הזמרת חן רותם בשיר מרגש על הלינה הקיבוצית

מתהלכים בארץ הזו רבבות אנשים שבילדותם עברו את החוויה הטראומטית של הלינה המשותפת בחדר הילדים בקיבוץ. ילדים שגדלו ללא יד מלטפת של אם, ללא שיר ערש, ללא חיבוק ונשיקת לילה טוב של אב, ללא אפשרות להימלט אל מיטת ההורים מפני סיוטי לילה.

 

מספרת גליה עוז, שגדלה בקיבוץ חולדה, בראיון לאורנה קדוש ב'מעריב':

ניצולת קיבוץ

"אני ניצולת קיבוץ. עד היום, כל לילה, כשאני משכיבה את שני הילדים שלי לישון, אני מוצאת את עצמי אומרת, תודה לאל שהם אצלי בבית. בשבילי זה לא היה מובן מאליו. כשהייתי בגיל הבת שלי, הייתי צריכה לישון לבד בבית הילדים. זה היה רע. ממש רע. לפעמים היינו משתוללים ונהנים בלילה, אבל בדרך כלל זה היה נורא. היה אינטרקום והיתה אמא אחת שמסתובבת בין כל בתי הילדים ואם היית בוכה, היית מחכה לרחמי אללה. כולם בכו: ילדים חולים, ילדים עם סיוטים… לגדול בקיבוץ זה לא קל. במשך שנים אתה נתון לחסדי מערכת. אתה מגודל על ידי אנשים שהם לא משפחה שלך ואתה לא ילד שלהם.
"הילדים האלה יתומים?"

 

"אני זוכרת שפעם הגיע בית ספר מרחובות לביקור בקיבוץ. הסבירו להם המון זמן איך מגדלים ילדים בקיבוץ. בסוף ילדה אחת הצביעה ואמרה: 'המורה, הילדים האלה יתומים?'. דנו אותנו ליתמות כפויה. היו דברים קשים. היו מכריחים אותנו לגמור את האוכל. המצאנו שיטה של לשים את האוכל בלחיים ולצאת החוצה לירוק. והיו מטפלות שהרביצו… היתה מטפלת מבוגרת, מהזקנות הלא מאושרות, שהיו לה ידיים של עוף דורס והיא היתה תופסת ומעיפה אותנו".

 הלינה המשותפת של אסף ענברי

(לקוח מספרו "הביתה", המתאר את תולדות אפיקים. קטע זה נוסף למאמר בנובמר 2010)
"גן רימון הורכב משמונה חדרים של ארבע מיטות בחדר, מקלחת, חדר אוכל ואולם פעילויות, לאורך מסדרון שבמרכזו עמד גרמופון להשמעת תקליטים מרדימים. מעל הגרמופון, גבוה על קיר המסדרון, דלקה מנורת להט כחולה, שצלתה לא מעט חרקים מעופפים במשך הלילה. אבל לכל חרק שתסס והתפחם בה היו אחים ואחיות. תיקנים נבטו על התקרה לאור הירח, שממיות לעסו פרפרים על רשתות החלונות, עטלפים חגו סביב המבצר, ואם היטבת לראות בחושך, פגשת עין בעין את השטן שעמד על קפל השמיכה שמתחת לסנטרך והניף את מסוריו הקדמיים: גמל שלמה…

האם שכיבתה את המאוורר

"החום ששרר במבצר בלילות הקיץ הבטיח שכל ילד שפיתח עמידות בפני התקליטים המרדימים יסבול בכל זאת מנדודי שינה. היו מאווררים בחדרים, אבל דווקא המאוורר שבחדר שלך היה כבוי, כי אמו של אחד משותפיך לחדר סבלה מקור גם בקיץ, ולא רצתה שהבן שלה יסבול כמוה. חיכית שהיא תגמור להשכיב אותו, וכשיצאה מהמבצר הדלקת את המאוורר. אבל היה לה עותק של מפתח המבצר, והיא תמיד חזרה באמצע התקליט המרדים, רכנה אליך ולחשה לך, אף שהעמדת פני ישן, שבפעם הבאה היא תפליק לך, וכיבתה את המאוורר.

