מדינת ישראל הגיעה למצב שהוא החמור ביותר בתולדותיה. הוא אולי קשה ומסוכן יותר מזה שהיתה נתונה בו ערב מלחמת השחרור. למצב הזה אחראים החתרן הבלתי נלאה, עוזרו הפודל וקבוצת פרופסורים תמהוניים שהמיטו עלינו את אסון אוסלו. על תרומתו של יצחק רבין ז"ל למצב זה לא נדבר. אולי היה תמים והאמין שניתן לשנות את המצב במזרח התיכון ולהביא שלום.  

אך יותר מכל תרם למצב הנוכחי ראש הממשלה, אהוד ברק. אפילו לאה רבין כבר אינה רואה בו ממשיכו של יצחק רבין המנוח וטוענת כי רבין מעולם לא היה מגיע לויתורים מפליגים כאלה.

בשנה אחת של שלטונו הצליח ברק להעצים את נזקי אוסלו ולהניח את היסוד לחורבן מדינת ישראל. את האיש הזה צריך לסלק מן השלטון לפני שיהיה מאוחר מדי. והדרך היחידה לעשות זאת היא הקדמת הבחירות והצגת נתניהו כמועמד נגדו.

לכן צריכה לצאת הקריאה לאריאל שרון לבל ייתן יד להמשך שלטונו של ברק על ידי הצטרפות לממשלת אחדות. לא אחדות צריך עכשיו אלא סילוק השמאל האנטי יהודי ואנטי ציוני מן השלטון. ורק נתניהו יכול לעשות זאת.התמיכה לה זוכה נתניהו בסקרים איננה רק פרי היכולת הטלוויזיונית שלו. העם רוצה נתניהו כי הדעות והעמדות של השלטון הנוכחי הן של מיעוט קטן בארץ, כפי שתמיד היה השמאל הרדיקלי. לתהליך אוסלו הרה השואה מתנגדים (ולרוב העמדות האחרות שמבטא ברק) מתנגדים כמעט כל הדתיים והחרדים, כמעט כל המזרחיים, כמעט כל העולים מרוסיה וגם חלק גדול מתנועת העבודה ההיסטורית.

אבל לפני שמתכנסים סביב דגלו של נתניהו צריך להגיד לו מהו צור מחצבתו. עליו להמנע מן השגיאה שעשה בתקופת כהונתו הקודמת כשהתחייב מראש לקיים את הסכם אוסלו. מדינה אינה חייבת לקיים הסכמים המנוגדים לאינטרסים שלה, לבטחונה ולעצם קיומה. הכרזה כזו ובחירת נתניהו תשמש איתות לערבים ולעולם כולו שנסתיימה תקופת הנסיגות והוויתורים.

די, גם לנו יש זכות לקיום.

1. החילוניות של ברק 

2. הדה לגיטימציה של יורם חזוני במוסף הספריםשל "הארץ"
 

3. תולדות הקולנוע הישראלי 

כבוד ראש הממשלה, אהוד ברק. אתה הכרזת על כוונתך לחולל "מהפכה חילונית" שתהרוס את השבת, תפורר את המשפחה, תערער את הבסיס שעליו עומד העם היהודי אלפי שנים ובלעדיו אין קיום למדינת ישראל. 

 

לפני שאתה חוצה את הקו האדום של הקיום היהודי, אני מציע לך לקרוא ספר חשוב. זה איננו ספר של אדם הנמנה עם המחנה הדתי. לא מיסטיקאי סהרורי שחזר בתשובה. לא מתנחל קיצוני. מדובר באדם שנמנה בעבר עם ראשי תנועת העבודה שהקימה את המדינה. כוונתי לאליעזר ליבנה, ולספרו "ישראל ומשבר הציוויליזציה המערבית" שראה אור בשנת 1972. 

על מנת לגרות את העניין שלך בספר חשוב זה אצטט ממנו כמה קטעים, שמתוכם תוכל אולי להשכיל ולהבין את משמעות היוזמה שלך. 

וכך כותב אליעזר ליבנה (הציטוטים לקוחים מחלקים שונים של הספר): 

היהדות כציוויליזציה

"הציוויליזציה הישראלית (=היהודית) מיוחדת בחוויות היסוד, בסולם ערכים ובהוראות התנהגות. הללו טבועים בה מראשיתה, אינם ניתנים להפרדה מישראל ללא טמיעתו והם המקור להתפתחותו…" 

"קיומו של העם היהודי אינו מטרה בפני עצמו אלא הוא ישראל – כלומר מיישם את "הברית" ומזדהה עם דרך חיים ייחודית. הגישה היהודית אינה לאומנות, הרואה בקיום הלאום ערך עצמי. קיומו של ישראל מוצדק בעיניו הוא רק "על תנאי": נאמנותו לעולם מצוותיו. גם ארץ ישראל – וביחוד ארץ ישראל – ניתנת לו "על תנאי"… טבעו של ישראל הוא ייחודו, ואם אינו נאמן לייחודו, יגורש מארצו לפי עדות תורתו וציווייה: "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ… לא תאריכון ימים עליה, כי השמד תישמדון" (דברים ד'
כו)…. 

הזיכרון היהודי

"אין להבין דבר חשוב בפועלו של ישראל בלי להבין את תפקידו האכזיסטנציאלי של הזיכרון היהודי… ההווה פרושו מגע בלתי אמצעי עם העבר וחוויה אינטנסיבית של עתיד מצופה. העבר איננו מציאות שחלפה… רקעו מאיר תמיד ומחייב עימות, ומחרכיו מציץ הנצח. כל דבר שהיה – קיים…. הזיכרון העז, הרענן והמחייב, הוא מיסודותיה של היהדות. הלוח היהודי, על חגיו ומועדיו הוא הפעלה חוזרת של העבר שנשאר הווה וחודר לעתיד. בסדר פסח מצווים אנו לחוש כאילו אותנו הוציא ה' ממצרים; ובחנוכה אנחנו מברכים לאור הנרות "בימים ההם ובזמן הזה". "הזכרונות" הם לב התפילות. אלמלא הזיכרון העז של ארץ ישראל וירושלים – שהפך למציאות מוחשת -לא היינו חוזרים לארצנו…" 

 

המשפחה כתא האומה

"תחושת החיים ודרך החיים היהודית מקיפה חובות הלבבות ומצוות מעשיות…. הלימוד, ההוראה… אינם בגדר פעילות לצרכים אוטיליטאריים או טכניים בלבד… היא חובה על כל ישראל… תפישת המשפחה קשורה ביעודו של הלימוד ובאופיו של החינוך. כיוון שגיבוש האישיות היהודית חייב לחול ברבדים נפשיים מוקדמים ומקיף את המודע והבלתי מודע, הוא מצריך את המשפחה… עיקרה של המשפחה הוא ב"שיננת לבניך". הילדים הם ליבה, אהבתם מסדה. המשפחה היא תא האומה הישראלית במובן המיוחד לה. בחובה משתלבים הילדים בחגיה, שואלים את קושיותיה ומתבגרים למצוותיה. שום תמורות סוציאליות וטכנולוגיות, שום תגליות רפואיות וביוכימיות, אינן משנות עיקר זה. יש לסגל את התמורות והתגליות למשפחה הישראליות ויעודה."… 

בטחון צבאי ובטחון רוחני

…"שיבת ציון המודרנית היא בגדר מפנה דתי: הקדוש מתחדש והחדש מתקדש בה. המאבק הפנימי ביהדות הארצישראלית על דמותה… חשוב לאורך ימים מכל תהליך בתוכה. תוצאות המאבק – שמא נאמר המאמץ הפנימי – יכריעו בגורלה המדיני והפיזי. כושר בטחונה הצבאי הוא אספקט של בטחונה הרוחני… כל עוד מתקיים המאבק לייחודו של ישראל יש לשיבתו תקווה." 

"… אי אפשר להתעלם מרצינותו של המצב. שיבת ציון המודרנית הוגשמה בעיקרה בידי יהודים נתוקי מסורת ותוצאת הדבר מתגלה עתה במלוא חומרתה ומעמידה את התקיימות השיבה בסימן שאלה. רוב הישוב ומערכת החינוך שלו מזהים את עצמם עם התרבות המערבית… הרוב רואה את דרך החיים היהודית בעיניה משקפיה של תרבות זו. כלומר רואה אותה מבחוץ. הוא חושב במושגים לא יהודיים ונוקט בחשיבתו ובהתבטאותו סמנטיקהלא יהודית". 

משמעות השבת

 

אליעזר ליבנה מצטט דברים שכתב עדין שטיינזלץ, בעל המפעל המונומנטאלי לתרגום ופרוש התלמוד: "אין הכוונה לקיום מצוות אלא לדבר יסודי מזה – להבנת אורח החיים ומושגי היסוד של היהדות, גם אם אין מקיימים אותן. שבת הוא מושג מסויים שאינו רק יום מנוחה. יהודי הוא מהות מורכבת שאינה רק בן לאום פלוני… מושגיהם של המשכילים הישראליים על הדת היהודית באים מתוך תירגום רוחני של מושגים דומים על דתות אחרות. ההתייחסות לבעייתיות של התרבות היהודית הוא מתוך כלי שני. סימפטום לדברים אלה יכולה לשמש הזעקה על 'הכפיה הדתית'. קיומו של גל רגשות אלה ומערכת הנימוקים שלו מבוססים בעיקרם על המרחק הקיים לא בין מאמינים ובלתי מאמינים כי אם בין אלה שיש להם זיקה ואין להם זיקה ליהדות … (הסוג השני) אינו יכול להבין את מושגיה של התרבות היהודית. השקפת עולמו יכולה להיות – אף כי לא להיקרא כך – נוצרית-ליברלית, או אנגלית-דמוקרטית. אין לה יחס לתרבות אחרת, או הבנה להיותה של התרבות היהודית, בראש ובראשונה תרבות אחרת". 

עד כאן דברי אליעזר ליבנה והדברים שציטט ממאמר של שטיינזלץ. 

אדוני ראש הממשלה, ניתן לומר שבתחום הזה של הבנת היהדות אתה בחזקת תינוק שנשבה. מושג יהודי שגם אותו אתה צריך ללמוד. משמעותו היא שאינך אשם בכך שגדלת בסביבה שלא טיפחה בך את הזיכרון היהודי. כמי שניהל מערכות צבאיות מפוארות אולי תתקשה להכיר ולהבין את הקשר בין קיומנו הבטחוני לבין קיום השבת, קיום התא המשפחתי לימוד תורה. קרא את הספר – ואולי פשוט תתחיל ללמוד לימוד יהודי – אולי אז תשכיל ותבין. 

