ב-31 ביולי  1985 קבעה  הכנסת מספר תיקונים  ב"חוק יסוד הכנסת". בתיקון מספר 9 נאמר: "רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת אם יש במטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע,  אחד מאלה:

(1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי

(2) שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה

(3) הסתה לגזענות"

התיקון הזה לחוק נועד למטרה אחת ויחידה: למנוע מרשימת כ"ך של הרב מאיר כהנא לרוץ לכנסת, לאחר שסקרים הצביעו על סיכוייו להכניס לכנסת שבעה מנדטים. למרות שמטרת החוק היתה ברורה לכל הצביע כהנא (שהיה אז חבר כנסת) בעד החוק, אולי מפני שחשב כי יקיימו  את הסעיף הראשון שבתיקון.

כמה רשימות יש בכנסת השוללות  את קיומה של מדינת ישראל כמדינה של העם היהודי?

* כל הרשימות הערביות ללא יוצא מן הכלל;

* כל הרשימות שבהן חברי כנסת התובעים  לשנות או לבטל את חוק השבות;

* כל הרשימות שבהן  חברי כנסת התובעים לקבוע כי מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה;

* כל הרשימות שבהן חברי כנסת התובעים לשנות את ההמנון, את הדגל, ולחולל "מהפכה חילונית" שמשמעותה שלילת יהדותה של המדינה.

 

ומה בנוגע להסתה לגזענות?

גזענות היא כידוע רק כאשר מסיתים נגד ערבים. הסתה נגד חרדים היא מעשה לגיטימי. ההסתה נגד דתיים ונגד חרדים בבד הגיעה לממדי מגפה: כתובות קיר, אתרי הסתה באינטרנט, התבטאויות של אישים פוליטיים. והמילים הפכו למעשים. לפי מחקר שנערך על ידי "מנוף", המרכז למידע יהודי,  היו בשנים 97-98  80 תקריות על רקע  דתי, כשהעליה משנה לשנה היא בשעור של מאה אחוזים. בין המעשים הללו: הצתות ומעשי ונדליזם בבתי כנסת, חילול מצבות, עקירת מזוזות, מריחת צואה על דפי תנ"ך, מעשי אלימות פיסיים נגד חרדים.

ההסתה נעשית מעל כל במה ובולטת במיוחד התופעה של אתרי הסתה באינטרנט המפיצים כתובות שיטנה כמו: "הם שחורים, טורדנים ומתרבים בקצב מחריד", "אין כניסה לכופים" וכדומה.

אם על אתרי אינטרנט ניתן לומר שקשה להגיע אל יוזמיהם (קשה אבל אפשרי) הרי  יש בלי סוף דוגמאות לאישי ציבור בולטים שהשמיעו הצהרות גזעניות המסיתות לאלימות: "צריך לתלות את החרדים על עמודי חשמל"; "אני פונה לציבור החילוני השפוי: צאו לרחובות, עשו מהומות, שלא יתנו להם להצביע"; "הגיעה השעה לקבור אותם"; "הייתי לוקח את כל  האנשים המוזרים האלה מש"ס  והאגודה ודגל התורה והייתי קושר את כל הזקנים שלהם ביחד ומצית גפרור . אה, כן גפרור אחד"."להרוג אותם כשהם קטנים".

אדוני היועץ המשפטי האם שמעת על כל הדברים האלה? לתשומת לבך כמהדוגמאות של פרסומים באמצעי תקשורת ישראליים.

 

 

ראה הישראליזציה של החברה החרדית

 

1. החילוניות של ברק 

2. הדה לגיטימציה של יורם חזוני במוסף הספריםשל "הארץ"
 

3. תולדות הקולנוע הישראלי 

כבוד ראש הממשלה, אהוד ברק. אתה הכרזת על כוונתך לחולל "מהפכה חילונית" שתהרוס את השבת, תפורר את המשפחה, תערער את הבסיס שעליו עומד העם היהודי אלפי שנים ובלעדיו אין קיום למדינת ישראל. 

 

לפני שאתה חוצה את הקו האדום של הקיום היהודי, אני מציע לך לקרוא ספר חשוב. זה איננו ספר של אדם הנמנה עם המחנה הדתי. לא מיסטיקאי סהרורי שחזר בתשובה. לא מתנחל קיצוני. מדובר באדם שנמנה בעבר עם ראשי תנועת העבודה שהקימה את המדינה. כוונתי לאליעזר ליבנה, ולספרו "ישראל ומשבר הציוויליזציה המערבית" שראה אור בשנת 1972. 

על מנת לגרות את העניין שלך בספר חשוב זה אצטט ממנו כמה קטעים, שמתוכם תוכל אולי להשכיל ולהבין את משמעות היוזמה שלך. 

וכך כותב אליעזר ליבנה (הציטוטים לקוחים מחלקים שונים של הספר): 

היהדות כציוויליזציה

"הציוויליזציה הישראלית (=היהודית) מיוחדת בחוויות היסוד, בסולם ערכים ובהוראות התנהגות. הללו טבועים בה מראשיתה, אינם ניתנים להפרדה מישראל ללא טמיעתו והם המקור להתפתחותו…" 

"קיומו של העם היהודי אינו מטרה בפני עצמו אלא הוא ישראל – כלומר מיישם את "הברית" ומזדהה עם דרך חיים ייחודית. הגישה היהודית אינה לאומנות, הרואה בקיום הלאום ערך עצמי. קיומו של ישראל מוצדק בעיניו הוא רק "על תנאי": נאמנותו לעולם מצוותיו. גם ארץ ישראל – וביחוד ארץ ישראל – ניתנת לו "על תנאי"… טבעו של ישראל הוא ייחודו, ואם אינו נאמן לייחודו, יגורש מארצו לפי עדות תורתו וציווייה: "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ… לא תאריכון ימים עליה, כי השמד תישמדון" (דברים ד'
כו)…. 

הזיכרון היהודי

"אין להבין דבר חשוב בפועלו של ישראל בלי להבין את תפקידו האכזיסטנציאלי של הזיכרון היהודי… ההווה פרושו מגע בלתי אמצעי עם העבר וחוויה אינטנסיבית של עתיד מצופה. העבר איננו מציאות שחלפה… רקעו מאיר תמיד ומחייב עימות, ומחרכיו מציץ הנצח. כל דבר שהיה – קיים…. הזיכרון העז, הרענן והמחייב, הוא מיסודותיה של היהדות. הלוח היהודי, על חגיו ומועדיו הוא הפעלה חוזרת של העבר שנשאר הווה וחודר לעתיד. בסדר פסח מצווים אנו לחוש כאילו אותנו הוציא ה' ממצרים; ובחנוכה אנחנו מברכים לאור הנרות "בימים ההם ובזמן הזה". "הזכרונות" הם לב התפילות. אלמלא הזיכרון העז של ארץ ישראל וירושלים – שהפך למציאות מוחשת -לא היינו חוזרים לארצנו…" 

 

המשפחה כתא האומה

"תחושת החיים ודרך החיים היהודית מקיפה חובות הלבבות ומצוות מעשיות…. הלימוד, ההוראה… אינם בגדר פעילות לצרכים אוטיליטאריים או טכניים בלבד… היא חובה על כל ישראל… תפישת המשפחה קשורה ביעודו של הלימוד ובאופיו של החינוך. כיוון שגיבוש האישיות היהודית חייב לחול ברבדים נפשיים מוקדמים ומקיף את המודע והבלתי מודע, הוא מצריך את המשפחה… עיקרה של המשפחה הוא ב"שיננת לבניך". הילדים הם ליבה, אהבתם מסדה. המשפחה היא תא האומה הישראלית במובן המיוחד לה. בחובה משתלבים הילדים בחגיה, שואלים את קושיותיה ומתבגרים למצוותיה. שום תמורות סוציאליות וטכנולוגיות, שום תגליות רפואיות וביוכימיות, אינן משנות עיקר זה. יש לסגל את התמורות והתגליות למשפחה הישראליות ויעודה."… 

בטחון צבאי ובטחון רוחני

…"שיבת ציון המודרנית היא בגדר מפנה דתי: הקדוש מתחדש והחדש מתקדש בה. המאבק הפנימי ביהדות הארצישראלית על דמותה… חשוב לאורך ימים מכל תהליך בתוכה. תוצאות המאבק – שמא נאמר המאמץ הפנימי – יכריעו בגורלה המדיני והפיזי. כושר בטחונה הצבאי הוא אספקט של בטחונה הרוחני… כל עוד מתקיים המאבק לייחודו של ישראל יש לשיבתו תקווה." 