המכשפה שבחלון

"הזעת עד שנדבקת לסדין, הקשבת לאוושת המחט על התקליט שנגמר מזמן והסתובב על ריק, וחיכית למכשפה שתעלה בחלון כדרכה לילה לילה. בשום אופן לא רצית לראות אותה, אבל לא יכולת להתאפק. כוח חזק ממך גרם לך להוציא את הראש מהשמיכה ולפגוש את עיניה. הצלחת לסבול את זה שתי שניות, והתקפלת לכדור בתוך השמיכה. התבשלת באוויר שנשפת ובריח גופך (מלפפון חמוץ פושר שגולגל באבק) ורצית להשתין, אבל לא עלה בדעתך לרדת מהמיטה לפני שהמכשפה תנטוש את החלון.

הבריחה אל בית ההורים

המבצר היה נעול. יכולת לברוח רק דרך החלון שעליו לא העזת אפילו להסתכל. זה הדבר האחרון שהמכשפה ציפתה שתעשה, ולכן זה מה שעשית. הסתערת על החלון, פתחת אותו, הנפת את עצמך וצנחת דרך המכשפה על השיחים שבחוץ. נשרטת, פתחת ברך, אבל במהירות של כדור נבעט הגעת מהשיחים אל עץ שמאחוריו תפסת מחסה מפני שומרת הלילה שפטרלה בין הגנים ועשתה בתחתונים.
ככה רצת מעץ לעץ דרך גן ההנצחה עתיר התנשמות ודרך חומת שיחי ההדס שבעיקול המדרכה המוליכה להוריך, והסתננת לדירתם
דרך התריסול של הסלון. הזזת אותו מילימטר בדקה, עד שפתחת אותו כדי חריץ שאם הראש עובר דרכו גם שאר הגוף יעבור, ואפילו אתה לא שמעת אותך נכנס ונשכב מקופל על הרצפה. מחדר השינה הגיעו אליך קולות שלא היית צריך לשמוע, והוריך שגילו אותך בבוקר תלשו אותך מהרצפה ואיימו עליך כל הדרך אל המבצר בעונשים שתחטוף בצדק מהגננת. אחרי רוב הבריחות הענישה אותך הגננת במניעת ארוחת בוקר, אבל כשעברת כל גבול לדעתה, היא הודיעה לך שלא תקבל שום תפקיד בהצגת הסיום

הגנה על הלינה המשותפת

אברהם שרון מקיבוץ רשפים ביקש להגיב על מה שכתבתי כאן על הלינה המשותפת בקיבוצים. הוא כתב לי:

גם אני, כמו גליה עוז, נולדתי וגדלתי במה שנקרא 'החינוך המשותף'. זה לא היה סיוט. זה היה חלום יפה, שתענוג לחלום אותו בהקיץ ולהגשימו, אגב חלימתו.
הוא לא כפה עלי דבר, לא הצר את צעדיי ולא הגביל אותי בהליכתי. חייתי בו, כפי שהנני כיום, כאדם בוגר, אדון לגורלי.
החינוך המשותף אושש נרפים וחיזק חלשים. לנזקקים ולתלותיים היה על מי להשען ובמי להתלות. החוששים מצאו בו עודף. התועים- בית חם.
אני מוקיר ומכבד את גליה עוז המעידה כנחתומה על עיסתה. אני מכבד את גירסתה. כל אחד מאיתנו לש את הבצק של לחם חוקו באופן מיוחד וייחודי לו. 'כל איש ואיש הוא אפיפיור קטן בוותיקן חייו', כתב המשורר המופלא אברהם חלפי ז"ל. בוותיקן חיי אני, הקטן, הייתי האב הקדוש, גם אם 'מקור הסמכות' – עם מרכאות או בלעדיהן – היה המבוגרים.
גם בחדר השינה, שבו חילקתי את הלילה-טוב שלי עם עוד ארבעה ילדים, היתה לי פינה אישית שלי, מקדש-מעט שבו יכולתי לדמיין את דמיונותי ולהזות את הזיותי באין מפריע.