כשישו יצא מבית-לחם

כשישו יצא מבית-לחם לירושלים – אמר אהוד ברק – הוא לא ראה בדרכו אף לא מסגד אחד ואף לא כנסיה אחת. 

ברק שכח לציין כי ישו ראה בדרכו ישובים מיושבים במתנחלים יהודיים: חברון וענתות ושילה. ברק שכח גם לציין כי ישו לא ראה בדרכו אף לא יהודי אחד מחלל שבת. 

================================================ 

2. הדה לגיטימציה של יורם חזוני במוסף "ספרים" של"הארץ"

ספרו של יורם חזוני ( THE STRUGGLE FOR ISRAEL'S SOUL) טרם הגיע לידי. אך ממה שקראתי משל חזוני עצמו (במאמר ב"הארץ") ומדברים שקראתי על ההד העצום שעורר הספר בקרב יהדות ארצות הברית, הבנתי שמדובר בספר חשוב, המנתח את תהליך הדה ציוניזציה והדה יהודיזציה של מדינת ישראל. 

על חשיבותו של הספר למדתי גם לדעת מן ההתקפות ההולכות ומחריפות של השמאל על הספר ובעיקר על מחברו. 

לשמאל יש שיטה בדוקה מבית מדרשו של הסטאליניזם. במקום להתווכח לגופם של נושאים עוסקים בגופו של האיש. במקום להתמודד עם התיזות שהוא מעלה (כפי שעשה חברי אמנון לורד מעל דפי עיתון זה) מטילים רפש באיש. בעצם החל כבר תהליך דה לגיטימציה של חזוני, כך שכאשר יגיע בימים הקרובים התרגום העברי של הספר לקורא הישראלי כבר יהיה מוחו של הקורא שטוף בהשקפות מבקריו של חזוני משמאל. 

הדבר מתחיל בביקורת ספרותית, לכאורה אובייקטיבית ולגיטימית. מוסף "ספרים" ב"הארץ", בעריכתו של מיכאל הנדלזלץ, הטיל את מלאכת כתיבת הביקורת על פרופסור ברוך קימרלינג, איש שמאל-פוסט-ציוני. למה דווקא קימרלינג? למה לא ניתן הספר לביקורת של אנשי רוח מן המחנה האחר (היהודי-ציוני הייתי קורא לו). למשל: יוסף בן שלמה או אלי שבייד. או למצער להיסטוריונים ואנשי רוח מן השמאל היהודי-ציוני כמו מיקי צור, אהרון מגד, יוסף גורני או אניטה שפירא. זו דרכו של מוסף "ספרים" של "הארץ" . עוד 

בטרם קראת מילה אחת של המבקר אתה יכול לדעת מראש מה יכתוב על הספר שניתן לו לביקורת. 

הרמת גבה 

אם זהו המבקר אין פלא שהוא מוצא דופי באביו של חזוני, פיסיקאי במקצועו, שעבד בכור האטומי בנחל שורק. האב, איש הנוער העובד ומעריצו של בן גוריון, עזב את הארץ בשנת 1965, השנה בה הפסיד בן גוריון בבחירות בראשות רפ"י והורחק מכל השפעה במדינה. כשביקש האב לחזור לאחר שנות השתלמות בארצות הברית, הדבר נמנע ממנו כי לא נמצא לו מקום תעסוקה ראוי. בעיני המבקר קימרלינג זהו "הסבר לא לגמרי משכנע וגם לא פטריוטי כל כך. זה עשוי מן הסתם לגרום הרמת גבה אצל כמה קוראים". 

הביקורת רצופה קביעות עמדות וגינויים כמו: 

* התרבות החילונית הפוסט יהודית המגוונת שפורחת בישראל של ימינו כפי שלא פרחה מעולם בשום מרכז יהודי. 

*כאשר פותחים במסע מעין מקרתיסטי בגנות הנורמליות לעולם אין לדעת היכן וכיצד יסתיים. 

* חוסר היכולת או הרצון להבין את מורכבותו של המצב הישראלי גורם גם עיוות בסיסי וחוסר הבנת השיח הציבורי מאז כינונה של המדינה ועד היום. 

והמסקנה הסופית: 

"עייפתי מן הרדידות הזאת של ניסיונות הסבר לתהליכים מורכבית המתרחשים בחברה הישראלית". 

חזני ככהניסט 

אך את מכת המחץ לדימויו הציבורי של חזני נתן "הארץ" במקום אחר. כתב העיתון, עקיבא אלדר, גילה מאמר שכתב חזני ב-1990 ב"ג'רוזלם פוסט", לאחר שכהנא נרצח בידי מתנקש ערבי בניו יורק. 

חזני מתאר במאמר את חוויותיו כסטודנט צעיר, אחד מרבים, במפגש שקיים כהנא עם סטודנטים בפרינסטון. במפגש זה, אומר חזני במאמרו, כהנא נתן לו להבין כי "יהדות איננה דבר שיש להתבייש בו וכי עליו לשאת בגאון את הכיפה". 

חזני מציין אמנם במאמרו כי הוא וחבריו במכללה לא אימצו מעולם את ההשקפות הפוליטיות של כהנא "כי לא היינו מסוגלים ליישב את היהדות שלמדנו עם הנטיה שלו לפתרונות אלימים של בעיות, או עם ההצגה הגסה של עמדותיו". 

דברים אלה אינם משכנעים את עקיבא אלדר, הקובע כי "חזוני אומר בעצם שהוא מצא אפיקים חדשים וסגנון משופץ להגשמת האידיאולוגיה הגזענית, הטוטלית, הלא סובלנית של כהנא. הוא מפיץ את תורת הכהניזם בספרים במחקרים במאמרים ובנאומים מנומסים". 

כך סוף סוף הודבקה התווית ליורם חזוני ומעכשיו כל ויכוח עמו מיותר. 

================================================= 

3================================================

4. בסרט הזה אנחנו נמצאים – תולדות הקולנוע הישראלי

 

אבי היימי הוא במאי סרטים מחונן ומורה קולנוע פופולארי. על סגולותיו כמורה למדתי לדעת מחברותנו לעבודה ביחידה לתקשורת בבר-אילן. השתתפתי כתלמיד שלא מן המנין באחד הקורסים שלו ונדהמתי לראות כיצד הוא מצליח, באמצעים דלים ובתשתית רעועה, להפוך כיתת סטודנטים לצלמים, עורכים, בימאים, מפיקים ותסריטאים. כל שנה מפיקה כל אחת מן הכיתות שהוא מלמד בהן כמה סרטי מופת בעלי איכות הראויה להקרנה מסחרית. 

אחד הדברים שלמדתי אצל אבי היימי – שהוא מומחה לסרטים דוקומנטריים – הוא שאין דבר כזה. כלומר: מי שסבור שסרט דוקומנטרי הוא ראי המתעד את המציאות טועה טעות מרה. חומרי הצילום הדוקומנטריים משמשים בידי היוצר הקולנועי בסיס ליצירה המבטאת את השקפת עולמו. הדבר בא לביטוי בבחירת החומרים המצולמים, בזוויות הצילום, בתסריט, בחיתוך ובעריכה ובאלף ואחד המרכיבים של היצירה הקולנועית. התוצאה הסופית היא איפוא יצירה ממש כמו יצירה בדיונית. כל קשר למציאות הוא מקרי בלבד, כמו שכותבים בפתח יצירות בדיון. 

כחובב מושבע של הסרט הדוקומנטרי הדבר גרם לי אכזבה קשה. מזה שנים אני צופה בשקדנות בסרטים דוקומנטריים ויש בביתי אוסף של מאות סרטים כאלה. במיוחד אני צופה אובססיבי בסרטים דוקומנטריים של מלחמת העולם השניה, בניסיון ללמוד ולהבין את האמת ואת הראליה שמאחורי המלחמה הנוראה ההיא. והנה לימד אותי אבי היימי ש"עולם במלחמה" של הבי.בי.סי. – סידרת מופת לכל הדעות – היא נקודת המבט האמנותית של יוצרי הסידרה. על אותה מלחמה עם אותם חומרים יציגו האמריקנים משהו אחר שלא לדבר על הרוסים, היפנים והגרמנים. 

אני מקדים הקדמה זו כדי לספר על סידרת טלוויזיה שביים אבי היימי – "בסרט הזה כבר היינו", שהחלו להקרין השבוע בערוץ השני. הסידרה (שהפיק צפריר קוחנובסקי) עוסקת לכאורה בתולדות הקולנוע הישראלי. אך למעשה היא מהווה מבט עצמי על החברה הישראלית, ברטרוספקטיה של חמישים שנה ויותר. מבחינה קולנועית טהורה – עד כמה שניתן להסיק משני הפרקים בהם צפיתי בהקרנה מוקדמת – זוהי יצירת מופת. מסתבר שהקולנוע העלילתי הישראלי הופך במרוצת השנים למסמך דוקומנטרי. "הוא הלך בשדות", "גבעה עשרים וארבע אינה עונה", "סלח שבתי" אינם רק פרקים בתולדות הקולנוע הישראלי אלא בתולדות החברה הישראלית. פרקים המבטאים את עמדות החברה והשקפותיה כלפי דמות הצבר, דמות האישה, היחס לערבים וכו'. 

אבי היימי הצליח ביד אמן לעשות הפוך על הפוך. לקחת סרטים עלילתיים ולהפוך אותם ליצירה דוקומנטרית שבה אנו יכולים ללמוד על עצמנו יותר משאנו יכולים ללמוד מסרטים שאמורים היו להיות דוקומנטריים, או ממחקר סוציולוגי מעמיק. להשוות את אסי דיין של "הוא הלך בשדות" המצהיר הצהרות פטריוטיות מפוצצות לאסי דיין המסומם ב"החיים על פי אגפא" מלמד על כברת הדרך שעברה דמות הצבר הישראלי ועברה החברה הישראלית יותר מרבבות מילים. 

