גבריאל צפרוני קישר בין פרנץ ורפל לבין סנדלר ארמני מניצולי הטבח. (צילום: זאב גלילי)
ראה למטה על הצגת "אלמה" מאת יהושע סובול בשנת 2009
נפגשתי לשיחת רעים עם העיתונאי הוותיק גבריאל צפרוני. בקשתי שיספר לי מה הוא יודע על הטבח שטבחו הטורקים בארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה. זאת, בעקבות הוויכוח המתחדש על עמדת ישראל בפרשה הטראגית הזו. הארמנים תובעים להכיר במה שהם רואים כ"שואה" שלהם. הטורקים דוחים זאת בחריפות, ונימוקם עמם. אשתקד הכריז שר החינוך יוסי שריד כי ישראל מכירה ב"שואת העם הארמני", וכי הנושא ייכלל בתוכנית הלימודים. הצהרתו גרמה אז תגובת זעם של הטורקים ונזק מדיני כבד לישראל. השנה שוב הכריז יוסי שריד הכרזה דומה ושר-החוץ שמעון פרס, בעת ביקורו בטורקיה, תיקן את הנזק. תודה לאל שהיום שריד כבר אינו שר חינוך ונזקיו פחותים.
השיחה עם צפרוני התגלגלה לכיוון בלתי צפוי. נתברר לי כי צפרוני סייע בעקיפין לסופר היהודי-אוסטרי, פרנץ ורפל, במהלך כתיבת הספר "ארבעים הימים של מוסא דאג". הספר הופיע בשנת 1933 – 15 שנים לאחר תום המלחמה. הוא הביא לידיעת העולם את הפרשה הזו וגרם זעזוע עמוק למיליוני קוראים. (הספר תורגם לעברית ב-1934 והופיע במהדורה נוספת בשנת 1947. הוא תורגם מחדש והופיע בהוצאת "עם עובד" בשנת 1979).
לפני שאספר את הסיפור המופלא ששמעתי מצפרוני אספר על צפרוני האיש, שהוא סיפור מופלא בפני עצמו.
נער מחלק לחם
פניתי לצפרוני ראשית כי כל שיחה עמו היא תענוג. ושנית מפני שאין דבר שהתרחש במזרח התיכון במאה השנים האחרונות שצפרוני אינו יודע. הכרתי את צפרוני בשנת 1962, כשעבדתי כעורך מתחיל בעיתון "הבוקר", שהוא היה עורכו. כבר אז היה צפרוני עיתונאי ותיק מאד, עם ניסיון של עשרות שנים.
צפרוני גדל בתל-אביב ובהיותו בן 13 נפצע קשה בהתקפה ערבית. כמה שנים לאחר מכן נפצע שוב, בעת ששמר על פרדס באזור בו שוכן היום דיזינגוף סנטר. צפרוני הצליח להדוף את תוקפיו ירה והרג אחד מהם.
במהלך לימודיו התיכוניים עבד צפרוני כמחלק לחם לבתי אזרחים. העבודה היתה קשה מאד והחלה בשעה 2 לפנות בוקר. אך היא הכשירה אותו לקריירה העיתונאית. לא היתה פינה בתל-אביב ולא היתה אישיות שהוא לא הכיר מעבודתו כמחלק לחם. באותה תקופה, כך סיפר לי, נהגו להביא את הלחם כמו את החלב לפתחי הבתים.
קריירה בינלאומית
עבדותו העיתונאית של צפרוני החלה בעיתון "דואר היום", אותו ייסד איתמר בן אב"י, בנו של מחייה הדיבור העברי, אליעזר בן יהודה, בשנת 1919. צפרוני עבר להתגורר בירושלים ותוך זמן קצר עשה קריירה עיתונאית מזהירה שנמשכה עשרות שנים. צפרוני קשר קשרים עם כל מקורות האינפורמציה האפשריים של ארץ ישראל. הוא גם ביקר דרך קבע בביירות, בדמשק ובקהיר.
