרוני מילה על היפוך המאמר, אך ראיתי הכרת תודה בעיניו הבורקות.

הקלות הבלתי נסבלת

אני יכול להביא עשרות דוגמאות כאלה. מה שאני רוצה לומר בסיפורים אלה הוא הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן להפעיל השפעה בתקשורת. לא תמיד זה כך לא תמיד זה היה כך. בתוך המקצוע המגונה הזה הנקרא עיתונאות היו גם אנשים משכמם ומעלה – זאב ז"בוטינסקי למשל. נחום סוקולוב למשל. אבא אחימאיר למשל. ברל כצנלסון למשל. משה בלינסון שהיה עורך "דבר". יעקב רבי ב"על המשמר". ישעיהו אברך, דוד זכאי שניהם מ"דבר". אנשים שאצלם כל מלה בסלע.

גם העורך הראשון האגדי של "מעריב", ד"ר עזריאל קרליבך, היה בעל רקע ואיכות שנבעו לא רק מכשרון הכתיבה שלו. הוא היה בעל תואר דוקטור, בעל סמיכה לרבנות ובעל ידע פנומנלי בעשרות תחומים. במודעה שפורסמה לאחר מותו נאמר כי הלך לעולמו "מייסר ומוכיח בעם". מנסחי המודעההתכוונו לכך באמת ובתמים. כך הוא ראה עצמו וכך ראו אותו רבים אחרים.

גם בימינו יש עיתונאים שהכתיבה שלהם איננה רק טיח תפל של מילים על נייר: זאב שיף, אהוד יערי, ארי שביט, רון בן ישי, שמואל שניצר, אהרון מגד (בכתיבתו העיתונאית ). הרשימה אינה ארוכה.

אבל העידן הניו ז'ורנליסטי בעיתונות העלה לצמרת העיתונות עיתונאים שהכישרון העיקרי שלהם הוא הכתיבה. כישרון כתיבה ניתן להגדיר כיכולת לעורר באנשים עניין, לבדר אותם, להצחיק אותם, להרגיז אותם. הכל באמצעות מילים. לא חשוב מה תוכן המילים. בקיצור: אנשים שיש להם יכולת למכור את המוצר. כאן הרשימה ארוכה. מדן מרגלית ועד יואל מרקוס, מחמי שלו ועד אמנון אברמוביץ'. אני לא מונה כאן את כולם כי היריעה קצרה.

האנשים האלה מרגישים כולם כי הם מייסרים ומוכיחים בעם. הם אומרים לראש הממשלה מה טוב ומה רע לעשות. מדוע הוא מעכב את החתימה עם הפלסטינים, מדוע אינו נענה לקלינטון, מדוע הרפורמה טובה או גרועה, מדוע ש"ס מתאימה או לא מתאימה לממשלה ןכו'.הכל כתוב נפלא, מרתק, מרגש, מעניין, עם המון פעלולים וחידודי לשון.

אבל מה ערך יש לדברים? אני מציע לקורא לגשת לספרייה הקרובה ולעלעל בעיתונים ישנים. לא עתיקים – די בקריאת דברים שכתבו לפני שנתיים שלוש או חמש שנים. סתם מילים.

ראה איך הפכה התקשורת מושחתת ורדודה

http://www.zeevgalili.com/?p=6114

      האם יש מאפיה שמאלנית בתקשורת,

 http://www.zeevgalili.com/1999/05/8126

מקובל לומר שגנרלים הפסידו במערכה כי התכוננו למלחמה הקודמת. מבחינה זו ראש הממשלה אהוד ברק נמנה כאילו עם הגנרלים המנצחים. בתקופה בה היה רמטכ"ל (כך אומרים) הקפיץ את צה"ל קפיצת מדרגה והכין אותו לשדה הקרב העתידי. קפיצה זו היא המאפשרת לישראל, לדעת ברק, לוותר על שטחים בלי להסתכן.

אי אפשר לומר שאין היגיון מאחורי העמדות שנוקט ברק. הסכנה המאיימת על ישראל – כך אומר ברק – איננה מן החיזבאללה, מן הג'יהאד האיסלאמי או מן החמאס. הסכנה הקיומית האסטרטגית היא מכיוון איראן ועיראק המפתחות נשק השמדה המוני. לכן אנחנו צריכים להתכונן להרתעה בנוסח המכה השנייה. ולכן מכינים את הצוללות ואמצעים אחרים. לכן אנחנו צריכים להגיע לשלום עם סוריה ועם הפלסטינים. כי אווירת השלום שתיווצר והתמיכה הבינלאומית שנזכה לה בעקבותיה, ישמשו מסך מגן ואמצעי הרתעה נגד הסכנה האסטרטגית.

מדוע שלום עם סוריה ועם הפלסטינים ישנה את תוכניות סאדאם חוסיין והאיאטולות בטהראן? ככה.

אך גם אם יש לעמדה זו ידיים ורגליים היא מתעלמת מן הסכנה העיקרית המאיימת על ישראל. כי לא מצפון תיפתח הרעה אלא מפצצת הזמן המאיימת על מדינת ישראל מבפנים – פצצת הלבנוניזציה.

מול קוסובו ובלפאסט

פעמים רבות הזהיר ברק כי אם לא נגיע להסכם עם הפלסטינים תהפוך ישראל לבלפאסט או לקוסובו. בלפאסט? קוסובו? – הלוואי עלינו. לנו צפוי גורל גרוע יותר.

בבלפאסט יש שלטון בריטי חזק. איש לא מציע לטרנספר את הפרוטסטנטים לאנגליה. איש לא מחלק שם נשק לטרוריסטים. יש שם תהליך שלום, אך ברגע שהטרוריסטים הפרו אותו הוא הופסק מיד. ולבריטים יש סבלנות.

קוסובו דומה אולי קצת יותר לנעשה אצלנו. כשם שקוסובו נקרעה מגופה של יוגוסלביה כך אנו צפויים לתהליך דומה בגליל. אך איש אינו תובע ריבונות על בירת יוגוסלביה בלגראד.

יש תסריט גרוע יותר מבלפאסט ומקוסובו. זהו תהליך הלבנוניזציה העובר על מדינת ישראל.

לבנון כבר כאן

מדי חודש מעבירה ממשלת ישראל מיליוני שקלים מאוצר המדינה לחשבונו הפרטי של יאסר ערפאת המתנהל בבנק לאומי בתל-אביב. מכאן מועבר הכסף לחשבונו הפרטי של הראיס בפריז.

שר הפנים נתן שרנסקי העלה את הנושא בישיבת ממשלה ותגובתו של שר התקשורת, פואד בן אליעזר היתה: "מה זה משנה לנו? למה אנחנו צריכים לחטט מה קורה אצלם? זה חשבון אישי שלו, אז מה אתה תלמד אותו איך להשתמש בכסף?"

לפני כשבוע עצרו שוטרים פלסטיים שני שוטרים ישראליים וקצין צה"ל. באיומי נשק דרוך החרימו מהם את  נישקם ולקחו אותם למשרדי הרשות הפלסטינית ברמאללה.הקצין והשוטרים נעצרו במהלך מרדף אחרי שודדי מכונית ישראלית. השוטרים הפלסטינים אפשרו לשודד הרכב להמשיך בדרכו. הם שחררו את העצורים הישראלים אך השאירו אצלם שני אקדחים.

האנשים שירו אש חיה על חיילי צה"ל בהתפרעויות האחרונות ביהודה ושומרון, בנוסף לשוטרים הפלסטיניםים,היו אנשי ה"תנזיס", מיליציה של הפת"ח שברשותה נשק רב ומתקני אימונים.

בצד המשטרה הפלסטינית פועלים מנגנונים רבים הנושאים שמות שונים: מודיעין צבאי, מודיעין כללי, שרותי ביטחון וכו'. הם נאבקים זה בזה בעידודו של ערפאת, בחזקת הפרד ומשול.

בצד המנגנונים הללו, אותם מממנת הרשות הפלסטינית, קיימות מיליציות מקומיות עצמאיות: מיליציה של עיריית שכם, מיליציה של האיגודים המקצועיים בשומרון, נאמני פתח במחנות ועוד ועוד ועוד. לא פעם מתחוללים קרבות יריות בין הגופים הרשמיים לבין עצמם ובינם לבין המיליציות.

אם כל אלו אינם לבנון אינני יודע מהי לבנון.

מי הבוגד האמיתי

בתהליך הלבנוניזציה ממלאים הפלסטינים אזרחי ישראל תפקיד ההולך ומחריף. נגד רבבות מבנים בלתי חוקיים במגזר הערבי הוצאו צווי הריסה והמשטרה אינה מעיזה לבצע אותם. כי הכפרים הערביים בישראל כבר הפכו מזמן מחוץ לתחום למשטרת ישראל. ח"כ סלאח טאריף מ"ישראל אחת" שיגר מכתב לראש הממשלה ובו הזהיר כי אם יבצעו את צווי ההריסה צפוי "יום אדמה שני". דהיינו: יישפך דם. ההתבטאויות שלמנהיגי הערבים בישראל הולכת ומקצינה מיום ליום: משבחים את החיזבאללה ואת החמאס, קוראים לג'יהאד.

ארוע אחד יש בו כדי להמחיש: באוניברסיטת באר שבע התקיים יום עיון על היציאה מלבנון. הופיע שם מפקד בית הספר לפיקוד בצבא דרום לבנון, רב-סרן אבו עזעאם. בתום דבריו ניגשו אליו סטודנטים ערבים הלומדים באוניברסיטה ואמרו לו: "מה יש לך לומר על הטענה שאתם בוגדים?". על כך השיב להם אבו-עזאם: "מה אתם אומרים על הטענה שאומרים שאתם בוגדים? אתם יושבים במדינת ישראל, נהנים מכל מה שנותנת לכם מדינת ישראל ויורקים לבאר ממנה אתם שותים?".

התחזית של הרכבי

אחד מעוזריו של אלוף (ולאחר מכן פרופסור) יהושפט הרכבי, בתקופה שהיה מפקד אמ"ן, סיפר לי כי הרכבי נהג לומר שהערבים אינם זקוקים לנשק כדי להביס את ישראל. די שמאה אלף ערבים יקחו ביד מקל ושתי אבנים ויעלו על המדינה כדי לחסל אותנו.

  

דומה שהתחזית של הרכבי הולכת ומתגשמת ואף משתכללת. הערבים אינם זקוקים למקל ולשתי אבנים. כבר היום מדינת ישראל פרוצה מכל עבר. פלשתינים נכנסים אליה באין מפריע וחלקם נשארים כאן במסווה של איחוד משפחות. לאחר שתוקם מדינה פלסטינית המצב יהיה גרוע פי כמה. אף יהודי לא יורשה, וגם לא יוכל אם ירצה, להתגורר ואפילו לבקר בתחומי השלטון הפלסטיני. הערבים לעומת זאת יבואו כאן למצוא את פרנסתם, להתרחץ בים, לטייל בפארקים ולעשות ככל העולה על רוחם. הם יביאו לשטחם מאות אלפי ואולי מיליוני פליטים מירדן ומלבנון. במוקדם או במאוחריהיו בין הים לירדן יותר פלסטינים (כולל ערביי ישראל) מאשר יהודים.

חיסול מדינת ישראל כמדינה יהודית ריבונית ועצמאית יהיה אז עניין של מה בכך. כמו החיזבאללה שכבש את דרום לבנון יעלו מאות אלפי פליטים על גדרות המדינה, אם תהיינה בכלל גדרות, ופשוט יכבשו אותה. הם יבואו בחסות נשים וילדים שאיש לא יעז לגעת בהם, יניפו דגלים צהובים ושחורים וירוקים ואדומים. מגובים בבג"ץ של ישראל, בלחץ דעת הקהל העולמית, ובאיום צבאי של מצרים, סוריה, עיראק, ואירן ופשוט יחסלו את "הישות הציונית". לא צריך טילים וגם לא מרחץ דמים גדול. מספיק כמה אלפי הרוגים. גורל מדינת ישראל יהיה כגורל אלג"יריה לאחר שצרפת נטשה אותה. הגירה המונית, אם יהיה מי שיהיה מוכן לקלוט אותנו.

בכל זאת יש תקווה

למרות התחזית הקודרת הזו אני סבור שיש תקווה ואפשר יהיה לעצור את התהליך הזה במועד. אמונתי זו מבוססת על ההנחה שהעם הזה איננו רוצה להתאבד ולא איבד את יצר הקיום הבסיסי. הרוב המכריע של העם – עולי רוסיה, המזרחיים,אנשי התנועה הלאומית והדתית לאומית, המגזר החרדי, השמאל הציוני המסורתי – כל אלה אינם מחזיקים בפילוסופיה של מרץ. זו פילוסופיה של מיעוט מבוטל, של אנשים שאיבדו את יצר הקיום הלאומי ואולי גם את רצון הקיום הלאומי.

אפשר גם אפשר לשנות את מדיניותה של הממשלה הנוכחית. חלילה לא באלימות. הדבר היחיד שנותר ממפא"י ההיסטורית זה הכשרון להטיל רפש על ציבורים גדולים. המדיניות תשתנה כשיהיה ברור לראש הממשלה – והוא היחיד שמחליט שם – שיוסי ביילין ושלמה בן עמי אינם מייצגים את רצון העם. ברק כמו רבין פועל בהתאם להלכי הרוח בעם. לרבין היה סוקר צמוד שהיה מדווח לו מדי יום על מצב הרוח של האומה. מחקר שערכה ד"ר יהודית אורבך, ראש המחלקה לתקשורת בבר אילן, הראה כי רבין פעל בהתאם לתוצאות המשאלים. כך, למשל, כאשר יעצו לו לנצל את ההזדמנות של הטבח של ברוך גולדשטיין כדי לפנות את הישוב היהודי מחברון הוא נמנע מלעשות זאת. ורק מפני שסקר העלה שהציבור לא יקבל זאת.

במרוצת השנים הצליח "תהליך השלום" להרדים את יצר הקיום הלאומי. אבל משהו מתחיל אולי להשתנות. התמונות של החיזבאללה המגיע לגדרות הצפון, והמראה של ארבע אימהות המתחננות "בואו נעשה שלום" – מול הלבנונים היורקים לעברן ואומרים "אנחנו שונאים אתכם" – לא במהרה יימחקו מתודעת הציבור.

אם ברק יידע שהעם אינו מוכן לסבול את הסיכון של חיסול המדינה בתהליך הנוכחי הוא יפסיק אותו.

טייבה כמכשול לשלום
 

שר ההסברה של ערפאת, ד"ר אחמד טיבי, נשאל אם במסגרת ההסכם עם הפלסטינים יהיה מוכן לעבור למדינת פלסטין ולהיות אזרח בה. תשובתו היתה: מה פתאום. אני נשאר בטייבה וטייבה נשארת במקומה. אריאל היא המכשול לשלום.

ומאידך: במהלך השיחות עם הפלסטינים הציע הצד הישראלי להחליף שטחים: ואדי ערה תמורת אריאל. תשובת הפלסטינים היתה – שטחים מוכנים לקבל אבל לא את תושביהם הערביים.

ובכן, הגיע הזמן להעלות על סדר היום הלאומי את הרעיון שטייבה היא המכשול לשלום. וכי הדרך היחידה לקיום שני העמים בפיסת ארץ קטנטנה זו היא לעשות הפרדה מוחלטת. אנחנו פה והם שם – כפי שאמר פעם שלמה בן עמי. בפועל מה שקורה עכשיו ומה שיקרה עוד יותר בעתיד אנחנו נהיה פה וגם הם פה.

במילים אחרות: אם כבר נגזר עלינו לסבול מדינה פלסטינית בתוככי גבולות ארץ ישראל. ואם כבר נגזר שהם יביאו אליה את הפליטים. ואם כבר נגזר שבקלות דעת ובקלות ראש יעקרו מאות אלפי יהודים מבתיהם. צריך כבר עכשיו ליצור סימטרייה בין התהליכים. טרנספר ערבי מול טרנספר יהודי. אנחנו כאן והם שם. סימטרייה כזו גם תקבע את הגבול של מה שבכלל אפשר לוותר עליו.

מהפכה חוקתית

מיד יתנפלו עליי צדיקי הדור ויגידו שאני פשיסט ומחרחר מלחמה. כלומר: ישוב יהודי בארץישראל הוא בלתי חוקי. אבל כל ישוב ערבי הוא חוקי. עקירת יהודים ממקומות הישוב שלהם הוא מעשה המוביל לשלום. עקירת ערבי ישראלי ממקומו הוא מעשה מלחמתי.

תשובתי: אנו נמצאים במצב מלחמה עם כל מדינות ערב. ובמלחמה כמו במלחמה. ארצות הברית הכניסה למחנות הסגר את כל האזרחים האמריקנים ממוצא יפני במהלך מלחמת העולם השנייה. הבריטים עשו כך לנתינים גרמניים, כולל יהודים יוצאי גרמניה שנמלטו לאוסטרליה.