הצלחת "הוא הלך בשדות" (כספר, כמחזה ומאוחר יותר כסרט) היתה יוצאת דוםן. הצופה הישראלי לא אהב סרטים על מלחמת השחרור (ובתקופת הבראשית לא אהב סרטיםישראליים בכלל) ורובם נעשו בידי במאים זרים ואף דיברו אנגלית, כדי לסייע בהפצתם לקהל יהודי בחו"ל. כאלה היו הסרטים "עמוד האש", "גבעה 24 אינה עונה" "קריה נאמנה" ועוד. 

אך לימדנו רבנו אבי היימי כי אין סרטים דוקומנטריים. גם לא סרט דוקומנטרי המבוסס על סרטים עלילתיים. אם אבי היימי בוחר כדמויות מנחות של סיפור הצבר הישראלי את אביב גפן ואת אסי דיין, אני שואל את עצמי האם זה הפרצוף שאני ועוד ישראלים כמותי רואים כשהם מסתכלים במראה. איך היה נראה סרט כזה אילו ביים אותו למשל שולי רנד? או אורי זוהר? או אדיר זיק? 

בסופו של דבר, על פי העקרון של הפוך על הפוך, יצא לאבי היימי סרט דוקומנטרי מעולה. סרט המשקף נאמנה לאו דווקא את החברה הישראלית לדורותיה אלא את הדרך בה רואים בני הדור של אבי היימי את עצמם ואת המדינה שבה הם חיים. וככזה ראויה הסידרה הזו לצפיה. מומלץ מאד. 

ראה מלחמת העגלה המלאה בעגלה הריקה

הנדון: ביבי, עמדי, ויצמן, סרוסי, ברק, עמותות

כבוד היועץ המשפטי לממשלה,

אתה עומד להחליט בימים אלה החלטה גורלית: האם להגיש או לא להגיש כתב אישום נגד בנימין נתניהו. זו החלטה גורלית כי היא עשויה להשפיע על יחס העם למערכת המשפטית ולמערכת הדמוקרטית.

אני מכיר אותך כאדם ישר והגון, משפטן מעולה ואדם חסר פניות. יש לי יסוד להניח כי ההחלטה שתקבל תהיה מבוססת על אדני המשפט והצדק ועל עקרון השיוויון בפני החוק. זאת, לאחר שתלמד את עיקרי הסוגיה המשפטית, תבדוק בדוק היטב את הנתונים והראיות.

 

אך אתה הרי לא רק משפטן אלא גם תלמיד חכם ובקיא במשפט העברי. ומי כמוך יודע שיש "יקוב הדין את ההר" ויש "לפנים משורת הדין". יש מידת הדין ויש מידת הרחמים. ומי כמוך יודע שהעולם עומד לא רק על הדין אלא גם על האמת ועל השלום. ומי כמוך יודע ש"לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה… ולא עבדו לפנים משורת הדין".

עמדי מול סרוסי

איני מתיימר לדעת לעומקם את כל פרטי החקירה בפרשת חקירתו של נתניהו. אין לי גם ספק שהפרקליטים החרוצים של הפרקליטות יוכלו להכין כתב אישום עסיסי על קבלת שוחד וגניבת מתנות. כבר היה מקרה של עובד מדינה שהועמד לדין ונענש קשות על שקיבל במתנה בקבוק יין מידי אחד האזרחים שבא במגע עם המשרד.

אבל יש דברים שעל הסף יש לבחון את ההיגיון הפנימי שלהם. אילו נתניהו היה טיפוס של לוקח שלמונים, האם היה בוחר בשיפוצניק ומוביל רהיטים כמקור לקבלת השוחד?. לנתניהו קשרים ענפים עם רבים מן המיליארדרים שבעולם. רבים מהם מעריצים אותו ותומכים בו. אילו רצה לקבל שוחד היה יכול לסדר לעצמו חשבון בבנק שוויצרי ולתת לנותן השוחד תמורה קצת יותר רצינית מאשר איזו חשבונית מוגזמת על ביצוע עבודות פרטיות.

האם היה קושי לנתניהו למצוא איזה סרוסי שייתן לו "מתנות"? או למצוא איזה יבואן מכוניות ש"יתחזק" אותו בתמורה לטובות הנאה שיכול ראש ממשלה להעניק?

מדוע לא למצות את הדין

אין למצת את הדין עם נתניהו לא מפני שויצמן יצא ללא עונש מעבירות שהן לכאורה גדולות פי כמה. דווקא ההחלטה בעניין ויצמן מוכיחה כי יש שיקולים שהם מעבר לשיוויון בפני החוק ולא תמיד יקוב הדין את ההר. אני מניח שבצד השיקולים המשפטיים (הסתמכות, התיישנות, אין מספיק ראיות וכו') היו גם שיקולים אחרים: זקנותו של האיש, מצב בריאותו והחרפה שהיה ממיט על כולנו משפט של נשיא הנאשם בקבלת שוחד.

נתניהו איננו מסכן ואיננו זקוק לרחמים. אבל אם יוגש נגדו כתב אישום זו תהיה גזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה. כתב אישום כזה יתפרש על ידי מחצית העם (ולפי הסקרים האחרונים גם יותר ממחציתו) כהתערבות גסה של המערכת המשפטית בתהליך הדמוקרטי. כאן עומדת השאלה של כאילו שיוויון הכל בפני החוק מול ריבונות העם לבחור את מחוקקיו ואת שופטיו.

עמדי מול העמותות

הוצאת נתניהו מן המשחק הפוליטי, נוכח הבחירות המתקרבות, בולטת בחומרתה על רקע כל מה שמתגלה מדי יום על אהוד ברק. מול החצר הביזנטינית של אהוד ברק נראית לשכתו של נתניהו כמסדר של נזירות.

 

והחמור מכל: פרשת העמותות. מדי יום הולכות ונחשפות עובדות חדשות, המלמדות שמה שידוע עד כה הוא קצה קרחון של מעשים שלכאורה יש בהם עברות חמורות ביותר על החוק. ברק, כמו שלושת הקופים, לא ידע, לא שמע, לא ראה. מיליונים, אולי מאות מיליונים, עברו לידי עמותות בעלות מטרות נעלות והכספים זרמו כדי לקדם את ענייניו של ברק. גם היום נערכים סקרים רבים עבור ברק ולא ברור מי משלם עבודם. מדי פעם גם שומעים פליטות פה של חבריו של ברק לנשק על ה"מבצע" שהשתתפו בו לבחירת נתניהו כאילו מדובר בהסתערות על יעד מבוצר של האוייב. וכבר נמצאו סימנים לכאורה כי במערכת הבחירות חברו שליחיו של ברק עם גורמים פליליים.

יש חקירה והיא מתנהלת בעצלתיים. שוטרים אינם פורצים לדירתו של ברק ואוספים מסמכים. לא חוקרים את נאווה שעות על גבי שעות. לא מזמינים את כל הנוגעים לפרשה לחקירה. שום כלום.

איני כותב את הדברים מתוך הערצת נתניהו. הוא איננו כוס התה שלי. יש הרואים בו אסון גדול. לדעתי ברק הוא יותר נתניהו מנתניהו אם מדברים על אסון. אבל לא הפרקליטות צריכה להחליט מי האיש הראוי לעמוד בראש מדינת ישראל. היא צריכה לאפשר לעם להגיד את דברו.

לעזור לרובינשטיין

לפני כמה חודשים מצאתי במשיבון שלי הודעה מלשכתו של אליקים רובינשטיין כי הוא מחפש אותי. ניסיתי להשיגו ובקשתי כי יעביר לי בפקס את מבוקשו, אך הוא ביקש לדבר עמי אישית. לאחר כמה וכמה ניסיונות הוא איתר אותי בשעה מאד לא שגרתית לעובד מדינה שומר מצוות – יום שישי אחר הצהריים על פי שעון קיץ (השבת נכנסת בשעה 4ומשהו).

רובינשטיין ביקש להגיב על כמה דברים שכתבתי כאן נגד המערכת המשפטית. הוא ביקש לשכנע אותי כי טעיתי בהתקפותיי וביקש שבכל פעם שאבקר בעתיד את המערכת שהוא מופקד עליה, אפנה אליו לקבל תגובה.לא כל כך שוכנעתי מן הדברים שאמר בזכותה של המערכת המשפטית, אך שוכנעתי שרובינשטיין הוא בעל רצון טוב ועובד קשה מאד, ממש ימים ולילות, כדי לקיים את "וציון במשפט תיפדה".

בקשתי אז לכתוב כמה מילים בזכותו של רובינשטיין אם כי לא ידעתי למה התכוון כשאמר כי יש דברים המדירים שינה מעיניו. עכשיו כבר כולנו יודעים: אליקים רובינשטיין הוא האיש שבזכותו נחשפה פרשת עופר נמרודי ב'. בזכותו נחתם הסכם עד מדינה עם רפי פרידן. בזכותו החל טיהור המשטרה מן הקצינים המושחתים. יותר מזה: הוא אולי האיש העומד כיום כנגד השתלטות מאפיונרית על המדינה. כי מה שברור כבר עתה הוא שפרשת נמרודי היא קצה קרחון של מציאות מפחידה. לכן, גם אם איננו מסכימים עם כמה מהחלטותיו ומעמדותיו של רובינשטיין בנושאים שונים, על כולנו לעזור לו במלחמה שהוא מנהל בפשע המאורגן. בנפשנו הוא.

 ראה היועץ הרע מזוז

 

אחד השרים המקורבים לראש-הממשלה אמר, בעקבות יוזמת ברק ל"מהפכה חילונית", כי אהוד ברק "התחרפן". הלכתי למילונים כדי להבין לעומקו את משמעות המושג הסלנגי הזה. מסתבר כי זהו מושג שזכה לאריכות ימים, דבר די נדיר במונחי סלנג. מה שמעיד כנראה על חיוניותו בחיינו.

אהוד ברק ויקישיתוף 

בעבר היתה משמעות המושג להתבטל, לא לעשות דבר. (אולי הוא בא מן הביטוי היידי חראפען שפרושו לנחור). הוא מצוי כבר במילון הסלנג של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה (כרך ב'), שם מובא הפרוש התבטל כפרוש הראשי "כל היום שוכב במיטה ומתחרפן, הפדלאה הזו". הפרוש השני והמאוחר יותר, ששרד עד ימינו הוא השתגע. "בהתחלה הוא עוד דיבר לענין אחרי זה התחרפן והתחיל לצעוק שטויות איומות". פרוש אחר שנותנים בן אמוץ ובן-יהודה הוא לאדם המשים עצמו כמשוגע. "הוא לא משוגע, הוא סתם מתחרפן". פרוש אחר הוא "התקלקל". והדוגמא שמביא בן אמוץ "כשעזר וייצמן הופיע פתאום צולע על הגבס, דיין נראה כאילו שכל הוויזיט של סאדאת התחרפן".