 

החיוב רב מהשלילה

גליה עוז אינה יחידה בגילוי פומבי של הרעות החולות, הסרכות והדופי שהיא ואחרים מוצאים בחינוך הקיבוצי לדורותיו.
ההגינות והיושר מחייבים גם מי שמגן על החינוך הזה, כמוני לדוגמה, להודות שגם פגמים ודופי היו בו. גם כיום ניתן למצוא בו לא מעט מומים מולדים ופגמים נרכשים. אבל החיוב רב לאין שיעור מהשלילה. המאזן הוא חיובי כמעט מכל בחינה שהיא. אדם בוגר אינו יכול להשליך את כל רפיונותיו ואת כל כשליו על ילדותו, על בית הוריו, על כר גידולו.
יש שלב בחייו של כל אדם – בשלהי נעוריו ובתחילת בגרותו – שבו הוא נדרש לקחת אחריות עליהם. זה השלב שבו כל הסבר להיעדר הרצון או היכולת מתקבל כתירוץ.
אעיד גם אני על עיסתי. הרגישות המופלגת שלי – אדם שרגישותו כמעט כפייתית – אפשרה לי להפיק ממנה רווח נפשי ותועלת רוחנית. השהייה הרצופה במחיצת בני אדם נוספים וההכרח להתחשב בהם הפכו בי את ההתחשבות בזולת לטבע שני. ולפעמים, פרייר שכמוני, לטבע ראשון.
אף על פי כן, אני אדם שמסוגל ויודע ונהנה לחיות לבד. אדם שחושב שיש לו חשיבות קיומית עליונה לחיות לבד, לפעמים. אדם שיודע להפיק ולמצות מן הלבדיות שלו תועפות של מחשבות. הון עתק של רגשות.
איש במקומו, כל אחד ב'ותיקן חייו', חייב לעשות הכל, בכל שלב שהוא, מעריסה ועד קבר, יהיה בית גידולו היכן שיהיה, כדי להיות ראוי להקרא אדם.
אני משתדל, כאדם בכלל וכאדם חילוני בפרט, להיות ראוי לציווי האנושי העליון הזה. אני שמח, ואם יש אושר בעולם אז כן, אני מאושר ומודה לגורל שזימן לי את חסד הולדתי וצמיחתי בחינוך המשותף. אותו חינוך שבו תולים גם – אולי בעיקר- לא מעט מבוגריו את האליבי לאי הגעתם אל השלבים בסולם החיים שאליהם היו מגיעים לדעתם, אילו לא נולדו בקיבוץ.
אני, זה ברור, לא נמנה עימם, אני מצוי בדיוק במקום שבו הייתי בוחר להימצא, אילו נולדתי גם מחוץ לקיבוץ. בהבדל גדול ויסודי אחד: אילו לא נולדתי בקיבוץ הייתי נאכל בתסכול עמוק וחריף, בגלל חוסר הפנאי (אילוצי פרנסה, אתם יודעים…) בכל מה שאני עוסק בו היום, בקיבוץ, בהנאה רבה.
עד כאן מכתבו של אברהם שרון, קיבוץ רשפים

התיאוריה של אורי סלע

אורי סלע ז"ל, ידיד נפש שהיה לי כאח השמיע באוזניי פעם תיאוריה מקורית מדוע החיים בקיבוץ האמורים להיות גן עדן הופכים לגיהינום. אורי נולד בדגניה ב' וגורש מהקבוצה בבגרותו, לכאורה בשל השקפותיו הפוליטיות השמאלניות מדיי, אבל כנראה גם בשל אופיו המרדני ומקוריותו. הוא היה בעל ידע וכישרונות מדהימים בכל התחומים- עיתונאי, סופר, משורר, אמן. במרוצת השנים החל להתעמק גם ביהדות (ואני מייחס לעצמי תרומה צנועה לנטייה זו שלו) וכתב פירוש להגדה של פסח, סיפורי חסידים, ועוד. (ראה ערך שכתבתי עליו בויקיפדיה).