"… אי אפשר להתעלם מרצינותו של המצב. שיבת ציון המודרנית הוגשמה בעיקרה בידי יהודים נתוקי מסורת ותוצאת הדבר מתגלה עתה במלוא חומרתה ומעמידה את התקיימות השיבה בסימן שאלה. רוב הישוב ומערכת החינוך שלו מזהים את עצמם עם התרבות המערבית… הרוב רואה את דרך החיים היהודית בעיניה משקפיה של תרבות זו. כלומר רואה אותה מבחוץ. הוא חושב במושגים לא יהודיים ונוקט בחשיבתו ובהתבטאותו סמנטיקהלא יהודית". 

משמעות השבת

 

אליעזר ליבנה מצטט דברים שכתב עדין שטיינזלץ, בעל המפעל המונומנטאלי לתרגום ופרוש התלמוד: "אין הכוונה לקיום מצוות אלא לדבר יסודי מזה – להבנת אורח החיים ומושגי היסוד של היהדות, גם אם אין מקיימים אותן. שבת הוא מושג מסויים שאינו רק יום מנוחה. יהודי הוא מהות מורכבת שאינה רק בן לאום פלוני… מושגיהם של המשכילים הישראליים על הדת היהודית באים מתוך תירגום רוחני של מושגים דומים על דתות אחרות. ההתייחסות לבעייתיות של התרבות היהודית הוא מתוך כלי שני. סימפטום לדברים אלה יכולה לשמש הזעקה על 'הכפיה הדתית'. קיומו של גל רגשות אלה ומערכת הנימוקים שלו מבוססים בעיקרם על המרחק הקיים לא בין מאמינים ובלתי מאמינים כי אם בין אלה שיש להם זיקה ואין להם זיקה ליהדות … (הסוג השני) אינו יכול להבין את מושגיה של התרבות היהודית. השקפת עולמו יכולה להיות – אף כי לא להיקרא כך – נוצרית-ליברלית, או אנגלית-דמוקרטית. אין לה יחס לתרבות אחרת, או הבנה להיותה של התרבות היהודית, בראש ובראשונה תרבות אחרת". 

עד כאן דברי אליעזר ליבנה והדברים שציטט ממאמר של שטיינזלץ. 

אדוני ראש הממשלה, ניתן לומר שבתחום הזה של הבנת היהדות אתה בחזקת תינוק שנשבה. מושג יהודי שגם אותו אתה צריך ללמוד. משמעותו היא שאינך אשם בכך שגדלת בסביבה שלא טיפחה בך את הזיכרון היהודי. כמי שניהל מערכות צבאיות מפוארות אולי תתקשה להכיר ולהבין את הקשר בין קיומנו הבטחוני לבין קיום השבת, קיום התא המשפחתי לימוד תורה. קרא את הספר – ואולי פשוט תתחיל ללמוד לימוד יהודי – אולי אז תשכיל ותבין. 

כשישו יצא מבית-לחם

כשישו יצא מבית-לחם לירושלים – אמר אהוד ברק – הוא לא ראה בדרכו אף לא מסגד אחד ואף לא כנסיה אחת. 

ברק שכח לציין כי ישו ראה בדרכו ישובים מיושבים במתנחלים יהודיים: חברון וענתות ושילה. ברק שכח גם לציין כי ישו לא ראה בדרכו אף לא יהודי אחד מחלל שבת. 

================================================ 

2. הדה לגיטימציה של יורם חזוני במוסף "ספרים" של"הארץ"

ספרו של יורם חזוני ( THE STRUGGLE FOR ISRAEL'S SOUL) טרם הגיע לידי. אך ממה שקראתי משל חזוני עצמו (במאמר ב"הארץ") ומדברים שקראתי על ההד העצום שעורר הספר בקרב יהדות ארצות הברית, הבנתי שמדובר בספר חשוב, המנתח את תהליך הדה ציוניזציה והדה יהודיזציה של מדינת ישראל. 

על חשיבותו של הספר למדתי גם לדעת מן ההתקפות ההולכות ומחריפות של השמאל על הספר ובעיקר על מחברו. 

לשמאל יש שיטה בדוקה מבית מדרשו של הסטאליניזם. במקום להתווכח לגופם של נושאים עוסקים בגופו של האיש. במקום להתמודד עם התיזות שהוא מעלה (כפי שעשה חברי אמנון לורד מעל דפי עיתון זה) מטילים רפש באיש. בעצם החל כבר תהליך דה לגיטימציה של חזוני, כך שכאשר יגיע בימים הקרובים התרגום העברי של הספר לקורא הישראלי כבר יהיה מוחו של הקורא שטוף בהשקפות מבקריו של חזוני משמאל. 

הדבר מתחיל בביקורת ספרותית, לכאורה אובייקטיבית ולגיטימית. מוסף "ספרים" ב"הארץ", בעריכתו של מיכאל הנדלזלץ, הטיל את מלאכת כתיבת הביקורת על פרופסור ברוך קימרלינג, איש שמאל-פוסט-ציוני. למה דווקא קימרלינג? למה לא ניתן הספר לביקורת של אנשי רוח מן המחנה האחר (היהודי-ציוני הייתי קורא לו). למשל: יוסף בן שלמה או אלי שבייד. או למצער להיסטוריונים ואנשי רוח מן השמאל היהודי-ציוני כמו מיקי צור, אהרון מגד, יוסף גורני או אניטה שפירא. זו דרכו של מוסף "ספרים" של "הארץ" . עוד 

בטרם קראת מילה אחת של המבקר אתה יכול לדעת מראש מה יכתוב על הספר שניתן לו לביקורת. 

הרמת גבה 

אם זהו המבקר אין פלא שהוא מוצא דופי באביו של חזוני, פיסיקאי במקצועו, שעבד בכור האטומי בנחל שורק. האב, איש הנוער העובד ומעריצו של בן גוריון, עזב את הארץ בשנת 1965, השנה בה הפסיד בן גוריון בבחירות בראשות רפ"י והורחק מכל השפעה במדינה. כשביקש האב לחזור לאחר שנות השתלמות בארצות הברית, הדבר נמנע ממנו כי לא נמצא לו מקום תעסוקה ראוי. בעיני המבקר קימרלינג זהו "הסבר לא לגמרי משכנע וגם לא פטריוטי כל כך. זה עשוי מן הסתם לגרום הרמת גבה אצל כמה קוראים". 

הביקורת רצופה קביעות עמדות וגינויים כמו: 

* התרבות החילונית הפוסט יהודית המגוונת שפורחת בישראל של ימינו כפי שלא פרחה מעולם בשום מרכז יהודי. 

*כאשר פותחים במסע מעין מקרתיסטי בגנות הנורמליות לעולם אין לדעת היכן וכיצד יסתיים. 