"לקסיקון הסלנג העברי והצבאי", המודרני יותר, מגדיר כך את המושג "להתחרפן": "לאבד את שיקול הדעת באופן זמני, להשתגע. ממתי שמים קומקום חשמלי על האש? התחרפנת לגמרי". ואילו מילון רב מלים של יעקב שוויקה, שיש בו הכל מכל, מפרש: "איבד את שיקול הדעת והתחיל לעשות שטויות, התחלק על השכל".

הקורא חיים איתן מירושלים מביע את הדעה כי מקור הסלנג התחרפן איננו כפי ששערתי בשפה היידית. לדעתו מקור המילה הוא בערבית שמשמעותה השתגע, התהולל, שוטה, זקן, פטפטן, חסר דעת.

מכירת חיסול

"התחרפן" בהחלט מתאר נכונה את מצבו של ראש הממשלה. אך לי נראה כי ביטוי מתאים יותר למצבו הוא "בעל הבית השתגע". אני אוהב לשמוע את הקריאה הזו, כשאני מטייל בשווקים המרחיבים את הלב ואת הדעת בצבעוניותם, בריחותיהם ובצליליהם. כאלו הם שוק הכרמל, שוק התקווה ושוק לוינסקי בתל-אביב והגדול מכולם הוא שוק מחנה יהודה בירושלים. כשאני שומע את הקריאה "בעל הבית השתגע" אני יודע שיש סיכוי למצוא מציאה של ממש.

מתי קורא הרוכל "בעל הבית השתגע"? – כאשר הוא מוכר סחורה בזיל הזול, ולרוב זה על באמת. אתה מתקרב לדוכן של "בעל הבית השתגע" ואתה מוצא גרביים מצויינות בחמישה שקלים הזוג, חולצות "טי שרט" בעשרה שקלים, אנציקלופדיה בריטניקה לנוער בחמש מאות שקלים, פחות ממחצית המחיר בחנויות וכל חפץ שרק עולה בדעתך. מקור הסחורה הזולה הזו הוא בדרך כלל ממכירות חיסול של עסקים שפשטו את הרגל. רוכלי השוק יודעים להריח מתי יש להם עסק העומד לפשוט את הרגל והם עטים עליו, מנפנפים מול פניו הרעבות של בעל העסק מעט מזומנים וקונים את הסטוק כולו באפס מחיר. אחרי כן הם יכולים לצעוק בקולי קולות " בעל הבית השתגע".

ערפאת כרוכל

הרוכל במקרה שלנו הוא יאסר ערפאת, שבהחלט יכול לצעוק "בעל הבית השתגע". ערפאת הריח מכבר כי אהוד ברק הוא פושט רגל הזקוק לתזרים של חמצן, למזומנים של איזה השג או כאילו השג. לכן יכול היה ערפאת ללכת לפיסגת קמפ דייויד שברק עצמו יזם ברוב יאושו. פושטי רגל הם תמיד היוזמים את המכירה. לכן יכול היה ערפאת להתמקח על המחיר כי ידע שליריבו אין כלום ואין ברירה. כבר בראשית המשא והמתן נדהמו האמריקנים לגלות שאהוד ברק מודיע מראש על כל הוויתורים שהוא מוכן לעשות. וברק עצמו הכריז "ירינו את כל התחמושת שלנו". וכך יכול היה ערפאת להתעקש ולהתעקש עד שפושט הרגל יסכים לכל התנאים שלו. הוא כאילו לא הסכים בפיסגה. אבל הוא יסכים לפני תום פגרת הכנסת שבסיומה יהפוך אהוד ברק לראש ממשלה לשעבר. פושטי רגל תמיד מסכימים לכל הצעה שנותנים להם.

מפקד חוליית נ"ט

להלן כמה עובדות (כולן פורסמו בתקשורת ולא הוכחשו) המוכיחות את התיזה הזו:

• * יוזמת ברק ל"מהפכה החילונית" לא היתה פרי מחשבה מתוכננת אלא תגובה מבוהלת בעקבות הדברים הקשים מאד שאמר עליו סגן מנהל לישכתו, שמעון בטאט, בראיון לבן כספית ב"מעריב".
• בטאט, לשעבר פיקודו של ברק בסיירת מטכ"ל וכיום סגן אלוף במילואים בסיירת, אמר בין היתר את הדברים הבאים:
• *היינו אמורים להפוך את לישכת ראש הממשלה לסיירת מט"ל קטנה. אבל ברק, במקום להיות מפקד סיירת מטכ"ל נראה היום כמו מפקד חוליית נ"ט בצבא השחרור האפגני".
• * ראש הממשלה מתקרב לסחרור. עוד מעט הוא יישאב למערבולת ממנה לא ייצא.
• * לא יכול להיות ברדק כזה. אי אפשר לפעול רק על פי סקרים ומחקרים.
• * אחד מבכירי הלישכה של ברק אמר שלא היה ממנה את רוני בונדי, היועץ הפוליטי של ברק, להיות עוזר רס"ר בפלוגה שלו.

• * יש לו חמישה יועצי תקשורת. עם כל אחד הוא צריך לסגור נושא אחר. כשהוא מגיע ליועץ השלישי הוא כבר מבולבל… כל הישיבות האינסופיות נגמרות עם
• 'המשך בישיבה הבאה'. שום דבר לא נחתך. שום דבר לא קורה באמת. כולם מיואשים מסביב.
• * כשמדיניות המסרים משתלטת על המדיניות בפועל אנחנו בצרות.אין לי בעיות אם המדיניות מייצרת מתוכה מסרים. אבל כשהמסרים מייצרים מדיניות זה מסוכן. אי אפשר ללכת ולעשות כל ערב מה שהסקרים הראו שהעם רוצה בבוקר.

עד כאן דברי בטאט. את התוצאות של מה שקורה בלישכתו ראינו בקמפ דייויד, אנו רואים ב"מהפכה החילונית" ועוד נראה בהסכם חפוז שברק ודאי יחתום עם ערפאת ברגע האחרון.

"התנהגות אסונית"

בכיר אמריקני אמר כי נדהם מהצורה הלא בוגרת שבה התנהל ברק מול ערפאת. "זה נראה לנו לעיתים התנהגות אסונית, לחשוף את כל הקלפים בהתחלה ואחר כך לשבת ולהמתין במשך ימים לתגובתו של ערפאת".

ואילו ברק אמר בימים אלה לשרים: "תעשו מה שתרצו, רק תביאו הסכם".

הוא אשר אמרנו: בעל הבית השתגע.

את מי מבקש ברק להפחיד

ברק השמיע אזהרה מפני כוונת הפלסטינים להכריז חד צדדית של מדינה פלסטינית..

בדברי אזהרתו אמר בין היתר: "אני מקווה שהם ישנו את דעתם. נקיטת צעדים חד צדדיים שיחייבו צעדי נגד תקיפים מצידנ, לא תשרת את עניין השלום ותפגע באינטרסים של שני הצדדים. מצב כזה טומן בחובו סכנה של הידרדרות לאלימות שאי אפשר לחזות את ממדיה. הידרדרות שכזו תפגע בראש ובראשונה בפלסטינים, אך אני מודע לכך שהיא עלולה להזיק גם לנכסים שהשיגה ישראל, וביניהם ליחסים עם ירדן, מצרים מדינות ערביות ואיסלמיות אחורות. אסור להגיע למצב כזה".

כשקראתי טקסט זה בפעם הראשונה חשבתי שיש להכתיר את הקטע במילים "איפה השכל". אם ברק רוצה להזהיר את הפלסטינים מה טעם שהוא נותן בידיהם נימוק שיצפצפו עליו. כי הרי ברק אומר שגם אנחנו עלולים להינזק ואפילו לאבד את הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן.

אך לאחר קריאה מדוקדקת של הטקסט, ובהנחה שאהוד ברק איננו אומר דברים ללא מחשבה באתי למסקנה שבדברים אלה ברק לא מתכוון כלל להזהיר את הפלסטינים. האזהרה מופנית כלפי אזרחי מדינת ישראל, כדי להכין אותם לכך שהוא ישלים עם הכרזה של ערפאת. אחרת אוי ואבוי.

ראה מילון בשיטת תזארוס ומילונים אחרים

 

 

אנחנו, שרצחנו את יצחק רבין ז"ל, עשינו להם את זה שוב. לקחנו מהם את הנשיאות ושוב גנבנו להם את המדינה. תראו איך הם הגיבו על בחירתו של משה קצב לנשיא המדינה.

לאה רבין פרצה בבכי ואמרה לכתב עיתון איטלקי: "ההצבעה של הפרלמנט שלנו היא שערוריה… חברי הפרלמנט שלנו שמו בצד את המצפון, את החכמה ואת החוש ההיסטורי והעדיפו את החשבון הפוליטי, את האינטרס המפלגתי הצר ואת הכיתתיות. הם שלחו מסר נגד השלום והשפילו את ישראל בעיני העולם. ישראלי יכול להיות איש ימין או שמאל, אך אינו יכול לדחות אדם כמו פרס כשמדובר בנשיאות".

גדעון לוי, עיתונאי ב"הארץ", המוצא כל שבוע סיפור חדש על פלשתינאים מסכנים הנאנקים תחת עול הכיבוש הישראלי, נמנה בעבר עם צוות עוזריו הקרוב של פרס. הוא כתב:"היו ישראלים רבים שהרגישו עכשיו כמו שהרגישו בלילה בו נרצח יצחק רבין. לא פחות. הם ממש התאבלו על מפלתך. בשבילם שוב התנפצה תקווה ושוב התעורר סיוט".