במהלך מאורעות הדמים שפרצו בארץ ישראל לא נרתע צפרוני מלחדור למרכזי הערים הערביות – יפו, ירושלים, שכם וחברון. מידע שאסף בדרך זו וקשרים שקשר עם ראשי האדמיניסטרציה הבריטית ועם המנהיגות הערבית, הפכו אותו לאוצר בלום של אינפורמציה. מידע זה עמד לא רק לרשות אמצעי התקשורת בהם עבד אלא שרת גם את ה"הגנה" האצ"ל והלח"י.
הקריירה של צפרוני חרגה מגבולות הארץ והוא הפך לאיש תקשורת מוכר בעולם. הוא סיפק מידע לסוכנויות ידיעות בינלאומיות והיה לכתב ה"דיילי טלגרף" הלונדוני. בשנת 1935 התחיל לעבוד בעיתון "הבוקר". תחילה ככתב בתל-אביב ואחר כך כראש סניף ירושלים. בשנת 1962 התמנה לעורך העיתון וכיהן בתפקיד זה עד לסגירתו ב-1965. לאחר מכן היה מנהל תיאטרון "הבימה". זה סיפור חייו של צפרוני על אפס קצהו של מזלג.
כך החלה הקריירה
כששאלתי את צפרוני על העניין הארמני הוא החל, כדרכו, לספר סיפור. סיפוריו של צפרוני מרתקים, ארוכים ומחייבים סבלנות. כי העוקץ נמצא בסוף.
וכך סיפר:
"יום אחד, בעודי עובד בחלוקת לחם בתל-אביב, פנה אלי איתמר בן אב"י ואמר לי כי נתפנתה מישרה בעיתונו "דואר היום", שהוקם כמה שנים קודם לכן. שמחתי מאד להיפטר מעבודת הפרך של חלוקת הלחם ועליתי לירושלים.
איתמר בן אב"י קיבל אותי בסבר פנים יפות והציע לי תנאים דמיוניים. דירת חדר משלי עם כניסה נפרדת, מצויידת בטלפון, שהיה מכשיר יקר המציאות באותם הימים. המעשה הראשון שעשיתי, עם כניסתי לחדר, היה להזמין בטלפון השכמה לשעה 2 לפנות בוקר ולהמשיך לישון לאחר ההשכמה. זאת, כדי להרגיש את הטעם הטוב של עבודתי החדשה.
לאחר מכן אמר לי איתמר בן אב"י כי עלי להתלבש בצורה מכובדת. עם הלבוש של מחלק לחם לא יכולתי להיכנס למשרדי ממשלה ולבתי מלון, שהיו מוקד מפגש עם ראשי השלטון ועם עיתונאים אחרים.
חליפות ונעליים
איתמר בן אב"י אמר לי כי עיתונאי המכבד את עצמו חייב שיהיו לו ארבע חליפות בצבעים כחול, שחור, אפור ולבן. וכן שלושה זוגות נעליים בצבעים שחור, צהוב ושחור-לבן.
הוא שלח אותי לבעלי המלאכה הטובים ביותר שהיו בירושליים של אז, שניהם ארמנים. החייט שמו קשישיאן והסנדלר שמו גאראבידיאן. כמנהג הימים ההם הכל היה מדוד ועשוי כהלכה. לא רק החליפות, גם הנעליים. הסנדלר גאראבידיאן אמר לי להניח את רגליי על גיליון נייר. צייר בקפדנות את תבנית כף הרגל ואחר כך תפר ומדד עד שהייתי לבוש כהלכה לשביעות רצונו של עורכי".
וכאן אנחנו מתקרבים לעיקר סיפורנו.
גבריאל צפרוני בצעירותו (ויקישיתוף)
פרנץ ואלמה בירושלים
"בשנת 1932 הגיעו לירושלים שני אורחים נכבדים – הסופר והמשורר היהודי-אוסטרי, פרנץ ורפל, ורעייתו, אלמה, שהיתה אלמנתו של המלחין היהודי גוסטב מהלר. השניים התאכסנו כמובן במלון המהודר ביותר במזרח התיכון, "המלך דוד", שבניייתו הושלמה בדצמבר1930.