בקיבוץ אין מסכות

אורי מצא הסבר מבריק למצבו של האדם בקיבוץ. האדם בסביבתו הטבעית הוא בעל מסכות רבות. כל אדם זקוק למסכות הללו כי כל אחת מהן מבטאת צד אחר של אישיותו. המסכות השונות מאפשרות לאדם לפצות עצמו על כישלונות ותסכולים. הוא יכול להיות כישלון גמור בעבודה אך הצלחה גדולה בחיי החברה או בשירות המילואים. במסגרת החיים הטבעית אדם חי במעגלים רבים, שבכל אחד מהם הוא יכול לבטא עצמו אחרת, להיות אנונימי, להתחיל מחדש.
בקיבוץ, שהוא מסגרת לא טבעית לחלוטין, האדם נתון כל הזמן במסכה אחת, במעגל אחד. כולם מכירים אותך תמיד. אותם האנשים שאתה פוגש בעבודה אתה פוגש באסיפת חברים, בחיים המשפחתיים ובכל פעילות אחרת. התוצאה היא: אם אתה כישלון בענף הלול לעולם לא תהיה מסמר המסיבה. אין לך אף פעם מפלט מסביבתך, אין לך אף פעם הזדמנות להתחלה חדשה.
אורי ביסס את התיאוריה שלו בין היתר על הרצאה של פילוסוף יהודי אמריקני קפלן שהרצה בבר אילן על זהות ה"אני".
בהרצאה הוא הציג את השאלה מהי הדמות האמיתית של האדם מאחורי המסכות השונות שלו (את המסכות כינה –ROLES , דהיינו- תפקידים). כל אדם מופיע בנסיבות שונות במסכות שונות- בבית, בעבודה, בשיחה עם ידידים, במילואים, ברמזור.
שאל פרופ' קפלן: מיהו האדם האמיתי לעת ערב, לאחר שהוא מוריד את האיפור של כל המסכות? והשיב: אין אדם כזה. האדם האמיתי הוא צירוף של כל המסכות.
כששמע אורי את הדברים האלה הוא צעק: "מצאתי, אאוריקה" – כמו ארכימדס כשגילה את החוק הקרוי על שמו.

אם מאמר זה עניין אותך תמצא עניין גם במאמרים הבאים:

כך הצלחתי למחוק את המשכנתא שלי
http://www.zeevgalili.com/?p=9228

מותו של צפריר רונן אחרון המפאיניקים
http://www.zeevgalili.com/?p=1026

כך בחרו בקיבוץ יגור שמות לילדים
http://www.zeevgalili.com/?p=11298

כמה קיבוצים יושבים על אדמה פלסטינית
http://www.zeevgalili.com/?p=11316

 

התגלגל לידי תקליטור של זהבה בן, שאני מאד אוהב את זמרתה ואת שיריה. התקליטור הזה עורר בי את המחשבה על התמורה העצומה שחלה ביחס הציבור הישראלי אל הזמר המזרחי.

לפני שנים לא רבות זה היה זמר מחתרתי כמעט מנודה כשההתייחסות אליו גזענית.. הושר רק בחתונות ובמסיבות, נמכר בקלטות זולות בשווקים. לא שמענו את הזמר הזה בגלי צה״ל ולא בקול ישראל. הוא לא היה חלק ממצעד הפזמונים, וגם לא חלק מן העולם התרבותי שלנו. והנה לפתע פרץ הזמר המזרחי אל תוך הווייתנו התרבותית והפך לחלק בלתי נפרד מאיתנו.

 

נזכרתי בתוכנית הטלוויזיה 'טנדו', שהגיש ירון לונדון לפני כעשרים שנה.
התמונה הזכורה לי מאותו שידור היא כזו: ירון לונדון מראיין את הזמר ניטים סרוסי.
הוא מציג לו שאלה: השיר הזה שלך טוב? סרוסי משיב בחיוב,
ירון לונדון מקמט את הנייר שעליו כתוב השיר וזורק אותו כאילו בשאט נפש.
הראיון הזה גרם לסערת רוחות, שהדיה עולים מדי פעם מחדש. על פניו נראה היה כאילו לונדון מפגין התנשאות ורוחש בוז לסרוסי.