על מנת להבין ולקבוע שטייבה היא מכשול לשלום וחבר כנסת ערבי המשבח את החיזבאללה או נוסע לדמשק הוא פושע שמקומו בכלא ולא בכנסת, יש צורך במהפכה חוקתית. לא יהיה מנוס מלקבוע חוקה לישראל שתקבע כי ישראל היא מדינה יהודית ואזרחיה יכולים להיות יהודים, או לא יהודים הנאמנים לסמליה ולערכיה. אפשר לתבוע מאזרחי ישראל הערבים לא פחות ממה שתובעת החוקה האמריקנית מאזרחיה היהודיים. העם היהודי הוא הריבון פה, הוא יקבע את אופיה של המדינה ואת יעודיה, הוא יקבע מה יהיו חוקיה ומי שופטיה.

הדרך שאני מצביע עליה אינה בהכרח הדרך הקלה. ייתכן כי היא לא תמנע את שפיכות הדמים המאיימת עלינו. אבל לפחות נדע כולנו היכן אנו עומדים.

ראה גם

החוקה  הפלסטינית של עדאלה

http://www.zeevgalili.com/?p=392

העולם השלישי ומדינת פלסטין

http://www.zeevgalili.com/?p=59

 

חזון הפלסטינים הישראלים לחורבן המדינה

http://www.zeevgalili.com/?p=381

גירסה מעודכנת נובמבר 2015

המלחמה בינינו לבין ערביי ארץ ישראל נמשכת מאה שנים ויותר * מלחמה רוויית דם, שגרמה לתהום של שינאה ופחדים * אבל בין הים לירדן לא יכולה לקום עוד מדינת חמאס כמו עזה * תוקם כאן מדינה יהודית ודמוקרטית, שתכלול ערבים המוכנים להיות אזרחים ישראלים נאמנים * האם יש סיכוי שזה יקרה? – כנראה אין ברירה אחרת 

בילדותי בצפת היו הורי טרודים בעבודה קשה לפרנסת המשפחה ואת עיקר עול הטיפול בילדים נשאה סבתי. סבתא נפטרה כשהייתי בן ארבע והוריי שכרו אומנת ערביה, חאדג'ה שמה, כדי שתטפל בי. הם בחרו בה בין היתר כי דיברה יידיש שוטפת. היא היתה באה לביתנו ועושה את עבודות הבית. לעתים קרובות היתה לוקחת אותי לביתה שברובע הערבי של צפת.

הזיכרונות מאותה תקופה הם זיכרונות נעימים של ריחות וטעמים: שמן זית וזעתר, פיתות טריות הנאפות בטאבון, טעמה החמצמץ של גבינת לאבנה, קרירותו של משקה תמרהינדי עשוי מתמרים, מתיקותן של תאנים בשלות, חמצמיצותם של ענבים שאשכולותיהם תלויים על הגפנים המשתרגים מעל לסוכה שבחצר. וכמובן הניחוח החריף חריף של קפה מתובל בהל ומבעבע כל העת על כירת גחלים.

כילד למדוני הוריי שאי אפשר לבטוח בערבים וכי הם רצחו בנו שוב ושוב. אך לא חשתי מאומה מן האיום הזה בביתה של חאדג'ה. להפך: היתה שם חמימות נעימה של משפחה בוטחת בעצמה, שיגרת חיים חסרת דאגה.

כבוד, הערכה, רחמים

אני מאד אמביוולנטי ביחסיי אל "ערביי ארץ ישראל" – אם להשתמש בלשונו של בגין – או אל הפלסטינים, כפי שהם מכנים עצמם. ההיגיון אומר לי כי הם האויב, וכמאמר אורי צבי גרינברג, "הדם הוא יכריע מי השליט היחיד פה". אך בהרגשתי אני מתייחס אל הערבים בהרבה כבוד, הערכה, אפילו קינאה. קינאה על תכונותיהם הראויות לקנאה: הנאמנות המשפחתית, הצמידות לאדמה, הכנסת האורחים. לעתים אני חש רחמים כלפי הערבים, על האסון שהמיטו על עצמם במלחמת הדמים שהם מנהלים נגדנו מאז החלה שיבת ציון המודרנית.

 

ביקור בכפר ערבי

יש לי ידיד ערבי המתגורר באחד מכפרי השרון, שהיה נתון לכיבוש עיראקי במלחמת השחרור. הכרתי אותו במהלך עבודה משותפת על תרגום ספרי ילדים לערבית והתארחתי פעמים רבות בביתו. בכל ביקור אצלו אני עומד שוב בפני הסתירה בין היחס החם לאדם הערבי כפי שהוא, לבין הידיעה שאנחנו בכל זאת אויבים. בהכנסת האורחים שבביתו אני חש שוב את התחושות והריחות של ילדותי המוקדמת. בשיחות נפש עמו אנחנו מסכימים בהרבה נושאים (הוא אדם משכיל, בוגר האוניברסיטה העברית, מורה במקצועו). אך הדרך אל ביתו רצופה תמיד מבטים עוינים. לא פעם גם אבן הנזרקת לעברך. הוא נוהג לשלוח אחד מילדיו כדי שילווה אותי מן הכניסה לכפר עד לביתו, לבל יאונה לי רע. לבקר היום בכפר ערבי ישראלי זה לא תענוג גדול.

אגדת הנישול מהאדמות

שובו של עם ישראל לארץ ישראל הביא רק ברכה לארץ ומן הברכה הזו נהנו ערביי ארץ ישראל והם נהנים מן הברכה הזו עד היום הזה. אך שנאת הזרים המושרשת בהם והמנהיגות המתועבת שלהם הפכו את שיבת ציון לסכסוך דמים שאין לו סוף.

בספרו "הבטחה והגשמה"  כותב הסופר ארתור קסטלר כי האדמיניסטרציה הבריטית, פעלה למניעת מכירות אדמות ערביות שיביאו לנישול פלאחים מאדמתם. ב-1940 היתה ארץ ישראל המדינה היחידה בעולם, פרט לגרמניה הנאצית, בה נאסר על יהודים לקנות קרקעות. מרבית הקרקעות שנרכשו על ידי היהודים היו קודם אדמות בור – כך בקרקעות שלאורך רצועת החוף וכך בעמק יזרעאל.

עובדה היא, מציין קסטלר, כי במקביל לגידול שטח הפרדסים היהודיים (שהיו המקור העיקרי ליצוא הארצישראלי) מ-10,000 דונם ב-1922 ל-155 אלף דונם ב-1937, גדל שטח הפרדסים הערביים באותו שעור – מ-22 אלף דונם ל-144 אלף דונם. גם שטח מטעי הפרי הערביים באזורים ההרריים – שלפני התקופה הציונית נחשבו לבלתי ניתנים לעיבוד – גדל מ-332 אלף דונם ב-1931 ל-832 אלף דונם ב-1942. התוצרת החקלאית הערבית גדלה כמעט פי שניים משנת 1922 ל-1938 תודות לחידושים שהנהיגו היהודים בחקלאות הפרימיטיבית של הערבים – שיטות הדברה, טיפול בבעליי חיים. וכן תודות לעלייה שהגדילה את השוק שצרך מוצרים חקלאיים .

 

הכפלת האוכלוסייה

מאות שנים לפני ההתנחלות הציונית היתה האוכלוסייה הערבית סטטית בשל תמותה גבוהה של תינוקות ופיגור כלכלי ותברואתי. העלייה הציונית העלתה את רמת התברואה הערבית. משנת 1922 עד 1942 הוכפלה האוכלוסייה הערבית מ-600 אלף למיליון ו-200 אלף נפש. תמותת התינוקות באוכלוסייה הערבית בין השנים 1921 ו-1939 פחתה ב-27 אחוזים. ואילו בעבר הירדן ובמצריים היא נשארה כמעט ללא שינוי. אוכלוסיית מצרים גדלה באותה תקופה ב-25 אחוזים בלבד. על הקשר בין המערכת הרפואית שהביאו היהודים לבין רמת התמותה של התינוקות ניתן ללמוד מן ההבדלים בין האזורים בהם חיו יהודים לבין אזורים בהם לא דרכה רגל יהודית. בשנים 1937 ו-1939 היתה תמותת תינוקות בבית לחם וברמאללה בשעור של 171 עד 176 ילדים לכל אלף ילדים חיים. בחיפה בה כמחצית האוכלוסייה היתה יהודית ירדה התמותה ל-118.7 לכל אלף ילדים חיים. ביפו בה היוו היהודים (יחד עם תל-אביב) 71.9 אחוז מכלל האוכלוסייה ירדה תמותת התינוקות הערביים ל-81.4 לכל אלף.

מאלקולם מקדונלד, שר המושבות בממשלת צ'מברליין, שאין לחשוד בו באהדה יתרה ליהודים, הצהיר כי "אילו לא עלה אף יהודי אחד לארץ ישראל אחרי 1918, סבורני שהאוכלוסייה הערבית בארץ ישראל היתה מונה קרוב ל-600 אלף נפש… בזכות השרותים הרפואיים החדישים שהיהודים מביאים לארץ ישראל… ניתן להם לילדי ערב … להיוולד ולהתפתח יפה אלמלא כן לא היו נושמים את אוויר העולם".

מה שמקדונלד לא ציין הוא שהאוכלוסיה גדלה פי כמה לא רק בגלל תנאי התברואה שהביאו היהודים אלא בגלל המדיניות הבריטית שהביאה ערבים לארץ מכל קצווי הלבאנט.

[בקרוב אפרסם ממצאים חדשים שמאז 1871 עד 1948 קמו באץ 196 כפרים ערביים רובם בסמוך לישובים יהודים רובם של ערבים שבאו מחוץ לארץ ישראל – אוקטובר 1915]

עליה ברמת החיים

העלייה היהודית הביאה גם לעליה דרסטית ברמת החיים של הערבים. פועל ערבי מקצועי השתכר בארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים מ-5 עד 12 שילינג ליום . בעיראק שילמו באותה תקופה שילינג ליום ובסוריה שילינג עד 2.5 שילינג.

האם רוב הטובה שהשפענו על הערבים שינו את עמדתם כלפי היהודים?

בכלל לא. בשנת 1945 הגיש המזכיר הכללי של הליגה הערבית תזכיר לוועדת החקירה האנגלו אמריקנית בה הוא אומר בין היתר: "הערבים פשוט קמים ומכריזים 'לא'. איננו ריאקציונרים ואיננו נחשלים… אנו עם חי וחזק ביסודו, אנו נמצאים בתקופת הרנסאנס שלנו, אנו מולידים אותו מספר ילדים ככל עם אחר בעולם, עדיין מצוי בקודקודנו מוח. יש לנו מורשת גדולה של תרבות וחיי רוח. לא נרשה שישלטו בנו לא עמים גדולים ולא עמים קטנים ואף לא עמים מפוזרים".

הנעבעך של הנאכבה

לפלסטינים היה יכול להיות טוב אילו השלימו אתנו וקיבלו אותנו והבינו כי שיבת ציון איננה תנועה קולוניאליסטית שתחלוף מן העולם. אך לפלסטינים היה מזל רע של מנהיגות מתועבת. מנהיגם הבולט בתקופה שקדמה למדינה היה המופתי, חאג' אמין אל חוסייני, שגייס מוסלמים למען היטלר והיה שותף להשמדה. אם יש מקום לבקשת סליחה ומתן פיצויים בין שני העמים – הפלסטינים עדיין לא ביקשו סליחה ולא שילמו לנו פיצוי על השואה שהיו שותפים לה.

במקום זאת התקנאו בשואה שלנו והמציאו מיני-שואה משל עצמם – הנאכבה. זו לא היתה שואה אבל אסון לא קטן. מאות כפרים שלהם נמחקו מעל פני האדמה, מאות אלפים עזבו מרצון בגלל מנהיגיהם המושחתים וחלקם בכוח, אם מחוסר ברירה ושיקולים צבאיים וגם תודות לתבונתו של דוד בן גוריון. הנכבה איננה שואה אלא אסון שהפלסטינים המיטו על עצמם. האסון הזה אינו גדול מאסונם של מיליוני טורקים, יוונים, הודים, פקיסטנים ובני עמים אחרים שבעקבות מלחמות שהתחוללו במאה העשרים עקרו ממקומם. רק "בעיית הפליטים" הערביים הפכה להיות מורסה הממוקמת על ישבנו של העולם ומבקשת פתרון. אסונם של הפלסטינים איננו הגרוש והבריחה. אסונם נגרם על ידי אחיהם שהנציחו את בעייתם.

אזרחי ישראל הערבים

לפלסטינים מעבר לקו הירוק יש שני חלומות רטובים – האחד הוא לזרוק את היהודים לים והשני הוא להשיג תעודת זהות ישראלית.  "ערביי ישראל" כבר הגשימו את החלום של תעודת הזהות. אלה החולמים גם את החלום השני צריכים לדעת שזה לא ילך יחד לאורך ימים. ערבי ישראלי הרואה עצמו חלק מהעם הפלסטיני מקומו בפלסטיין שהיא ירדן.

מצבם של ערבים  בעלי אזרחות ישראלית טוב יותר ממצב כל אחיהם בכל מדינות ערב, כולל המדינה הפלסטינית שלא תקום. ערביי ישראל נהנים מחרות פוליטית שאין דוגמתה באף לא מדינה ערבית אחת. הם נהנים מרמת חיים גבוהה פי עשרות מרמת החיים של הירדנים והסורים [גם לפני המלחמה המתנהלת שם] והמצרים. הם משכילים יותר, בריאים יותר, שבעים יותר. מצבם של פלסטינים שנאנקו מתחת לעול הכיבוש הישראלי בתחומי יהודה ושומרון ועזה קצת פחות טוב מזה של אחיהם אזרחי ישראל. אך מצבם טוב לאין שעור ממצב אחיהם בירדן, בסוריה וביתר מדינות ערב. מצבם יותר טוב ממה שעתיד להיות מצבם תחת שלטון מדינה פלסטינית אם חלילה תוקם.

חזרה למלחמת השחרור

חיינו שנים רבות בתקווה שאם נתנהג יפה לערבים, נלמד אותם את ביאליק וטשרניחובסקי הם יהפכו לציונים ולאוהבי ישראל. זה לא קרה. הניסיון ההיסטורי מלמד שרמת חיים אינה יכולה לכבות שאיפות לאומיות והשכלה רק מגבירה ומחזקת שאיפות אלה. וזאב ז'בוטינסקי כבר עמד על כך לפני שבעים שנה במאמרו "קיר הברזל". ערביי ישראל גילו נאמנות למדינה שהיטיבה עמם כל עוד נדמה היה שהמדינה חזקה ותהדוף את אויביה מבחוץ ותדכא את אויביה מבית. הסכם אוסלו לא נתפרש על ידם כפיוס היסטורי. הוא התפרש כסיבוב הגלגל ההיסטורי לאחור, כהתגברות הפלסטינים על הפולש הציוני. טענות הקיפוח של ערביי ישרא , אינן אלא עילה להחזרת הגלגל לאחור. מדיניות עיוורת של ממשלות ישראל לדורותיהן לא השכילה ולא ניסתה ליצור שותפות אמת עם ערביי ישראל – שותפות של שוויון זכויות שיכלול גם שוויון חובות. ומעל לכל תוך אכיפת החוק ללא פשרות.

אבל ממשלות ישראל לדורותיהן לימדו את ערביי ישראל שאין דין ואין דיין. כי עוד הפגנה ועוד לחץ ועוד אינתיפאדה יחזירו את הגלגל לאחור. וכיום אנו עומדים לא בפני פיוס היסטורי אלא על סף מלחמת שחרור חדשה, הפעם מלחמת שחרור של הפלסטינים. ובראשנו לא עומד דוד בן גוריון אלא בנימין נתניהו הנשען על קואליציה רופפת.

גבולות 1937

אחרי שנסוגונו לגבולות 1923 בלבנון דורשים מאתנו מאתנו לסגת לגבולות 1967 ביהודה ושומרון. ואחר כך ידרשו שניסוג לגבולות החלוקה של שנת 1947 ואם לא נעשה את זה תהיה כאן אינתיפאדה וכו'. ואחרי גבולות 1947 נתבקש להסכים לגבולות ועדת פיל משנת 1937שהותירה לנו איזו פיסת אדמה בסביבות תל אביב.

ז'בוטינסקי לימד אותנו שאם שני צדדים מתמקחים והאחד אומר כולה שלי והשני אומר חלקה שלי יקבל השני חלק מחלקה, אם בכלל.