המלך דוד ראשית שנות השלושים
"פרנץ ורפל היה אז מפורסם פחות מרעייתו, עליה אספר בהמשך. המנהל השוויצרי של המלון, אדם בשם מילר, הכיר ביני לבין בני הזוג. הוא ביקש ממני לסייע לאלמה לרכוש זוג נעליים. האישה היפהפיה הזו לא באה יחפה לירושלים. היא בקשה כנראה להוסיף נעליים ירושלמיות לאוסף שלה.
"נעניתי ברצון לבקשת מילר והובלתי את בני הזוג לסנדלר הארמני, גאראבידיאן. כאן המקום לגלות כי הסנדלר גאראבידיאן, כמו החייט קשישיאן, היו מניצולי הטבח בארמנים.
גאראבידיאן ידע מעט אנגלית ומעט גרמנית ואני סייעתי לשניים לתקשר איש עם רעהו בעזרת הערבית בה שלטתי ובה גם דיבר הסנדלר הארמני.
במהלך ההתדיינות על הנעליים וההתמקחות על מחירם נודע לפרנץ ורפל כי הסנדלר הוא מניצולי הטבח שעשו הטורקים בארמנים. הוא גילה עניין רב בסיפוריו על אובדן משפחתו של הסנדלר בטבח. ורפל חזר וביקר אצל הסנדלר כמה פעמים, כי גם הוא היה זקוק לנעליים ואולי רצה לשמוע עוד מסיפוריו של הניצול.
בשנת 1933 הופיע הספר "ארבעים הימים של מוסא דאג".
המשפט הפותח של הספר הוא:"אם הגעתי לכאן – גבריאל באגראדיאן אומר מילות בדידות אלו בבלי דעת".
עד כאן סיפורו של גבריאל צפרוני.
האם זה מקרה ששם גיבורו של ורפל הוא צרוף של שם הסנדלר הארמני (בשינוי קל) ושמו הפרטי של גבריאל צפרוני?
נראה כי הסופר לא קיבל את הרעיון לכתיבת ספרו הגדול (631 עמודים במהדורה העברית) מאותו ביקור בירושלים. ורפל עצמו מספר באחד ממכתביו כי הרעיון לכתיבת הספר נולד בשנת 1929, בעת ביקור בדמשק, במהלכו נתקל בילדים ארמנים, בעלי מום ומזי רעב מניצולי הטבח, שעבדו במפעלים לייצור שטיחים.
אך האם בחירת שם הגיבור – צרוף שמו של צפרוני עם שמו של הסנדלר בשינוי קל -היתה מקרית?
הראשון שהעלה אפשרות לקשר בין שם גיבור ספרו של ורפל לבין הביקור שלו בירושלים היה העיתונאי אורי קיסרי, עורך "תשע בערב" (העיתון שהוליד את "העולם הזה") והוא שפירסם לראשונה את הסיפור הזה.
צפרוני עצמו מצטנע ומסתפק בכך שהוא מספר סיפורים מרתקים.
יופיה של אלמה
שאלתי את צפרוני אם אלמה היתה אכן יפה כפי שהיא מתוארת בספרות וכפי שהיא נראית בפורטרטים שלה, שצייר אחד ממאהביה הרבים, הצייר הנודע אוסקר קוקושקה.
תשובתו של צפרוני: היא היתה אשה במלוא מובן המלה. לא רק בעת ביקורה בירושלים אלא גם עשרים ושש שנים לאחר מכן.
ובאמתחתו של צפרוני, כמובן, עוד סיפור:
"פגשתי את אלמה במקרה בעת ביקור בניו יורק בשנת 1958. סעדתי אז על שולחנו של מאיר ויסגל, מנהל מכון ויצמן ובסעודה נכח גם זאב גרודצקי, הבעלים והמייסד של "אמקור". בתום הסעודה הציע לי גרודצקי זוג כרטיסים לקונצרט של נער, שהיה בלתי ידוע אז. קראו לו יצחק פרלמן וגרודצקי תמך בו כי צפה כי זהו כשרון גדול.