* חוסר היכולת או הרצון להבין את מורכבותו של המצב הישראלי גורם גם עיוות בסיסי וחוסר הבנת השיח הציבורי מאז כינונה של המדינה ועד היום. 

והמסקנה הסופית: 

"עייפתי מן הרדידות הזאת של ניסיונות הסבר לתהליכים מורכבית המתרחשים בחברה הישראלית". 

חזני ככהניסט 

אך את מכת המחץ לדימויו הציבורי של חזני נתן "הארץ" במקום אחר. כתב העיתון, עקיבא אלדר, גילה מאמר שכתב חזני ב-1990 ב"ג'רוזלם פוסט", לאחר שכהנא נרצח בידי מתנקש ערבי בניו יורק. 

חזני מתאר במאמר את חוויותיו כסטודנט צעיר, אחד מרבים, במפגש שקיים כהנא עם סטודנטים בפרינסטון. במפגש זה, אומר חזני במאמרו, כהנא נתן לו להבין כי "יהדות איננה דבר שיש להתבייש בו וכי עליו לשאת בגאון את הכיפה". 

חזני מציין אמנם במאמרו כי הוא וחבריו במכללה לא אימצו מעולם את ההשקפות הפוליטיות של כהנא "כי לא היינו מסוגלים ליישב את היהדות שלמדנו עם הנטיה שלו לפתרונות אלימים של בעיות, או עם ההצגה הגסה של עמדותיו". 

דברים אלה אינם משכנעים את עקיבא אלדר, הקובע כי "חזוני אומר בעצם שהוא מצא אפיקים חדשים וסגנון משופץ להגשמת האידיאולוגיה הגזענית, הטוטלית, הלא סובלנית של כהנא. הוא מפיץ את תורת הכהניזם בספרים במחקרים במאמרים ובנאומים מנומסים". 

כך סוף סוף הודבקה התווית ליורם חזוני ומעכשיו כל ויכוח עמו מיותר. 

================================================= 

3================================================

4. בסרט הזה אנחנו נמצאים – תולדות הקולנוע הישראלי

 

אבי היימי הוא במאי סרטים מחונן ומורה קולנוע פופולארי. על סגולותיו כמורה למדתי לדעת מחברותנו לעבודה ביחידה לתקשורת בבר-אילן. השתתפתי כתלמיד שלא מן המנין באחד הקורסים שלו ונדהמתי לראות כיצד הוא מצליח, באמצעים דלים ובתשתית רעועה, להפוך כיתת סטודנטים לצלמים, עורכים, בימאים, מפיקים ותסריטאים. כל שנה מפיקה כל אחת מן הכיתות שהוא מלמד בהן כמה סרטי מופת בעלי איכות הראויה להקרנה מסחרית. 

אחד הדברים שלמדתי אצל אבי היימי – שהוא מומחה לסרטים דוקומנטריים – הוא שאין דבר כזה. כלומר: מי שסבור שסרט דוקומנטרי הוא ראי המתעד את המציאות טועה טעות מרה. חומרי הצילום הדוקומנטריים משמשים בידי היוצר הקולנועי בסיס ליצירה המבטאת את השקפת עולמו. הדבר בא לביטוי בבחירת החומרים המצולמים, בזוויות הצילום, בתסריט, בחיתוך ובעריכה ובאלף ואחד המרכיבים של היצירה הקולנועית. התוצאה הסופית היא איפוא יצירה ממש כמו יצירה בדיונית. כל קשר למציאות הוא מקרי בלבד, כמו שכותבים בפתח יצירות בדיון. 

כחובב מושבע של הסרט הדוקומנטרי הדבר גרם לי אכזבה קשה. מזה שנים אני צופה בשקדנות בסרטים דוקומנטריים ויש בביתי אוסף של מאות סרטים כאלה. במיוחד אני צופה אובססיבי בסרטים דוקומנטריים של מלחמת העולם השניה, בניסיון ללמוד ולהבין את האמת ואת הראליה שמאחורי המלחמה הנוראה ההיא. והנה לימד אותי אבי היימי ש"עולם במלחמה" של הבי.בי.סי. – סידרת מופת לכל הדעות – היא נקודת המבט האמנותית של יוצרי הסידרה. על אותה מלחמה עם אותם חומרים יציגו האמריקנים משהו אחר שלא לדבר על הרוסים, היפנים והגרמנים. 

אני מקדים הקדמה זו כדי לספר על סידרת טלוויזיה שביים אבי היימי – "בסרט הזה כבר היינו", שהחלו להקרין השבוע בערוץ השני. הסידרה (שהפיק צפריר קוחנובסקי) עוסקת לכאורה בתולדות הקולנוע הישראלי. אך למעשה היא מהווה מבט עצמי על החברה הישראלית, ברטרוספקטיה של חמישים שנה ויותר. מבחינה קולנועית טהורה – עד כמה שניתן להסיק משני הפרקים בהם צפיתי בהקרנה מוקדמת – זוהי יצירת מופת. מסתבר שהקולנוע העלילתי הישראלי הופך במרוצת השנים למסמך דוקומנטרי. "הוא הלך בשדות", "גבעה עשרים וארבע אינה עונה", "סלח שבתי" אינם רק פרקים בתולדות הקולנוע הישראלי אלא בתולדות החברה הישראלית. פרקים המבטאים את עמדות החברה והשקפותיה כלפי דמות הצבר, דמות האישה, היחס לערבים וכו'. 

אבי היימי הצליח ביד אמן לעשות הפוך על הפוך. לקחת סרטים עלילתיים ולהפוך אותם ליצירה דוקומנטרית שבה אנו יכולים ללמוד על עצמנו יותר משאנו יכולים ללמוד מסרטים שאמורים היו להיות דוקומנטריים, או ממחקר סוציולוגי מעמיק. להשוות את אסי דיין של "הוא הלך בשדות" המצהיר הצהרות פטריוטיות מפוצצות לאסי דיין המסומם ב"החיים על פי אגפא" מלמד על כברת הדרך שעברה דמות הצבר הישראלי ועברה החברה הישראלית יותר מרבבות מילים. 

הצלחת "הוא הלך בשדות" (כספר, כמחזה ומאוחר יותר כסרט) היתה יוצאת דוםן. הצופה הישראלי לא אהב סרטים על מלחמת השחרור (ובתקופת הבראשית לא אהב סרטיםישראליים בכלל) ורובם נעשו בידי במאים זרים ואף דיברו אנגלית, כדי לסייע בהפצתם לקהל יהודי בחו"ל. כאלה היו הסרטים "עמוד האש", "גבעה 24 אינה עונה" "קריה נאמנה" ועוד. 

אך לימדנו רבנו אבי היימי כי אין סרטים דוקומנטריים. גם לא סרט דוקומנטרי המבוסס על סרטים עלילתיים. אם אבי היימי בוחר כדמויות מנחות של סיפור הצבר הישראלי את אביב גפן ואת אסי דיין, אני שואל את עצמי האם זה הפרצוף שאני ועוד ישראלים כמותי רואים כשהם מסתכלים במראה. איך היה נראה סרט כזה אילו ביים אותו למשל שולי רנד? או אורי זוהר? או אדיר זיק? 

בסופו של דבר, על פי העקרון של הפוך על הפוך, יצא לאבי היימי סרט דוקומנטרי מעולה. סרט המשקף נאמנה לאו דווקא את החברה הישראלית לדורותיה אלא את הדרך בה רואים בני הדור של אבי היימי את עצמם ואת המדינה שבה הם חיים. וככזה ראויה הסידרה הזו לצפיה. מומלץ מאד. 