על מנת להחזיר את הדברים לפרופורציה הבה נתחיל מגבולות שנת 1000. הכוונה היא ל- 1000לפני הספירה – תקופת מלכות שלמה. כאן נוכל לחשוב על איזו פשרה טריטוריאלית – נשמע מה הם מוותרים ונאמר מה אנחנו מוכנים לוותר.

למרות הכל אופטימיות

הדברים הנכתבים כאן [אוקטובר 2015] בעיצומה של אינתיפדת אבנים וסכינים יישמעו אולי הזויים. אך יש מקום לאופטימיות. זו אופטימיות של אין ברירה. גם אנשי השמאל השפויים כבר לא מאמינים בהיתכנותה של תכנית שתי המדינות. הם רק חוששים, ובצדק, שנהפוך למדינה ערבית והכל יודעים שאין מדינה ערבית דמוקרטית, הומנית, משכילה. 

 חוסר הברירה יביא לפיתרון. חלק גדול מערביי ישראל הם כבר חלק מן הפתרון הזה. עובדים ומתפרנסים יפה לומדים באקדמיה, תופסים משרות חשובות ברפואה ובתעשיה ויש התקדמות. למרות הצהרותיהם כי הם "פלסטינים" איש מהם אינו מתכוון לעבור למדינה פלסטינית או ערבית. יש ביניהם החותרים תחת המדינה ואת אלה יהיה צורך לסלק במוקדם או במאוחר או להושיב בכלא.

חוסר הברירה של הימצאותנו יחד יביא לפיתרון. אולי מדינה אחת עם רוב יהודי ומיעוט ערבי גדול המקבל על עצמו את כלליה וחוקתה של מדינת הלאום היהודית.[הנותנת לנו למשל עדיפות בעליה]. תיתכן פדרציה בין שתי אוכלוסיות: מדינת ישראל וגוף מדיני למחצה. שני הגופים יהיהו שותפים בכלכלה בפיתוח בתעסוקה ובקידמה. אך לחלק הערבי לא תהיה שליטה על הכוח הצבאי. הרי גם החסידים המובקים של שתי מדינות איננו מתכוון לתת לפלסטינים אפשרות להקים בשכנותנו עוד חמסטאן. או להקים מדינה פלסטינית שתהפוך פתח כניסה לדעאש.

הנה יש ערבים שאפשר וצריך לחיות עמם

ttps://www.facebook.com/StandWithUs/videos/10153279991132689/?__mref=message_bubble

 וגם ערביה פשוטה המבינה את המציאות

מזה כמה חודשים מונחים על מדף הספרים שלי שני עותקים של הספר "מי הזיז את הגבינה שלי". למה שני עותקים? כי שני ידידים החליטו, באורח בלתי תלוי זה בזה, לתת לי את הספר במתנה ואמרו כי אני חייב לקרוא אותו.

 

כשהגיע הספר לידי לראשונה עלעלתי בו והבנתי שהוא עוסק בעכברים ובגבינות. אני מאד אוהב גבינות, למשל מתוצרת המאירי בצפת או מתוצרת מחלבות גד וכמה מחלבות אחרות המייצרות גבינות שהן חגיגה לחיך. אך השילוב בין גבינות לעכברים איננו בדיוק כוס התה שלי. כך מצאו שני העותקים של הספר את דרכם אל מדף הספרים הממתינים לקריאה, שלעולם אינו מתרוקן.

השבוע סוף סוף קראתי את הספר שזכה לפרסום כספר ששינה את תפיסת הניהול של מנהלים רבים ואת דרך החיים של גברים ונשים בכל העולם.

ארבעה עכברים

הסיפור המרכזי של הספר עוסק בארבעה יצורים – שני עכברונים ושני יצורים הנקראים זעירונים שהם בגודל של עכברים אך מתנהגים כמו בני אדם בימינו. הם מתגוררים במבוך בו הם מתרוצצים בחיפוש אחרי גבינה שתזין אותם.

 

הסיפור מתחיל בכך שמלאי הגבינה באזור בו נמצאו נגמר. העכברונים יצאו לתור אחר מקור אחר לגבינה ולאחר התרוצצות מצאו את מבוקשם. הזעירונים (שהם כאמור מעין מיני בני אדם) נשארו במקומם ופחדו מפני כל שינוי. המתינו ללא מעשה לכך שמלאי הגבינה יתחדש. כשהגיעו עד לסף רעב החליט אחד מן השניים לעשות שינוי בחייו. הוא יצא אל המבוך כשהוא מתגבר על פחדיו חיפש חיפש וחיפש, וכמו בסיפור הילדים הוא מצא.

אמרי שפר

במהלך החיפוש הוא מפזר את מסקנותיו באמרות אלמותיות כמו:
* "כשיש לך גבינה אתה מאושר"
* "אם אינך משתנה אתה עלול להיעלם"
* "תנועה בכיוון חדש מסייעת במציאת גבינה חדשה"
* "אמונות ישנות לא מובילות אותך לגבינה חדשה".

וכך עוד ועוד אמרי שפר שמקומם ממש בספרי קוהלת , משלי או קונפוציוס.

התיזה המרכזית של הספר היא: אנשים פוחדים משינוי, הם אינם מזהים אותו במועד והתוצאה היא כישלון בעסקים, כישלון בחיי המשפחה וכו'. הגבינה מסמלת קריירה, אהבה, כסף, עמדה, בריאות, שלוות נפש. המבוך הוא העולם, המקום בו אנו מנסים להגשים את חלום הגבינה: המשפחה, מקום העבודה, הקהילה. אם תרצו גם המדינה. מי שיודע להתמודד עם השינוי ולהשתלב בו יצליח בכל אלה.

ספר אינפנטילי

בסך הכל מדובר בספר אינפנטילי אופייני לתרבות האינסטנט האמריקנית. הוא מזכיר מאות ספרים כאלה המבטיחים לך איך לשפר את חיי האהבה בעשרה צעדים, איך להרוויח הרבה כסף, איך לקנות לעצמך מעמד והשפעה בחברה, איך להתקדם בעבודה. הכל בעשרה צעדים פשוטים – תחשוב חיובי, תנשום עמוק, תעשה דיאטה, תעשה מדיטציה, תפסיק לעשן.

יש גם שלושה עותקים

אני מרחיב את הדיבור על הספר האינפנטילי הזה כי יש אדם שבידיו שלושה עותקים של הספר. זהו תת אלוף פרופסור אריה אלדד. את הספר הוא קיבל עם הקדשות מן הרמטכ"ל, שאול מופז, מראש אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה בצה"ל ומעוד קצין בכיר.

פמפלט ירוד

 

על הספר הזה אומר פרופסור אלדד, בראיון לבילי מוסקונה לרמן מ"מעריב": "הגבינה בסדר אבל ההקדשה על פמפלט כל כך ירוד והפיכתו לאורים ותומים זה מביש… מה שמרגיז אותי בספר הזה הוא הרדידות הפלקטית, האמונה שמרשמים כמו סוד ההצלחה, סוד האושר, סוד האהבה יכולים לפעול גם עליך בכזאת קלות."

תת-אלוף פרופסור אלדד עורר חמתם של רבים במכתב ששיגר לעמיתיו בפורום מטכ"ל עם סיום תפקידו בצה"ל. במכתב הוא כותב בין היתר:
"בעת כזו כאילו מתעמעם החזון הציוני. שופטי בג"ץ פוסקים כי אסור למדינה או להסתדרות הציונית להקים ישובים ליהודים בארץ ישראל. הדמוקרטיה, כפי שהם מבינים אותה, גוברת על הציונות… מועצות מקומיות גובות ארנונה עבור שימוש במוצבים ופקידי האוצר רואים בצה"ל מקום עבודה. המאבק הרצוף על חיי החיילים נדחק בתודעת מקצת מהציבור לסוף התור. קודמים לו קדושת גופות או חיי חזירים וכלבים. ואם מי מאתנו ייפול בשדה, חלל או שבי, שוב לא יכול להיות בטוח כי רעיו לנשק יוכלו לעשות הכל להשיבו לביתו או לאדמתו. משום שאדוני הצדק יכבלו את ידיהם, יפרקו את נשקם. דומה כי החיילים בחייהם ובמותם נטועים באדמת הארץ הזו, ואילו המופקדים על הצדק פועלים כאילו מארץ אחרת, מן החלל החיצון…"

בינוניות ורדידות

בהמשך מכתבו מתריע אלדד על הבינוניות והרדידות המאיימות על הצבא לא פחות מאשר האויבים מסביב… הסגידה לכלי הניהול וקידושם מקודמים על ידי הפצת 'כתבי קודש' חדשים, מבישים ברדידותם… מספרים לכם כי אתם נמצאים בתהליך של שינוי ומאיצים בכם לחפש גבינה, כי הזיזו את הגבינה שלכם.

בראיון ל"מעריב" אמר אלדד דברים קשים יותר. הוא מזהיר כי אנו נמצאים על סף תהום ואם לא נתעורר יבוא חורבן על מדינת ישראל.

כצפוי נמתחה ביקורת חריפה על המכתב (שלא הוא הדליף לתקשורת) ולא שכחו לו את הבוסר שאכלו אבותיו, שהרי תת אלוף אלדד הוא בנו של חבר מרכז לח"י בתקופה המכרעת של המלחמה בבריטים, הלוא הוא ד"ר ישראל אלדד' (שייב).
וכך כותבת בילי מוסקונה-לרמן: "… לא צריך אפילו לערב את פרויד כדי למתוח קווי דמיון בין הבן, אריה לבין אביו ישראל אלדד (שייב) ז"ל שהיה האידאולוג המרכזי של הימין, ממנהיגי לח"י, והגה את רצח הרוזן ברנדוט. שייב הכריזמטי היה מצד אחד ימני קיצוני, כוחני, דמגוג וממציא רעיון הטרנספר המקומי, ומצד שני אינטלקטואל היסטוריון מחונן ואיש רוח".

עד כן בילי מוסקונה לרמן.

 

 

הייתה לי הזכות להכיר מקרוב את ד"ר ישראל אלדד. הייתי נער בתיכון והוטל עלי תפקיד קטגור במשפט פומבי נגד יוספוס פלאביוס [יוסף בן מתתיהו, ממנהיגי המרד שבגד בחייליו]. לא חשתי בטוח בתפקיד ובקשתי את עזרתו. הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות ובצניעות שרק אנשים גדולים באמת נחנו בה. הסביר לי את עקרי הנימוקים ההופכים את פלביוס לבוגד וגילה התעניינות אמיתית במעשיי. לימים למדתי לדעת כי הוא איש הרוח החשוב ביותר של התנועה הלאומית, שלאחר ז'בוטינסקי היתה דלה עד להחריד. על מפעלו במחתרת, בניסוח ההגות הלאומית ובתרגום המונומנטלי של כתבי ניצ'ה ראוי לדון ביתר הרחבה. 

בילי מוסקונה-לרמן מכנה אותו דמגוג וממציא רעיון הטרנספר. מילא דמגוג [על סמך מה היא אומרת זאת? האם שמעה פעם אחת הרצאה מפיו? או שהסיקה זאת מכתבי ניצ'ה שתירגם?]. אבל "ממציא רעיון הטרנספר?

קדמו לו רבים וטובים: חיים ויצמן, דוד בן גוריון, ורבים אחרים בתנועת העבודה. הטרנספר הוצע על ידי ועדת פיל הבריטית ונתקבל בברכה על ידי ראשי הישוב.

ראה מי הזיז את הגבינה של שאול מופז

מי אכל את הגבינה של שאול מופז

 

המאמר נכתב בחודש מאי 2000

צריך לקרוא את הביקורת שמותחים אנשי שמאל על אהוד ברק כדי להבין לאיזה מצב הוא הביא אותנו. גם אלה שתמכו בנסיגה החד צדדית מלבנון מקבלים פתאום רגליים קרות.

יוסי ביילין, אלוף התוכנית הגאונית הזו, אומר פתאום שהוא חשב שאנשי צד"ל יסכימו להתפנות מרצון ולעבור למדינות אחרות. הוא חשב שאנשי צד"ל הם כמו מתיישבי יהודה, שומרון  והגולן שאפשר לטרנספר אותם מתי שרוצים.  עכשיו, כשמסתבר שהם רוצים להישאר, כל הסיפור עלול להיות שונה.

יוסי שריד, שלשבחו ייאמר כי התנגד מלכתחילה ליוזמה המטורפת הזו, צועק "החזיקו אותי". בממשלה כמובן. והוא מסביר כי לפי ההתפתחות הנוכחית צפויה
הידרדרות שתביא את צה"ל לכניסה מחודשת ללבנון. והוא רוצה להיות שם כדי למנוע זאת.

ומה המסקנה של השמאל מן הכישלון הטוטאלי בצפון? – להזדרז ולהשלים עם הפלשתינאים. אהוד ברק אינו זקוק לזירוז. הוא כבר רץ בכל המהירות. ריצת האמוק של רבין ופרס בהסכם אוסלו נראית עכשיו כזחילה לעומת הריצה של ברק. הוא מוכן כבר לתת הכל – חלק מירושלים, 90 אחוז מיהודה ושומרון ואת בקעת הירדן.

אבל התיאבון של ערפאת גדל עם האכילה. אם נתניהו הצליח להקטין את הציפיות, ברק הגדיל את הציפיות לממדים מבהילים. ולוחות הזמנים המטורפים שקבע הם לוחות זמנים של המלחמה המתפתחת – בצפון, בתוככי יהודה ושומרון וגם בתוך גבולות הקו הירוק מול הפלשתינאים אזרחי ישראל.

מי זה אמר שננצח?

אריה וודקה מקדומים כותב לי: אסד עשוי לשקול לא רק שכדאי לו לפתוח במלחמה גם אם ייכשל אלא גם לקוות לניצחון. אנו יכולים לנצח את סוריה רק בתנאי של גיוס מילואים מהיר. מה הבעיה היום לשבש לחלוטין את העורף שרוחבו 15 קילומטרים כאשר בצמוד מצויים חמישים אלף לוחמי ערפאת ללא קווי הגנה בינינו?  ומה עם מטר טילים מאיראן ומעיראק?  ומה עם החיזבאללה שישטוף לגליל ? ומה עם מרד עממי של  ערביי ישראל? .

די לקיטורים

נדמה שלא היה יום עצמאות מדכדך כמו יום העצמאות האחרון. כולם, גם מימין וגם משמאל, יודעים מה מצפה לנו. אין מקום להרבה שמחה.

מעודד היה לקבל את המכתב הבא של יעקב פיכמן מאלקנה:

"מזה שנים נהוג במשפחתנו לחגוג את יום העצמאות בארוחת חג, לאחר תפילה חגיגית, כראוי לחג שבעיני הוא חג דתי כמו יתר החגים.

ילדיי שבגרו חוגגים השנה את החג בבתיהם ואנו נענינו להזמנת חברים לחגוג בצוותא. הציבור שהתאסף בביתם הנאה של חברינו ראוי בצדק להיקרא "מלח הארץ". אלו הם חבריי הטובים עמם עשינו כברת דרך  ארוכה, החל מימי גוש אמונים, ימי סבסטיה, דרך ימית ועד להקמת הישוב היפה והגדול בשומרון, מקום מגורינו.

היו שם מנהלי חברות, אנשי עסקים מצליחים, אנשי מחשבים ומנהל רשות גדולה. רובם ככולם צנחנים במילואים, ותיקי קרבות, יוצאי קיבוצים.

לאחר קיום מצוות היום (צלי אש תאכלוהו) נתיישבנו במעגל והחל החלק התרבותי.

מרגע זה החל הספורט הלאומי – הקיטורים. כל אחד בתורו הביע את אכזבתו מן המדינה וממה שמתחולל בה היום. לא היה תחום שלא מצאו בו פגמים: ראש הממשלה, בתי המשפט, הצבא, הרפורמה. אף אחד לא יצא נקי. הרמה האינטלקטואלית הגבוהה של משתתפי המסיבה באה לביטוי בעומק הקיטורים.

ואני, שלא רגיל בנאומים, מוצא עצמי נושא נאום ארוך בלבי. כיוון שבגילי המופלג אני ממעט באכילת בשר, הפסקתי לאכול את עצמי ופשוט נעלמתי לביתי.

להלן הנאום שלא ננאם:

תגידו חברים, אתם נורמליים? אתם בכלל שמים לב שהפכתם להיות בדיוק למה שכל חיינו אנו נלחמים בו – הקוטר הישראלי המצוי. זה שיושב מול הטלוויזיה ומקטר על הכל. האם לא קמנו יחד לפני חצי יובל ששנים, עזבנו את בתינו הנוחים  והקמנו יש מאין. האם מאתיים אלף היהודים ביהודה ושומרון הגיעו לכאן בזכות הקיטורים, או בזכות העשייה שלנו? האם הכל נשכח? האם לכם צריך להזכיר מה היה כאן לפני הקמת המדינה? כולנו בנים למשפחות שנכחדו רק מפני שלא היתה להם מדינה שתגן עליהם. האם שכחתם את תנאיי הפתיחה של המלחמות בהן נלחמנו?