"התכוונתי ללכת לקונצרט עם גיסתי, אחות אשתי. אך בהגיע המועד הודיעה לי הגיסה כי נבצר ממנה בשל משימה חשובה שהוטלה עליה. הגיסה, אורה (לבית אבולעפיה), היתה מנהלת בכירה ב"טיפאני", מחנויות העילית של ניו יורק. על אורה הוטל להיפגש עם שר סעודי זאכי יאמאני, שביקש לרכוש תכשיטים בעשרים מיליון דולר. על גיסתי הוטל להציג בפניו את התכשיטים, מבצע שהיה כרוך בלוגיסטיקה מסובכת ובסידורי אבטחה כבדים.
"בלית ברירה הלכתי לבד לקונצרט. בבית קפה הסמוך לאולם נתקלתי באשה יפה שנראתה לי מוכרת אך לא זיהיתי אותה. שמעתי אותה משוחחת בגרמנית עם צעירה שנראתה כמזכירתה ואומרת שאין להן אלא כרטיס אחד לקונצרט. הצעתי לתת להן את זוג הכרטיסים שברשותי וליטול את הכרטיס הבודד שלהן, שהיה במקום מרוחק יותר. האשה סרבה, ולחילופין הציעה כי היא תשב לידי בקונצרט. בתום הקונצרט הציעה לי לבוא לכוס קפה בביתה שברחוב 72, לא הרחק מן המלון בו התגוררתי.
כשבאנו לביתה ראיתי שמעל לפסנתר תלויה תמונת פורטרט ידועה של אלמה מהלר-ורפל, פרי מכחולו של הצייר קוקושקה. ברגע זה נפל לי האסימון ושאלתי אותה אם היא האשה שהפורטרט שלה מביט בנו מן הקיר. תשובתה היתה: WHO ELSE?
מי את אלמה מהלר
מי האשה הזו שהמלחין גוסטב מהלר הקדיש לה את הסימפוניה השמינית שלו, הידועה כ"סימפוניית האלף", כי דורשים אלף מנגנים לביצועה? מה היה סוד השפעתה על הצייר הנודע אוסקר קוקושקה, שהביא אותו לכך שעיצב בובת ענק בדמותה, התהלך עמה ברחובות דרזדן וצייר עשרות פורטרטים שלה? מה גרם לכך שפורטרטים שלה נמכרו במחירי עתק כי מאהביה הרבים השתתפו במכירות פומביות והתחרו אלו באלו ?.
אלמה מהלר וחלק מהגברים בחייה (מלמעלה למטה): גרופיוס,פרנץ ורפל, קוקושקה, גוסטב מהלר.
אלמה מהאלר 1909 ויקיפשיה אנגלית
פרנץ ורפל ויקישיתוף
ולטר גרופיוס 1920 ויקישיתוף
גוסטב מהלר ויקישיתוף
קוקושקה
מהלר
זהו ספורה של אשה שהיו לה שלושה בעלים ומאהב מפורסם אחד, בנוסף למאהבים ידועים פחות.
אבל זה איננו סיפור רכילות זול למשרתות. כי הגברים שנמשכו לאלמה, והיא נמשכה אליהם, עמדו בצומת התרבות האירופית במחצית הראשונה של המאה העשרים. הקשר שלה עמם היה בעל מגע קסם ששיחרר מתוכם פרץ יצירתי מהפכני בתקופת מפנה בחייהם. יש פרשנים האומרים כי ההשראה שנתנה לגברים עמם היתה בקשר שינתה את ההיסטוריה של המוסיקה, הארכיטקטורה, הציור והספרות של המאה העשרים.
בעלה הראשון של אלמה היה המלחין גוסטב מהלר. נישואיהם נמשכו עשר שנים עד למותו של מהלר בשנת 1911. לפני כן ואחרי כן היתה מאהבת של הצייר קוקוקשקה, שקנאתו לה הטביעה חותם על כל יצירתו.