ראה מלחמת העגלה המלאה בעגלה הריקה

האגדה מספרת כי המהנדס הטורקי שתיכנן את מסילת הברזל לירושלים בחר את הנתיב בדרך מקורית. הוא הביא חמור ונתן לו לבחור את המסלול הנוח לו ביותר כדי להגיע מיפו לירושלים. הוא סימן את נתיבו של החמור ועל נתיב זה הונחה המסילה.

 בחודש אלול תרנ"ב (1892) הגיעה הרכבת הראשונה לירושלים. האירוע החשוב הזה מצא ביטוי נרחב בעיתוני ירושלים של התקופה.

 עד ראיה מספר בעיתון "האור":

"הקיטור בא, הקיטור בא. ביום הראשון בשבוע הזה באה מכונת הקיטור על מסילת הברזל עד עיר דוד ושלמה וכל בני עירנו למגדול ועד קטן יצאו לקדם את פני האורח היקר הזה בשמחה וידידות בלי גבול, כי כולם חשים שקול הצפירה של מכונת הקיטור הוא קול השופר של ההשכלה, הוא המבשר חיים חדשים, חיים של עבודה, חיים של קידמה, חיים מהירים, חזקים, ההולכים בכוח הקיטור, חיים של תעודה תמידית פן תאחר רגע אחד… וירושלים עיר הקודש, עיר דוד ושלמה, עיר הנביאים הגדולים, מחוברת לעולם ההשכלה בכוח הקיטור".

"במהירות של עגלה וללא בית כבוד" 

אך האכזבה לא אחרה לבוא. כך אנו מוצאים ב"הצבי" מחודש חשוון 1907 את הטרוניות הבאות על טיבה של הרכבת:

"ידוע ידענו כי לו חכמו המהנדסים מעט יתר, וכי לולא קימצו במקום שלא היה צריך לקמץ, אזי לא היתה המסילה ארוכה כל כך ( 96 קילומתר). איננו מדברים גם במספר השעות שיושבים הנוסעים ברכבת מיפו עד ירושלים (ארבע שעות וחצי ולפעמים גם חמש). באירופה רצות הרכבות שבעים, שמונים, מאה ולפעמים מאה ועשרים קילומתר לשעה. הרכבת היפו-ירושלמית "עושה" רק חמישה ועשרים קילומתר לשעה. לאמור מעט יותר מעגלה פשוטה. אך כל אלה נוכל לסבול אנחנו הנוסעים. אולם מה שנורא באמת היה למשל המים לשתיה? איה במחילת כבודכם בית הכבוד החשוב כל כך בנסיעות ארוכות".

למקרא דברים אלה חשבתי לעצמי שבעצם לא השתנה מאומה במדינת חלם שלנו מאז אותה רכבת שהתנהלה באטיות של חמור מיפו לירושלים. כל כך אטית הייתה עד שאחד הנוסעים, כומר צעיר, לא יכול היה להתאפק, ובהעדר בית כבוד ירד מן הרכבת עשה את צרכיו ועוד הספיק לשוב ולעלות עליה.

גם היום זו מסילה טורקית

המסילה הקיימת היום בין תל-אביב וירושלים היא אותה מסילה טורקית. לאחר כל השכלולים שהוכנסו בה היא הצליחה להגיע מתל-אביב לירושלים ביותר משעתיים. הנוסעים הצביעו ברגליהם והרכבת היתה נוסעת ריקה עד שברכבת ישראל הסיקו את המסקנה המתבקשת והשביתו את הקו הזה לפני כמה שנים.

ההיגיון אומר שמזמן צריך היה לבנות קו רכבת מהיר ויעיל שיוכל להסיע המונים בין שני מרכזי האוכלוסיה הגדולים בארץ. אך ממשלה באה וממשלה הלכה, הוקמה ועדה ואחרת באה במקומה ומסילת החמור נשארה על מקומה.

בשנת 1995 קבעה ועדת היגוי של רשות הנמלים והרכבות, לאחר שבחנה שבע חלופות שונות, כי החלופה העדיפה היא תוואי שיאפשר הסעת מאות אלפי נוסעים מתל-אביב לירושלים בכמה עשרות דקות. לפי תכנית זו תהיינה שתי תחנות ביניים לרכבת – בנמל התעופה בן גוריון ובמודיעין. התחנה בירושלים תהיה ליד בנייני האומה.

אך פקידי האוצר – שהם ה"בעלבתים" העיקריים של המדינה – אמרו לא, והמוני בית ישראל המשיכו להאנק בפקקים לירושלים. לפני כשנה הבינו אפילו באוצר שכך אי אפשר להמשיך ושוב נידונו התוכניות השונות. לתכנית של התוואי הקצר והמהיר נוספו שתי אלטרנטיבות אחרות זולות יותר. הזולה ביותר היא שידרוג נתיב החמורים הטורקי ותוכנית אחרת היא לשדרג חלק מן תוואי הטורקי, שתחנתו הסופית תהיה באזור החאן או במלחה.

האיש שבנה את המסילה לירושלים

רבים ניסו לבנות את מסילת הברזל הראשונה של ארץ ישראל ונכשלו. החל בכך משה מונטיפיורי עוד ב-1839 אך הרעיון נגנז. מונטיפיורי לא התייאש ובשנת 1856 ניצל את ביקורו של הווזיר הטורקי הגדול, עלי פחה, בלונדון. הוא הציע אז לראש הממשלה הבריטי, חלורד פלמרסטון, להקים חברה שתרכוש את מסילת הברזל שהקימו האנגלים בחצי האי קרים ותעביר את הפסים ואת האדנים לארץ ישראל. הווזיר הטורקי נענה להצעה, חתם הסכם אבל לא קיים אותו. הטורקים לא היו מעוניינים במסילה שתשרת בעיקר צליינים נוצרים ומתיישבים יהודים. מונטיפיורי התייאש מן התכנית ופרש ממנה.שורה של יזמים מהנדסים ומדינאים ניסו כוחם בשנים הבאות, חלקם הצליחו להשיג את הסכמת השלטונות הטורקים, אך נכשלו במאמציהם לגייס הון. בין הנכשלים היה גם הדיפלומט הצרפתי פרדיננד דה לספס, שפיקח בהצלחה על בניית תעלת סואץ.

מי שהצליח בסופו של דבר היה יהודי ירושלמי, יוסף נבון, בן למשפחה ספרדית מפוארת, שמשך דורות היו בה רבנים, מנהיגים ושליחי ציבור.

יוסף נבון נולד בשנת 1858 בירושלים. בילדותו למד בתלמוד תורה של העדה הספרדית ובגיל 13 שלח אותו אביו ללמוד בבית ספר תיכון במרסיי שבצרפת. בשובו עסק במסחר ובבנקאות בשותפות עם בנקאי גרמני. הוא נשא לאשה את בוליסה, בתו של סנדר פרומקין, הבעלים והעורך של עיתון " החבצלת" .

לפני יוזמתו בבניית קו הרכבת לירושלים פעל רבות בבניין הארץ: סייע ברכישת הקרקעות ששימשו לייסוד פתח תקווה וראשון לציון; הקים שיכונים לעולים עניים מתימן; סייע בייסוד שכונות בית יוסף, מחנה יהודה וסוכת שלום ועוד ועוד.

בשנת 1881 החל לפעול להנחת מסילת הברזל מיפו לירושלים. הוא ידע שהמכשול הגדול הם השלטונות הטורקיים. לפיכך נסע לאיסטנבול והתגורר שם ארבע שנים, כשהוא מפעיל קשרים ולחצים בחלונות הגבוהים. מאמציו נשאו פרי והוא קיבל זיכיון לבניה והפעלת מסילת ברזל מיפו לירושלים ל-71 שנים וכן רשות לבנות קווים נוספים מיפו לעזה ולשכם.