תסתכלו מסביב. כולנו שבעים. הקמנו בתים לתפארת. ילדינו מגשימים את החינוך שהענקנו להם וממלאים ישובים בשומרון. כולם אקדמאים, עוסקים בתחומים החשובים ביותר.

תרגעו, לא ירדתי מן הפסים ולא לקיתי בעיוורון. אני קורא עיתונים, רואה טלוויזיה ומסתובב בארץ. גם אני לא מרוצה ממה שקורה. אבל  בין זה לבין ליל קיטורים במסיבת יום העצמאות המרחק רב.

אז חברים, מספיק עם השטויות. חיזרו לעצמכם ואם המדינה הזו חשובה לכם תתחילו לעשות. מה לעשות? מה שאנחנו כל כך טובים בו  – לדבר. אבל לדבר

חיובי. כל אחד במעגלי חייו יתאמץ לדבר על הדברים היפים. על הישובים הפורחים. על ילדינו הנלחמים על כל מקום ביחידות המובחרות ביותר אחרי שנת לימוד בשיבה. על פריחת הישיבות הלאומיות. על עשרות האולפנות לבנות שקמו בדורנו. על הקליטה המדהימה של גל העלייה האחרון.

הכה את המומחה

במסגרת תכניתנו "הכה את המומחה" הזמנו את הפרופסורים לכלכלה, שלב המרץ ונאסדק, כדי שיסבירו לנו עד כמה נפלאה הרפורמה במס. המאזינים מתבקשים להציג את שאלותיהם.

שאלה: אני מורה רווקה ומשתכרת בערך 4000 ש"ח לחודש. מה אני ארוויח מהרפורמה.

תשובה: לצערנו לא תרוויחי. בין כה וכה את לא משלמת הרבה מיסים כך שההפסד אינו גדול. אנחנו נוריד לך חצי נקודת זכות שקיבלת עד עכשיו כאשה עובדת. מקרן ההשתלמות שלך את יכולה לשכוח. בסך הכל תפסידי בשנת 2001 רק 25 שקל מהנטו. אבל אנו אנשי בשורה. בשנת 2003 יירד ההפסד שלך ל-17 שקלים. אנחנו מייעצים לך להתחתן בהקדם ולאחר שיהיו לך שלושה ילדים אז בשנת 2003 תגדל המשכורת שלך בסכום ניכר.

שאלה: אבל עם שלושה ילדים אצטרך עוזרת ומטפלת. האם תכירו בהוצאות האלה לצורך זיכוי?

תשובה: לצערנו לא. הוצאות על עוזרת ומטפלת אינן הוצאות לצורך ייצור הכנסה. אולי תבקשי מאמא שלך לבוא לשמור על הילדים.

שאלה: אני פנסיונר. יש לי פנסיה של 2000 שקל בערך וגם קיצבת זיקנה מביטוח לאומי. הצלחתי במשך השנים לחסוך קצת כסף שאותו אני משקיע בתוכניות חיסכון. כל פעם אני מושך קצת כסף לצורך מחייה. מה יהיה עכשיו?

תשובה: אינך משלם בעצם מס הכנסה כך שבעניין זה מצבך לא ישתנה. אך על הרווחים שלך מתכנית החיסכון תצטרך לשלם 25 אחוזים מס. בינתיים החלטנו לא להטיל מס על קיצבת הזיקנה.

שאלה: אני עומד לחתן את בתי. יש לנו מעט כסף לתת לה כדי לעזור בהוצאות החתונה, בהוצאה ראשונית על כלי בית ובתשלום ראשון לרכישת דירה. האם אנו חייבים לשלם מס על המתנות האלה?

תשובה: בינתיים לא. אבל עליכם לרשום את כל המתנות האלה עד שיגיע יומכם. אז יצרפו את כל הסכומים והיורשים שלכם יצטרכו לשלם 10 אחוזים על הירושה. אגב, אם החתונה בימים הקרובים אתם צריכים כבר לרשום, למרות שהפורמה תיכנס לתוקף רק בינואר 2001. לפי המצב הנוכחי ישלמו מס רק על סכומים של 2 מיליון שקל ויותר. אבל אנחנו לא יכולים להתחייב מה  יהיה הסכום שעליו ישולם מס עיזבון בעתיד.

שאלה: אני חבר כנסת ומשתכר בערך 19 אלף שקל לחודש. מה יהיה מצבי אחרי הרפורמה.

תשובה: אל דאגה. הכנסתך תגדל ב-1203 שקל לחודש, אבל תצטרך לשלם  מס על רווחי קרן ההשתלמות  כך שיישארו לך רק 740 שקל.

שאלה: אני עובד חברת החשמל ומרוויח 50,443 שקל לחודש.

תשובה:  התוספת שלך לנטו לאחר ניכוי המס שאתה משלם על קרן ההשתלמות תהיה 1890 ש"ח.

שאלה: ומה עם החשמל שאני מקבל חינם? זה משהו ששווה 3000 שקל לחודש.

תשובה: אל דאגה. כמו בעבר גם עכשיו תהיה פטור ממס על ההכנסה הזו.

שאלה: אני מנהל בנק ומרוויח 250 אלף שקל לחודש. איך תשפיע עלי הרפורמה.

תשובה: לא אנשי בשורה אנחנו בשבילך. מטרת הרפורמה היתה ליצור יתר שוויון בחברה הישראלית. לכן אתה תשלם יותר מס גם על העבודה וגם על רווחיך מהשקעות. עליך ללמוד להצטמצם מעט.

זהבה WHO?

עד לפני כמה חודשים השם זהבה גלאון לא אמר כלום לאיש.  אלמונית לגמרי. לחבר כנסת, שעצם קיומו מותנה בהופעה בתקשורת, זה כמו פסק דין מוות. למי שעדיין אינו יודע – זהבה גלאון היא חברת כנסת מטעם מרץ.

באחרונה היתה לה עדנה. פרשת איציק מרדכי, בה היא  כיכבה במרכז, הפכה אותה מדמות אלמונית לסלבריטי. קולה הצרוד נשמע על כל גלי האתר בכל הערוצים. מה עם כבוד האדם, גם אם קוראים לא איציק מרדכי? מה עם חפותו של אדם כל עוד לא הוכחה אשמתו?

לא חשוב. פנו דרך לזהבה גלאון.

זהבה גלאון דואגת לכבוד האדם ולחירותו. אם קוראים לו מוסטפה דיראני למשל. שוב הפכה חברת הכנסת האלמונית לסלבריטאית. יש לה הרבה מה לומר על ההכרח לשחרר את בני הערובה.

דיראני אאוט. אבל יורם שקולניק אין. זהבה גלאון מגישה בגץ ושוב מנצחת. מקומה של זהבה גלאון כבר מובטח לכנסת הבאה.

בג"ץ שקולניק ופרשת קו 300

סתם שאלה כאילו משפטית.  יורם שקולניק עשה פחות או יותר מה שעשו חוקרי השב"כ  שהרגו את מחבלי קו 300. הם עשו יותר. לאחר מעשה טשטשו, שיבשו הליכי משפט והעלילו. איש מהם לא ישב בכלא והעונש החמור ביותר שהוטל על אחד מהם הוא איסור לכהן במשרה ציבורית. איך זה מתיישב עם השוויון בפני החוק?

כל הכבוד ליועצי התקשורת של ויצמן

מצעד החיים בפולין בהשתתפות הנשיא (פעם ראשונה בהיסטוריה), חלוקת פרסי ישראל, פגישה עם חיילים מצטיינים, פגישה עם הסגל הדיפלומטי, ראיון מכובד ברדיו ובטלוויזיה לכבוד יום העצמאות, הכרזה כי אולי יפרוש השנה אלא אם כן ראש הממשלה יבקש ממנו מאד, יש לו גם מה להגיד על הנעשה בלבנון, משביע שופטים, נותן חנינות.

מישהו זוכר משהו על אחד בשם אדוארד סרוסי?

ניצב אליק רון

באמת לא בסדר. איך זה שאתה יורה בנהג המשתולל בדרכים בלי לברר את לאומיותו?

נכון שהנהג ניסה לדרוס שוטר, נסע במהירות מטורפת, ולאחר מעשה נתברר כי היה גם בשלילת רשיון. כשראית אותו משתולל תפקידך היה לעצור אותו ולא יכולת לדעת אם מדובר ביהודי או בערבי. זו הטעות שלך.  אילו זה היה יהודי וירית בו זה בסדר גמור. אך אם ירית בערבי  לא יסלחו לך.

להקת פינג פונג

חברי הלהקה עוד יקבלו פעם פרס ישראל. עד אז כדאי לתת להם פרס על הופעתם המבישה בארוויזיון, כשהם מניפים את דגלי סוריה. לשלוח אותם להנות מהכנסת האורחים הסורית המפורסמת בדמשק.

קול בתקשורת ערווה

נדמה לי שגלי צה"ל היו הראשונים שהחלו במשדר  "הכל דיבורים" – תכנית בה יכול כל מאזין לעלות על גלי האתר ולומר את אשר עם לבו. בזמנו זו היתה יוזמה ברוכה.  נדמה היה כי היא מאפשרת חופש דיבור לציבור נרחב. במציאות זו היתה רק אשליה, שהרי רק חלק קטן מן המאזינים הצליחו להגיע לשידור. ואילו  המראיינים, רובם ככולם, קבעו את הטון ואת הכיוון בעיקר בתחום הפוליטי.

במרוצת הזמן התפתחו תכניות רדיו של הכל דיבורים, שאינן עוסקות בנושאים ציבוריים אלא בבעיות אישיות, בעיקר בעיות שבינו לבינה. תחילה זה היה בתוכניות לילה מאוחרות בהשתתפות צוות פסיכיאטרים ופסיכולוגים. לאחר מכן עברו התוכניות לשעות היום והמגישים פסיכולוגים בגרוש.

פתיחת ערוצי התקשורת לתחנות הרדיו האזוריות והמרדף אחר רייטינג בכל מחיר הביא לוולגריזציה של התוכניות הללו. המגישים העדיפו אנשים המוכנים להתוודות על החלק האינטימי ביותר של חייהם, כולל סטיות  של גילוי עריות ומעשי זימה  שהדיבור עליהם הפך להיות לגיטימי.

באחרונה שמעתי תכנית בה סיפרה חיילת כי גילתה באקראי שאביה בוגד באמה. כשספרה את הדבר לאמה גילתה לה האם שהיא ואביה מקיימים מזה שנים "נישואים פתוחים" בהסכמה. כל אחד מהם מקיים יחסים עם בני זוג אחרים בלי שהדבר יפריע להם להמשיך בחיי משפחה נורמליים, אם אפשר לקרוא כך לחיי משפחה כאלו. ההורים אף ניסו לשכנע את הבת כי זו דרך חיים נורמלית. כי בדרך זו הם מגוונים את חייהם ומחזקים את המסגרת המשפחתית.

החיילת נשמעה כמי שנתונה במצוקה גדולה. היא לא יכלה להבין מדוע ההורים עושים מה שהם עושים. ואיך זה מתיישב עם חיי משפחה.

מה שמעניין היה בתוכנית הזו שגם המגיש וגם מאזינים שעלו על הקו ניסו לשכנע אותה שזה בסך הכל בסדר. שזה עדיף על גרושים וכל הכרוך בכך.

בדיחה עצובה

מדוע לא יוכלו להחזיר את הנגב?

כי בכל זאת צריך מקום כדי לבנות בתי סוהר לכל המושחתים.

קשר לאחד והפלאפונים

אחת הדמויות הציוריות של ירושלים (מלפני הרבה שנים) היתה אישה יקית שהכל כינו אותה "קשר לאחד". היא היתה מסתובבת ברחובות, לבושה חליפה כהה, מדברת לעצמה  ומדי פעם פונה לאנשים ברחוב ואומרת להם: "קשר לאחד, שלמה ושולמית, מלכות השמים".

אחיה היה אחד הפרופסורים המפורסמים של האוניברסיטה העברית. מה היה סודה ומה מצוקתה של האשה ידעו רק מעטים. את עיקר סודותיה נטלה עמה אל הקבר.

אילו היה נוחת אדם מן המאדים ברחובותינו היה סבור מן הסתם כי מדובר בתרבות של אנשים מופרעים. בכל אשר תפנה אתה מגלה אנשים מדברים אל עצמם. פעם עוד החזיקו בטלפון הנייד, כך שיכולת להבין שהוא מקיים תקשורת עם זולתו. אך מן הרגע שפותחו דיבוריות אישיות (ועכשיו גם מסתבר שאינן

מסוכנות יותר מאשר הצמדת המכשיר לראש) שוב אי אפשר להבחין בין מי שמדבר עם עצמו ומי שמדבר עם זולתו.

הבדיחות שאינן מתות

לפני הרבה הרבה שנים סיפרנו את הבדיחה על בוזלגו ששינה את שמו לרובינשטיין ואחר כך שוב שינה שמו לרביב. כי כאשר נקרא רובינשטיין ושאלו אותו מה היה שמך הקודם הבינו מייד שמדובר בבוגלו. כשנקרא רביב היה שמו הקודם כשר למהדרין.

זו היתה בדיחה גזענית שנולדה בעידן של ראשית המדינה כאשר רבים עיברתו את שמותיהם ורבים עוד יותר סבלו מכך ששמותיהם נשאו שם מזרחי.

באחרונה  למדתי לדעת כי הבדיחה הזו אינה בדיחה אלא מציאות בשר ודם. סקר שנערך העלה כי אנשים הנקראים בוזגלו, מזרחי או דהאן מתקשים למצוא עבודה  יותר מאנשים ששמם רובינשטיין, רביב או רחמילביץ' שיש להם אותם כישורים. ולכן יש המשנים את שמותיהם.

בתכנית של עורך הדין ברדוגו (ברדיו FM )103 ) הביע אחד המאזינים  ספקות לגבי אמינות הסקר הזה.

על כך אמר לו ברדוגו לערך את הדברים הבאים: אינך מאמין? אני עצמי נוכחתי שהדבר עובד. הכרתי אדם ששמו היה ביקה. הוא שינה את שמו לרבינוביץ' ותמיד שאלו אותו מה היה שמך הקודם. שינה שוב את שמו לרבן והפעם כבר יכול היה להשיב ששמו הקודם רבינוביץ' ועולם כמנהגו נוהג.

אמריקה  הדתית

ישראלי חילוני המתגורר באמריקה הדביק למכוניתו את הסטיקר הבא:

PLEASE  GOD SAVE  ME FROM YOUR FOLLOWERS
(אנא אלוקים הצל אותי מן הדתיים)

עד מהרה  מצא על המכונית סטיקרים רבים שבהם נאמר:

GOD  WILL SAVE  YOU IF YOU BELIEVE I N HIS SON

(אלוקים יציל אותך אם תאמין בבנו)

עוד גרסה לדצ"ך

יעקב פרנק, ממשיכו של שבתי צבי שהתנצר, ביקש להוציא שם רע על ישראל ופרש את ראשי התיבות שבהגדה כך: דם צריכים כולנו, על דרך שעשו באותו איש חכמים בירושלים.

גרסה זו הביא לי משה בודק מחיפה, אותו למד מי פרופסור מרדכי וילנסקי.

עמנואל הלפרין

אולי הוא ספג מדודו, מנחם בגין ז"ל, את האצילות, את תרבות הדיבור, את הנימוס והכבוד לאדם באשר הוא אדם, את היושר האינטלקטואלי.  מכל מקום הוא דמות חריגה בנוף התקשורת שלנו. הייתי אומר משכמו ומעלה אבל זה לא כבוד גדול. הוא יחידאי ברגישות שלו למרואיינים. הוא אינו קוטע את המרואיינים, אינו מתחרה אתם באמרי שפר, אינו מביע את דעותיו אלא מאזין. הוא גם איש תרבות בבחירת הנושאים, בצורת ההגשה שלהם, בגרוי האינטלקטואלי שהוא יוצר. הוא ההוכחה שאפשרית גם תקשורת אחרת.

התראה לפני עיכול

הקורא יהודה דה ליאון היפנה את תשומת לבי להגדה של פסח שהופצה על ידי "מעריב"  בה הופיע הכיתוב הבא: "בשער: הסנה בוער באש והסנה איננו עוכל(שמות ג' ב')".

