ארכיון חודשי: מאי 1999

הליכוד וש"ס – סופה של מהפכה ראשיתה של מהפכה

 

 הרב עובדיה יוסף. דמות להזדהות וסמל מהפכת החזרת עטרה ליושנה. צילום: יונתן    מיכאלי ויקישיתוף

הרב עובדיה יוסף. דמות להזדהות וסמל מהפכת החזרת עטרה ליושנה. צילום: יונתן מיכאלי ויקישיתוף

בראשית שנות החמישים הגיע מנחם בגין לקרית שמונה, שהיתה אז עיירת פיתוח שכוחת אל. הוא הציב ארגז במרכז העיירה נעמד עליו והחל לנאום. אט אט התאספו סביבו תושבי העיירה והקשיבו. רובם לא ידעו מי האיש ומה הבשורה שבפיו. פרוספר עזרן, שלימים נבחר לראש עירית קרית-שמונה, היה אז ילד. הוא סיפר בתכנית רדיו: הלכנו לשמוע את בגין כי זה היה הבידור היחידי שהיה בעיירה. לא היה לנו קולנוע, לא היה מועדון. איש לא שם עלינו.

8 חברי כנסת

באותה תקופה עמד מנחם בגין בראש תנועת החרות, שמספר נציגיה בכנסת השנייה היה שמונה בלבד (מול 45חברי כנסת של מפא"י).

כמה שנים לאחר אותו נאום התקיימו הבחירות לכנסת השלישית ומספר נציגי תנועת החרות בכנסת עלה ל- 15.   בכנסת הרביעית, שנבחרה בנובמבר 1959עלה מספר נציגי תנועת החרות ל-.17

ליוויתי את בגין (ככתב מתחיל) במסע הבחירות לכנסת הרביעית. הוא עבר אז מעיירה לעיירה, משכונת עוני לשכונת עוני. הוא בא למקומות הכינוס ללא מלווים, פרט לנהג שהוביל אותו במכונית רעועה. היה עולה בצעד נמרץ אל הבמה המאולתרת ותוך דקות היה הקהל נשבה בקסמיו.

בגין ה"מרוקני"

הוא ידע לדבר אל האנשים בגובה העיניים. הוא לא דיבר אמנם בשפתם הטבעית. היתה לו עברית-פולנית-אידישיסטית מזרח אירופית. הוא גם סיפר בדיחות כשהוא מתבל את דבריו במילים רוסיות. אך בדרך פלא נקלט הסגנון הזה באוזני האנשים ובגין נתפס כ"אחד משלנו", כ"מרוקני". ייתכן שהאנשים חשו כי מדבר אליהם אדם ללא התנשאות, תוך הזדהות עם מצוקתם ועם תרבותם. ייתכן שחשו הזדהות עמו כי גם הוא, כמו שומעיו, היה נרדף על ידי השלטון של מפא"י. אט אט, בעבודת נמלים, שנה אחר שנה, בנה לעצמו בגין את קהל הבוחרים שהניח את הבסיס למהפך של .1977

השבוע, עם התרסקות הליכוד, באה לסיומה המהפכה שחולל בגין. את מקומה של תנועת החרות, כמבטאת מצוקותיהם ומאווייהם של יוצאי ארצות המזרח, ממלאת עכשיו תנועת ש"ס.

השכלה-חילוניות-ציונות

התנועה הציונית, שהביאה להקמת מדינת ישראל, נולדה באירופה. ראשיתו של התהליך הציוני היה ביציאת היהודים מן הגטאות אל ההשכלה ואל החילוניות. על הציונות השתלט הזרם הסוציאליסטי, שהיה בעל אופי בולשביסטי, והוא שעיצב את דמות הישוב בארץ ישראל.

יהודי ארצות האיסלם לא היו שותפים לתהליך הציוני. בתקופה בה עוצבה התנועה הציונית היו יהודי אירופה רוב מניינו ובניינו של העם היהודי. יהודי המזרח היו מיעוט. השואה שינתה מציאות זו והעלייה ההמונית מארצות המזרח הפכה את ישראל למדינה שרוב אזרחיה ממוצא מזרחי.

מפגש טראומטי

המפגש של יהודי המזרח עם המציאות בארץ היה טראומטי. הטראומה נבעה בעיקר מכך שיהודי המזרח מעולם לא הפכו חילוניים. היו אמנם שצמצמו בקיום מצוות. אך המסורת נשארה חלק מהתרבות ומאורח החיים. החילוניות לא היתה אצלם מעולם דגל. המשטר הסוציאליסטי של מפא"י התפרש בעיניהם כמשטר אליטות מדכא ומקפח. התוצאה: המשפחות רוסקו, הכבוד העצמי נרמס, התרבות שהביאו עמם נמחקה.

 

 "האחות הסוציאלית היתה בעיני העולים ביריה מוזרה, כל יודעת כל יכולהמתערבת בכל  נציגה טיפוסית של מדינה  התובעת הרבה מאד  אךגםנותנת הרבה מאד" (מתוך אלבום העוליםבהוצאת הסוכנותהיהודית)

"האחות הסוציאלית היתה בעיני העולים בריה מוזרה, כל יודעת כל יכולה מתערבת בכל נציגה טיפוסית של מדינה התובעת הרבה מאד אך גם נותנת הרבה מאד" (מתוך אלבום העולים בהוצאת הסוכנות היהודית)

מהפכת ש"ס נולדה במקרה. תוצאה של מאבק בין הזרם הליטאי והזרם החסידי באגודת ישראל. אך מן הרגע שבו יצא השד המהפכני מן הבקבוק שוב אי אפשר היה להחזיר אותו.

מה מציעה ש"ס

סמל ש"ס

סמל ש"ס

תנועת ש"ס מציעה ליהודי המזרח מה שתנועת החרות מעולם לא יכלה להציע – חזרה לערכי הדת והמסורת, חזרה לתרבות שנמחקה, שיקום הדימוי העצמי. כל זאת באמצעות כוח פוליטי, ההולך וגדל בטור גיאומטרי כמעט.הסמל האולטימטיבי של מהפכת ש"ס הוא הרב עובדיה יוסף, מגדולי התורה של הדור המגלם באישיותו את סיסת ש"ס להחזיר עטרה ליושנה ומהווה דמות להזדהות ללא עוררין. מבחינה זו שונה ש"ס מכל התנועות העדתיות שקמו במהלך השנים שבראשן עמדו עסקנים פוליטיים.