כשהזיכיון בידו חזר לירושלים והחל לחפש משקיעים. הוא פנה לתיאודור הרצל אך לא נענה. לבסוף הצליח למצוא בפאריס חברה צרפתית שקנתה מידו את הזיכיון תמורת מיליון פרנקים צרפתיים. בניית המסילה החלה ב-30 במרץ 1890 וביום חמישי, ה" בתשרי תרנ" ג, 26 בספטמבר 1892 הגיעה הרכבת הראשונה מיפו לירושלים. משך הנסיעה: שלוש שעות וחמישים דקות.

הרכבת נתקבלה בהתרגשות רבה. בעיתון " האור" של אליעזר בן יהודה, פורסם שיר תהילה לרכבת המסתיים במילים הבאות:

" שמעו המונים: נהמת הקיטור היא נהמת נצחון ההשכלה על הבערות, העבודה על העצלות, חכמה על ההבל, הקידמה על האחור, השכל על הסיכלות, נצחון הרוח הצח והמבריא על רוח הקוטב והמרירי, נצחון המשכילים על המהבילים. שימחו מאורי האור, משכילי ירושלים" .

על השיר חתום " המאור הקטן" .

על מפעלו קיבל נבון תואר כבוד " ביי" מטעם ממשלת טורקיה וכן קיבל גם אותות כבוד מממשלות בריטניה ופורטוגל. 

ראה חלוצים ובונים אלמונים

 

 

העיירה בוצ'אץ כפי שנראתה בזמנו של עגנון. צילום - באדיבות יואל רפל

 זיכויו המוחלט של התעשיין אלי הורביץ בבית המשפט העליון הזכיר לי הורביץ אחר. פאני הורביץ, המופיע בסיפורו הנפלא של ש"י עגנון, "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו".

 עגנון מספר על שני תלמידי חכמים. האחד, משה פנחס, בן כפר דלפון וערירי. השני, ר' שלמה הלוי איש הורביץ, בן לשושלת רבנים וגדולי תורה המגיעה עד השל"ה הקדוש שנשא לאשה בת גביר וזכה בכל הכתרים. גם בכתר תורה, גםבכתר מלכות וגם בבור שומן שהבטיח לו קיום  ללא דאגות עד סוף ימיו.

 השניים הכירו האחד בגדולתו התורנית של רעהו ומשה פנחס הערירי היה בא ויוצא בביתו של ר' שלמה והשניים היו עוקרים הרים וטוחנים אותם זה בזה.

באחד הימים נתגלעה מחלוקת בעיירה. האם מותר לסגור מגרעת שליד חלון בבית הכנסת או שהדבר אסור מפאת מיעוט חלל קדושת המקום. במהלך הוויכוח הביע משה פנחס את דעתו נגד, כשהוא מקפץ ומגבב ראיות על גבי ראיות. ר' שלמה הגיב על דבריו בביטול ובאיזו הלצה שנהגו לקנטר בה בחורים שדחקו עצמם לעמוד במקום גדולים.("מאכט קידוש אוף א גרויף" – ביטוי ביידיש שלא פוענח עד כה ומשמעותו כנראה הקפדה על דברים של מה בכך כמו מעשרים את המלח)

מכאן ואילך לא דיבר משה פנחס מלה וחצי מלה עם ר' שלמה. ר' שלמה ניסה לפייסו אך ככל שניסה כן גדלה איבתו של משה פנחס. וכל כך גדולה היתה האיבה עד אשר ויתר על כס רבנות מכובד, בדרך למקום כהונתו, כשנודע לו כי קיבל את המינוי לפי המלצת ר' שלמה.

ככל שחלפו השנים כן גדלה איבתו של משה פנחס וכאשר ערב צאתו לעיר אחרת ביקש ר' שלמה לעשות עמו שלום השיב לה משה פנחס: "אין שלום בינינו לא בעולם הזה ולא לעולם הבא".

בנוהג שבעולם היה שרב המתקבל בקהילה נושא דרשה בפני כל בני העיר בבית הכנסת הגדול, וכך עשה ר' שלמה. כל הקהילה התכנסה ושמעה דבריו בדבקות ובהתפעלות. לפתע קם משה פנחס ממקומו וסתר את דבריו של ר' שלמה וקיעקע את כל חידושיו.

הקהל רצה לקרוע את משה פנחס לגזרים אך ר' שלמה היסה את הקהל, שמע את דברי משה פנחס במאור פנים .

לאחר שסיים דבריו אמר ר' שלמה: לכאורה קושיא עצומה הקשית מן הגמרא אלא אילו דיקדקת יפה היית רואה שהגירסא שם משובשת.

משה פנחס רקע בכוח ברגלו על הריצפה וצעק בכעס: פאני הורביץ, אשריך שכספך וזהבך עמדו לך לקנות לך ספרים מוגהים.

"מה קורה לאדם שאין לו כסף לשכור עורכי דין טובים? אלליי לו". אלי הורביץ - ויקישיתוף.

ומפאני הורביץ לאלי הורביץ. הורביץ הועמד לדין בעבירות מס עקב אי דיווח על הכנסות בסך מיליוני דולרים בקשר לפעילותו כיושב-ראש דירקטוריון "פרומדיקו" והורשע בבית המשפט המחוזי על ידי השופטת אילה פרוקצ'יה. על החלטה זו ערער לבית המשפט העליון. ערעורו התקבל והוא זוכה פה אחד

אשריו שכספו וזהבו עמדו לו לשכור עורכי דין כמו רם כספי ואחרים שחילצו אותו מפסק הדין של המחוזי. בערעור אף צורף לסוללת הפרקליטים עורך דין פיני רובין, הידוע בקשריו ההדוקים עם ראש הרכב השופטים, השופט תאודור אור, שסרב לפסול עצמו.

לשבחו של אלי הורביץ ייאמר כי הוא הודה בכך שנחלץ מן האישום הכבד (עבירות מס בהקף של מיליוני דולרים) תודות לכספו. הוא אמר: "מה קורה לאדם שאין לו אמצעים ואין לו עורכי דין טובים? אלליי לו ואבוי לו".

ראה

אושפיזין ציון דרך בקולנוע הישראלי

בימים אלה פרסם מקומון הנושא את השם "המקומון" ומופץ באיזור רמת-גן גבעתיים מאמר מזלזל בנשים. על המאמר חתום עורך המקומון, דוד מנור, שבו הוא מדריך נשים כיצד להוציא כסף מן הכספומט. במאמר נאמר בין היתר: "החני את מכוניתך", "נסי שוב", "נסי עוד פעם", "בדקי את האיפור" , "בדקי עם היד את התסרוקת" , "לימדי את הוראות השימוש בכספומט במשך שתי דקות" , נפלט? לא נורא הכניסי אותו שנית" ועוד ועוד הוראות כאלה, שהמסר הכללי שלהם הוא שנשים חסרות בינה.

תלונה למועצת העיתונות
 

שדולת הנשים פנתה בתלונה למועצת העיתונות. בית הדין של המועצה החליט כי הנילון ניצל את העובדה שהוא גם כתב בכיר בעיתון וגם עורך ראשי שמשמעותה שאין במערכת כל ביקורת של אדם אחר על כתיבתו ובכך עבר עבירה על תקנון האתיקה המקצועית, הקובע כי לא יעשו עיתון ועיתונאי שימוש לרעה במעמדם". בית הדין חייב את המקומון לפרסם את פסק הדין במלואו.

הייתי חבר, משך שנים לא מעטות, במועצת העיתונות ובתקופה בה העיתונות היתה נקיה יותר מכפי שהיא היום. מה שאני יכול לומר על פסק הדין הזה הוא כי השפעתו על רמת המקומונים בארץ תהיה בערך כהשפעת השלג דאשתקד.

והמקרה הבא יוכיח.