 האם איבדנו את היכולת להאחז בקרקע

–  התיאוריה של קרל יונג
– "אפשר גם בלי החרמון"
– גם על עגבניות אפשר לוותר
– האחזות הפלסטינים באדמה לפי דרוויש
– לחזור לקופסת הקרן הקיימת

לפני זמן מה הופיעה בארצות הברית ביוגרפיה של קרל יונג, מחלוצי הפסיכואנליזה, שהיה גם בר פלוגתה של זיגמונד פרויד. יונג פיתח בין היתר תיאוריה של אל-מודע, כחלק של הנפש המורכב הן מחוויותיו האישיות של הפרט והן מן החוויות התרבותיות המשותפות לחברה אליה נולד, והעוברות מדור לדור.

.

לפי יונג מתגבשים בכל עם היסודות הכלל אנושיים בצורה ייחודית, לאומית או גזעית, דבר המסביר את הניגודים והמתיחויות בין העמים. יונג ראה בעליית הנאציזם בגרמניה ביטוי לתהליך -מחריד, מבהיל אך בלתי נמנע – של התגשמות היסודות הארכיטיפיים שבתרבות הגרמנית , יסודות המנוגדים מהותית לאלה של היהדות. תפיסה זו הניעה אותו למלא תפקיד מרכזי בתחום המקצועי שלו בגרמניה הנאצית ולהתעלם מכך שכל מוריו, חבריו ותלמידיו היהודים גורשו מגרמניה או נרצחו.

לגבי היהודים הגיע יונג למסקנה שאחרי אלפי שנים של חיים בלי קרקע ובלי ריבונות מדינית הם איבדו את היכולת לבסס עצמם בצורת קיום של מדינה עצמאית.

אף שרוב תלמידיו ומפרשיו של יונג היו יהודים, האשימו אותו באנטישמיות אף שהוא הסתייג בגלוי מן האנטישמיות.

לא צריך להיות אנטישמי כדי להגיע למסקנה כי העם היהודי אינו כשיר לחיים מדיניים, לקשר אל הקרקע. הרי התנועה הציונית לזרמיה השונים חתרה מראשיתה להפוך את הפירמידה של היהודי העוסק ב"לופט געשעפטן" (עסקי אוויר ביידיש). שורה של יוצרים נתנו ביטוי ליהודי הזה המעופף ונטול השורשים, החל בשלום עליכם ובתיאורי העיירה שלו וכלה בצייר מארק שאגאל שיהודיו מנותקים תדיר מהקרקע.

"אפשר גם בלי החרמון"

נדרשתי לתאוריה של קרל יונג בעיקבות דברים שכתב ב"הארץ" ד"ר אורי בר יוסף,[ הדברים נכתבו בחודש מרץ 2000] מרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה. במאמרו אומר הפרופסור המכובד כי ישראל יכולה להסתדר גם בלי החרמון. ויש לו המון נימוקים: החרמון לא מנע הפתעה גם במלחמת יום הכיפורים; יש אמצעים אלקטרוניים המאפשרים לוותר על כל אמצעי קרקעי ועוד נימוקים כהנה וכהנה.

 דומה כי זכות היוצרים ל"אפשר גם בלי" מגיעה לשמעון פרס, שאמר כי בעידן הטילים ארוכי הטווח אין צורך ברמת-הגולן ואין כל משמעות לעומק אסטרטגי. אחריו באה שורה ארוכה של הגיגנים בפרוטה, גנרלים של שבשבת רוח פוליטית ומומחים אסטרטגיים למיניהם.אחרי שאפשר בלי הגולן ובלי החרמון צפויים לנו עוד הרבה "אפשר בלי". אפשר בלי בקעת הירדן, אפשר בלי ההתנחלויות, אפשר בלי הגליל, אפשר גם בלי ירושלים, אפשר גם בלי הנגב, ובוודאי אפשר גם בלי מדינת ישראל.

היתה לי באחרונה שיחה עם קצין בכיר, שהראש שלו עדיין לא הורעל ב"אפשר בלי". הוא אמר לי כי כל הדיבורים הללו הם קישקוש גמור. מלחמת המפרץ הוכיחה כי גם המדינה בעלת הטכנולוגיה המפותחת ביותר בעולם, שכתשה את עיראק בטילים ובהפצצות משך שבועות ארוכים, נזקקה בסופו של דבר לשרשרות הטנקים כדי להכריע את המערכה. העובדה שניתן לשלוח אלינו טיל ממרחק מאות קילומטרים איננה מקטינה את הסכנה שאלפי טנקים סוריים יגלשו לתוך הגליל. בסיבוב הבא,אם זה יהיה מגבולות ה-6 ביוני. [היום כבר אין צבא סורי שיגלוש מהגולן. אך תארו לכם הייכן היה דעאש אם היינו מקבלים את עצותיהם של "אפשר בלי" – פברוא 2006]

אך לביטוי "אפשר גם בלי" יש משמעות עמוקה יותר מן העמדה הטקטית או האסטרטגית. הביטוי הזה מבטא אולי את העובדה שהעם היהודי בעצם איננו כשיר לחיים מדיניים על קרקע משלו.
גם על עגבניות אפשר לוותר

אפשר גם בלי עגבניות

לעניין הכושר שלנו להאחז בקרקע שייך גם הסיפור הבא:

פרופסור הלל וייס ספר לי כי בשיחה שהיתה לו בשעתו עם דן מרידור, כשהיה שר האוצר, אמר לו מרידור כי אם אפשר לקנות עגבנייה במקום כלשהו בעולם, שהיא זולה יותר מעגבנייה המיוצרת כאן, יש לוותר כאן על ייצור עגבניות ולהעדיף יבוא של עגבניות. אמירה זו, אומר פרופסור וייס, היא הביטוי לתלישות מן הקרקע.

 

 

היחס הזה לעגבנייה בא לביטוי במדיניות הישראלית שיש בה כבר קונסנזוס דה פקטו מימין ומשמאל. אנחנו "יכולים בלי" ומוותרים בקלות דעת מטורפת על שטחי מולדת וכמעט אין פוצה פה ומצפצף. סאדאת לא היה מוכן לוותר על גרגר אחד מאדמת סיני הקדושה, שהיסטורית לא היתה מעולם חלק ממצריים. אסד אינו מוכן לוותר על אבן אחת מאבני הגולן שמלבד זכותנו ההיסטורית עליו שלטה בו מדינת ישראל יותר שנים מאשר סוריה. והפלסטינים, עם שהציונית הקימה ועיצבה, לא יוותרו על אף גרגר מאדמת פלסטינה.

האחזות הפלסטינים באדמה לפי דרוויש

צריך לקרוא היטב את מחמוד דרוויש כדי ללמוד לא רק מה הפלסטינים שואפים לעשות לנו, אלא גם כיצד הם מטפחים את הקשר שלהם לקרקע.

הוא קורא לנו להסתלק::"תמותו במקום שתרצו אך אל תמותו בינינו". : "הגיע הזמן שתסתלקו/ ותשכנו היכן שתרצו אך אל תשכנו בינינו/ הגיע הזמן שתסתלקו/ לנו העבר כאן/ לנו זעקת החיים הראשונה/ לנו העבר כאן/ לנו ההווה וגם העתיד..

אך דומה שהמשפט החשוב ביותר בשיר הזה הוא "לנו יש את שאין לכם: מולדת".

ובשיריו האחרים הוא נותן ביטוי לקשר העמוק אל האדמה: "לסרק את חיטתנו בריסים. ללכת קלים על אדמתנו,/ לקדש את שעות לפני הערבים על עצי האזדרכת…"

לחזור אל קופסת הקרן הקיימת

כשהייתי ילד היתה תלויה על הקיר, בכל כיתה, הקופסה הכחולה.היתה זו הקופה הקטנה של הקרן הקיימת,עליה מצויירת מפת ארץ ישראל ("מדן ועד באר שבע"). בכל יום שישי היה כל ילד חייב להביא כמה פרוטות ולהטילן לתוך הקופסה "קודש לגאולת אדמת ארץ ישראל".

 

החינוך הבית"רי שקיבלתי גרם לי להתמרד במנהג הזה. כי בבית"ר למדו אותנו את שירו של אורי צבי, "אמת אחת ולא שתים":

"רבותיכם לימדו: ארץ בכסף נקנית

קונים את הניר ותוקעים בו מעדר

ואנוכי אומר: אין ארץ בכסף נקנית

ובמעדר חופרים וקוברים את המת"

בכל יום שישי היתה חוזרת הסצינה. כל ילד נגש לקופסה ובחגיגיות מטיל את הפרוטה. אני הכרזתי שוב ושוב כי איני תורם. פעם אף הפגנתי בדרך של קריעת מטבע נייר של כמה אגורות (שהאוצר הנפיק בשנות החמישים) מעשה שגרר אחריו עונש והזמנת ההורים לשיחה עם המחנך.

היום, בעקבות החלטת בית המשפט העליון, מן הראוי להקים מחדש את הקרן הקיימת. לא זו שמתחזקת יערות ומספקת כרטיסי טיסה לפקידיה. קרן קיימת ממש לגאולת הארץ, לקניית אדמות. קרן שהתקנות שלה יהיו כמו תקנות הקרן המקורית- רכישת אדמות שתישארנה לצמיתות בבעלות העם היהודי, לא יימכרו אלא יוחכרו ורק ליהודים.

 

זו גם ההזדמנות לחדש את בולי הקרן הקיימת שהיו מודבקות על כל תעודה והיו חלק מן המכשיר החינוכי להנחלת ארץ ישראל בדור שבו ארץ ישראל לא היתה מלה גסה.

בג"ץ מחלק קרקעות לערבים

כינונה מחדש של הקרן הקיימת דרוש כהפגנה נגד החלטת בג"ץ, שחייבה את המדינה להקצות אדמות לערבים גם בישובים יהודיים. אך ההפגנה לא תפתור את הבעיה שבה הבג"ץ העמיד אותנו מול רגע האמת של המדינה היהודית.

לפני כמה חודשים כתבתי כאן קטע מבדח על "הבגץ האחרון" בו יגיש מישהו עתירה שתבקש לקבוע כי מדינת ישראל אינה חוקית. הבג"ץ יחליט כי העתירה צודקת ואחרון השופטים יכבה את האור.

מסתבר שבמדינת היהודים – ההופכת במהירות למדינת כל אזרחיה ולעתיד גם בלי יהודייה - הגבול בין סיפור מבדח למציאות מפחידה דק מאד. בית המשפט העליון הסתמך בפסק דינו בין היתר על מגילת העצמאות. האם נעלם מעיני השופטים הנכבדים כי באותה מגילה נאמר גם כי מדינת ישראל מושיטה יד שלום לשכניה וכי היד הזו נשארה תלויה עד היום? האם נעלם מעיני השופטים הנכבדים כי במרחק יריקה מבניין בית המשפט העליון מטילה הרשות הפלשתינאית עונש מוות על כל ערבי המוכר קרקע ליהודים? האם נעלם מהם כי חוק כזה קיים גם בירדן?

אורי צבי אומר באותו שיר:

"רבותיכם לימדו: יש אמת אחת לאומות:

דם תחת דם – ולא היא אמת יהודים"

ואנוכי אומר: אמת אחת ולא שתים

כשמש אחת וכשם שאין שתי ירושלים".

שום דבר לא נעלם ודאי מעיניהם של השופטים המלומדים. אבל להם יש תפיסה מה צריכה מדינת ישראל להיות, ואני מרשה לעצמי לומר שתפיסה זו חותרת תחת עצם אושיות המדינה ומשחקת לידי אויבי ישראל.

באותו נושא ראה ראיון עם יעקב חרותי

חיים נגבי, כיום בעל טור ב"מעריב",מחזיק בדעות שאינן יכולות להיות רחוקות יותר מדעותיי. אף על פי כן אני מחבב את האיש ומאד מעריך אותו. נגבי הוא בן למשפחה חרדית שמוצאה מחברון ומירושלים העתיקה. הכרתי את נגבי בתקופה שעבד כמגיה, ומאוחר יותר כעורך, ב"העולם הזה" הישן של אורי אבנרי. היו לנו אז הרבה "שיחות דפוס", שיחות אפיניות לעיתונאים הממתינים להשלמת התהליך הארוך והמתיש של עבודת הדפוס בעידן העופרת.

 זה היה בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים. נגבי נמנה אז עם השמאל המיליטנטי, שהיה מיעוט קטן וקיצוני. עם חבריו מ"מצפן" הפגין בעד מדינה פלסטינית, החזרת הפליטים הערביים ומניעת הפקעת קרקעות. באותה תקופה נהגו להפגין בשטח 6, שהיה שטח אש של צה"ל בגליל, שנועד להפקעת קרקעות לצורך הקמת העיר כרמיאל. נגבי, אדם צנוע ועדין בחייו האישיים, נמנה אז עם הקיצוניים של השמאל  והקריב הרבה כדי לתת ביטוי לדעותיו.

לפני זמן מה נפגשתי עם נגבי ואמרתי לו כי הוא ודאי מרוצה מכך שמה שנחשב בשנות השישים לעמדות של מיעוט קיצוני הפך להיות לנחלת חלק גדול של הציבור בישראל. לא, נגבי לא היה מרוצה. בעיניו לא חל שינוי גדול במדיניות ישראל במהלך השנים. מדיניות המובילה לדעתו לחורבן.

שאלתי אותו מה לדעתו צריכה ישראל לעשות כדי למנוע מעצמה חורבן הכרחי, לפי השקפתו.

הוא השיב: הדרך היחידה העומדת בפנינו היא לקבל על עצמנו את השלטון הערבי. נחיה כמיעוט יהודי בתוך מדינה ערבית וכך נהיה בטוחים. יהודים חיו מאות שנים תחת שלטון ערבי.

אני מעריך את חיים נגבי על דברים אלה. כי בכך נתן ביטוי למסקנה המתבקשת וההכרחית מתפיסת עולמו. הוא לא משלה אותנו בשלום בימינ ובשלום עכשיו או בשלום בטוח. פשוט אין מקום למדינה יהודית-ציונית-עצמאית במזרח התיכון.

חיים בריבונות ערבית

נזכרתי בשיחתי עם חיים נגבי לאחר שקראתי ב"הארץ" כתבה של יאיר שלג על הרב מנחם פרומן מתקוע,"המתנחל הפוסט ציוני הראשון".

משנתו של פרומן לפי שלג היא:

* חשוב שהמתנחלים לא רק יקבלו בפועל את התהליך שממילא מתרחש אלא גם יפסיקו להיאבק בו ויקבלו את המציאות הנרקמת, לא בחריקת שיניים אלא באהבה.

* התהליך הזה משמעותו חיים תחת ריבונות פלסטינית. תושבי ישע מוכיחים שבפועל הם מקבלים אפשרות כזו.

* אם כך יקרה תהיה נכונות גבוהה גם בצד הפלסטיני לקבל את המתנחלים כתושבי המדינה הפלסטינית.

* "אני רואה את המתנחלים כאצבעות של היד המושטת לשלום… ברגע שהמתנחלים יראו כך את מפעל ההתיישבות גם הפלסטינים יוכלו לקבל זאת".

פרומן רואה עצמו כפוסט ציוני לא רק במשמעות של העדפת הזיקה לארץ על פני ריבונות המדינה. הציונות היתה מהפכה ששינתה את המציאות. היעד הנוכחי איננו לשנות את המציאות אלא להפיק ממנה את המיטב.

 פרומן, על פי הכתבה, העלה את האפשרות של חיי מתיישבים תחת ריבונות פלסטינית בפני ערפאת ופייסל חוסייני והתגובה שלהם היתה חיובית.

אסטרטגיה של יאוש

את העמדה הזו של הרב פורמן הייתי מכנה "אסטרטגיה של יאוש". זהו יאוש מן הסיכוי שהציונות תתגשם. הרב פורמן איננו שונה מישראלים המעדיפים לרדת מן הארץ או מיהודים הממירים את דתם. מבחינות רבות עדיפה בעיני עמדתו הישרה וההגונה של חיים נגבי. נגבי, מתוך ראיה מפוכחת של המציאות, מוכן לוותר על הציונות בכלל ומצביע על חיים תחת ריבונות ערבית כעל אפשרות יחידה להמשיך ולשמור על הקיום הפיסי של היהודים בארץ. עדיפה גם עמדתם של נטורי קרתא השוללים שלילה טוטאלית את הציונות והביעו לא פעם נכונות לשמור על יהדותם תחת שלטון ערבי, העדיף בעיניהם על שלטון יהודי-ציוני-חילוני.