 

סיפורו של ירון לונדון

פניתי לידידי ירון לונדון וביקשתי שיספר לי מה היה אז ומה קרה מאז. ואלה עיקרי דבריו:

״לפני יותר מעשרים שנה, בימים שערכתי והנחיתי את תוכנית "טנדו" בטלוויזיה, נסעתי מתל-אביב לירושלים. בעוברי ברמלה, ראיתי כרזות גדולות הנושאות את דיוקנו הלא מוכר של ניסים סרוסי.

 

״הדמויות הבולטות בזמר הישראלי לא היו זרות לי. לכן השתוממתי על כך שמעולם לא שמעתי את שמו של האיש שעל הכרזה. גם חבריי, העוסקים במוסיקה פופולארית, התקשו להיזכר, עד שמי מהם אמר לי שסרוסי הוא כוכב גדול בקרב 'ישראל השנייה׳.

 

״אז התחוורה לי תופעה שקודם לכן לא נתתי עליה את דעתי: ׳ישראל הראשונה׳ לא רק שסלדה מן המוסיקה של ניסים וחבריו, אלא אף לא הכירה את גיבוריה.
״מצאתי את ניסים במשרדו ברחוב הירקון בתל-אביב, איש קטן, בעל קול גבוה וצרוד, שהתהלך בנעליים גבוהות עקב ונזף בלי הפסק במזכירותיו. הזמנתי אותו לתוכנית טנדו״.

השאלה שעוררה אח הסערה

״בשנות שהותי בפאריס נהגתי להקשיב לראיונות ברדיו שערך ז׳אק שאנסל, בכיר מראייני צרפת. פעם ראיין שאנסל את שארל אזנבור, ובין השאר שאל אותו בערך כך: ׳אתה קטן קומה, בעל לסת בולטת וקול קטן וצרוד. מה עשה אותך לכוכבי? אזנבור השיב: ׳דווקא בשל כך׳.

"לניסים סרוסי הצגתי שאלה בנוסח כמעט זהה. אמרתי לו משהו כגון: ׳אתה לא ממש אפולו׳. ככל הזכור לי, הוא לא הכזיב. אם כי תשובתו הייתה פחות שנונה מזו של אזנבור.

"שאלה מכאיבה אחרת הפניתי אליו, אחרי שהשמעתי את שירו המפורסם ׳אמא׳. שאלתי: ׳אתה חושב שזה שיר טובי? לא אסתיר את דעתי: השיר הזה איום מכל בחינה, ובעיקר מבחינה טקסטואלית: מתקתק, שגוי לשונית ומחורז שלא כיאות. בתמימותי חשבתי שאפילו המחבר עשוי להודות כי כתב את שירו כלאחר יד. יתכן מאוד שדעתי השתקפה בהבעת פני.

״אחרי שיצאנו מן האולפן נתקפתי בהרגשה לא נוחה. שאלתי את ניסים אם נפגע, והוא היה בטוח וזחוח. 'היה ממש מצוין׳ – אמר״.

אלף מכתבים

״בעקבות הראיון קיבלתי כאלף מכתבים. את רובם שלחו צופים זועמים, אבל חלק לא מבוטל שיבח אותי על שהעמדתי על מקומו את ה׳פרענק׳(כך התבטאו הכותבים). אך היו גם מכתבים ששיבחו את הראיון. בראש כל (כל!) מכתבי השבח התנוססו ראשי התיבות בס״ד. ללמדך שאת כולם כתבו דתיים אשכנזים. פרש זאת כאשר תפרש.
״סרט ההקלטה של התוכנית נמחק (לימים טען מישהו שאני הוא זה שמחקתיו). כל מאמצי למצוא עותקים עלו בתוהו. נשאר רק הזיכרון, שאוהב להחליף תלבושות בהתאם להלך הרוח, הפרשה רודפת אותי עד היום. מדי פעם אני נתקל באנשים מבני עדות המזרח, המופתעים לגלות שאינני שונא את כל מה שאינו דומה לי".