מכה שלא כתובה"

ב"המקומון" הופיעה כתבה שכותרתה "מכה שלא כתובה".הכתבה חתומה בידי איציק אל-רם תארה ביקור ב"ישיבת הסדר בבני ברק" ושיחה עם תלמידי הישיבה וראשיה. בכתבה נאמר כי רוב תלמידי הישיבה תומכים ברצח רבין.

קריאה שטחית בכתבה היתה חייבת להביא למסקנה כי מדובר בכתבה בדויה מראשיתה עד סופה. ראשית אין בכלל ישיבת הסדר בבני ברק. גם תאורים שונים של הישיבה נראים בדויים לחלוטין. למשל: "בישיבה נמצאים נערים ומבוגרים מתנועעים בלי הרף לקצב התפילה , ממלמלים את הפסוקים בינם לבין עצמם שקועים בלימוד גמרא". את הכתבה גם מעטרת תמונה של אברכים לבושי שחורים.

למותר לציין כי מי שביקר אי פעם בישיבת הסדר ומצוי במה שקורה בארץ הזו יודע דשבישיבה כזו לא לומדים מבוגרים ולא לובשים שחורים.

אפשר היה לצפות כי מי שפרסם כתבה זו, שראתה אור זמן קצר לאחר רצח יצחק רבין ז"ל, יועמד לדין על הסתה נגד ציבור גדול. אך מאומה לא קרה משך שנה שלמה.

בדיוק שנה לאחר פרסום הכתבה, הגישה חנה גלבוע, סגן בכיר לפרקליט מחוז תל-אביב, כתב אישום נגד יצחק אל-רם. בכתב האישום נאמר כי הנאשם כתב כתבה "שכותרתה "מכה שלא כתובה בתורה", המספרת על ראיון שערך הנאשם בישיבת הסדר בבני ברק והמצטטת דברי רבני ותלמידי הישיבה התומכים, בין היתר ברצח ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין ז"ל".

 

עוד נאמר בכתב האישום: "בפועל לא קיימת ישיבת הסדר בבני ברק וממילא לא יכול היה הנאשם לראיין את רבני ותלמידיה וכל אשר נכתב בכתבה הינו פרי דמיונו של הנאשם".

לאחר הקדמה כזו ניתן היה לצפות כי הכתב הבדאי יואשם בהסתה. במקום זאת נאמר בכתב האישום: "במעשיו אלו ניסה הנאשם לקבל במרמה תשלום עבור כתבה המבוססת על ראיון אשר לא התקיים".

קבלת דבר במרמה

הבנתם את זה?

צעיר המתיימר להיות כתב מפרסם השמצה חמורה על ציבור שלם והוא נאשם רק בכך שקיבל דבר במרמה. הואיל ושכר הסופרים במקומונים הוא זעום ביותר , כמה עשרות שקלים לכתבה, גייסה הפרקליטות סוללה שלמה של עדים והגישה כתב אישום נגד אדם שרימה כאילו את מעבידו בכך שקיבל ממנו במירמה מאה שקלים.

בדיעבד נתברר כי מכיני כתב האישום לא עשו שעורי בית. יצחק אל-רם לא קיבל שכר סופרים על הכתבה הבדויה וזו נכתבה במסגרת התחייבותו להגיש כמה כתבות כדי לבדוק את כישוריו להיות כתב. כתב האישום תוקן בהתאם ונאמר בו: "במעשיו אלו ניסה הנאשם לקבל במירמה את פרסום הכתבה כדי להתקבל לעבודה ככתב במקומון".

מדוע לא הסתה

שאלתי משפטן לפשר כתב האישום המוזר הזה ועל ההיגיון של מערכת המשפט. האם כל מי שמנסה להוציא במירמה מאה שקלים, או להוליך שולל כדי להתקבל לעבודה, מוגש נגדו כתב אישום כזה? ומדוע לא הואשם האיש בהסתה?

תשובת המשפטן: על הסתה יש התיישנות של שנה. כתב האישום הוגש בדיוק בתום שנה לפירסום הכתבה. (האם זה מקרה? ישפוט הקורא).

במהלך המשפט אמר בא כוח התביעה: "כתבה מעין זו, שבאה לכאורה בשם חופש הביטוי… מביאה לכך שציבור שלם שמוגדר על ידי הנאשם כבחורי ישיבות הסדר, ציבור חובשי הכיפות נפגע מדברי הכזב שלו, דברים העלולים להביא להסתה ואלימות נגד אנשי דת ולהגדיל את השנאה והפילוג בעם כלפיהם… על בית המשפט לשוות … את האינטרס הציבורי ואת הצורך להרתיע עיתונאים שכוח רב בקולמוסם והאמון הציבור בהם כי דיווחיהם אמת".

בא כוח הנאשם טען, בצדק, כי אילו כתב האישום היה מתייחס להמרדה או לשון הרע היה מקום לתת לכך ביטוי. אך כאן מדובר בכתב אישום על הוצאת דבר במירמה.

סוף טוב הכל טוב.

גזר הדין: שמונה חודשי מאסר על תנאי וקנס קטן בחמישה תשלומים שווים.

ככל הידוע לי לא פורסם דבר על הפרשה בעיתונות (פרט לאיזכור קטן באחד המקומונים) והפרשה מתפרסמת כאן לראשונה.

ראה

עלייתו ונפילותו של עיתון חדשות

איך הפכה התקשורת רדודה ומושחתת

פרשת ענת קם ומועצת העיתונות

יש כמה דברים המשותפים לכל מדינות העולם השלישי. רובן ככולן מדינות הנשלטות בידי משטרים רודניים מושחתים ומשחיתים. מן העובדה הזו נובעות עיקר בעיותיהן. המשטר המושחת  אינו משקיע בתשתיות, בחינוך, ברווחה, בפיתוח ובייצור.

הוא מקצה את המיליארדים הרבים המגיעים אליו (מסיוע מן המדינות העשירות, מתמלוגי נפט, ממכירת אוצרות טבע) בעיקר לרווחת שיכבה קטנה שמסביב לשליטים. בהעדר השקעה בתשתיות ובחינוך, בלי השקעה בפיתוח ובייצור, אין שום סיכוי למדינות אלה לצאת ממצבן.  המיליארדים מהסיוע וההכנסות העצמיות נבלעות כולן לכיסי השליטים. ההמונים נשארים בבערותם,בפיגורם, בסבלם, בעוניים הנצחי.

קו נוסף המאפיין את מדינות העולם השלישי הוא השקעת המשאבים שיש להן בעיקר למטרות של האדרת השלטון. פיתוחים צבאיים, תוקפנות כלפי מדינות קרובות ורחוקות.

עם מדינות העולם השלישי נמנות צפון קוריאה ועוד כמה ממדינות דרום מזרח אסיה. כמעט כל מדינות אפריקה, חלק גדול ממדינות דרום אמריקה.

עם מדינות העולם השלישי נמנות כמעט כל מדינות ער.  מדינת פלסטין, אם תקום, לא תהייה שונה מהן בקווי המתאר היסודיים.

כוח גרעיני וטילים תמורת חיי תינוקות

על מנת להמחיש את טיבן של מדינות אלה נרחיק לקוריאה הצפונית. שלטון רודני שנמשך כבר יותר מחצי מאה. התפוקה הלאומית שואפת לאפס. ילדים מתים ברעב מדי חודש ברבבותיהם. מעט המשאבים של המדינה מופנים לפיתוח כוח גרעיני וטילים ארוכי טווח, המאיימים על העולם כולו.