"קללתו של עזרא"

פן אחר של אסטרטגיית היאוש נותן גרשום שוקן במאמר שפירסם בשעתוב"הארץ" תחת הכותרת "קללתו של עזרא". בעוד שהתפישה של הרב פורמן ושל נטורי קרתא מבטיחה כאילו קיום יהודי תוך השלמה עם שלטון ערבי, נוקט שוקן עמדה הפוכה לחלוטין. הוא מוותר על הייחוד היהודי ומעדיף מעין נורמליזציה של מדינת ישראל בדרך של התמזגות עם הערבים. הוא רואה זאת כתהליך טבעי האופייני לכל המדינות בהן היו כובשים ונכבשים שהתמזגו לכלל אומה אחת. לולא הרבנות אומר שוקן, היו ערבים רבים משתלבים באומה הישראלית. "כדי להבטיח את התהוותה של אומה ישראלית שתכלול את כל הקבוצות האתניות במדינה יש להפיל את המחיצות בין הקבוצות וזה כולל גם את הסייגים של נישואים בין בני קבוצות שונות. לולא הענקנו לרבנות את המונופולין בתחום האישות ואילו היה לנו חוק לנישואים אזרחיים מכשול רציני היה מוסר מן הדרך. האיסור של עזרא הסופר אולי היה מוצדק בתנאים של עדה דתית. לעם ריבוני החייב להגיע לדו קיום עם בני מוצא אחר וליצור יחסים נורמליים עם שכנים שמעבר לגבולותיו. איזור זה, המסמל את הניכור בין היהודים לבין שאר הקבוצות, נהפך לקללה. אם הוא יתמיד, הוא יתרום להנצחת המתח בתוך הארץ ולהנצחת בידודה של ישראל באזור. עלינו להשתחרר מקללתו של עזרא" – דברי גרשום שוקן, עורך "הארץ".

 

יאוש מן הציונות

חיים גורי הוא "מלח הארץ"האולטימטיבי – יליד תל אביב הקטנה, בית חינוך בקיבוץ בית אלפא, לימודים בכדורי, מראשוני המתגייסים לפלמ"ח, פעילות הצלה והעפלה, קורס צנחנים ראשון של צה"ל בצ'כוסלובקיה, סגן מפקד פלוגה בחטיבת הנגב, מכובשי באר שבע, אבו עגילה ואילת וגם מלוחמי ששת הימים בירושלים. סופר ומשורר.

מדכא היה לקרוא את הראיון שלו עם ארי שביט ב"הארץ" בו אמר בין היתר: "אני מסתלק מן התקווה שהיתה לי שנוכל לחיות יחד, ומהדגם שהאמנתי בו של שמירה על שלמות הארץ, תוך שמירה על כבוד הדדי. על צלם אנוש. כי היום אני יודע שיחד זה לא ילך. ולכן אני הולך ונפרד מארץ ישראל. מהנופים האלה שאני כל כך אוהב. בית אל ושילה וחבל בנימין שבעיני הם עדיין המולדת. והפרידה הזו קשה לי. כי אני אף פעם לא חשבתי שאנחנו כובשים בארץ ישראל. אבל עכשיו אני נפרד ואני שלם עם זה. אני קורע קריעה אבל אני שלם עם זה".

להזכיר: זה האיש שבתיווכו נמנעה הקריעה של הרב לוינגר בסבסטיה.

סוריה כמכחישת שואה

בעיתונים פורסמה מודעת ענק של ארגון ציוני אמריקה שכותרתה: "אנו מגנים את הכחשת השואה על ידי סוריה". המודעה קוראת לנשיא סוריה לגנות בפומבי את מאמר המערכת האנטישמי שפורסם ב"תשרין", לפטר את עורך העיתון ולמנוע פרסומים בעתיד המכחישים את השואה. על המודעה חתומים שורה של אישים,שהבולט בהם הסופר אלי ויזל.

עם כל הכבוד המודעה הזו פשוט מגוחכת. מנסחיה מתייחסים לפרסום המחליא בעיתון הסורי כאילו מדובר באיזה ארוע חריג.באיזו עבירת משמעת של עורך עיתון. המאמר ב"תשרין" הוא המשך ישיר וטבעי לרבבות מאמרים ופרסומים בעתונות הערבית בכלל ובעתונות הסורית בפרט. המשך ישיר לעובדה ש"הפרוטוקולים של זקני ציון" הם מן הספרים המבוקשים והנפוצים ביותר בעולם הערבי. פרסומים המבטאים את האופי הנאצי של המשטרים הערביים שמסביבנו.

איכפת לסבתא שלי אם בסוריה יודו או לא יודו בקיום השואה. מה שצריך להדאיג אותנו זו השואה שהסורים מכינים לנו. מבחינה זו עצם המודעה היא הכחשת השואה שמתכננים הסורים.

תליית אדולף אייכמן

תלייתו של הצורר הזה גרמה בעקיפין לקידום אישי בקריירה העיתונאית שלי. הסיפור הזה יש בו כדי לשקף את אווירת הימים ההם ולכן אני מספר אותו. באותה תקופה, זמן מה לאחר שחרורי מהצבא, עבדתי ככתב בעיתון "חרות", שהיה עיתון יומי שיצא לאור על ידי תנועת החרות. עבודה ככתב, מסביב לשעון, שיבשה מאד את לימודי באוניברסיטה והחלטתי לנסות כוחי בעריכת חדשות.עיתון "חרות" היה דל תפוצה ודל תקציב אבל עבדו בו כמה אנשי מקצועממדרגה ראשונה ובראשם עורכי החדשות (שנקראו אז "עורכי לילה" בשל שעות העבודה המטורפות (משש לפנות ערב עד שתיים לפנות בוקר). בין העורכים הללו היה אביעזר גולן שכבר אז היה דמות מיתולוגית בעיתונות הישראלית. הוא החל דרכו בקבוצת הפורשים מידיעות אחרונות למעריב אך חזר לידיעות לאחר שנלכד בירושלים שהיתה במצור. משך שנים היה הכתב המוביל בידיעות שבלט בכתיבה מדהימה ובקשת הנושאים שטיפל בהם. הוא היה בין הגורמים המרכזיים שאיפשרו לידיעות להתמודד במעריב בתקופת השפל שלו.

בעיתון "חרות" עשה אביעזר גולן חלטורה. הוא פשוט השלים הכנסה למשכורת בידיעות שלא הספיקה לו(אכן היו ימים כאלה). אני כעורך מתחיל קבלתי את תפקיד עורך העמוד האחרון שהוקדש בעיקר לענייני פנים, סיפורים משפטיים ופליליים. הייתי כפוף לעורך החדשות הראשי וסייעתי לו.

באותו לילה בו נתלה אייכמן, הייתי אמור לעזור לאביעזר גולן. זו הפעם הראשונה שעבדתי עמו והתבוננתי בהערצה באיזו קלות מדהימה הוא עובר על החומר, משכתב, מכתיר כותרות. גולן גם היה (וכזה הוא עד היום) אדם צנוע ונוח לבריות, מוכן לעזור ולהדריך.

זמן קצר לאחר תחילת העבודה קיבל גולן טלפון בהול. הוא נקרא להיות עד לתלייתו של אדולף אייכמן, כאחד משני העיתונאים שנבחרו לתפקיד זה כדי לייצג את העיתונות הישראלית. הוא נטל את תיקו ונבלע לתוך מונית שהמתינה לו.

מיהרתי להתקשר לעורך העיתון, אייזיק רמבה, ובקשתיו להזעיק עורך בכיר להשלמת העבודה. אני המשכתי במלאכת העמוד האחרון, משתדל להשאיר שולחן נקי לעמוד הראשון. לאחר חצי שעה התקשר אלי רמבה ואמר לי: לא מצאתי אף עורך עליך לעשות את המלאכה בעצמך.

חשתי כאילו נפל עלי הר. לא היה לי כל ניסיון בעריכת העמוד הראשון, לא חשתי עצמי בטוח לעשות זאת ומה עוד בלילה גורלי כזה. זה היה יום חמישי, בו נעשה העיתון של שבת והאחריות כפולה ומכופלת.

בלית ברירה ובהרבה דפיקות לב נגשתי למלאכה. לפחות נחמה אחת היתה לי: לא היה צריך להתחבט הרבה מהי הכותרת הראשית. המלאכה היתה קלה מכפי שחששתי ומה עוד שתאור תלייתו של אייכמן נכתב בידי אביעזר גולן והגיע בטלפרינטר בשעה מוקדמת למדי.

אפיזודה אחת זכורה לי מאותו ערב. אחד מפועלי הדפוס, ברגר שמו, ניצול שואה שהיה מוכר לי כאדם עדין נפש ושקט, התפרץ לעברי בחמת זעם כשירדתי לדפוס. הוא נשכב על שולחן העימוד עליו היו מסודרות שורות העופרת ובפרץ של בכי אמר לי: אני לא אתן לך להוציא עיתון כזה.

הדבר שעורר את חמתו היתה כותרת גג שנתתי לכותרת הראשית. בכותרת זו נאמר: מילותיו האחרונות של אייכמן: תחי גרמניה תחי ארגנטינה. כמעט והתעוררו בי היצר והשחצנות של עורך מתחיל ובקשתי להגיד לו שלא יכתיב לי את נוסח הכותרות. אך השכל הישר גבר על השחצנות ונעניתי לבקשתו להסיר את הכותרת. בדיעבד אני אסיר תודה לו עד היום.

בין ברק לביבי

מה עדיף: ראש ממשלה אמין הנחשב לבלתי אמין או ראש ממשלה לא אמין הנחשב לאמין.

עופרה חזה:שמירת

הלשון והענין לציבור

לפני שנים פורסם בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" צילום של אדם אשר בית הדין הרבני כפה עליו לתת גט לאשתו בגלל ריח רע הנודף מפיו. אני מתבייש בפירסום הזה שבמידה מסויימת הייתי אחראי לו. אני יכול להגיד שגם נענשתי עליו. כמה שנים לאחר מכן לקיתי במחלה קשה, הכרוכה בכאבי תופת – שלבקת חוגרת. בדרך נס יצאתי מן המחלה הזו בריא ושלם, אולי מפני שהודיתי כי המעשה הזה היה פגיעה גסה בפרטיותו של אדם. מעשה של לשון הרע. בעת שהתאוששתי מן המחלה קראתי את ספרו המצויין של ידידי חיים באר "גם אהבתם גם שינאתם". טלפנתי אליו להודות לו על העונג שגרמה לי הקריאה בספר. אני זוכר שזה היה בשבוע פרשת מצורע. אמרתי אז לחיים באר שעכשיו אני מבין את הפרשנות המסבירה את הצרעת כעונש על לשון הרע.

אני מספר סיפור אישי זה כמסגרת לדיון על פרשת פרסום דבר מחלתה של עופרה חזה. החוק אוסר כידוע פרסום שיש בו פלישה ופגיעה בצינעת הפרט, אך מתיר פרסום כזה אם יש בו ענין ציבורי. ההבחנה היא בין "ענין לציבור" שהוא בעצם סיפוק הסקרנות של הציבור לבין "ענין ציבורי" פרסום שיש חשיבות שהציבור יידע אותו.

בפועל לא כופים את החוק הזה. העיתונים מתפרנסים בעיקר מפירסום נושאים שיש בהם "ענין לציבור". זוהי החדירה הפולשנית הבלתי פוסקת לצינעת הפרט – משפחות שאיבדו את יקיריהן,נפגעי תאונות ומעשי פשע, חולים במצב קשה וכדומה.

החוק מתיר חדירה לצינעת הפרט כשמדובר באישיות ציבורית. חוק זה לדעתי הוא הגיוני ונכון ככל שמדובר באישים פוליטיים שמצבם הרפואי והתנהגותם המוסרית יש בה כדי להשפיע על חיינו. לכן חשוב היה לדעת שראש הממשלה בגין היה נרדם בישיבות ממשלה. חשוב היה לדעת שראש הממשלה לוי אשכול חולה לב ושגולדה מאיר חולת סרטן.

האם מחלת עופרה חזה היא "ענין ציבורי"? חברי פרופסור זאב סגל סבור שכן. כי אישיות ציבורית איננה רק אישיות פוליטית אלא גם אישיות שלציבור הרחב יש עניין בה. אני חולק על דעה זו.הזמרת היתה אמנם "אישיות ציבורית" במשמעות של היותה מוכרת ונערצה על ציבור גדול. אך מחלתה אין בה ענין ציבורי

במשמעות של השפעה על חיינו. מאי נפקא מינה אם דלקת הריאות בה לקתה ואשר גרמה לקריסת המערכות שלה נגרמה כתוצאה של סיבוך משפעת פשוטה או כתוצאה ממחלת האיידס?

מבחינה זו הפרסום שנעשה בניגוד לרצונה של הזמרת ובניגוד לרצון משפחתה, כשהיתה עדיין שכיב מרע, היה מעשה מתועב.

ענין אחר הוא הסתרת המחלה מן הצוות הרפואי. במציאות החברתית והחוקית הנוכחית כל חולה איידס מוגן למעשה מפני חשיפה ויש לו רשיון להרוג בחסות החוק.

רופא שגילה אצל חולה מחלת מין כמו סיפיליס או זיבה, שניתן לרפא אותה בכמה זריקות אנטיביוטיקה, חייב לדווח למשרד הבריאות על החולה. רופא המגלה סימני מחלת נפש אצל חולה בעל רשיון נהיגה ידווח על כך למשרד התחבורה.

לא כך בכל הנוגע לחולי איידס. אלה הפכו להיות חיות מוגנות בשל הכוח הפוליטי הרב שצברו בארצות הברית הקהילות ההומסכסואליות. מדי יום מתפרסמות בעיתונים מודעות על בדיקות אנונימיות לחולי איידס. כלומר: יכול אדם להיות חולה ולסכן את חייהם של עשרות אנשים ואיש לא יעצור בעדו. לפני כמה זמן הופיע בטלוויזיה חולה איידס שסיפר כי ערך מסע נקמה עולמי בו בא במגע מיני עם עשרות גברים ונשים. בפתח האולפן לא המתינו לו שוטרים.

חנינה עצמית

ויצמן הכניס עצמו למילכוד. אם יישאר בנשיאות עד גמר הקדנציה שלו הוא יהיה

חסין מפני העמד לדין פלילי אבל יעמוד בלחץ ציבורי בלתי פוסק. אם יתפטר מן

הנשיאות הוא יהיה כאחד האדם. יצטרך לעבור את מסכת היסורים של חקירה משטרתית

ומאבק משפטי נוסח דרעי, שהוא כשלעצמו עונש גם לאנשים צעירים ובריאים ממנו.

ליצנים משפטיים אמרו לי כי קיימת דרך אחת בלבד. שויצמן ייתן חנינה לעצמו

לפני שיוגש נגדו כתב אישום. כבר יש תקדים למתן חנינה על ידי הנשיא לפני

הגשת כתב אישום. הדבר נעשה בפרשת קו אמנם לא קרה בהיסטוריה שנשיא חנן

את עצמו אך תמיד יש מקום לחידושים.

משולם נהרי מש"ס

דור דור והמיצובישי שלו.

צריך לקרוא היטב את הדברים שאמר שר-החוץ הסורי פארוק א-שרע, בפגישה עם סופרים ערביים בדמשק, כדי להבין למה מתכוונים הסורים כשהם מדברים על שלום.

דבריו של א-שרע פורסמו בעיתון הלבנוני "א-ספיר" והובאו ב"הארץ" על-ידי דניאל סובלמן.

ההסכם לא יחייב

הרצאתו של א-שרע ניתנה על רקע ביקורת קשה של האינטלקטואלים הסוריים, ובראשם הסופרים, על עצם נכונותו של אסד לחדש את השיחות עם ישראל ובכך להכיר ב"אוייב הציוני". הביקורת של הסופרים הסורים נסבה בין היתר על כך שחתימת הסכם שלום עם ישראל על ידי השלטון בדמשק יחייב את האליטות התרבותיות בסוריה.

על כך היתה לא-שרע תשובה נחרצת: "אסור להעלות על הדעת שאנו נאלץ אנשי רוח או פשוטי עם לקבל את ההסכם ולא יהיה שום סעיף שידבר על נושא זה. לא יהיה שום דיון אפילו בחדרים הסגורים בנושא זה, שכן מדובר בקו אדום".

הציונות – תוקפנית וגזענית

א-שרע סקר את תולדות הציונות והמאבק היהודי ערבי כפי שהם נראים בעיניו:

* המפעל הציוני תוקפני, מבקש להתפשט גזעני ביסודו.

* הישראלים הם בעלי תפישה של סכסוך קיומי והם מתייחסים לערבים כאל אינדיאנים שיש להשמידם.

* "ארצנו נחלקה מתוקף הסכמים סודיים בין שתי המעצמות אז, בריטניה וצרפת". (א-שרע איננו מפרט איזו ארץ חולקה. האם כוונתו להפרדת לבנון מסוריה או להפרדת ארץ ישראל מסוריה. בעיני הסורים נחשבת ארץ ישראל כולה כדרום סוריה).