גם רון מיברג מ"מעריב" הישווה את בחירת קצב לרצח רבין ז"ל:"בטווח של חמש שנים בלבד התרחשו בישראל הדמוקרטית שתי התנקשויות פוליטיות… בהתנקשות הראשונה נרצח יצחק רבין ז"ל בעיצומו של תהליך השלום בידי מתנקש בודד שקיבלהכשר רבני. בהתנקשות השניהחוסלה תקוותו של שמעון פרסוהוצאה להורג שאיפתו של רוב העם…"

עיתון "העיר" הכתיר את הכתבה על בחירת קצב בכותרת "כנסת ישראל מודיעה בתדהמה", על משקל ההודעה המפורסמת של איתן הבר לאחר רצח רבין.בכתבה נאמר: "שלישי בבוקר. שוב התחושה המוכרת של להתעורר ולהבין שאירועי אתמול לא היו חלום רע. רבין באמת נרצח. ביבי באמת ראש ממשלה. פרס באמת הפסיד לקצב".

אסא כשר, אביר המוסר,מצהיר "אל תברכו אותו בשמי… יש לי חשבון מוסרי עם משה קצב, וכל עוד הוא לא נסגר, אין לאיש רשות לברך אותו בשמי על כך שנבחר לנשיא המדינה".

ומה הוא אותו חשבון מוסרי?

עשרה ימים לפני רצח רביןהתקיים בכנסת דיון בהצעת חוק על הנפת דגל המדינה על מוסדות חינוך. במהלך הדיון השמיע קצב קריאת ביניים בה אמר: אילו בן גוריון היה קם לתחיה והיה מנסה להעביר היום בכנסת את מגילת העצמאות, לא היה לו רוב".

 
מה פסול בקריאת הביניים הזו בעידן בו ממשלות השמאל מתקיימות בזכות נציגי אש"ף בכנסת?

על כך משיב אסא כשר: "כל התבטאות כזו העלתה את מיפלס ההתלהמות, כל עלייה של המיפלס קירבה אותנו לרצח. כל התבטאות תרמה לאווירה שהובילה לרצח ראש הממשלה ושר הבטחון".

במקום אחר פרסם אסא כשר "מילון מונחים פוליטי" ותחת הערך מגוחךהוא כותב, כשברור שהכוונה היא לנשיא הנבחר:"מגוחך = מעורר צחוק,נלעג. תכונה אפשרית של מועמד לתפקיד, בצלו של מועמד אחר. דוגמה, מועמד לתפקיד סמלי, שהוא הסמל החי של שום דבר, לעומת מועמד אחר לאותו תפקיד שהוא הסמל החי של המדינה במיטבה".

הפרשן המשפטי  של "מעריב", משה נגבי, תקף את הנשיא על ביקורו אצל הרב עובדיה יוסף וכתב: "הליכתו של משה קצב אצל יוסף וכדורי עוררה את הרושם הנורא שהעורבים המנקרים זה מכבר באושיות הדמוקרטיה שלנו, הצליחו חלילה להושיב זרזיר בלבבם על השלב העליון מכולם במידרג הממלכתי".

תומי לפיד, המאוהב כידוע גם בדתיים וגם במזרחיים, כינה את משה קצב "חתול פרסי מהמהם עם ציפורניים מושחזות כמו שיש לחתולים". לשבחו של לפיד ייאמר כי נוכח תמונתו של קצב המתפלל עטור תפילין ליד הרב כדורי לא הביע חשד כי התפילין של ראש הם מכשיר קשר של מרגל.

המוסף הסאטירי של מעריב "הדרך אל האושר" (שאגב אינו מצחיק אף פעם) כתב "לגליון זה מצורפת בדיחה" וצרף את תמונת הנשיא בתחתית המוסף. באמת נורא מצחיק.

===============================================
תרומת פרס לבטחון ישראל

עם כל הביקורת שיש לנו על שמעון פרס אי אפשר שלא לשבח את תרומתו העצומה לבטחון ישראל. תקחו לדוגמא את הסכם אוסלו, שהוא היה ההוגה, המיילד והמוליד שלו. לפני ההסכם לחמו בנו הפלסטינים באבנים. אנחנו השתמשנו במקלות, מכסימום בחצציות שהיו הנשק המתוחכם ביותר שנדרש לאותה מלחמה.

עכשיו מצפה לנו מלחמה נגד צבא פלסטיני מאורגן המצוייד ברבבות קלשניקובים, בשריוניות ובוודאי גם בנשק אנטי טנקי וטילי קרקע אוויר. כדי לדכא את האלימות הפלסטינית נצטרך להפעיל את צה"ל בכל הכלים – שריון, מסוקים ואולי אפילו תותחים.

אתם מתארים לעצמכם איזו תנופה זה ייתן לתעשיה הבטחונית שלנו?

===================================================
מדוע נכשל פרס בבחירות לנשיאות

סיפר לי אדם המקורב לחסידות גור: לפני כעשרים שנה פנה הרבי מגור, שמחה בונים אלתר זצ"ל, לשמעון פרס וביקש ממנו להצביע נגד איזו חקיקה אנטי דתית בכנסת. פרס הבטיח, וכמו הבטחות רבות אחרות שלו, לא קיים.

בתגובה ברך אותו האדמו"ר בברכה הבאה: שמעון פרס תמיד יגיע אל המים, אבל לעולם לא ישתה מהם.

דומה שהברכה התקיימה במלואה.

====================================================
מדוע לא גילה הרב גורן את ארון הברית

הרב שלמה גורן ז"ל השקיע הרבה מזמנו, ממרצו ומן הידע התורני הפנומנלישלו בנושאי הר הבית ובית המקדש. הוא פירסם בנושא זה פרסומים רבים ובין היתר קבע כי מצוות בניית בית המקדש "מסורה לנו, ותתקיים על ידינו בבוא הזמן בעזרת ה"" (מחניים צ"ז תשכ"ה).עמדתו של הרב גורן נוגדת את עמדת רש"י וכל ההולכים אחריו, שלפיה אין אפשרות שבית המקדש ייבנה בידי אדם והוא עתיד לרדת משוכלל מן השמיים. הרב גורן הסתמך בקביעתו על הירושלמי (שהרב גורן היה מגדולי הבקיאים בו), על הלכות בית הבחירה של הרמב"ם, על מקורות בתלמוד הבבלי ובמדרשי תנאים, על תרגום אונקלוס ועוד.

הרב גורן לא הסתפק בדיון ההלכתי התיאורטי ומאז שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים עשה רבות כדי ללמוד כל מה שניתן על הר הבית ומקום המקדש.

הוא הפעיל את חיל ההנדסה כדי לבצע מדידות קרקע ומדידות אוויריות ולקבוע בדייקנות את גבולות מקום המקדש. בין היתר גילה כיו המדידות כי יש שם תוספות מאוחרות, בצפון ובדרום, שאין עליהן מגבלות כניסה בשל טומאת מת.

הרב גורן הקים גם מדרשה תורנית והתכוון להקים בית כנסת על הר הבית עד אשר קיבל הוראה משר הבטחון, משה דיין, לסלק את האחיזה של הרבנות הצבאית מן ההר.

על הוראה זו כתב הרב גורן בספרו "הר הבית":קבלתי הודעה זו בזעם ובצער. הודעתי מיד לשר הבטחון כי זה עלול להביא חלילה לחורבן הבית השלישי, באשר המפתח לשלטוננו על יהודה, שומרון וחבל עזה הוא הר הבית".

עוד כתב גורן: "יש לשמור על הריבונות היהודית על כל הר הבית כעל בבת עינינו".

במהלך מחקריו על הר הבית ביקש הרב גורן להפעיל אמצעים אלקטרוניים חדישים, בניסיון לאתר את מקום ארון הברית, החבוי אולי במעמקי ההר.

 
על פרשה זו סיפר בשבוע שעבר הראשון לציון, הרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א, בכינוס תורה של חב"ד שעסק בהלכות בית הבחירה והגאולה וסיום מסכת. הכינוס התקיים בבית הכנסת "גאולת ישראל" בתל-אביב.

סיפר הרב אליהו: אמרתי לרב גורן: אם שלמה המלך, החכם באדם, שצפה את החורבן והכין מחבוא לארון הברית ולאוצרות המקדש אתה תצליח למצוא מחבוא שעשה שלמה המלך?

את עצם הנכונות במשא ומתן שנערך בקמפ דייויד לדון בעתידו של הר הבית הישווה הרב לסיפורו של ר' אמנון, מקדושי מגנצא, שההגמון הציע לו להתנצר. ר' אמנון השיב כי ישקול את ההצעה ועל עצם התשובה הזו נענש בכריתת ידיו רגליו ולשונו והוא מת ביסורים גדולים.

=================================================
צלאח אדין עמוס עוז ויאסר ערפאת

הסופר עמוס עוז גילה לפתע כי יאסר ערפאתאיננו חובב ציון ואפילו איננו רודף שלום. במאמר שפרסם ב"ניו יורק טיימס" הוא אומר בין היתר: "בשתיקה, נדהם, צפיתיביאסר ערפאת החוזר לעזה כמנצח… ובסיסמאות המפארות אותו כ"צלאח אדין"הפלשתינאי…ולא יכולתי אלא לזכור שצלח אדין המקורי הבטיח לעמו שלא יעשה הסכמים עם הכופרים. הוא ישחט אותם ויזרוק אותם לים".

עוד אומר עמוס עוז כי הוא מאמין שזו ההזדמנות האחרונה של ערפאתוהפלשתינאים צריכים לבחור אם רצונם בצלאח אדין חדש או לפעול למען השלום.

על מאמר זה מגיב מירון בנבנישתי "הארץ". בנבנישתי אומר כי עוז חוטא לאמת ההיסטורית ופוגע בדמותו של אדם "הנערץ על מוסלמים, נוצרים ויהודים".

אומר בנבנשתי: צלאח אדין הפך בעולם הנוצרי לדמות מיתית שגילמה בעיני הנוצרים תכונות נעלות של אביר ושליט נאור.צלאח אדין מנע טבח הנוצרים בירושלים בעת כיבושה, חתם הסכם עם ריצ'ארד לב-ארי לחלק את ארץ ישראל בין המוסלמים לנוצרים. בזכותו חודש הישוב היהודי בירושלים שבתקופה הצלבנית נאסרה ישיבתם בעיר.