צדיקי הדור, כמו יוסי שריד וטומי לפיד, נתלים בפרשת דרעי, כדי לתת ביטוי לרגשות האמיתיים, שהם חשים הן כלפי חרדים והן כלפי יוצאי עדות המזרח. נגררים אחריהם רבים, המזהים מתוך בורות את החרדים האשכנזים עם החרדים הספרדים.

ההבדל הוא תהומי. החרדים האשכנזים הם לא ציונים במוצהר, אין להם כל רצון להשתלב בחיי המדינה ופוטנציאל הגידול שלהם מוגבל להיקף הריבוי הטבעי.

הגרעין הקשה של תנועת ש"ס בנוי אמנם מתלמידי ובוגרי הישיבות שלה, אך רוב הציבור של ש"ס אינו כזה. פוטנציאל הגידול של ש"ס רחוק ממיצוי. הוא מקיף כמעט את כל  הישראלים הרואים עצמם כספרדים. לש"ס גם אין אידיאולוגיה אנטי ציונית והיא תשאף – מכוח הפוטנציאל האנושי שלה להשתלב
בחיי המדינה ככל שתגדל.

מהפכה חברתית. כרזת ש"ס על אוטובוס בתקופה של אלי ישי.

מהפכה חברתית. כרזת ש"ס על אוטובוס בתקופה של אלי ישי.

תוצאות המהפכה

להערכתי התוצאה של מהפכת ש"ס לא תהיה חרדיזציה של הציבור הספרדי. התהליך יהיה הפוך. ש"ס תכשיר את הקרקע למעבר של עולי המזרח אל העולם המודרני. התהליך יארך שנים רבות, אך ש"ס תגיע אליו במוקדם או במאוחר. היא תיצור טיפוס חדש של יהודי מודרני – גם שומר מצוות, גם גאה בתרבותו, גם מעורה בחיי המשק והמדינה. מעין גרסה מזרחית של תנועת תורה ועבודה.

ראה הכרעת הדין בפרשת דרעי

למרות הכל: רק נתניהו

קורא יקר,

פוסט זה נכתב (כטור בעיתון) במאי 1999 ערב הבחירות. לכאורה זהו אלטע זאכען. את מימענינת מפלגת המרכז שכבר שבקה חיים? מי זה בכלל חגימרום. אף על פי כן החלטתילהשאיר טור זה וטורים ישנים אחרים באתר מסיבות רבות

1. כמה מגיבורי התקופה ההיא הם גם גיבורי תתקופתנו – ברק ונתניהו לדוגמא. חשוב להסתכל על תקופתנו  בפרספרטיבה.

2.  חלק מהנושאים לא השתנו. כמו השמאל בתקשורת. חלק מהגיבורים התחלפו התקשורת נשארה שמאלית כמו אז. כך גם היחסים עם ירדן,  באליטות ועוד.

 אם הגעת במקרה או במתכוון לטור זה הצץ בו יש מה ללמוד מן העבר.

זאב גלילי

מאי 2005

——————————————————–

נתניהו האכיל אותנו הרבה מרורים. הוא אכזב אותנו כמעט בכל תחום בו תלינו בו תקוות. אף על פי כן אנחנו חייבים לבחור בו לראשות הממשלה.

ב"אנחנו" אני כולל את כל מי שהאמין וקיווה כי הוא יצליח לבטל את הסכם אוסלו-מינכן, המוביל אותנו לאסון. ב"אנחנו" אני מתכוון לכל מי שראה בספרו מקום תחת השמש" תכנית פעולה. תכנית האומרת לאו מוחלט למדינה פלסטינית. תכנית העוצרת גם את תהליך הפוסט-ציוני והפוסט-יהודי שעוברת החברה הישראלית.

למרות הכל אין ברירה אלא לבחור בו. בנסיבות הנוכחיות הוא הטוב ביותר.

כי הוא שקרן.

הוא לא שקרן גדול כמו שמעון פרס ואפילו לא כמו יצחק שמיר, שהצהיר כי בשביל ארץ ישראל מותר לשקר. אבל התעמולה של השמאל הוציאה לו שם של שקרן בלתי נלאה וזה טוב. כי מי שצריך לייצג אותנו מול חבורת הנוכלים המקיפה אותנו – מערפאת ועד סאדאת ומובארק ואפילו עבדאללה ג'וניור – צריך להיות שקרן גדול. צריך להיות תככן, ומוליך שולל, ולא עומד בדיבורו, ולא מקיים הסכמים. כי למען ארץ ישראל, וליתר דיוק למען הקיום שלנו, חובה לעשות כל מה שאפשר.

מי הייתם רוצים שיעמוד מול ערפאת?דן מרידור? יוסי ביילין?

כי הוא ציוני.

בעידן שבו עזמי בשארה, המערער על עצם זכות קיומה של מדינת היהודים, רץלראשות הממשלה זה כבר לא מובן מאליו שמנהיג מפלגה יהודית הוא ציוני.

בעידן שבו יוסי ביילין מציע בנדיבות לפלסטינים חלקים מן הנגב, זה כבר לא ברור שמפלגת העבודה היא מפלגה ציונית. על יתר מפלגות השמאל אין מה להרחיב את הדיבור. כמו ההשלמה עם מדינה פלסטינית כך גם ההשלמה עם מדינת כל אזרחיה הולכת ומחלחלת. בהעדר מערכת חיסון לאומית נוצר הכשל החיסוני הנרכש, המכרסם בכל חלקה טובה. נתניהו דרוש לנו כנסיוב. גורם חום וכאבים ודחייה. אבל מחסן את הגוף.

כי הוא לא שכח מה זה להיות יהודי.

נתניהו, כמו שמיר, יכול לאכול שרצים ולחלל שבת. אך הנקודה היהודית קיימת בו מכוח הגנטיקה של התנועה הלאומית. מכוח החינוך שקיבל בבית אבא. מכוח הז"בוטינסקאות, שהיא חלק בלתי נפרד מתמונת עולמו.

התנועה הלאומית לא היתה מעולם דתית, אך היא לא קמה על חורבות היהדות כפי שקם השמאל הציוני. ראשוני השמאל היהודי היו יהודים עד עמקי נפשם מכוח מוצאם וחינוכם (מברל ועד ברנר). צאצאיהם נטשו לגמרי את העולם היהודי. לא פלא שעדות המזרח, ששמרו על המורשת היהודית, נמשכו לתנועה הלאומית ועדיין שומרים לה אמונים. לא מקרה שהיהדות הדתית לגווניה חשה באינטואיציה כי נתניהו וכל מה שהוא מייצג שומר על הגחלת.

כי הוא חזק.