* במבצע קדש הגיעו הישרלאים לתעלת סואץ עוד לפני בריטניה וצרפת. "בכוחה משכה אליה ישראל את התעניינות כל העולם למעט הערבים, שסברו שישראל אינה אלא יישות מעוותת צורה שהוקמה על חלק מאדמות פלשתין".

*סאדאת נכנע לישות הציונית

* "סאדאת היה מובס מבפנים ועל בסיס זה פעל, אף על פי שהצבא המצרי האמיץ לא הובס… ביצע את צליחת התעלה והיה אמיץ ונועז כמו הצבא הסורי אשר הגיע כמעט עד גדות הכינרת בימים הראשונים של המלחמה, אך הוא ניצב בפני דקירות הסכין בגב של האח עוד לפני האויב".

* ישראל הצליחה להוליך שולל את דעת הקהל העולמית ובייחוד את האמריקאית ואפילו את סאדאת. הישראלים התייחסו לביקורו בירושלים כאילו הוא מגיע לשם בהיותו מובס.

* השאלה הניצבת לפני כולנו, ואני מדבר על השלום האמיתי כפי שתופשת אותו סוריה של אסד, היא אם שלום כזה יסייע לישראל להתפשט ולהקים את ישראל הגדולה.

הערצה לכוחה של ישראל

לכל אלה שמפחידים אותנו כמה יהיה נורא אם לא נקבל את התנאים הסוריים ומה הם יעשו לנו ניתנת תשובה בדבריו של א-שרע. הוא מתאר את ישראל ככוח צבאי שאי אפשר להתגבר עליו. התאור מלווה אמנם בשבלונות הערביות הידועות בדבר תמיכת האמריקנים כסיבה לכוח זה. אך מדבריו ניכרת כמעט הערצה לכוחה של ישראל.
וכך אומר א-שרע:

* ישראל חזקה מכל מדינות ערב גם יחד.

* מלחמה יכולה לסייע לישראל להתפשט ולהקים את ישראל הגדולה משום שלא קיים איזון כוחות בין הערבים לבין ישראל כשמדובר בעימות צבאי.

* ארצות הברית היא בעלת הברית האסטררטגית הגדולה ביותר של ישראל ומספקת לה את כל סוגי הנשק, החל ברובה דרך טיל וכלה במטוסים ומחשבי העל שאינם מצויים אפילו באירופה.

* בסיועה של ארצות הברית הפכה ישראל יצואנית הנשק והיא מייצאת רכיבים מסויימים אפילו לסין – המדינה הגדולה ביותר בעולם.

* ישראל מייצאת מטוסים זעירים ללא טייס לכמה ממדינות אמריקה הלטינית ולמדינות באירופה.

* לפני כמה שבועות נתנה גרמניה לישראל במתנה שלוש צוללות חדישות ביותר, שגודלן מתאים לישראל ולים התיכון ושאף אפשר להשתמש בהן לאחר ציודן בראשי קרב גרעיניים בכדי לאיים על מדינות האזור.

* התקציב של ישראל גדול פי עשרים מן התקציב הסורי. תקציב החימוש של סוריה אינו עולה על שבעה אחוזים מתקציב החימוש של ישראל.

* כעת, כשמחירי הנשק שווים בכל העולם, אין נשק זול אותו מקבלת סוריה או נשק יקר אותו רוכשת ישראל. כעת כל נשק הוא יקר וכל החלפים נמכרים באותו מחיר בכל העולם – במוסקבה, בוושינגטון ובלונדון.

* ארצות הברית ומדינות אחרות עומדות בתוקף שהן יסייעו לישראל לשמור על עליונות צבאית ערבית מול כל הערבים גם יחד.

מטרות סוריה במו"מ לשלום

* החלטות או"ם חייבות להיות מיושמות על ישראל והיא חייבת להיענש אם לא תבצע את ההחלטות.

* נבודד את הנשק הצבאי שבידי ישראל, ננטרל אותו מבחינה חומרית.

* אנו נאלץ את ישראל להשתמש באמצעים אחרים שאינם אמצעים צבאיים.

* כינון מצב של שלום בעתיד משמעו הפיכת הסכסוך הזה לסכסוך מדיני, רעיוני, מסחרי וכלכלי שייתכן כי נהיה בו במצב עדיף.

* אין פרוש הדבר שנשליך את נשקנו בעת שלום.

* כישלון במשאל עם (על הגולן) יהיה אסון מבחינת ישראל.

==========================================================

ימי הרדיו ועידן הבאג

בילדותי היה הרדיו המכשיר המתוחכם ביותר ולרוב גם הרהיט היקר ביותר שנמצא
כמעט בכל בית. מקרר חשמלי היה רק אצל עשירים מופלגים. הרוב המוחלט החזיקו
מזון ב"מקרר" שבתוכו בלוק קרח. מדיח כלים, מכונת כביסה ומכונת יבוש היו
משהו השייך למדע בידיוני.

הרדיו שימש בתפקיד מרכזי בחיי המשפחה, לא פחות מאשר הטלוויזיה בימינו –
חדשות, תסכיתים, הרצאות מלומדות והרבה מוסיקה. תיאור נאמן של אותה תקופה
והתפקיד שמילא בה הדיו נותן וויד אלן בסרטו הנפלא "ימי הרדיו".

הרדיו באותה תקופה היה מכשיר יקר. נדמה לי שמחירו לא נפל מגובה משכורת
ממוצעת של פועל. מקלטי הרדיו היו בגדלים ובצורות שונות, הכל בהתאם ליכולתו
של הרוכש. אך כולם ללא יוצא מן הכלל היו מכשירים כבדים מאד יותר מעשרה
קילוגרם. המקלט עצמו היה מורכב על בסיס של פח כבד והעטיפה החיצונית היתה
מעץ מהודר, מצופה פוליטורה (לכה שקופה) כשהרמקול מכוסה בבד יקר ערך ובהתאם
לצבעי האופנה.

תעשיה שלמה של נגרים התפרנסה מבניית ארגזים למקלטי הרדיו. תעשיה גדולה עוד
יותר פרחה בחנויות זעירות שבהם ה=תיקנו טכנאים את המקלטים שהתקלקלו.

והמקלטים האלה נטו להתקלקל לעתים קרובות. זה היה לפני עידן הטרנזיסטור.
את התפקיד שממלא היום הטרנזיסטור (קליטת גלי הרדיו , הגברתם, ויישור זרם
חליפין) מילאו אז מנורות רדיו (שפופרות ריק קראו להם). המנורות האלה היו

מופעלות באמצעות חוט להט שצרך כמות עצומה של אנרגיה וגם פלט חום רב. הן היו
נ/שרפות לעתים קרובות וצריך היה להחליפם. מעגלים מודפסים לא היו אז וכל
עבודת החיוט בין המרכיבים השונים של מקלטי הרדיו נעשו בעבודת יד – חוט
בדיל, מלחם חשמלי וכל מניני פטנטים מסביב. החום הרב שפלטו הנורות גרמו
לניתוק חיבורים או לשריפת מרכיבי המקלט של אותה תקופה (נגדים,קבלים ועוד).

על מנת להמחיש את הפער הטכנולוגי בין היום לאז די אם אצביע על מרכיב אחד של
מקלט הרדיו. המקלטים פעלו אז בזרם ישיר נמוך, 45וולט בדרך כלל. אפשר היה
להפעיל אותם באמצעות סוללות. חברת "ראן" (האמה של תדיראן לא של שמעון פרס) ייצרה אמנם סוללות של 4.5וולט שאם חיברת עשרה מהן בטור יכולת לקבל את המתח הדרוש להפעלת מקלט. אך הסוללות הללו היו יקרות מאד. הפעלת מקלט באמצעותן היתה עשויה לחסל משכורת חודשית בתוך כמה ימים.

כדי לספק למקלט את המתח הדרוש מתוך הרשת הכללית היה צריך לבנות מכשיר שנקרא
אז "מיישר זרם".תפקיד המכשיר היה להפוך את זרם החילופין שברשת הכללית לזרם
ישיר ולהוריד את המתח מ- 220וולט ל- 45וולט. לכל אחד מאיתנו יש בבית חצי
תריסר מכשירים כאלה המשמשלים להפעלת מדפסות מחשב, פקסים , ועוד. המחיר של כל מכשיר כזה הוא כעשרה שקלים. באותה תקופה היה מדובר במערכת מסורבלת ויקרה הכוללת טרנספורמטור (שנאי בעברית חדישה של אותם ימים) שהוריד אתל המתח ומנורת רדיו הכוללת שורה של מעגלים מסובכים כדי ליישר את הזרם.

מקלטי הרדיו היו מתקלקלים לעתים קרובות. היית סוחב את המכשיר הכבד על גבך
לטכנאי והוא היה נובר בקרביו ופוסק את פסוקו.לא היה כל ערעור על המחיר,
שהיה לרוב גבוה מאד, כי איש לא הבין במה מדובר.

כמו שבימינו מבינים הילדים יותר מאבותיהם וסבתותיהם במחשבישם כך גם ילדי
אותה תקופה בתחום הרדיו. כשהתחלנו להתעניין באלקטרוניקה בכלל וברדיו בפרט
גילינו שאפשר לתקן את המקלט לבד. לפעמים די בהחלפת נורה. במקרה מסובך יותר היה צורך בהלחמות ודי היה במלחים פשוט ובחוט בדיל כדי לבצעאת העבודה.
המהדרים יכלו לרכוש מכשירי מדידה בכספים שהרוויחו מתיקוני מקלטים בבתים.
במשך הזמן עברנו מתיקון מקלטים לבניית מקלטים. תחילה מקלט גבישים שכלל
מעגל פשוט ולא נזקק כלל לחשמל להפעלתו. עברנו למקלטים עם מנורה אחת או יותר ומכאן למשדרים. חובבות רדיו היתה אז תחביב מסעיר. באמצעים פשוטים למדי
ניץן היה לבנות משדר שבו קלטו אותך בקצה השני של העולם. תכניות לבניית
משדרים כאלה פורסמו בחוברות טכניות לנוער ("הטכנאי הצעיר" "טכניקה ומדע
לנוער", ועוד).

אני מספר את הסיפור הזה בהקשר לבאג .2000אני, כבן הדור הישן, הייטוח
שהעולם הולך להתמוטט. הכנתי מלאי של מים ומזון ותרופות ואמצעי תאורה ובישול
שיספיקו לי עד ערב פסח. בני שוקי (במקרה הוא עורך עיתון מחשבים) צחק ממני
ואמר שלא יקרה כלום. וכך היה. וכשאני מתבונן כיצד נכדתי בת הארבע משחקת
בעכבר וצובעת בו ציורי מחשב אני מבין שהעתיד שייך להם.

===========================================================

כל הכבוד לישראל הראל

ישראל הראל העז לעשות מה שאיש לא העז לעשות עד כה. הוא מתח ביקורת פומבית על השימוש הציני שעושים חלק מן ההורים השכולים באסונם.

במאמר ב"הארץ" תקף הראל בראש ובראשונה את הנשיא ויצמן שממקורותיו דלפה
כנראה הטענה שהכספים שקיבל נועדו לטיפול בבנו הנכה.

הוא תקף גם קבוצה של הורים רובם הורים שכולים לחיילים שניספו באסון
המסוקים. קבוצה זו התכנסהבווילה ברמת השרון והעלתה תביעה לשלם להם שכר
חודשי בגובה השכר הממוצע במשק , כ- 6800שקלים. לאחר לחץ ממושך על משרד
הבטחון עומד המשרד להכנע ולשלם משכורת אחידה.

כותב הראל:"העדר כבוד עצמי אלמנטרי שהוא אחת מן הנורמות הבסיסיות של
ההתנהגותהאנשיתתוצאת היעלמותה של הבושה, הוא מן הגורמים המרכזיים לפומביות ולזילות המדהימה שהורים שכולים מסויימים נוהגים בזכרון הנופלים".

ישראל הראל לא הזכיר זאת.אבל חובה לציין כי הוא רשאי לומר את הדברים שאמר.
כי ישראל הראל עצמו הוא אב שכול.

=======================================================–

חנינה עצמית

ויצמן הכניס עצמו למילכוד. אם יישאר בנשיאות עד גמר הקדנציה שלו הוא יהיה
חסין מפני העמד לדין פלילי אבל יעמוד בלחץ ציבורי בלתי פוסק. אם יתפטר מן
הנשיאות הוא יהיה כאחד האדם ויצטרך לעבור את מסכת היסורים של חקירה משטרתית ומאבק משפטי נוסח דרעי שהוא כשלעצמו עונש גם לאנשים צעירים ובריאים ממנו.

ליצנים משפטיים אמרו לי כי קיימת דרך אחת בלבד. שויצמן ייתן חנינה לעצמו
לפני שיוגש נגדו כתב אישום. כבר יש תקדים למתן חנינה על ידי הנשיא לפני
הגשת כתב אישום.הדבר נעשה בפרשת קו .300אמנם לא קרה בהיסטוריה שנשיא חנן את עצמו אך תמיד יש מקום לחידושים.

==========================================================

ראה התחזית ההזויה של עמוס גלעד

1. מה יאמרו הערבים

2. החזירו הבנים הביתה

3. הדייסה שבישל רובינשטיין

4. בין ברק לביבי

5. ברק תהלים והעמותות

6. הסוחר שלימד קבלה אתהרב אשל"ג

7. שינקין בצהרי היום

8. געגועים לאפרים קישון

9. משה סנה

דוד בן גוריון נהג לומר:"לא חשוב מה יאמרו הגויים. חשוב מה יעשו היהודים". נשתנו הזמנים. היהודים כבר אינם עושים דבר פרט לנסיגה ולהתקפלות. ואילו הגויים אומרים דברים שאנו חייבים לשמוע ולהבין. כי מה שאומרים היום הגויים גם יעשו מחר הגויים. מי שאוטם אוזניו למאמרים הנאציים, המופיעים בביטאונו של "מנהיג סוריה המודרנית"( כך כינה אהוד ברק את אסאד האב), לא למד מאומה מ"מיין קאמף" של היטלר.
זה מה שיאמרו ויסיקו הערבים מן הבריחה שלנו מלבנון:

*היהודים פחדנים. הם בני מוות.

*החברה הישראלית מתפוררת. היא קרועה מבפנים ואינה מסוגלת לאסוף את הכוחות כדי להילחם.
הישראלים אינם מסוגלים לספוג אבדות צבאיות בשעור שאינו עולה על חמישה אחוזים מן האבדות שלהם בתאונות דרכים.
*הגנרלים הישראלים סמרטוטים והרמטכ"ל שלהם מתנהג כמו שבשבת. מתאים עצמו להלכי הרוח המתחלפים של הציבור העייף בישראל ולעמדות המשתנות של הבוסים הפוליטיים.
*מצאנו את הדרך להביס את ישראל. לא צריך מלחמות גדולות. די במלחת התשה שבה אנחנו לא נסכן כמעט כלום והם תמיד יוותרו וייסוגו.
אחרי שנקבע התקדים של מלחמת התשה וטרור תוך כדי משא ומתן לשלום אנחנו נתמיד בכך. זוהי בהחלט הדרך לשלום כפי שאנחנו מבינים אותה.
בטרור סילקנו את הישראלים מלבנון ונסלק אותם מן הגולן ואחר כך יבוא תור השטחים בגדה המערבית ואחר כך הגליל ועכו ורמלה ויפו ובאר שבע וכמובן ירושלים.

 

2. להחזיר את הבנים הביתה

יש להחזיר את הבנים הביתה ומהר ככל האפשר. אין להם מה לעשות בארצות כיבוש שמעבר לים. בואו בנים בואו – מווייטנאם, מתאילנד, מקוריאה, מסומליה, מהאיטי, מקובה, מניקרגואה. אין לכם מה לעשות שם. אימא מחכה לכם כאן, בבית.

3. ה"דייסה" שבישל היועץ המשפטי

יואל מרכוס, הפובליציסט הראשי של "הארץ", איננו מרוצה מן היועץ המשפטי לממשלה. אליקים רובינשטיין. כי לדעת מרקוס היועץ המשפטי "בישל דייסה" בכך שהעביר את פרשת העמותות לחקירת המשטרה.

ומהי "דייסה" אליבא דיואל מרקוס?

במיטב כשרונו הוא מפרט:

*חקירת המשטרה עלולה להסתעף ל"מחוזות לא נודעים" שרק יסבכו וירחיבו את היקפה.

*תעלה השאלה מי פעל, על דעת מי, מי ידע ומי לא ידע.

*שלטונות המסבאנגליה ובארצות הברית עלולים להרחיב את החקירה.

*הם יבקשו לדעת אם המיליונרים שתרמו לארגוני צדקהוזכו לפטור ממס הכנסהלא עברו עברות כשהכספים מצאו דרכם לעמותות של ברק.

*תעלה שאלה של כסף שחור שהולבן.