מירון בנבנשתי צודק לגבי העובדות ההיסטוריות. לעומת הנוצרים, שמסעות הצלב שלהם היו מלווים בנהרות של דם יהודי, היה צלאח אדין שליט נאור שאיפשר  את יציאת הנוצרים מירושלים אחרי כיבושה והתיר את ההתישבות היהודית בה.
אחד מאנשי התקופה, המשורר ר" יהודה בר" שלמה אלחריזי (מתאר את הארועים בספרו "תחכמוני" . אלחריזי ביקר בירושלים ראה את מקום המקדש והעזרה ושאל את אחד מאנשי העיר מתי באו היהודים לעיר הזו. האיש השיב לו: "מיום לכדוה ישמעאלים שכנוה (=שיכנו בה) ישראלים" ומדוע לא שכנועה בהיותה בידי הערלים (הנוצרים)? אמר: מפני שאמרו הרגנו אלוהיהם ועשינו חרפה להם. ואילו בתוכה מצאונו אזי חיים בלעונו. אמרתי: ואיך היתה סבת ביאתכם אל המקום הזה? – כי האל קנא לשמו ויחמול על עמו… ויער א" את רוח מלך ישמעאלים בשנת ארבעת אלפים ותשע מאות וחמשים ליצירה ונחה עליו רוח עצה וגבורה ויעל הוא וכל חילו ממצרים ויצר על ירושלים ויתנה ה" בידו ויצו להעביר קול בכל עיר… לבוא אליה (לירושלים) כל הרוצה מזרע אפרים… ויתקבצו מכל פאה אליה… ואנחנו עתה יושבים בצל השלווה הנמתקת…"

צלאח אדין איפשר גם התיישבות יהודית בחלקים אחרים של הארץ, אך להציגו כשליט נאור זו הגזמה פרועה. גם מסעות הכיבוש שלו היו מלווים בנהרות דם, לא של יהודים כי אלו לא עמדו בדרכו. אחד הסיפורים המפורסמים על צלאח אדין מספר על הדרך בה נהג בשבוייו האצילים לאחר התבוסה שהביס את הצלבנים בקרב קרני חיטין. הוא קיבל את פניהם באוהל גדול שהוקם בלוביה, צפונית מזרחית לטבריה. הוא נהג בשבויים באדיבות ובהתחשבות והגיש להם מים. אך לאחד מהם, ראנו, לא סלח על שהפר ברית שלום. צלאח אדין הציע לו לקנות את חייו במחיר הכאה על חטא ומשסרב שלף צלאח אדין את חרבו וערף את ראשו במחי יד. אחר כך הוציא להורג עוד מאתיים אנשי צבא נוצריים.

צלאח אדין הפך למיתוס שאיננו תואם את העובדות ההיסטוריות. הוא לא היה ערבי אלא כורדי ודאי שלא פלסטיניי. בקרב בקרן חיטין והוא גרם תבוסה נוראה לפרנקים אך הוא לא סיים את שלטון הנוצרים בארץ ישראל שנמשך עוד מאה שנים.

לדעת יהושע פראוור ההיסטורין הגדול של ממלכת הצלבנים בארץ ישראל רצה אמנם צלאח אדין בהשמדת מדינה זו אך דבר זה לא עמד בראש מאוויו. עיקר מסע כיבושיו היה בארצות מוסלמיות – סוריה ומצרים. מלחמת המצווה שלו במצרים היתה מכוונת בעיקרה נגד השיעים. מדינת הפראנקים הצלבנית הפריעה לו בתכניותיו והוא ניצל את רעיון הג"יהאד שסביבו יכול היה לאחדאיחוד רגשי את כל הנסיכויות המוסלמיות.

אך כוחם של מיתוסים גדול יותר מכוחן של עובדות היסטוריות. הפלשתינאים אימצו, כמעט מראשית הציונות, את התפיסה שישראל דומה למדינה הצלבנית, שהיא נטע זר בתוך הסביבה המוסלמית שכל קיומה תלוי באספקה ותגבורת מן המערב. הם שאבו ושואבים עידוד מן המחלוקת הפנימית ומן השחיתות בחברה הישראלית שאיפיינו גם את הממלכות הצלבניות לתקופותיהן. הם שואבים עידוד מן המחשבה שסופנו יהיה כסופה של ממלכת הצלבנים – השמדה, גרוש ולכל היותר חיים כנתינים בחסות האיסלם.

=============================================
מה הוא רץ למובארק

על הנייר מצרים היא מדינה שחתמה שלום עם ישראל. בפועל זו אחת המדינות העוינות ביותר את ישראל. מובארק עושה כל מאמץ להביא לפרוק ישראל מן הנשק הגרעיני. נציגים מצריים תוקפים את ישראל בכל במה בינלאומית ולישראל אין דריסת רגל בארועים בינלאומיים הנערכים במצריים. ואת עזאם עזאם הזכרנו?

מאז נחתם הסכם השלום עם מצרים היא התחמשה והתעצמה עשרות מונים, בסיוע אמריקני נדיב ובהסכמה בשתיקה של ממשלות ישראל. הצבא האדיר שהקימה מצרים לא דרוש לה נגד שום אוייב שבשכנותה פרט לישראל. ובבוא יום פקודה יהיו הגייסות החמושים של מצרים גורם מרתיע ומאיים מפני כל פעולה ישראלית נגד מדינה פלשתינאית ונגד כל מדינה ערבית אחרת.

למרות כל זאת מוסיף אהוד ברק להשפיל עצמו ולבקרדרך קבע את מובארק כאילו הוא מתווך אובייקטיבי בינינו לבין הפלשתינאים. על התפקיד שממלא מובארקניתן היה ללמוד מהתנהגותו במהלך קמפ דייויד. לא רק שלא סייע להגיע להסכם, לא רק שלא לחץ על ערפאת להסכים לוויתור כלשהו. הוא גרם להקשחת העמדה הפלשתינית ולא עזרו לברקהביקורים שערך במצרים לפני ואחרי הפיסגה.

על אופי היחסים עם מצרים ניתן ללמוד גם מהתנהגותם כלפי המשלחת הישראלית וכלפי העיתונאים. שום מסיבת עיתונאים משותפת וק שר החוץ המצרי עמרו מוסא האנטי ישראלי במופגן קיים מסיבהת עיתונאים אליה לא הוזמנו כתבים ישראליים.

אהוד יערי סיפר כי המצרים גילו נוקשות קשה כלפי הכתבים הישראליים ואפילו לא הגישו להם כוס מים.

==============================================
דן מרידור – שים לב לטורקיה

כשדן מרידור היה עדיין חרותניק – ואולי גם כשהיה ליכודניק – הוא נתן נימוקים חכמים מדוע אסור לנו לסגת ולוותר. אם ניסוג נהיה אולי יותר פופולרייםבעולם. אך כל נסיגה שתחליש אותנו תגביר רק את התאבון הערבי לתקוף את ישראל. ומה שחמור לא פחות תוריד את ערכה האסטרטגי של ישראל וגם לבני ברית אפשריים לא יהיה עניין בה.

איננו יודעים מה תרם מרידור בקמפ דייויד כדי למנוע את החלשת ישראל. אך כבר עכשיו רואים את התוצאות של הוויתורים הישראליים בזמירות חדשות הנשמעות מטורקיה.אחרי שנים של ירח דבש, שיתוף פעולה צבאי באימונים וקשרי רכש הדוקים מתחילים לשמוע זמירות חדשות מטורקיה. שתי עיסקות נשק גדולות בוטלו או כמעט בוטלו אחרי שכמעט נחתמו. ובאחרונה ההצהרות הטורקיות בעת ביקור ערפאת באנקרה.

===============================================
חוצפתו של ויצמן

עזר ויצמן הוא הנשיא היחיד בתולדות המדינה שנחשד ונחקר במעשי שחיתות חמורים ביותר. מתוך שיקולים הראויים לביקורת החליטו פרקליטת המדינה לרחם על הנשיא ולמנוע ממנו ומאיתנו את הביזיון של נשיא ראשון העומד לדין פלילי.במקום להגיד תודה ולשתוק התהלך ויצמן מאז אותה החלטה כאילו זוכה בכל הערכאות המשפטיות. השביע שופטים הופיע בנאומים, חילק עצותוהכריז הכרזות מקוממות.

כך למשל אמר כי ההשוואה בינו לבין דרעי היא חסרת אחריות. "אני מעולם לא עמדתי בבית המשפט ומעולם לא הורשעתי. חקרו אותי חפשו אבל לא מצאו".

 
לא כל כך מדוייק. חיפשו ולא מצאו?

מצאו גם מצאו מאות אלפי דולרים שהועברו לחשבונו של ויצמן. רק הדולרים הללו לא עמדו למבחן של בית המשפט.

עצה טובה לויצמן: אחרי הנאום המביש שלך בכנסת בעת הכתרת הנשיא קצב, לך לקיסריה, תישאר שם ושתוק.

====================================================

לשמוע חדשות

בזמן האחרון אני שומע יותר ויותר אנשים האומרים לי: "הפסקתי לקרוא עיתונים, איני רואה חדשות בטלוויזיה. כל עיתון חדש, כל מהדורת חדשות ברדיו ובטלוויזיה מטילים בי דיכאון".

אני חייב להודות כי אני מבין אנשים אלה ואני מוצא עצמי נוהג לא פעם כמותם. לאחר שבועיים בחוץ לארץ, בלי להיות מורעל מן התקשורת הישרלאית, נגמלתי מן ההרגל להאזין לכל מהדורת חדשות ולא סבלתי מייסורי גמילה. לאחר שובי לארץ המשכתי עוד שבוע להנות מן התענוג הזה.אך כמו סוס קרבות ותיק חזרתי לסורי ושובאני מפעיל את הכפתור כל חצי שעה כדי לשמוע מבזק או לצפות במהדורת חדשות.אבל מדי פעם אני מוצא עצמי מדלג על מהדורת חדשות, סוגר את המקלט או עובר לערוץ המוסיקה. את עיתון הבוקר אני משתדל לא לקרוא על הבוקר כדי לא לקלקל לעצמי את היום כולו, כשאני קורא בו אני עובר ברפרוף

 
ומעדיף ספר.

בקיצור: נמאס.

====================================================

ערוץ המוסיקה

ואם מדברים על ערוץ המוסיקה יש לי אליכם בקשה. תנו מוסיקה והפסיקו לדבר. הייתי כמה ימים בבוסטון ושעות רבות שמעתי שם את ערוץ המוסיקה שלהם. היה ממש תענוג. המבחר היה לעילא ולעילא. שום קריין לא הפריע את ההאזנה.

ואילו אצלנו?