גם שונאיו הגדולים מודים בכך והדבר מפוצץ אותם. בנימין נתניהו הוא באמת אדם חזק. להיכנס לתפקיד בתנאים כל כך קשים, לעמוד מול העולם כולו, להתמודד מול תקשורת ישראלית שמעולם לא היתה עוינת כל כך, להתמודד מול עכברים ועכברושים העוזבים את הספינה – לעבור כל זאת ולהמשיך לרוץ צריך להיות מאד חזק.

יש עוד הרבה סיבות טובות, אבל דומני שאלה יספיקו כדי להכריע בעד בחירת נתניהו.

יום הבחירותיום ה"נעשה ונשמע"

אחד הקוראים הרוצה בעילום שמו העיר את תשומת לבי לכך שיום הבחירות, חל ביום ב' בסיוון. יום זה, לפי המסורת, הוא היום בו התחייב עם ישראלל"כל אשר דיבר ה" נעשה ונשמע".

כל פעם, אומר הקורא, אנו מקבלים מחדש ממשלה שמבטיחה ולא מקיימת. במקום לבחור את המועמד הפחות גרוע מוטב שנבחר בה" ובמשה עבדו.

עלינו למלא את הנדרש מאתנו והקב"ה ינהל את עניינינו הכי טוב" – אומר הקורא.

הקורא לא ציין אם ועדת הבחירות המרכזית תאשר את הקדוש ברוך הוא כאחד המועמדים לבחירה.

====================================================

עצה לאהוד ברק בעניין דליה איציק

יש לי עצה לאהוד ברק: בימים שעוד נותרו עד הבחירות הרחק את דליה איציק מן הטלוויזיה. תחביא אותה. שלח אותה למסע מגבית בחוץ לארץ. תן לה נופש במלון מצפה הימים או רצוי יותר באילת. הכי טוב לתת לה שליחות לסין. עד אחרי הבחירות. שפשוט תיעלם מהאופק ותשתוק. כמו שעשית ליוסי ביילין.

אין לי שום דבר נגד דליה איציק. איני מכיר אותה ואין לי שום דעה קדומה עליה. כל מה שאומר כאן הוא דעה מקצועית נטו.דליה איציק מעוררת התנגדות, מעצבנת, מרגיזה כשהיא מופיעה בטלוויזיה. ייתכן שיש לה השקפות הכי מתקדמות ויפות בעולם. ייתכן שבחיים הפרטיים היא אדם נחמד וחיובי. אך מסך הטלוויזיה לא עושה לה טוב ולא עושה טוב למפלגת העבודה.

===================================================

מקום טוב באמצע

חגי מרום, שזכה למקום עשירי במפלגת המרכז, מזכיר לי דמות נשכחת. אני מתכוון ליוסף וינצקי (עורך עיתון "חרות", תחת שם העט "נץ") שהיה בדחן לא קטן.

וינצקי זכה תמיד למקום כבוד ברשימת "חרות" לכנסת. משהו בסביבות המקום ה-48.זה היה בתקופה שבה ל"חרות" היו 8 נציגים בכנסת ולמפא"י יותר מ-50 נציגים.

וינצקי אמר אז כי המקום שקיבל ברשימת "חרות" לכנסת הוא מקום מצוין, רקהמפלגה לא כל כך טובה. כי במפא"י למשל המקום שלו ריאלי.

חגי מרום יכול להגיד אותו דבר. הוא עזב מקום אולי לא כל כך ריאלי במפלגת העבודה, לטובת מקום עשירי במפלגת המרכז, שנחשב מקום טוב באמצע. עכשיו,

כשמקומו של אמנון שחק כבר לא כל כך ריאלי, יכול חגי מרום להתנחם כמו וינצקי שיש לו מקום טוב במפלגה הלא נכונה.

====================================================

סינרגיה בהיפוך

סינרגיה הוא מושג בתחום הכלכלה והמדעים.משמעותו: פעילות משותפת של שני גורמים או יותר, שתוצאותיה גבוהות או טובות יותר מסכום התוצאות שהיו מושגות מפעילותם של אותם גורמים אילו פעלו בנפרד.

מפלגת המרכז הוכיחה כי קיימת גם סינרגיה הפוכה. פעילות משותפת של גורמיםשמביאה לתוצאות גרועות יותר משל כל אחד מהם בנפרד. כל אחד מן הרביעייה המובילה של מפלגת המרכז – מרדכי, שחק, מרידור, מילוא יכלו להשיג בנפרד יותר מכולם יחד. עכשיו כבר לא ברור אם כל הארבעה הם במקומות ריאליים.

כך חולפת לה תהילת עולם. 

====================================================

 המיעוט הוביל

גאולה פארן מרעננה קובלת על מה שכתבתי כאן על כך שהכיפה הסרוגה אינה דגל המושך אחריו המונים. הכותבת מסכימה עם העובדות שהבאתי, לא עם הפרשנות, ואומרת: "גם אם המתנחלים לא סחפו אחריהם המונים עדיין הם הגרעין הערכי במדינת ישראל, שבכוחו להוביל את העם, גם אם הדבר ייקח עשרות שנים".

===================================================

פינת האליטות

חברי כנסת הם אליטה. לא חשוב אם הם מימין או משמאל, מזרחיים, אשכנזים,רוסים, ערבים. חילוניים, דתיים לאומיים או חרדים.

וכאליטות הם דואגים לעצמם לא רע. קחו למשל את הפנסיה. כל חבר כנסת מקבל 5 אחוז פנסיה על כל שנה בה הוא חבר בכנסת. עם ההחלטה להקדים את הבחירות "הפסידו" חברי הכנסת שנת פנסיה אחת. שומו שמיים. זהו עוול שחייבים לתקן אותו.

בסוף ינואר השנה, שבועות מספר לפני פיזור הכנסת התכנסה ועדת הכנסת לדיון מזורז בפיצוי חברי הכנסת על אבדן שנת חברות אחת. בדיון השתתפו רק שלושה חברי כנסת – רפאל פנחסי מש"ס, עבד אל מאלכ דהמשה ממד"ע ואחמד סעד מחד"ש. הם החליטו כי חברי הכנסת שיפרשו מן הכנסת יקבלו פיצוי על מה שהפסידו.

לא שמענו שיתרחברי הכנסת יצאו מכליהם כדי לשנות את ההחלטה או לגנות אותה.

===================================================

ממנעמי האליטה

ראש עיריית תל-אביב לשעבר, שלמה להט, יקבל מן העירייה מכונית וולוו . זאת, למרות שכבר חלפו שש שנים מאז פרש מראשות העירייה.

למה? ככה.