*רבים וטובים" יזומנו לחקירה באזהרה.

* התקשורת תהיה מלאה הדלפות ואולי יצוצו עדי מדינה.

* זהו כדור שלג שלאיש אין שליטה עליו והחקירה עלולה להמשך מעבר לכל התאריכים שקבע ברק לסיום הסכסוך בן מאה השנים.

* רוב הסקרים מעידים שהציבור לא מאמין לברק שלא ידע.

*משאל עם על הגולן עלול להפוך למשאל עם על אמינותו של ברק.

עד כאן עיקר דבריו של יואל מרכוס.

לכל זה קורא מרכוס "דייסה שבישל אליקים רובינשטיין". כי "שמונה חודשים לאחר סילוקו של ביביהגענו למצב שהתקווה הגדולה לשלום ולחברה חדשה מותנית בתעודת יושר של המשטרה".

ובכל אשם רובינשטיין.

נו נו נו רובינשטיין. אתה לא יודע שיש הבדל בין ברק לביבי.

4.בין ברק לביבי

ראשי התיבות של ברק = ביבי רק קטן.

הזכויות להברקה הזו שמורות לעורך הדין ברדוגו בתוכנית הרדיו "זהבי עצבני" ב-103 FM



5.ברק תהלים והעמותות

מן המפורסמות הוא שבמלחמת השחרור ניצלה צפת בשתי דרכים – בדרך הטבע ובדרך נס. בדרך הטבע כי זקני העיר אמרו תהילים. ובדרך נס – כי הפלמ"ח הגיע בזמן.

לקורא משה ברודצקי מירושלים יש הצעה מעשית לראש ממשלתנו. לפעול בדרך הטבע ולא לסמוך על הנס. כי מה יותר ברור ממה שכתוב בתהילים קמד: "ברוק ברק ותפיצם שלח חציך ותהומם שלח ידיך ממרום".

ואם ברק רוצה לדעת עם מי יש לו עסק כשהוא במשא ומתן עם אסד, יציץ נא בפרק קכ, שם נאמר:"רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום. אני שלום וכי אדבר, המה למלחמה".

ההכשר של עמותות ברק
לפני שנים נפל דבר בישראל. שופט נתפס בקבלת שוחד. את השוחד קיבל מאשה שלא היתה יציבה בנפשה ובנסיבות שאין בהן כבוד גדול. פורמלית יצא השופט זכאי, אך הוא מיהר להתפטר מכהונתו. בכך נסתיימה הפרשה הראשונה ויש לקוות האחרונה שבה קיבל שופט בישראל שוחד.

הואיל ושני גיבורי הפרשה כבר שוכני עפר נשאיר אותם במנוחה ולא נזכיר את שמותיהם. הסיבה שאני מעלה פרשה נשכחת זו היא האסוציאציה שמעוררים בי כל המגינים על עמותות ברק הטוענים כי הכל חוקי. הטענה הזו הזכירה לי אותה אשה שבגללה כשל השופט. אותה אשה נהגה לשאת עמה לכל מקום תעודה שהעידה על שפיותה. מי שזקוק לתעודת שפיות או לתעודת יושר יש לפקפק בשפיותו או ביושרו.

 6.הסוחר ממנו למד הרב אשלג את תורת הקבלה

סיקור נרחב על קבלת הרב אשלג

http://www.zeevgalili.com/?p=3841

בימים אלה עלה באש בית הכנסת "מראות הסולם", שהוא בית הכנסת הראשון שנבנה בשכונת נווה צדק בתל-אביב.השריפה כילתה את ארון הקודש, את ציורי הקיר, את התקרה וכן את גג הרעפים. לפני השריפה נבזזו דלת עץ מפוארת של בית הכנסת ויטראז'ים ועוד אביזרים ורהיטים. אוי לו לדור שכך מפקיר את שכיות החמדה שלו.

ייחודו של בית הכנסת הזה הוא בכך שכאן כנראה כתב הרב יהודה ליב אשלג זכר צדיק וקדוש לברכה את התרגום והפרוש של ספר הזוהר. זו הזדמנות לומר כמה מילים על אחד המפעלים החשובים ביותר של הספרות התורנית בדור הזה.

"הזוהר הקדוש", שהוא ספר היסוד של תורת הסוד, היה משך שנים רבות כספר החתום. הלשון הארמית הייחודית בה נכתב, השימוש בציורים סמליים במקום במושגים עיוניים, הכתיבה בצורת פסיפס של ציורים בנושאים שלכאורה אין קשר הגיוני ביניהם, השימוש בסמלים מתחלפים שמובנם אינו ברור – כל אלו מנעו מן הקהל הרחב את הגישה על הספר.

על חשיבותו ומעמדו של הספר כותב פרופסור ישעיהו תשבי ב"משנת הזוהר": "הזוהר הוא ספר חיים: חיי האדם היהודי ונבכי רוחו משתקפים בו כמות שהם על אורותיהם וצלליהם, ואין כמעט פינת חיים שמאמריו אינם נוגעים בה נגיעה כלשהי…באמצעות הדרשה המיסטית השכיל בעל הזוהר לחרוז ממקרא למשנה וממשנה לאגדה ולתפילה, לכרוך אותם יחד ולשקפם כחטיבה אחת באספקלריה של רוח הקבלה. מבחינה זו הזוהר הוא אוצר בלום של ערכי היהדות כולה".

בדורות קודמים השפיע הזוהר השפעה עמוקה על ההמונים, אם במישרין ואם בדרכי עקיפין, באמצעות ספרות המוסר העממית. בדורנו, דור שבו יבשו ונסתתמו המעיינות, נלמד הזוהר בחוגים מצומצמים של אנשי סוד או במסגרות אקדמיות. סתם יהודי המבקש לטעום משהו מן הזוהר, טעמו המתוק כפי שאמר עגנון, לא יכול למצוא בו ידיו ורגליו.

מצב זה נשתנה מיסודו עם הופעת תרגומו ופרושו של ר" יהודה ליב הלוי אשלג "הזהר עם פירוש הסולם". בעולם המדעי נמתחה אמנם ביקורת על הפרוש הואיל ונכתב ברוח קבלת האר"י, אך לא מצאו דופי באיכותו של התרגום. בנוסף לתרגום המלא ולפרוש כתב המחבר "פתיחה לחכמת הקבלה" ו"פתיחה לפירוש הסולם", שמטרתם "להקל על המעיין להבין הביאורים במקומות שעוסקים בחכמת הקבלה" וכן ספר "למוד עשר ספירות", שאף הוא מכניס את הקורא לפרדס תורת הסוד.

בעל ה"סולם" השלים, עד לפטירתו בשנת תשט"ו, תרגום ופרוש הזוהר ו"זוהר חדש" ב-כרכים. הוא לא הספיק לתרגם ולפרש את "תיקוני זוהר". מלאכה זו השלים הרב יהודה צבי ברנדוויין.

בכרך הראשון לפרושו, שקרא לו "מעלות הסולם", מביא הרב ברנדווין מכתב שכתב הרב אשלג בשנת תרפ"ח, בו הוא מגלה שאת סודות הקבלה למד מפי חכם שבחייו החיצוניים היה ידוע כסוחר.

 וכך נאמר במכתב, בין היתר: ""בא אלי איש אחד, נתגלה לי שהוא חכם גדול הפלא ופלא בחכמת הקבלה וגם בכל מיני חכמות. ותיכף בתחילת דיבורו הרגשתי בו וטעמתי כי חכמת אלוקים בקרבו וכל דבריו בהפלגה גדולה…והבטיח לי לגלות לי חכמת האמת בכל מילואו ועסקתי עמו כמו ג" חודשים בכל לילה אחר חצות בביתו…בעשרה בניסן שנת עטר"ת לפ"ק שבק חיים לכל עלמא…וגודל צערי אין להעלות על הכתב כי לבי היה מלא תקווה לזכות בחכמה ודעת… מה שקבלתי ממנו נשכח לשעתו מחמת הצער הרב… וזכות מורי הקדוש ז"ל ותורתו עמדה לי ונפתח לבי בחכמה העליונה הלוך ורב כמעיין נובע. וגם נזכרתי בחמלת השם יתברך,כל הסודות שקבלתי ממורי ז"ל… ומורי הקדוש ז"ל הנזכר היה מתפרנס ממסחרים גדולים והיה מפורסם בכל העיר לסוחר נאמן אבל בחכמת הקבלה לא הכיר בו שום בן אדם עד היום הזה ולא נתן לי רשות לגלות שמו…"

7. שינקין בצוהרי היום

טיילתי השבוע ברחוב שינקין ביום שטוף שמש. יש משהו משובב ברחוב הזה, בעידן בו הפכו ערינו לשרשרת מגדלים וקניונים ממוזגים, מנוכרים וסטריליים.

שינקין הוא אחד הרחובות האחרונים במקומותינו, רחוב של פעם. הוא בולט בראש ובראשונה בנוף האנושי המגוון שלו. צעירים וצעירות יפים ובריאים, מלאי שמחת חיים. לצידם ומולם מטיילים מבוגרים, קשישים, גמלאים ואף זקנים. תמצא כאן מגוון של כל חתכי האוכלוסייה – מזרחיים ויאפים, גלוחי ראשמקועקעים וחסידי בראסלב. מיקס אנושי שאתה כבר לא רואה במקומות אחרים.

הגיוון הרב של הרחוב בא לביטוי גם בארכיטקטורה שלו. בתי קפה ומסעדות הגולשות אל המדרכות ואל חצרות הבתים. בתים ישנים מימי תל-אביב הקטנה ולידם בתים משוחזרים ומשופצים ובתי מידות מפלדה וזכוכית. חנויות שהן המילה האחרונה של האפנה – ג"ינס, נרות דקורטיביים,קאקאדו, סבון. ולצידם מתקן נעליים ואינסטלטור ומכולת שכונתית שנותרו מן הימים ששינקין עדיין לא היה שינקין.

יש ברחוב פינות חמד המזכירות רחובות דומים בפריז ובלונדון. בחנות קטנה ומטריפההנקראת "עתיקניה קסומה" (שינקין פינת מלצ"ט) ניתן למצוא כל מיני אלטע זאכען של הסבתות שלנו: תכשיטים, מציתים, סמלים של הבריגדה, קופות צדק, סכו"ם ישן נושן, מצלמה, כלי עבודה וגם ספרים נדירים. אני רכשתי שם בכמה שקלים ספרון שעל קיומו אפילו לא ידעתי – "משפטי צפת".לא מצוינת שנת ההופעה אך נראה שהוא ראה אור זמן קצר לאחר הפוגרום שערכו הערבים ביהודי צפת באוגוסט  1929 הספרון יצא בהוצאת "תל-אביב" ומחירו ארבעים מא"י מיל ארץ ישראלי). הוא אחד מסדרה של ספרונים על משפטי הפורעים הערביים והוא מבוסס על דיווחים שהופיעו בעיתוני אותה תקופה – דבר", "הארץ" ו"דואר היום".

הסיבה שרכשתי את הספרון היאשמתוארים בו משפטיהם של רוצחי משפחת אפריאת. אבי המשפחה, משה אפריאת הי"ד, נרצח במכות מכושים על ראשו בפתח בית הוריי, לעיניהן של אחיותי הבוגרות (שהיו אז בנות חמש ושש). תיאור מעשה הזוועה הזה מלווה אותי, מפי בני המשפחה, מאז שעמדתי על דעתי.

 אך רחוב שינקין הוא בכל זאת שינקין – הסמל שעיצב מוטי קירשנבוים בכתבת טלוויזיה מפורסמת משנות השישים. סמל של ישראל החדשה, הנהנתנית, העכשווית. הרחוב הזה מקרין אמירה: תעזבו אותנו מציונות, תעזבו אותנו מיהדות, תעזבו אותנו מגורל העם היהודי ומיעוד מדינת ישראל. תנו לנו לחיות טוב, כאן ובעיקר עכשיו. מצידנו, כל מדינת ישראל, מגדרה עד חדרה, יכולה להיות רחוב שינקין אחד גדול.

את הביטוי לתפיסת עולם זו מצאתי בכתובת הבאה על אחד הקירות. (סימנתי ב—- מילים שהנייר של "מקור ראשון" אינו סובל):

כאילו שהעברית היתה אשה

שצריך רק אותה לאהוב

וצריך לעשות לה טוב

ו— — כל חוקי התחביר

ו— — כל הזמר והשיר

וגם בא לי לאכול קצת בשר חזיר

ואת ירושלים להחזיר.

8. געגועים לקישון של פעם

ספרו הראשון של אפרים קישון שהופיע בעברית היה "העולה היורד לחיינו". באותה תקופה לא שלט קישון עדיין בשפה העברית. הספר נכתב בהונגרית ותורגם לעברית בידי אביגדור המאירי. זה היה ספר משעשע מאד שנתגלו בו ניצני השפה הקישונית וההומור הדק. ההמשך ידוע: שורה של ספרים שתארו את המציאות הישראלית מזווית מקורית (שמו הולך לפניו, אין כמונים, אלף גדיא וגדיא, שמיניות באוויר, שחור על גבי לבן, באחד האמשים ועוד רבים). הטור של קישון ב"מעריב" זכה לקהל גדול של מעריצים והיה בין הגורמים להצלחת העיתון בתקופה שהיה באמת העיתון הנפוץ במדינה. (כאן המקום להזכיר את אחד מכשלונות "ידיעות אחרונות". קישון ניסה להתקבל בידיעות אך נדחה בגלל שליטתו הלקויה בעברית ואז פנה ל"מעריב").

בעקבות הטור באו מערכונים מצוינים שהוצגו על ידי להקת "בצל ירוק" – הכתובה, שמו הולך לפניו, אתה מספר לי, אף מילה למורגנשטרן. וסרטים – ארבינקא, סלח שבתי, שחלקם הפכו סרטי פולחן. קישון השכיל במהלך הקריירה שלו לתת תאור נפלא של המציאות הישראלית והפך את מגבלותיו הלשוניות לבית יוצר של השפה הקישונית החדשה. כמה מן המילים שהמציא נכנסו לשפה העברית כמו הפועל לגמוז במשמעות של לחסל, אותו המציא כנקמה במבקר חיים גמזו (שהרבה לקטול את יצירותיו).

הצלחתו של קישון בתקופה הקלאסית שלו נבעה בין היתר מכך שבניגוד למילייה הבוהמי השמאלני הוא נתן ביטוי לעמדות לאומיות. ספרו "סליחה שניצחנו" הוא כתב הגנה על ישראל המותקפת בתקופה שכבר החלו להתגלות בקיעים בחוסן הלאומי ובאמונתנו בצדקת דרכנו.

אך מזה שנים סר חינו של קישון בעיני הקורא הישראלי. יש אמנם עדיין ציבור גדול של מעריצי קישון, המכירים על פה את כל מערכוניו וספריו. אך מתוך הכרות עם תלמידיי הצעירים אני יודע שלדור החדש שמו כמעט אינו אומר מאומה.

במקביל לירידת קרנו בישראל נחל קישון הצלחה עולמית. ספריו תורגמו לשפות רבות, מחזותיו הוצגו אפילו ביפן ובעיקר זכה לפופולריות בגרמניה. קישון נמצא יותר ויותר בחוץ לארץ ובכמה גיחות מולדת שעשה נתברר כי הוא עבר מטמורפוזה. אפרים קישון הפך פתאום חסיד מדינה פלסטינית, חסיד תהליך השלום, ממש כמו כל משמיציו משמאל מלפני שנים. באחרונה גם אמר כי הגזמנו בתגובות שלנו על עלייתו של היידר לממשלת אוסטריה.

אפרים אפרים, ברוח יצירותיך אומר כי אתה עושה "שמיניות באוויר" כדי להכשיר את השרץ, כי רצוי היה ש"תוציא את השטקר" כי אתה לא רואה דברים הכתובים שחור על גבי לבן" וכי ב"אחד האמשים" הפכת מ"עולה היורד לחיינו" ליורד העולה על חיינו.

9. משה סנה

מן הנאמר כאן בשבוע שעבר ניתן היה להבין בטעות כי משה סנה נמנה עם קבוצת האנשים שהועמדו לדין והורשעו על מסירת מידע לאויב. אין הדבר כן.
פרשת המידע הצבאי הסודי שמסר סנה למזכיר השני בצירות הסובייטית בישראל נתגלתה בארכיון המפלגה הקומוניסטית הסובייטית רק לאחר התפוררות ברית המועצות. האינפורמציה כללה דיווח על כוונת ישראל לתקוף את סוריה על מינויים במטכ"ל ועל מבנה צה"ל. כשנתגלו מסמכים אלו כבר לא היה סנה בין החיים. לפני מותו נתן ביטוי למעין חזרה בתשובה ליהדות כשציווה לומר קדיש על קברו.