על טעם וריח אין אמנם להתווכח. אבל בכל זאת, מנין מוצאים כאן כל מיני יצירות תפלות הצורמות את האוזן. אבל הגרוע מכל הם תכניות המלל המסבירות מה אנו שומעים.

 

 

בראשית שנת 1981 פנה אלי חברי, רמי טל, בבקשה שאסייע לו בכתיבת ספר למען שמעון פרס. רמי טל היה אז עורך זוטר ב"ידיעות אחרונות". הוא הגיע לעיתון כאחד מפליטי "היום הזה", העיתון הכושל בעריכת משה דיין. טל היה עדיין חסר ניסיון בעריכה וגם לא היה לו כל ניסיון בכתיבת ספרים. לי היה אז כבר ניסיון רב הן בעריכה עיתונאית וגם בכתיבת ספרים פוליטיים. את ההצעה לכתוב למענו את הספר קיבל טל משמעון פרס עצמו, בעקבות יחסי ידידות שהתפתחו בין השניים בהיותם שכנים באותו בניין ברמת-אביב.

 

כמעט ראש ממשלה

זו היתה שנת בחירות. בתקופה שחלפה מאז מפלת המערך בבחירות 1977 הצליח שמעון פרס במאמץ אדירים לשקם את המפלגה, כשהוא פועל כמעט יחיד במשימה הזו. קרנו של פרס ושל מפלגת העבודה עלתה ואילו ממשלת בגין היתה באחת מתקופות השפל שלה, לאחר כל הקלקולים שהיו מנת חלקה. נצחונו של פרס בבחירות נראה אז כמעט ודאי. על רקע זה קיבל פרס הזמנה מפריץ מולדן, אחד מגודלי המו"לים (אם לא הגדול שבהם) של הארצות הדוברות גרמנית. ספר של אדם שמגיע לראשות ממשלה נחשב בארצות מערביות רבות ערובה להצלחה ודאית. עצם הבחירה מעוררת עניין וסקרנות באישיותו של הזוכה בבחירות. עוד בטרם הותוותה תוכנית הספר כבר היתה באמתחתו של מולדן התחייבות של כמה מגדולי העיתונים בעולם לרכוש פרקים של הספר.

אני אישית ראיתי בהצעה אתגר מקצועי ואינטלקטואלי. לא נמניתי מעולם עם אוהדי מפלגת העבודה. אך שמעון פרס ייצג אז בעיניי את הבנגוריוניזם הצרוף. את האיש שתרם לבטחון ישראל תרומה אדירה. אישיות מרשימה ורבת פנים שכדאי להכיר אותה.

גם לא היתה בעיה מצפונית לעבוד עם מו"ל גרמני. מולדן היה אנטי נאצי ופרו יהודי מוכר וידוע. במלחמת העולם השניה נמלט מאוסטריה לאנגליה ונלחם כצנחן בשורות בעלות הברית.

תכנית הספר

קיימנו פגישה עם פרס והצגנו לו את תכנית הספר. לאחר מכן נשלחה התוכנית למולדן והוא אישר את עיקריה. לאחר זמן הגיע מולדן לארץ ובפגישה שהתקיימה בלשכתו של פרס, בהשתתפות עוזריו של פרס,הסביר מולדן כי הוא רואה בספר פרוייקט חשוב. הוא אמר כי הספר עשוי להיות קול חשוב של ישראל במערב. הוא הביא כדוגמא את אנואר סאדאת שהוציא את ספרו בעיצומו של תהליך השלום עם ישראל והוא גרם לכך שאנשים יבינו שלפניהם אדם חשוב ובעל כוונות רציניות.

סוכם שהספר ייקרא "לא ככל המדינות" וכי יכלול שלוש חטיבות עיקריות: מקורות הסיכסוך במזרח התיכון; מאבק ישראל לקיומה; חזון העתיד.

נפרדנו ממולדן בלחיצת יד והסתערנו על העבודה כשלרשותנו זמן קצר בלבד. הפגישה עם מולדן התקיימה באפריל 1981 והספר היה צריך להיות מושלם עד אוגוסט , כלומר מיד לאחר הבחירות שהתקיימו ב-30 ביוני  1981

עשרות ראיונות

המלאכה לא היתה קלה. לא רק שלא היה לנו כתב יד של מי שאמור היה להיות חתום על הספר שנכתוב. גם לא היה לו פנאי להיפגש עמנו אלא לכמה שעות ספורות של הקלטות.

על רקע אילוצים אלו סוכם שנבסס את הספר על ראיונות עם אישים שליוו את פרס במהלך חייו, מילדות ובעיירה הפולנית-רוסית וישנייבה ועד לתפקידיו בצמרת המדינית והבטחונית של ישראל. קבלנו לידינו גם כל מה שכתב ונאם פרס אי פעם, כמעט כל מכתב שכתב או קיבל, כולל אלה הנמצאים בארכיון צה"ל.

הסתערנו על המשימה בנוסח עיתונאי ("ידיעות אחרונות", שהיה מעוניין גם הוא לרכוש את זכויות פירסום הספר בעברית שיחרר אותנו מחלק מעבודתנו כדי שנוכל להתרכז במלאכה). בתוך זמן קצר ראיינו כ-25 אישים, עם חלק מהם קיימנו כמה פגישות ובסך הכל קיימנו כארבעים פגישות. נפגשנו עם בני משפחתו של פרס, עם אנשים שעברו עמו כברות דרך בחייו, החל משולמית אלוני שהתגוררה בבן שמן בחדר אחד עם בני הזוג פרס ("פרימוס" קראו לזה בלשון אותה תקופה) ועד פרופסור יובל נאמן – שותף לפרויקט הגרעיני ויריב פוליטי.

בין האישים שראיינו היו מוטה גור, אלחנן ישי, חיים ישראלי, מוניה מרדור, שרגא נצר, צבי צור, שייקה דן, גיגי פרס ועוד.

בין האישים שראיינו היו מוטה גור, אלחנן ישי, חיים ישראלי, מוניה מרדור, שרגא נצר, צבי צור, שייקה דן, גיגי פרס ועוד.

קראנו כמעט כל מה שניתן להשיג משל פרס ועליו – אלפי מסמכים, ראיונות, מאמרים, קטעי עיתונים ועשרות ספרים.

מזלו הרע של פרס

ההמשך ידוע. פרס לא נבחר והספר שכבר כתבנו כמה פרקים מרכזיים שבו לא ראה אור מעולם. הסיבות לאי בחירתו של פרס ידועות. לאחר שכל הסקרים, מסוף 1980 ניבאו את  נצחונו, חלה תפנית דרמטית ביום הבחירות. בגין שכבר נראה כ"עובר בטל" חזר אל עצמו ומצב בריאותו השתפר. הוא הספיק עוד לפני הבחירות להפציץ את הכור העיראקי (בהתנגדות פרס שטען כי הפעולה תשאיר את ישראל בודדה "כערער בערבה"). שר האוצר, יורם ארידור, הוריד את המיסים על סחורות היבוא ועם ישראל שקע בבולמוס קניות וחי בהרגשה שהכלכלה של הליכוד היא הכלכלה הנכונה.

בליל הבחירות נותר פרס שוב בודד. שוב מובס. הלוזר הנצחי

 

 

מדינאי שהוא גם עסקן

מה שקרה לפרס בבחירות קרה גם לספר. הוא לא ראה אור מעולם ופרקיו מצויים בעליית הגג של ביתי. הסיבות לכך רבות והכשלון בבחירות הוא אחד מהם. אך סיפור הרקע למעשה יש בו כדי לשפוך אור על אופיו של פרס, דרכי עבודתו ואולי גם על הסטיה מדרך המלך הפוליטית בה הלך שנים רבות.

בכל הזדמנות מדגיש פרס כי הוא רואה עצמו ממשיך דרכו של בן גוריון. הדבר היה נכון שנים רבות מבחינת השקפת העולם אך הוא לא היה נכון מעולם מבחינת דרכי ההתנהגות השלטונית. לבן גוריון היה שרגא נצר. פרס היה ה"שרגא נצר" של עצמו. לדור אשר לא ידע את שרגא נצר אספר כי נצר היה מנהיג "הגוש" של מפא"י בתל-אביב. אדם בעל כוח עצום של שליטה במנגנונים, בכספים ובאמצעים עלומים. הוא היה עושה את "העבודה המלוכלכת" בשביל בן גוריון. החל מארגון פלוגות הבריונים של "הפועל", בעלי זרוע שיעשו סדר באסיפות, וכלה במינויים ובהדחות. בן גוריון יכול היה לרחוץ בנקיון כפיו. הוא לא היה צריך להתעסק בנושאים הארגוניים. היה מי שעשה לו את העבודה. (במהלך עבודתנו ראיינו את שרגא נצר ושאלנו אותו היכן תאוות השלטון המפאיניקית. שאלנו אותו זאת לאחר שכל ביקור בסניפי מפלגת העבודה עורר בנו רושם של מפלגה ישנונית, שאינה רוצה בכלל להגיע לשלטון. נצר השיב: מפא"י כבר אינה קיימת.

 

 

אצל פרס היתה באותה תקופה תערובת של מדינאי בעל חזון ופוליטיקאי קטן ברמה של עסקן דרג ג'. אני זוכר שבפגישות המעטות עמו היה מדבר גבוהה גבוהה על חזון אחרית הימים ותוך כדי כך מקיים שיחות טלפון על מינוי בנתיבות או על עיסקה בסניף אור עקיבא. השיטה הזו הביאה לתסכוליו של פרס ולכשלונותיו. די לקרוא את הדברים שאמר אהוד ברק על הדרך בה ניהל פרס את מערכת הבחירות ב-96 בה הובס על ידי נתניהו, כדי להבין זאת.

סופו של הספר

הדרך בה התנהלה הפקת הספר אופיינית אולי לדרכו של פרס גם בפוליטיקה. אני ועמיתי רמי טל היינו רגילים לקצב וליעילות של "ידיעות אחרונות". קצב המכתיב החלטות על הוצאת עיתון בן 120 עמודים בישיבה של עשר דקות. יעילות בה הכל עומד לרשותך בזמן ובמקום כדי להגיע למטרה ויהי מה.

פה נתקלנו פתאום בעוזרים ששום דבר לא זז אצלם. חוזה עם המו"ל? הוא כבר מגיע, הוא בדרך, הוא עומד להישלח. חוזה עם המתרגם? או טו טו. וכך הלאה וכך הלאה.