=============================

 מעבדאללה לחוסי

לא ברור עדיין אם "השליט הנבון", המלך עבדאללה הראשון, הותיר מספיק תבונה גם לנין הקרוי על שמו. על פי התנהגותו בתקופה הקצרה מאז עלה על כס המלוכה יש מקום לחששות כבדים. כבר עכשיו ברור שעבדאללה ג'וניור איננו חוסיין. הוא מתנשק בהפגנתיות עם ערפאת, הוא נגרר לכאורה למלכודת הפתאים של נשיא סוריה אסד, הוא מחוזר וגם מחזר אחרי כל העולם הערבי, הוא מראה לנו כתף קרה כאומר אני לא תלוי בכם.

צריך להיות כסיל גמור כדי לחשוב שהוא לא תלוי בנו. אך כסיל אחד המטיל אבן לתוך באר גם עשרה חכמים לא יצליחו להוציא.

כאן המקום להגיד כמה מילים על ההונאה שהונו קברניטי אוסלו את המלך חוסיין. כולם כבר יודעים את הנזקים האדירים שגרמה הונאת אוסלו למדינת ישראל. שוכחים שירדן, שלא היתה בסוד ההסכם, מצאה עצמה באיום קיומי.

חוסיין איננו יוסי ביילין והוא מכיר היטב את ערפאת. הוא ידע כי ההסכם יוביללמדינה פלסטינית המאיימת על קיומה של ירדן לא פחות מאשר על ישראל. חתימת ההסכם עם ערפאת, בלי לשתף בו את חוסיין, היה מעשה של תקיעת סכין מצד ישראל בגבו של המלך ללא כחל וסרק.

חוסיין, השורד הנצחי, ניגב את הרוק מעל פניו ועשה עצמו כאילו יורד גשם. הוא התחיל לחפש דרכים להשתלב במציאות החדשה ואז תקפה אותו המחלה. קשה לדעת מה היה עושה חוסיין נוכח המציאות שהסכמי אוסלו כפו עליו ונוכח מדינה פלסטינית המאיימת לבלוע אותו. יש להניח כי הוא לא היה נופל למלכודת מן הסוג של המלכודות מהן הצליח להימלט במהלך השנים.

עכשיו אנו עומדים מול מציאות שהמדינה אשר יש לנו עמה את הגבול הארוך ביותר והסכם השלום עמה עלה לנו בשטחי קרקע ובמיליוני קוב מים עשויה להיות פתאום מדינת אויב.

איש איננו יכול לבוא בטענות כלפי עבדאללה הצעיר. לא חשוב כמה שכל הותיר לו סבו. לנו הוא לא חייב כלום.

=============================

אשתו של בני בגין

אחד מאמצעי התקשורת יזם גימיק אופייני: מפגש, ראיון, משאל אצל נשות המועמדים לראשות הממשלה. כולם יודעים מיהי שרה וטלי וכוכי. אך מי היא רעייתו של המועמד לראשות הממשלה בני בגין?

אף אחד לא זכר אף אחד לא ידע.

אפשר לומר שזה מדבר בזכותו של המועמד בני בגין.

האם יש מאפיה שמאלנית בתקשורת

מאמר זה נכתב ב-1999. אחד הקוראים עידכן את הרשימה וממש לא ייאמן. אין מאפיה אבל המאפיונרים השמאלנים התרבו. [ראה בתגובות דצמבר 2015 הקוראים מתבקשים לעדכן לאוקטובר 2018 במיוחד לפרוייקט האווילי "כאן" ולקראת סגירתו האפשרית של ערוץ 10]

כבר הבעתי לא פעם את דעתי כי אין "מאפיה שמאלנית" בתקשורת. כלומר: לא קיימת מערכת מאורגנת החורשת מזימות איך להעביר את המסר של השמאל ולעוות את המציאות.

אין מאפיה אבל יש הרבה מאפיונרים. כלומר: אנשים שהשקפתם שמאלנית והם באורח אובייקטיבי כותבים נגד נתניהו, נגד מדינה יהודית ובעד מדינה פלסטינית, נגד דתיים וחרדים ובעד חילוניות של חזיר חופשי לכל פועל.

אין צורך בסקרים כדי לבדוק זאת. אפשר לבדוק באורח פרטני כל אחד מן הכותבים בעיתונים הגדולים וזו התוצאה.

כרזה לסרט דון קורליאונה

כרזה לסרט דון קורליאונה [ויקיפדיה שימוש הוגן]

מי ומי במעריב (הנתונים נכונים לשנת 1999)

אלה הכותבים לסוגיהם שהשקפתם משמאל אדום ועד שמאל ורדרד מתון: יהונתן גפן, יאיר לפיד, טומי לפיד, בילי מוסקונה-לרמן, רונאל פישר, רון מיברג, גל אוחובסקי, אליעזר יערי, אמנון דנקנר, טל בשן, אדם ברוך, רוביק רוזנטל, עופר שלח, בן כספית. ועוד ארוכה הרשימה.

ומי בימין במעריב? : מאיר עוזיאל כבר אמרנו?

מי ומי בידיעות (1999)

אלה הכותבים שהשקפתם שמאל לגווניו: נחום ברנע, סבר פלוצקר, סימה קדמון, מאיר שלו, ענת טלשיר, ב. מיכאל, יגאל סרנה, סילבי קשת, יעל גבירץ, חייםחפר, עמוס קינן, ירון לונדון, גדעון עשת, ירמי עמיר, עמוס אורן, דידי מנוסי,דורית שריד, אריאלה רינגל-הופמן, דניאלה שמי, ועוד ארוכה הרשימה.

ומי בימין בידיעות?- אורי אורבך כבר אמרנו?

מי ומי בהארץ (1999)

כל הכותבים, ללא יוצא מן הכלל, שמאל. פרט לישראל הראל שאיננו חבר מערכת אלא מקבל שמורת טבע קטנה להבעת עמדותיו מפעם לפעם. הבולטים בכותבי הארץ השמאליים: גדעון לוי, יואל מרכוס, יורם ברונובסקי, אבירמה גולן, אורית גלילי, מיכאל הנדלזלץ, רן כסלו, דן מרגלית, גדעון סאמט, חנה קים, אורית שוחט, נחמיה שטרסלר, דורון רוזנבלום ועוד ועוד ועוד. ואחרונה אחרונה לא חביבה: עמירה הס הממלאת תפקיד דוברת החמאס.

המצב דומה ברשות השידור, בקול ישראל, בערוצי הטלוויזיה הראשון והשני וגם בגלי צה"ל.