אסור לשפוט את האחר

"לימים ניתחתי את הסיבה למהומת סרוסי.
וזו מסקנתי:
* שפטתי תופעה תרבותית שהתקשיתי להסכים לה. מאז למדתי לדעת שאסור לשפוט את תרבותו של האחר, במיוחד את גילוייה של התרבות העממית. אם כי גם היום איני שותף לפוסט מודרניזם, הפוסל כל סולם של איכות.
* הזמר העממי הוא נייר הלקמוס של היחסים הבין תרבותיים. הזמר מבטא את מעמקי הנפש. הנהייה אחר סגנון מוסיקלי כזה או אחר מבטאת זהות תרבותית בעוצמה רבה.
• שנינו, ניסים סרוסי ואני, נפלנו קורבן לדימוי שלנו. ניסים נתפס כנציגו של הפרולטריון המרוקני המעונה, העני, הדחוי. אני נתפסתי כיורם הצפון תל-אביבי המשכיל והעשיר, שזכה במעמדו תודות למוצאו.
• האמת שונה: הוריי השתייכו לאינטליגנציה העובדת, אבל הם היו אנשים עניים. במשך שנים לא מעטות סבלנו בביתנו ממחסור חומרי ממשי. בקושי סיימתי תיכון ועבדתי לפרנסתי מנעוריי.
* משפחתו של ניסים הגיעה ארצה מטנג׳יר בשנות השישים. לא ריססו אותה בדי.די.טי ולא שיכנו אותה במעברה, ככל הידוע לי, החזיקה המשפחה בשתי חנויות בגדים ברחובות.
• כיוון שהייתי צעיר למדי, בן 33 באותם ימים, והטלוויזיה בחיתוליה, עוד לא הבנתי את כללי המשחק ואת חשיבותו של הדימוי. לו הבינותי זאת, הייתי מביא בחשבון את העובדה שבעימות בינינו היה עלי להטיל עליו את התפקיד של האנדרדוג ולהתייחס אליו בכפפות של משי. דווקא משום שאני מביט בזולתי בגובה העיניים, לא חשבתי שהוא זקוק לחסות״.

ביקורת על אריק אינשטיין

"לאחר זמן, כתבתי בשבועון יכותרת ראשית׳ רשימת ביקורות צורבות על אריק אינשטיין. במיוחד תקפתי את הנימות הנוסטלגיות שבשיריו ואת נטייתו לשבת על הגדר, ׳רגל פה רגל שם׳. אם תרצה, הייתה רשימתי ביטוי מהופך לאופן שבו התפרשתי בראיון עם סרוסי. שהרי אריק אינשטיין הוא ממש בן דמותי. הורינו שיחקו באותו תיאטרון, למדנו באותו בית ספר, הלכנו לאותה תנועת נוער והתגוררנו בשכנות.
"גם על הרשימה הזו הותקפתי, ויש אומרים כי את שירו ׳עיתונאי קטן׳ כתב אינשטיין בתגובה על ביקורתי. מאז אני נמנע מלכתוב על תחום אחד ויחיד: זמרים עממיים. שומר נפשו ירחק״.

הסולחה עם סרוסי

"יעקב אגמון, שניהל את מועדון התיאטרון וקיים ערבי ראיונות במסגרתו, הזמין את סרוסי ואותי למעין ׳סולחה׳. הייתה פגישה נלבבת, במהלכה הבטחתי לכתוב למענו שיר. ואמנם כתבתי, אלא שהשיר ׳מתחת לגשר הישן׳ לא הצליח כמו שהצליחו כמה מהשירים שכתב סרוסי למען עצמו.