אם נתקרב לאזורנו נוכל להתחיל בעיראק של סאדאם חוסיין. ארץ עשירה במים ובמשאבי טבע, שיכולה היתה להיות גן עדן פורח. במקום זאת היא חממה לנשק ביאולוגי וגרעיני, לתעשיה צבאית מזוויעה ולשלטון רודני שאחד השעשועים שלו הוא אנשים המופיעים בפני השליטים ותוקעים לעצמם יתדות בגופם.זהו שלטון ששלח למוות יותר ממיליון צעירים במלחמה עם איראן. שהפקיר למוות ברעב מאות אלפי ילדים ובה בעת בנה ארמונות פאר לסאדאם חוסיין ולחבר מרעיו.

ההבדלים בין עיראק, סוריה, מצרים, סעודיה, מדינות המפרץ וירדן הם הבדלים כמותיים לא איכותיים. אף אחת ממדינות אלה לא עשתה מאומה כדי לקדם עצמה במישור הכלכלי. די להשוות את מדינות ערב למדינות כמו דרום קוריאה, טייוואן ומדינות רבות אחרות שהפכו ממדינות מפגרות למעצמות תעשייתיות בכמה עשרות שנים. במדינות ערב יש אלמנט נוסף שאינו קיים במדינות אחרות של העולם השלישי: קנאות דתית חשוכה ושינאת זרים קטלנית.

"היישות הציונית המלאכותית"

מול מדינות ערב בולטת מדינת ישראל כמיגדלור של נאורות, קידמה, תבונה , מעש ויוזמה. היו זמנים שהתיזה הערבית להשמדת ישראל התבססה על ההנחה ש"היישות הציונית" (כך הם קראו למדינה) היא ייצור מלאכותי שסופו לקמול. על התיזה הזו חזר בשעתו, מוחמד חסנין הייכל, שופרו של גמאל עבדול נאצר, במאמר שבועי בביטאון השלטון המצרי. הישראלים אינם עם אלא עדה דתית. מדינת ישראל נזקקת לסיוע זר לצורך קיומה וברגע שזה ייפסק לא יהיה לה קיום. על בסיס התיזה הזו פעל החרם הערבי שהטיל את אימתו אפילו על מעצמות כיפאן ומנע סחר עם ישראל מכל גוף בינלאומי. זוכרים שקוקה קולה סרבה להקים כאן מפעל? זוכרים ש"רנו" הצרפתית הפסיקה אספקת חלקי חילוף למפעל המכוניות של אפרים אילין  בחיפה? זוכרים איך היפנים סרבו למכור לנו מיכליות ענק בנפח של מיליוני טונות אלא אם נרכוש אותן דרך מדינה שלישית? זוכרים שבריטניה חששה למכור לנו נפט?

כל זה חלף מכבר. העולם מצפצף על החרם הערבי.בתחומים רבים מדינת ישראל היא לקוח טוב יותר מכל מדינות ערב גם יחד. ועיקר העיקרים: בתוך עשור אחד הפכנו למעצמת היי טק. תארו לעצמכם איך מתפוצצים בארמונות הפאר בקהיר, בדמשק, וביתר בירות ערב, כשהן שומעות על המיליארדים שמזרימים משקיעים למדינת ישראל. על מבול הכסף הזה שהפך את הלירה הישראלית למטבע קשה יותר מאשר הדולר.

קללת המדינה הפלסטינית

וכאן אנו מגיעים לפלסטינים ולמדינת פלסטין העומדת לקום עלינו לקללה. לידתה של מדינת פלסטין אופיינית לתפישה הבסיסית של העולם השלישי. בני אדם הם רק חומר גלם להשגת מטרות. כך הם מחזיקים את הפליטים חמישים שנה במחנות, בהמתנה להפוך אותם לקלף מיקוח שעתה הם שולפים אותו.

כשתקום מדינת פלסטין היא תהיה מדינת עולם שלישי. שמעון פרס יכול לדבר מהיום עד מחר על "מזרח תיכון חדש". אך מדינת פלסטין תהיה מזרח תיכון ישן, כלומר עוד אחת ממדינות העולם השלישי. הם לא ישקיעו בתשתיות ובפיתוח. הם יזרימו לכיסי המנהיגות ומקורביה את המענקים הנדיבים שיקבלו ממדינות העולם. הם עושים זאת כבר עכשיו. הם יתחמשו מבוקר עד ערב. הם יתסיסו את הרחוב ויאשימו את ישראל. והחמור מכל: הם ינסו לפוצץ את ישראל מבפנים.

צודק פרופסור דן שיפטן, הטוען כי אם לא נקים חומה קשיחה שתפריד בינינו לבין מדינת פלסטין הם יקומו עלינו מבפנים. הם יעשו זאת דרך ירושלים שתהפוך פתח חדירה לתוככי ישראל. הם יתפרנסו על חשבוננו, יקבלו ביטוח לאומי, יקבלו ביטוח רפואי ולא יתרמו מאומה למשק הלאומי. רק לגיבוש הכוח שיאיים על עצם קיומנו.

מדינת ישראל תחזור במוקדם או במאוחר לתפיסת קיר הברזל של ז"בוטינסקי. אך במקום שהקיר הזה יהיה במדבר המערבי, אי שם על גבול עיראק, הוא יעבור בתוככי ירושלים וליד נתניה.

ראה מצעד האיוולת של ברק אובמה

========================================================================

המהפכה הדתית של אהוד ברק

כשעלה ראש הממשלה אהוד ברק על דוכן הכנסת איש לא ניחש מה הוא עומד לומר.הכל ציפו כי הוא יודיע על כוונתו להתפטר ולהכריז על בחירות חדשות. אך היתה באמתחתו הפתעה. הוא בישר על "המהפכה הדתית" שהוא מבקש לחולל במדינת ישראל.

ואלה הדברים שאמר ברק:

"אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה. לאחר שיקול מעמיק, התייעצות עם חברים ועבודת צוות לישכתי החלטתי לבוא לכנסת ולהציע לה את המהפכה הדתית. אנחנו בראש ובראשונה מדינה יהודית והדבר צריך לבוא לידי ביטוי בחיים הציבוריים שלנו. לא רק במסגרות הדתיות. אני מבקש שבכל בוקר, בכל בית ספר, ייפתחו הלימודים ב"דקה של שתיקה". בתי הספר הדתיים יוכלו כמובן להמשיך במנהגם ולקיים תפילת שחרית. אך לא ייתכן שילדים חילוניים יגדלו בלי לדעת בפני מי הם עומדים ובפני מי הם עומדים ליתן דין.

אין בכוונתי לכפות את המהפכה הדתית על יהודים חילוניים. "אנשי האמונה" חייבים להבטיח לציבור החילוני, ש"אמונתנו עולה בקנה אחד עם חרויותיהם וכי המהפכה שלנו איננה ביטוי של חוסר סובלנות אלא של אהבה".

המהפכה הדתית אין בה כדי לפגוע גם באזרחי ישראל בני דתות אחרות, אמר ברק. אבל עלינו לשבור את המחיצות "המפרידות בין בני האמונות השונות כדי שנוכל לשבח יחדיו את שמו הקדוש".

ברק תיבל את נאומו בציטטות מספר הספרים. " "טוב לחסות בה" מבטוח באדם", טוב לחסות בה" מבטוח בנדיבים" ועוד כהנה וכהנה.

ברק הטעים כי מערכת החוקים החילונית של ישראל, והכוונה לכונן חוקה חילונית גורמים לכך ש"ישראל איבדה את המסר המוסרי שלה".

בסיום דבריו אמר ברק: "אני מקווה שהתכנית שלי למהפכה דתית תאפשר לכל אחד מאזרחי ישראל לדבר על אמונתו ועל דתו ואני מקווה שזה יגביר את התחושה שפועמת בי בחוזקה שחייב להיות מקום לאמונה בחיים הציבוריים. נחזיר את אלוהים לחיים הציבוריים שלנו".