ולא מנינו כאן את שמותיהם של העורכים, שהם פחות מוכרים בציבור הרחב אך השפעתם גדולה עוד יותר מהשפעת הכותבים. גם הם, מה לעשות, שמאל שבשמאל.

נתניהו צודק כשהוא אומר שאין תופעה כזו בשום מקום בעולם.

אליטות התקשורת

איך להסביר את התופעה?

אנו חייבים לחזור לעניין האליטות. רוב האליטות בארץ הן שמאל וכבר עמדתי על סיבת התופעה. אין בתקשורת כמעט מזרחיים.והמעטים שחדרו הפכו שמאל (כמו כל מזרחי שהצליח להגיע לאליטה). אין גם כמעט דתיים בתקשורת הציבורית והפרטית-חילונית. כי בתקופה שחולקה העוגה הלאומית הם לא היו שייכים.

נתניהו לא הצליח לשים קץ לשלטון האליטות. לא בתחום המשפט, לא בתחום התקשורת. לא בכל אחד מן התחומים האחרים שבהם שולטות האליטות.

מה השתנה בין  1999 ל-2016 ? לא הרבה. כמה הלכו לעולמם, כמה עברו לפוליטיקה, כמה נעלמו מן התקשורת. במקומם הגיעו רבים בני דמותם. ממש העתקים משובטים. נכון, נוספו כמה כיפות סרוגות, כמה ערוצי תקשורת חדשים שאינם שמאל. אך במיין סטרים ובפריים טיים מופיעים בכל הפאנלים אנשים שמטילים שיעמום כי כולם מסכימים עם כולם

ראה על האליטות

בין לואי ה-14 לאריק שרון ובין לואי ה-16לעמרי שרון

על לואי ה-14 נאמר כי הוא היה חכם כל כך עד שגזל את כל מלאי החכמה של משפחתו לכמה דורות. וכך הסבירו את העובדה שאחד מצאצאיו איבד את המלוכה במהפכה התרפתית.

אכן לואי ה-14 היה אולי גדול שליטי צרפת. האמירה המיוחסת לו, "המדינה זה אני", משקפת את השקפת עולמו ושיטות שלטונו. הוא היה המלך ששלט על צרפת יותר מכל מלך אחר – 72 שנים. הוא קיבל לידיו ממלכה פושטת רגל והותיר אחריו מדינה שהיתה אז החזקה ביותר באירופה. הוא הרחיב את גבולות ממלכתו והקים את ארמון ורסאי המפואר, המעורר השתאות עד היום נוכח העוצמה והעושר שהוא מפגין. אך ללואי ה-14 היו כעשרים צאצאים רובם ממאהבותיו ומיעוטם מנשותיו החוקיות.

 

 לואי ה-16 שראשו נכרת בגיליונטינה
לואי ה-16 שראשו נכרת בגיליוטינה

לואי ה-15 היה נינו של לואי ה-14 וסבו של לואי ה-16 ביש המזל שמנת השכל שנותרה לו מלואי ה-14 היתה מזערית. הוא איבד את ראשו מתחת לסכין הגיליונטינה במהפכה הצרפתית.

מנהיגים גדולים אינם מביאים לעולם צאצאים דגולים. אפשר לומר אפילו להפך. מנהיג פוליטי אינו יכול להקדיש זמן לילדיו. בתו של אחד המנהיגים הבולטים של ישראל סיפרה לי פעם שמגיל 12 כמעט לא החליפה יותר ממשפטים ספורים עם אביה.

יש מנהיגים שנולדו להם ילדים מצליחים ואפילו מוצלחים. עם אלה נמנים שמעון פרס, יצחק שמיר, לוי אשכול, דוד בן גוריון, זאב ז'בוטינסקי, מנחם בגין. אך איש מהבנים לא צמח לכדי מנהיג דגול או ממשיך דרך לאביו.

היו מנהיגים לא מעטים שילדיהם האכילו אותם מרורים. היו שהתנצרו, התאבדו, התמרדו, הסתממו, השמיצו, הפכו לאנטי ציונים, יצאו מדעתם.

 על רקע זה יש משהו מעודד בעובדה שלראש הממשלה שרון יש בן שהוא נעזר בו בשליחויות מדיניות. יודעי דבר אומרים לי שהרקע לכך הוא חשדנותו הבסיסית של שרון, שאינה יודעת גבולות. שרון חושד באי נאמנות לא רק של בעלי ברית אשר זה מקרוב באו, כמו שותפיו לקואליציה. יש שהלכו עמו כיברת דרך של ארבעים שנה ויותר והוא עדיין לא מאמין בהם לגמרי.

העובדה שהוא מאמין אך ורק בבנו, עמרי, מובנת. ועל רקע המציאות המזרח תיכונית זהו נכס. יש הבדל גדול אם המסר עובר משרון לערפאת באמצעות הבן, עומרי, או דרך המסננת של השר לפיתוח אזורי (שמעון פרס) הממלא את תפקיד שר החוץ (בפועל).

 

הוצאתו להורג של לואי ה-16

הוצאתו להורג של לואי ה-16

נכתב בספטמבר 2009
אבל הבעיה אחרת. שרון אולי איננו חכם גדול כמו לואי ה-14 ועמרי אינו טיפש כלואי ה-16. בימינו אין גיליוטינות. אבל עמרי שילם בישיבה בכלא על חטאי אביו והאב לא זכה למשול אפילו שבריר משנות שלטונו של לואי ה-14
.

אלמה מהלר, פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסא דאג, וסיפורי צפרוני

 

 

d7a6d799d7a4d7a8d795d7a0d799-d7a1d795d7a4d799

גבריאל צפרוני קישר בין פרנץ ורפל לבין סנדלר ארמני מניצולי הטבח. (צילום: זאב גלילי)
ראה למטה על הצגת "אלמה" מאת יהושע סובול בשנת 2009

 

נפגשתי לשיחת רעים עם העיתונאי הוותיק גבריאל צפרוני. בקשתי שיספר לי מה הוא יודע על הטבח שטבחו הטורקים בארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה. זאת,  בעקבות הוויכוח המתחדש על עמדת ישראל בפרשה הטראגית הזו. הארמנים תובעים להכיר במה שהם רואים כ"שואה" שלהם. הטורקים דוחים זאת בחריפות, ונימוקם עמם. אשתקד הכריז שר החינוך יוסי שריד כי ישראל מכירה ב"שואת העם הארמני", וכי  הנושא ייכלל בתוכנית הלימודים. הצהרתו גרמה אז תגובת זעם של הטורקים ונזק מדיני כבד לישראל. השנה שוב הכריז יוסי שריד הכרזה דומה ושר-החוץ שמעון פרס, בעת ביקורו בטורקיה,  תיקן את הנזק. תודה לאל שהיום שריד כבר אינו שר חינוך ונזקיו פחותים.