בעלה השני של אלמה, לו נישאה ב-,1915 היה וולטר גרופיוס, שהיה קצין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. במהלך שנות נישואיהם פיתח גרופיוס את התפיסה החדשנית של שילוב בין טכנולוגיה וארכיטקטורה, שנודעה לימים כאסכולת ה"באוהאוז". על פי אסכולה זו נבנו רבים מבתיה הראשונים של תל-אביב.
בעוד בעלה נלחם בחזית, וכשהיא בחודש השביעי להריונה, התאהבה אלמה במי שעתיד להיות בעלה השלישי, פרנץ ורפל. היא התגרשה מגרופיוס ונישאה לורפל בשנת 1929. הם הירבו לטייל בעולם ובין היתר הגיעו לירושלים. השניים נמלטו מאימת היטלר והגיעו לארצות הברית, שם עשה ורפל קריירה בתעשיית הקולנוע של הוליווד. הוא נפטר ב-1945.
אלה ארבעת הגברים הידועים בחייה. הם, ורבים אחרים פחות ידועים, האמינו כי לאלמה כוחות על-טבעיים, הנותנים השראה ליצירתם. אלמה שאפה להיות בעצמה יוצרת בתחום האמנות, אך קיבלה את מה שאמר לה קוקושקה: "את האשה ואני האמן". "האשה" זו המוזה ואלמה בסופו של דבר קיבלה על עצמה את המעמד הזה ומיצתה אותו עד תום. בין היוצרים והאמנים שהיא היתה המוזה שלהם נמנים המלחין ארנולד שנברג, הסופר גרהארד האופטמן, המלחין אלבן ברג והזמר אנריקו קרוזו.
אלמה מהלר מוסיפה להסעיר את הדמיון גם ב-2009
בימים אלה (ספטמבר 2009) עולה על הבמה מחזהו של יהושע סובול "אלמה" בתיאטרון הקאמרי. המחזה נכתב בשנת 1996 והוצג בארצות הברית ובאירופה בבימויו של הבימאי האוסטרי פאולוס מאנקר שגם מביים את ההצגה בארץ. בהפקה הישראלית שתתפים שחקנים אוסטרים ולצידם שחקנים ישראליים. את תפקיד אלמה מהלר מגלמת השחקנית היפהפיה עדי גילת.
המחזה כתוב בסגנון תאטרון אלטרנטיבי כאשר הסצנות מועלות במקביל בחלקים שונים של הבמה והקהל בוחר את מסלול הצפיה של המחזה. אין משמעות לסדר הכרונולוגי של הארועים והקהל עובר מסצינה רגשית אחת לאחרת כשכל סצינה היא מעין הצגה קטנה.
אביבה מרקס בהצגת אלמה צילום: נועם מושקוביץ' (באדיבות התיאטרון הקאמרי)
שחקני הקאמרי עדי גילת ואביהוד תדהרבהצגת אלמה צילום: נועם מושקוביץ' (באדיבות התיאטרון הקאמרי) אביבה מרקס ועדי גילת מגלמות את אלמה מהלר בתקופות שונות בחייה.
יהושע סובול. צילום: נועם מושקוביץ' (באדיבות התיאטרון הקאמרי)
לא היה ארוע חשוב בארץ ישראל, ובירושלים בפרט שצפרוני לא היה הראשון או בין הראשונים לדווח עליו. כזה היה פיצוץ מלון המלך דוד שנעשה בידי אצ"ל (ארגון צבאי לאומי) וגרם לזעזוע רב בישוב ובבריטניה. הפיצוץ גרם למותם של 91 איש – 41 ערבים, 28 בריטים, 17 יהודים ו-5 אחרים. כן נפצעו 45. האבדות נגרמו בשל התעלמות הבריטים מאזהרה מוקדמת של הארגון וסרובם לפנות את הבנין.
המלך דןד לאחר פיצוצו
ראה גם צפרוני על ביאליק ואינשטיין:
אוסקר קוקושקה דיוקן על בול גרמני 1986 ויקיפדיה גרמנית