״אחר כך שקעה הקריירה של סרוסי והוא עקר לפאריס. מדי פעם נזכר עיתונאי כלשהו ב׳שערוריית סרוסי׳ (כפי שנזכרים כי ׳ירון זהבי' מ'חסמבה' הוא כביכול אנוכי), מגלה אותו מחדש וגובה מפיו הכרזה שבגללי ירד מהארץ. כל אימת שאנו נפגשים, סרוסי מכחיש זאת בפה מלא״,

מהו זמר מזרחי

"המערכה האחרונה: לפני שנתיים ערכתי והגשתי סדרת תוכניות ששמה ׳85-75'. שלוש תוכניות יוחדו לזמר המזרחי ולמאבק שניהלו האמנים והאמרגנים המזרחיים כדי לזכות בהכרה. הזמנתי את סרוסי להתארח בתוכנית ושלחתי לו כרטיס טיסה.
"בראיון דיבר סרוסי גם על ׳השערורייה׳ והוא התייחס אליה, בתבונה רבה, כפרק חשוב במאבק תרבותי שהושלם. הוא שר שיר חרש שחיבר, הפעם על געגועיו לאמא-מולדת. לצערי, דעתי על שירתו ואיכות כתיבתו לא השתנתה. אלא שהפעם מחאתי כפיים בהתלהבות.
״במשך השנים ניסיתי לגלות מה ׳מזרחי׳ בזמר המזרחי, שעכשיו קוראים לו ׳ים תיכוני׳. ברור שלא מדובר במוסיקה ערבית, שסולמותיה שונים מן הסולמות של המוסיקה הים תיכונית. מבחינה זו המוסיקה הים תיכונית היא מערבית לחלוטין. כל ההבדל המוסיקלי נעוץ בסלסול, ולכן קל מאוד להפוך זמר ׳מערבי׳ ל׳מזרחי', מהלך המתבצע תכופות.
״הבדל ניכר קיים בטקסט. הזמר המזרחי כמעט תמיד סנטימנטאלי. אין בו אירוניה או הומור. הוא נמלץ ומרבה להשתמש בלשון המקורות, הנתפסת על ידי האמן המזרחי וקהלו כאמנותית וגבוהה.

״זמרים מזרחיים אינם רואים עצמם כאמנים במובן האירופי הרומנטי, אלא כפועלים שתפקידם לשרת את החברה בשמחותיה. שלמה ארצי ויהודית רביץ, הרואים עצמם כ׳אמנים׳, לא יופיעו בחתונות. ׳המזרחיים׳ אינם רואים בכך פחיתות כבוד, כי הצרכן איננו צריך להעריץ את דקויות אמנותם, אלא לשלם במיטב כספו.
״הבדל נוסף: כמעט תמיד לובש הזמר המזרחי מחלצות, ואילו עמיתו ירשה לעצמו ללבוש ג׳ינס וחולצת טריקו, אלה הם הבדלים מעמדיים מובהקים, המשפיעים על תפיסת האמן את עצמו. בני המעמדות הנמוכים אינם יכולים להרשות לעצמם נון־שלנטיות אריסטוקרטית״.
עד כאן דברי ירון לונדון

====================================================

הארות והערות אוקטובר 2010

מי שיקרא מאמר זה כיום  עשוי שלא להבין את הבעיה.  בעשרים השנים שחלפו מאז פורסם המאמר   (וגם אז התייחס לתקופה מוקדמת בהרבה) כבש הזמר המזרחי את קידמת הבמה של התרבות הישראלית. בלי לערוך סקר מדעי ניתן לקבוע שרוב הזמרים הפופולאריים  היום וגם רוב השירים הם מזרחיים – בלי לפגוע בכבודם של שלמה ארצי ואריק אינשטיין שכבר הפכו לקלאסיקה.

גם התאור של ירון לונדון מאותה תקופה יש בו נימה קלה של עליונות תרבותית שכבר לא תמצא היום לא אצל ירון ולא אצל אנשי תקשורת אחרים. אפילו תאור הזמרים המזרחיים (לפי תלבושתם או לפי עיסוקם) כבר אינו הולם את התקופה.  צביקה פיק האשכנזי  לובש מחלצות ברבבות שקלים לכל הופעה וזמרים מזרחיים יכולים להרשות לעצמם להופיע בג'ינס. אלה וגם אלה מופיעים בחתונות ללא בושה. השירים האשכנזיים מתקתקים  ונוסטאלגיים לא פחות מן המזרחיים.

ז.ג.