השיחה עם צפרוני התגלגלה לכיוון בלתי צפוי.  נתברר לי כי צפרוני סייע בעקיפין  לסופר היהודי-אוסטרי, פרנץ ורפל, במהלך כתיבת  הספר "ארבעים הימים של מוסא דאג". הספר הופיע  בשנת 1933 –  15 שנים לאחר תום המלחמה. הוא הביא לידיעת העולם את הפרשה הזו וגרם זעזוע עמוק  למיליוני קוראים.  (הספר תורגם לעברית ב-1934 והופיע במהדורה נוספת  בשנת 1947. הוא תורגם מחדש  והופיע בהוצאת "עם עובד" בשנת 1979).

לפני שאספר את הסיפור המופלא ששמעתי מצפרוני אספר על צפרוני האיש, שהוא סיפור מופלא בפני עצמו.

נער מחלק לחם

פניתי לצפרוני  ראשית כי כל שיחה עמו היא תענוג. ושנית מפני שאין דבר שהתרחש במזרח התיכון במאה השנים האחרונות שצפרוני אינו יודע. הכרתי את צפרוני בשנת 1962, כשעבדתי כעורך מתחיל בעיתון "הבוקר", שהוא היה עורכו. כבר אז היה צפרוני עיתונאי ותיק מאד, עם ניסיון של עשרות שנים.

צפרוני גדל בתל-אביב ובהיותו בן 13 נפצע קשה בהתקפה ערבית. כמה שנים לאחר מכן נפצע שוב, בעת ששמר על פרדס באזור בו שוכן היום  דיזינגוף סנטר. צפרוני הצליח להדוף את תוקפיו ירה והרג אחד מהם.

במהלך לימודיו התיכוניים עבד צפרוני  כמחלק לחם לבתי אזרחים. העבודה היתה קשה מאד והחלה בשעה 2 לפנות בוקר. אך היא הכשירה אותו לקריירה העיתונאית.  לא היתה פינה בתל-אביב ולא היתה אישיות שהוא לא הכיר מעבודתו כמחלק לחם. באותה תקופה, כך סיפר לי, נהגו להביא את הלחם כמו את החלב לפתחי הבתים.

קריירה בינלאומית

עבדותו העיתונאית של צפרוני החלה בעיתון "דואר היום", אותו ייסד איתמר בן אב"י, בנו של מחייה הדיבור העברי, אליעזר בן יהודה, בשנת 1919.  צפרוני עבר להתגורר בירושלים ותוך זמן קצר עשה קריירה עיתונאית מזהירה שנמשכה עשרות שנים.   צפרוני קשר קשרים עם כל מקורות האינפורמציה האפשריים של ארץ ישראל. הוא גם ביקר דרך קבע בביירות, בדמשק ובקהיר.

במהלך מאורעות הדמים שפרצו בארץ ישראל לא נרתע צפרוני מלחדור למרכזי הערים הערביות – יפו, ירושלים, שכם  וחברון. מידע שאסף בדרך זו וקשרים שקשר עם ראשי האדמיניסטרציה הבריטית ועם המנהיגות הערבית,  הפכו אותו לאוצר בלום של אינפורמציה. מידע זה עמד לא רק לרשות אמצעי התקשורת בהם עבד אלא שרת גם את ה"הגנה"  האצ"ל והלח"י.

הקריירה של  צפרוני חרגה מגבולות הארץ והוא הפך לאיש תקשורת מוכר בעולם. הוא סיפק מידע לסוכנויות ידיעות בינלאומיות והיה לכתב ה"דיילי טלגרף" הלונדוני.  בשנת 1935 התחיל לעבוד בעיתון "הבוקר". תחילה ככתב בתל-אביב ואחר כך כראש סניף ירושלים. בשנת 1962 התמנה לעורך העיתון וכיהן בתפקיד זה עד לסגירתו ב-1965. לאחר מכן היה מנהל תיאטרון "הבימה". זה סיפור חייו של צפרוני על אפס קצהו של מזלג.

כך החלה הקריירה

כששאלתי את צפרוני על העניין הארמני הוא החל, כדרכו, לספר סיפור. סיפוריו של צפרוני מרתקים, ארוכים ומחייבים סבלנות. כי העוקץ נמצא בסוף.

וכך סיפר:

"יום אחד, בעודי עובד בחלוקת לחם בתל-אביב,  פנה אלי איתמר בן אב"י ואמר לי כי נתפנתה מישרה בעיתונו "דואר היום", שהוקם כמה שנים קודם לכן. שמחתי מאד להיפטר מעבודת הפרך של חלוקת הלחם ועליתי לירושלים.

איתמר בן אב"י קיבל אותי בסבר פנים יפות והציע לי תנאים דמיוניים. דירת חדר משלי עם כניסה נפרדת, מצויידת בטלפון, שהיה מכשיר יקר המציאות באותם הימים. המעשה הראשון שעשיתי, עם כניסתי לחדר, היה להזמין בטלפון השכמה לשעה 2 לפנות בוקר  ולהמשיך לישון לאחר ההשכמה. זאת,  כדי להרגיש את הטעם הטוב של עבודתי החדשה.

לאחר מכן אמר לי איתמר בן אב"י כי עלי להתלבש בצורה מכובדת. עם הלבוש של מחלק לחם לא יכולתי להיכנס למשרדי ממשלה ולבתי מלון, שהיו מוקד מפגש עם ראשי השלטון ועם עיתונאים אחרים.

 

חליפות ונעליים

איתמר בן אב"י  אמר לי כי עיתונאי המכבד את עצמו חייב שיהיו לו ארבע חליפות בצבעים כחול, שחור, אפור ולבן. וכן שלושה זוגות נעליים בצבעים שחור, צהוב ושחור-לבן.

הוא שלח אותי לבעלי המלאכה הטובים ביותר שהיו בירושליים של אז, שניהם ארמנים. החייט שמו קשישיאן והסנדלר שמו גאראבידיאן. כמנהג הימים ההם  הכל היה מדוד ועשוי כהלכה.  לא רק החליפות, גם הנעליים. הסנדלר גאראבידיאן אמר לי להניח את רגליי על גיליון נייר. צייר בקפדנות את תבנית כף הרגל  ואחר כך תפר ומדד  עד שהייתי לבוש כהלכה לשביעות רצונו של עורכי".