דבריו של ברק נפלו כפצצה. תחילה היו חברי הכנסת המומים. ראשון הגיב טומי לפיד שהכריז: שוב נכנעת לקריקלים החשוכים של ש"ס . יוסי שריד הכריז כי הוא יצטרף לכל הצעת אי אמון בממשלה. "הוא יותר גרוע מנתניה" – אמר. המפלגות הדתיות דווקא שיבחו את דבריו של ברק אך הביעו חשששזהו רק גימיק בחירות נוסף.

כשקיבל את רשות התגובה אמר ברק: "איני יודע מה אתם רוצים ממני. הדברים שאמרתי הם ציטוט מדוייק של דברים שאמר ג'ו ליברמן, המועמד להיות סגן נשיא ארצות הברית. הוא קרא "להחזיר את אלוהים לחיים הציבוריים". אם זה טוב לאמריקה למה זה לא טוב לישראל?"

=====================================================================

פני הדור

מאד נורמלי לעסוק באוכל. מאוד לא נורמלי לעסוק בהר הבית". (שחר סגל, במאי פרסומות, בתכנית "פוליטיקה" בהנחיית דן מרגלית).

=====================================================================

מתמטיקה, אנגלית משנה, גמרא, רמב"ם

לפני שנים הטיל פרופסור בטכניון (שמו פרח מזכרוני) על תלמידיו לתכנן צינור להזרמת דם מחיפה לאילת. הם נתבקשו לתכנןן את קוטר הצינור, סוג החומר שייבחר, התוואי, השפעות קורוזיה, סמיכות הנוזל וכו".

איני זוכר אם הפרוייקט הזה הגיע לכלל מימוש, אך אני זוכר שאותו פרופסור יזם את התרגיל המוזר הזה כדי להוכיח שהתלמידים מסוגלים לפתור את כל הבעיות הטכניות הכרוכות בבניית הצינור. הם רק לא שאלו עצמם שאלה אחת: מניין יילקח הדם שיועבר בצינור ולאיזו מטרה בונים צינור שנועד להעביר דם.

נזכרתי באפיזודה זו כששמעתי על התכנית לכפות על מערכות החינוך החרדיות לכלול בתכניות הלימודים שלהן לימודי אנגלית, מתמטיקה, מחשביםוכדומה.

בינינו לבין עצמנו, הרעיון אינו רע כל כך. הגזרה של ה"חתם סופר": "חדש אסור מן התורה" היא גזירה שהיתה אולי נכונה לזמנה, הזמן בו איימו זרמי ההשכלה החילוניות וההתפקרות לפורר את היהדות. הגזרה הזו היתה מבחינות רבות מהפכה במסורת היהודית. (חברי, פרופסור יוחנן סילמן, אמר פעם כי האורתודוכסיה היא הרפורמה הגדולה ביותר של היהדות). לכל אורך ההיסטוריה שאבה היהדות מכל תרבויות העולם – מן היוונות, מן הרומאים ולאחר מכן מכל זרמי המחשבה המערבית. ליתר דיוק: היהדות היתה חלק אינטגרלי של התרבות המערבית. התיאולוג הגדול של הנצרות, תומאס אקווינאס, ראה ברמב"ם מורה נבוכים לא רק לעמו אלא לאקווינאס עצמו. גדולי ישראל בכל הדורות – מחכמי המשנה והתלמוד, דרך הרמב"ם והרמב"ן ועד המהר"ל והגאון – שלטו בשפות זרות ובתרבויות זרות, שאבו מהן, הושפעו מהןוהשפיעו עליהן.

ניתוק טוטאלי

כל זה לא קיים עוד במסגרת יהדות התורה של ימינו. יהדות זו גזרה על עצמה ניתוק טוטאלי מן התרבות העולמית והקימה סביבה חומות הגנה שרק חוזרים בשאלה פרצו אותן. כאילו מי שלומד שפינוזה ושקספיר חייב לזרוק את הטלית ואת התפילין.

לפני שנים היתה לי שיחה מעניינת עם כומר שהתקיימה בביתו של פרופסור משה חלמיש מבר-אילן, שהיה אז מורי ובמרוצת השנים הפך לחברי. הכומר נמנה עם כת נוצרית הולנדית שאחת מתפיסות היסוד שלה היתה אהבת ישראל והכרה בתרומת היהדות לנצרות. הוא בא לארץ במיוחד כדי לנסות ולקיים דיאלוג עם אנשי דת יהודיים. כששאל אותנו למי עליו לפנות הסתכלנו אני וחלמיש זה על זה במבוכה. האם יש בדורנו מישהו מבין גדולי הרבנים שבכלל מוכן ומסוגל לקיים דיאלוג כלשהו, נוסח הדיאלוגים שקיימו חכמי ישראל עם בני דתות אחרות בימי הביניים?

לכפות על תלמידי בית רבן ללמוד אנגלית מתמטיקה ומחשבים לא ישנה מאומה. הדבר יסייע אולי לתלמידי ישיבות למצוא ביתר קלות פרנסה. דבר שהוא לגמרי לא רע לגבי חלק גדול מהם.

תרות אינסטרומנטלית

כאן המקום לומר כמה מילים על התפיסה החילונית של תרבות המערב. זו אינה תפיסה תרבותית אמיתית. אנגלית, מחשבים ומתמטיקה הם רק כלים. זוהי תרבות אינסטרומנטילית. גם ההתפארות של בעלי עשרת הדיברות החילוניות בדבר רוחב האופקים של האדם החילוני, שכל תרבות העולם פתוחה בפניו, היא הבל ורעות רוח. אינך יכול לשאוב מתרבות העולם ולהיות חלק ממנה אם אין לך תרבות משלך. אם אתה מתבטל מול גדלותם של הגויים ומתבייש ב"אמונות התפלות" של תרבותך ולמעשה מגלה סתם בורות במורשת של עמך.

לכן אני אומר, אם כבר מחליטים לכפות לימוד תרבות מערבית אינסטרומנטלית על תלמידי החינוך החרדי, מדוע לא לכפות ללמוד משהו מתרבות ישראל על תלמידי החינוך הממלכתי החילוני? הבערות שם חוגגת. פעם עוד התפארו בכך שלומדים תנ"ך. אבל מזה שנים גם ספר הספרים הוא כספר זר בעיני רוב התלמידים. ומה בדבר כמה משניות ודף גמרא, וקצת רמב"ם ותוספות ורש"י ? וכמה דפים מסידור התפילה הנצחי?

פתגם סיני עתיק אומר: "אם יהיו לי שתי פרוטות באחת אקנה לחם כדי שאוכל לחיות. בשניה אקנה פרח כדי שיהיה לי למען מה לחיות". לימוד אנגלית ומחשבים יסייע ללומדיהם לחיות. הם צריכים גם משהו שבשבילו כדאי לחיות.

=======================================================================

המקומון" כמשל

המקומונים והזניית התקשורת

עברו לפוסט הסמוך

========================================================================

אריה דרעי

השאלה איננה אם אריה דרעי קיבל שוחד או שהוא צח כשלג. השאלה איננה אם מערכת המשפט נהגה עמו בהגינות או מיצתה עמו את הדין מעל ומעבר. השאלה היא איך להסביר שרבבות אנשים, מאות אלפי אנשים, מזדהים עמו והולכים עמו אל הכלא.

=======================================================================

מקור המלה "התחרפן"

הקורא חיים איתן מירושלים מביע את הדעה כי מקור הסלנג התחרפן איננו כפי ששערתי בשפה היידית. לדעתו מקור המילה הוא בערבית שמשמעותה השתגע, התהולל, שוטה, זקן פטפטן, חסר דעת.