וכאן אנחנו מתקרבים לעיקר סיפורנו.

גבריאל צפרוני בצעירותו (ויקישיתוף)

פרנץ ואלמה בירושלים

"בשנת 1932 הגיעו לירושלים שני אורחים נכבדים – הסופר והמשורר היהודי-אוסטרי, פרנץ ורפל, ורעייתו, אלמה, שהיתה אלמנתו של המלחין היהודי גוסטב מהלר. השניים התאכסנו כמובן במלון המהודר ביותר במזרח  התיכון, "המלך דוד", שבניייתו הושלמה בדצמבר1930.

המלך דוד ראשית שנות השלושים

המלך דוד ראשית שנות השלושים

 

 

"פרנץ ורפל היה אז מפורסם פחות מרעייתו, עליה אספר בהמשך. המנהל השוויצרי של המלון, אדם בשם מילר, הכיר ביני לבין בני הזוג. הוא ביקש ממני לסייע לאלמה לרכוש זוג נעליים. האישה היפהפיה הזו לא באה יחפה לירושלים. היא בקשה כנראה להוסיף נעליים  ירושלמיות לאוסף שלה.

"נעניתי ברצון לבקשת מילר והובלתי  את  בני הזוג לסנדלר הארמני, גאראבידיאן. כאן המקום לגלות כי הסנדלר גאראבידיאן, כמו החייט קשישיאן, היו מניצולי הטבח בארמנים.

 

גאראבידיאן  ידע מעט אנגלית ומעט  גרמנית ואני סייעתי לשניים לתקשר איש עם רעהו בעזרת הערבית בה שלטתי ובה גם דיבר הסנדלר הארמני.

במהלך ההתדיינות על הנעליים וההתמקחות על מחירם נודע לפרנץ ורפל  כי הסנדלר הוא מניצולי הטבח שעשו הטורקים בארמנים. הוא גילה עניין רב בסיפוריו על אובדן משפחתו של הסנדלר בטבח. ורפל חזר וביקר אצל הסנדלר  כמה פעמים, כי גם הוא היה זקוק לנעליים ואולי רצה לשמוע עוד מסיפוריו של הניצול.

בשנת 1933 הופיע הספר "ארבעים הימים של מוסא דאג".

המשפט  הפותח של הספר הוא:"אם הגעתי לכאן – גבריאל באגראדיאן  אומר מילות בדידות אלו בבלי דעת".

עד כאן סיפורו של גבריאל צפרוני.

האם זה מקרה ששם גיבורו של ורפל הוא צרוף של שם  הסנדלר הארמני (בשינוי קל) ושמו הפרטי של גבריאל צפרוני?

נראה כי הסופר לא קיבל את הרעיון לכתיבת ספרו הגדול (631 עמודים במהדורה העברית) מאותו ביקור בירושלים.  ורפל עצמו מספר באחד ממכתביו כי הרעיון לכתיבת הספר נולד בשנת 1929, בעת ביקור בדמשק, במהלכו נתקל בילדים ארמנים, בעלי מום ומזי רעב מניצולי הטבח, שעבדו במפעלים לייצור שטיחים.

אך האם בחירת שם הגיבור –  צרוף שמו של צפרוני עם שמו של הסנדלר בשינוי קל -היתה מקרית?

הראשון שהעלה אפשרות לקשר בין שם גיבור ספרו של ורפל לבין הביקור שלו בירושלים היה העיתונאי אורי קיסרי, עורך "תשע בערב" (העיתון שהוליד את "העולם הזה") והוא  שפירסם לראשונה את הסיפור הזה.

 

צפרוני עצמו מצטנע ומסתפק בכך שהוא מספר סיפורים מרתקים.

יופיה של אלמה

שאלתי את צפרוני אם אלמה היתה אכן יפה כפי שהיא מתוארת בספרות וכפי שהיא נראית בפורטרטים שלה, שצייר אחד ממאהביה הרבים, הצייר הנודע אוסקר קוקושקה.

תשובתו של צפרוני: היא היתה אשה במלוא מובן המלה. לא רק בעת ביקורה בירושלים אלא  גם  עשרים ושש שנים לאחר מכן.

ובאמתחתו של צפרוני, כמובן,  עוד סיפור:

"פגשתי את אלמה במקרה בעת ביקור בניו יורק בשנת 1958. סעדתי אז על שולחנו של מאיר ויסגל, מנהל מכון ויצמן ובסעודה נכח גם זאב גרודצקי, הבעלים והמייסד של "אמקור". בתום הסעודה הציע לי גרודצקי זוג כרטיסים לקונצרט של נער, שהיה בלתי ידוע אז. קראו לו יצחק פרלמן וגרודצקי תמך בו כי צפה כי זהו כשרון גדול.

"התכוונתי ללכת לקונצרט עם גיסתי, אחות אשתי. אך בהגיע המועד הודיעה לי הגיסה כי נבצר ממנה בשל משימה חשובה שהוטלה עליה.  הגיסה, אורה (לבית אבולעפיה), היתה מנהלת בכירה ב"טיפאני",  מחנויות העילית של ניו יורק. על אורה הוטל להיפגש עם שר סעודי  זאכי יאמאני, שביקש לרכוש תכשיטים בעשרים מיליון דולר. על גיסתי הוטל להציג בפניו את התכשיטים, מבצע שהיה כרוך בלוגיסטיקה מסובכת ובסידורי אבטחה כבדים.

"בלית ברירה הלכתי לבד לקונצרט. בבית קפה הסמוך לאולם  נתקלתי באשה יפה שנראתה לי מוכרת  אך לא זיהיתי אותה. שמעתי אותה משוחחת בגרמנית עם צעירה שנראתה כמזכירתה ואומרת שאין להן אלא כרטיס אחד לקונצרט. הצעתי לתת להן את זוג הכרטיסים שברשותי וליטול את הכרטיס הבודד שלהן, שהיה במקום מרוחק יותר. האשה  סרבה, ולחילופין הציעה כי היא תשב לידי בקונצרט. בתום הקונצרט הציעה לי לבוא לכוס קפה בביתה שברחוב 72, לא הרחק מן המלון בו התגוררתי.

כשבאנו לביתה ראיתי שמעל לפסנתר תלויה תמונת פורטרט ידועה של אלמה מהלר-ורפל, פרי מכחולו של הצייר קוקושקה.  ברגע זה נפל לי האסימון ושאלתי אותה אם היא האשה שהפורטרט שלה מביט בנו מן הקיר. תשובתה היתה: WHO ELSE?

מי את אלמה מהלר

מי  האשה הזו שהמלחין גוסטב מהלר הקדיש לה את הסימפוניה השמינית  שלו,  הידועה כ"סימפוניית האלף",  כי דורשים אלף מנגנים לביצועה? מה היה סוד השפעתה על הצייר הנודע  אוסקר קוקושקה, שהביא אותו לכך שעיצב בובת ענק בדמותה, התהלך עמה ברחובות דרזדן וצייר עשרות פורטרטים שלה? מה גרם לכך שפורטרטים שלה נמכרו במחירי עתק  כי מאהביה הרבים השתתפו במכירות פומביות והתחרו אלו באלו ?.

אלמה מהלר וחלק מהגברים בחייה (מלמעלה למטה): גרופיוס,פרנץ ורפל, קוקושקה, גוסטב מהלר.

אלמה מהאלר 1909 ויקיפשיה אנגלית

 

 

פרנץ ורפל ויקישיתוף

 

ולטר גרופיוס 1920 ויקישיתוף

 

גוסטב מהלר ויקישיתוף

 

 

 

קוקושקה

מהלר

זהו ספורה של אשה שהיו לה שלושה בעלים ומאהב מפורסם אחד, בנוסף למאהבים ידועים פחות.

אבל זה איננו סיפור רכילות זול למשרתות. כי הגברים שנמשכו לאלמה, והיא נמשכה אליהם,  עמדו בצומת התרבות האירופית במחצית הראשונה של המאה העשרים. הקשר שלה עמם היה בעל מגע קסם ששיחרר מתוכם פרץ יצירתי מהפכני בתקופת מפנה בחייהם.  יש פרשנים האומרים כי  ההשראה שנתנה לגברים עמם היתה בקשר שינתה את ההיסטוריה של המוסיקה, הארכיטקטורה, הציור והספרות של המאה העשרים.

בעלה הראשון של אלמה היה המלחין גוסטב מהלר. נישואיהם נמשכו עשר שנים עד למותו של מהלר בשנת 1911.  לפני כן ואחרי כן היתה מאהבת של הצייר קוקוקשקה, שקנאתו לה הטביעה חותם על כל יצירתו.

 

בעלה השני של אלמה, לו נישאה ב-,1915 היה  וולטר גרופיוס, שהיה קצין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. במהלך שנות נישואיהם פיתח גרופיוס את התפיסה  החדשנית של שילוב בין טכנולוגיה וארכיטקטורה, שנודעה לימים כאסכולת ה"באוהאוז". על פי אסכולה זו  נבנו רבים מבתיה הראשונים של תל-אביב.

בעוד בעלה נלחם בחזית, וכשהיא בחודש השביעי להריונה, התאהבה אלמה במי שעתיד להיות בעלה השלישי, פרנץ ורפל. היא התגרשה מגרופיוס ונישאה לורפל בשנת 1929.  הם הירבו לטייל בעולם ובין היתר הגיעו לירושלים. השניים נמלטו  מאימת היטלר  והגיעו לארצות הברית, שם עשה ורפל קריירה בתעשיית הקולנוע של הוליווד. הוא נפטר ב-1945.

אלה ארבעת הגברים הידועים בחייה. הם, ורבים אחרים פחות  ידועים, האמינו כי לאלמה כוחות על-טבעיים,  הנותנים השראה ליצירתם. אלמה  שאפה להיות בעצמה יוצרת בתחום האמנות, אך קיבלה את מה שאמר לה קוקושקה: "את האשה ואני האמן". "האשה" זו המוזה ואלמה בסופו של דבר  קיבלה על עצמה את המעמד הזה ומיצתה אותו עד תום. בין היוצרים והאמנים שהיא היתה המוזה שלהם נמנים המלחין ארנולד שנברג,  הסופר גרהארד האופטמן, המלחין אלבן ברג והזמר אנריקו קרוזו.

אלמה מהלר מוסיפה להסעיר את הדמיון גם ב-2009


בימים אלה (ספטמבר 2009)  עולה על הבמה מחזהו של יהושע סובול "אלמה" בתיאטרון הקאמרי. המחזה נכתב בשנת 1996 והוצג בארצות הברית ובאירופה בבימויו של הבימאי האוסטרי פאולוס מאנקר שגם מביים את ההצגה בארץ. בהפקה הישראלית שתתפים שחקנים אוסטרים ולצידם שחקנים ישראליים. את תפקיד אלמה מהלר מגלמת השחקנית היפהפיה  עדי גילת.

המחזה כתוב בסגנון תאטרון אלטרנטיבי כאשר  הסצנות מועלות במקביל בחלקים שונים של הבמה והקהל בוחר את מסלול הצפיה של המחזה.  אין משמעות לסדר הכרונולוגי של הארועים והקהל עובר מסצינה רגשית אחת לאחרת כשכל סצינה היא מעין הצגה קטנה.

אביבה מרקס כאלמה מאהלר צילום: נועם מושקוביץ' (באדיבות התיאטרון הקאמרי)

אביבה מרקס בהצגת אלמה צילום: נועם מושקוביץ' (באדיבות התיאטרון הקאמרי)

שחקני הקאמרי עדי גילת ואביהוד תדהר צילום: נועם מושקוביץ' (באדיבות התיאטרון הקאמרי)

שחקני הקאמרי עדי גילת ואביהוד תדהרבהצגת אלמה צילום: נועם מושקוביץ' (באדיבות התיאטרון הקאמרי) אביבה מרקס ועדי גילת מגלמות את אלמה מהלר בתקופות שונות בחייה.

 

יהושע סובול. צילום: נועם מושקוביץ' (באדיבות התיאטרון הקאמרי)

יהושע סובול. צילום: נועם מושקוביץ' (באדיבות התיאטרון הקאמרי)

לא היה ארוע חשוב בארץ ישראל, ובירושלים בפרט שצפרוני לא היה הראשון או בין הראשונים לדווח עליו. כזה היה פיצוץ מלון המלך דוד שנעשה בידי אצ"ל (ארגון צבאי לאומי) וגרם לזעזוע רב בישוב ובבריטניה. הפיצוץ גרם למותם של 91 איש – 41 ערבים, 28 בריטים, 17 יהודים ו-5 אחרים. כן נפצעו 45. האבדות נגרמו בשל התעלמות הבריטים מאזהרה מוקדמת של הארגון וסרובם לפנות את הבנין.

המלך דןד לאחר פיצותו

המלך דןד לאחר פיצוצו

 

ראה גם צפרוני על ביאליק ואינשטיין:

 

אוסקר קוקושקה דיוקן על בול גרמני 1986 ויקיפדיה גרמנית