ובינתיים הלכו הבחירות והתקרבו. והמו"ל שלח מברק המודיע כי הוא מבטל את החוזה, הואיל ולא העברנו אליו את הפרקים הראשונים בזמן. אנחנו טענו כי לא היה הסכם על מועדי הפרקים והם טענו כי יש סעיף כזה בחוזה. אך החוזה נשלח בדואר ימי והגיע לאחר המועד שבו היינו אמורים כאילו למסור את הפרקים. וגם המתרגם (פרץ קדרון) סרב לעבוד לפני שמתחייבים על חוזה וכך הלאה וכך הלאה. וגם המזל הרע של פרס: בדיוק אותה תקופה היתה שביתה בדואר ונזקקנו לשרותי הדואר הדיפלומטי כדי להעביר את הפרקים המתורגמים לווינה.

ולאחר ביטול החוזה נשאלה השאלה מה עם הכסף. שלא כמקובל במקרים כאלה איש לא דרש מהמו"ל מיקדמה ולא נמצא מי שישלם לנו את המגיע לנו עבור 400 שעות עבודה. וגם לא נמצא מי שישלם לחנות הספרים את הכספים שהגיעו לה עבור ספרים שרכשנו לצורכי העבודה. רק אחרי חודשים רבים של התרוצצויות ודרישות (ולאחר שפניתי לעורך הדין שמואל תמיר שהיה אז אימת מפא"י) סוף סוף קיבלנו חלק מן הכספים שהגיעו לנו.

 

ולמה לא לנשיאות

אני חייב תשובה לקורא על השאלה מדוע לא ראוי שפרס יהיה נשיא המדינה. תשובתי קשורה ואינה קשורה לסיפור שסיפרתי כאן. איני יודע מה בדיוק הביא את פרס לתפנית החדה בעמדותיו. האם היו אלה התסכולים, והכשלונות והאכזבות? או אולי זיקנותו שבישה את אמונת נעוריו.

מכל מקום פרס אינו ראוי להיות נשיא מן הנימוקים הבאים:

•  פרס הוא האיש שהקים את מדינת פלסטין. הוא ראוי להיות נשיא מדינת פלסטין לא נשיאמדינת ישראל.
•  פרס הוליך שולל (לפי הבנתי) את יצחק רבין ז"ל, שלעולם לא היה מגיע להסכם אוסלו ובוודאי לא לתוצאותיו.

•  פרס אחראי להונאה של הציבור כולו, שקנה את הסכם אוסלו כהסכם שלום וקיבל הסכם המוביל לסיכון עצם קיום המדינה.

 

כך הרג אביו של פרס
פורע אוקראיני במכות
"בוישנייבה של ימי ילדותי היה כל מה שעשוי לעשות ילד למאושר. העיירה טבלה בנוף מרהיב של היערות שהקיפוה, והחמימות המשפחתית העניקה לי תחושה של אופטימיות שהפכה חלק בלתי נפרד מקווי האופי שלי, עד היום. תמיד הייתי מוקף דודים ודודות, סבים וסבתות, שדאגו לכל מחסורי. הבית הגדול בו התגוררה המשפחה על כל שלוחותיה רחש המולה מתמדת של אנשים אהובים. הסמוור רתח יומם ולילה, וריח העשן שהסתלסל ממנו התערב בריחות הכבדים שנדפו מן המטבח".
"הייתי מאושר, אך תחושת האושר היתה מהולה בהרגשה מתמדת של חוסר בטחון. אף שבילדותי לא הייתי מעולם עד לפוגרום, אני זוכר שתמיד היתה תלויה באוויר האימה מפניו, שלחשה כמו גחלים מתחת לרמץ של שריפת יער. הכפריים שבסביבה, רובם ביאלורוסים פשוטים ותמימים, לא גילו אמנם יחס עוין כלפינו. אך מדי פעם קיבלנו תזכורת שחייו של יהודי אינם בטוחים. עד היום זכורה לי העצבות העמוקה שהישרתה עלי הידיעה על רציחתו של צלם העיירה, בעת שהלך לבדו ביער. רוצחיו של הצלם לא ביקשו לשדוד אותו. הם קיפדו את חייו רק בשל היותו יהודי".

"הפוגרום היחיד שבני משפחתי היו עדים לו ארע כארבע שנים לפני שנולדתי. מפי דודתי, אחות אמי, איטה, שמעתי פעמים רבות את הסיפור מקפיא הדם על הסתתרותה במרתף הבית, כשהיא נטרפת מפחד שמא הפורעים המקישים על הדלתות המוגפות יצליחו לפרוץ ויגלו את מקום מחבואה. הפורעים לא היו מאנשי הסביבה אלא חיילים מגייסותיו הנסוגים של סמיון פטליורה, שליט אוקראינה דאז. קלגסיו ערכו פוגרום בשישים עיירות וגרמו למותם של כמאה אלף יהודים. כשניגף פטליורה לפני הצבא האדום הוא נמלט עם שרידי חייליו לפולניה ונראה שאחת מיחידותיו עברה דרך ושינייבה. יהודי העיירה הסתגרו באימה בבתיהם והצלתם באה להם מידי הצבא הפולני. השלטונות הפולניים לא התירו לפורעי פטליורה לעשות את אשר הורגלו אלה לעשות בצד הרוסי של הגבול. לאחר קרב יריות קצר נסו הפורעים מן העיירה, כשהם משאירים מאחוריהם את הרוגיהם. כשיצאו היהודים מבתיהם מצאו את הרחוב הראשי של העיירה זרוע בגוויות הפורעים. אבי, יצחק פרסקי, לא המתין לבואם של החיילים הפולנים. הוא יצא מן הבית, ללא נשק ביד, תפס באחד הפורעים והכהו למוות…"

"בשנת 1932נודע לאבא על אפשרות להיכנס לארץ ישראל מחוץ לתור הרגיל למי שהיו בעלי רכוש. אבא מכר את כל רכושו בתוך שלושה ימים ועלה לארץ לבדו. הוא הביא אותנו אליו ארבע שנים לאחר מכן והציל אותנו ברגע האחרון מן התופת הנאצית. ב-22 בספטמבר 1942 הוקפה העיירה על ידי פלוגה של חיילי ס.ס. וכל היהודים נצטוו להתרכז בבית הכנסת. תוך שעות ספורות נקטלו רוב בני העיירה ביריות מנשק אוטומטי והאחרים נשרפו למוות בתוך בבית הכנסת שהועלה באש."

  (מתוך ראיון של שמעון פרס עם רמי טל וזאב גלילי)

=============================================

ברק, בן גוריון

הצפרדע  והשור

בראות צפרדע שור, חשקה גם היא עצמה/ אליו להשתוות בגודל ועוצמה: / קינאה דבקה בה כספחת. / מיד התחילה מתנפחת/ "הביטי יקירה" – / אמרה לחברתה:/ "איך הדבר נראה לעין: /הכבר הגעתי לגודלו?" – / "עוד לא חביבתי, עוד לא" /-"ואיך עכשיו?"/ – "רחוק עדיין" / – "התבונני אפוא כעת,איך אתמתח ואתפשט!/ ובכן?, – כאפס וכאין"

חרה לה לשטיה: במאמץ נמרץ / הכפילה את טרחה, הזיעה והזיעה…/ לגודל שור היא לא הגיעה,/ אך התפקעה ממאמץ."

לא יחידה היא הצפרדע

כל מאמץ כוחו לשוא

לחיות מעל לאמצעיו –

סופו גם כן להתפקע

מתוך משלי קרילוב בתרגומו ובעיבודו של חנניה רייכמן)

=============================================

 

כמכחול בשפופרת 

בימים אלה הופיע ספר של פרופסור זיוה שמיר, החוקרת זה עשרות שנים את יצירתו של חיים נחמן ביאליק. הספר שופך אור על מערכת יחסים שקיים המשורר עם הציירת אירה יאן. החוקרת מסתמכת על קובץ מכתבים של הציירת שנכתבו אל ביאליק ונמצאו בעזבונו. מכתבים אלו שופכים לדעת פרופסור שמיר אור חדש על מכלול יצירתו. עולה מתוכם שחלק גדול משיריו – לא רק הליריים ולא רק שירי האהבה – הושפעו ממערכת היחסים שקיים עם הציירת.

בין היתר מביאה החוקרת קטע ממכתב שכתב ביאליק לידידו הסופר יעקב כהן.

וכך נאמר במכתב: "אישה גדולה אחת, אישה חשובה, אישה הגונה ו"אירא יאן" שמה. ציירת היא ויש לה עסק עם המכחול והשפופרת, ומקצת גם עם ספרות. אם פוגע אתה בה לפעמים אמור לה בשמי שלום".

על הביטוי "ויש לה עסק עם המכחול והשפופרת" נכתב באחת הביקורות בעיתונים כי זהו "ביטוי זול ומזלזל כלפיה".

לו היתה הכותבת לומדת פעם דף גמרא היתה יודעת כי הביטוי הזה לא רק שאיננו ביטוי זול ומזלזל אלא הוא ביטוי מעודן של חז"ל לדרך גבר בעלמה.

כך למשל נאמרבמסכת מכות (ז.) עלחקירת עדים בבועל את הערווה. אביי ורבא אומרים כי יש לשאולאם "ראיתם כמכחול בשפופרת". שמואל אומר כי יש לשאול אם נראו כמנאפים.

לא הייתי נדרש לנושא זה לולא היה סימפטום לרדידותה של השפה בפי הדור הגדל בארץ, שכמאמר עגנון הוא "מנוגב מדבר תורה ומצוות". כוחה של שפה הוא בעומק ההיסטורי והתרבותי של דובריה ושל הכותבים בה.דור שאיננו מכיר את ספרות חז"ל ושאפילו התנ"ך הוא כספר החתום בשבילו, איננו מדבר עברית שהיא לשון הקודש אלא מדבר ישראלית, שפה שרדידותה יכולה להתחרות רק באספרנטו. הסופר היחיד אולי מבין סופרי דור מקימי המדינה שניסה לחזור למקורות הוא משה שמיר. הסופר היחיד בן דורנו הכותב בשפת המקורות הוא חיים סבתו.

אנו משתבחים בכך שכיום יכול ילד בכיתה ד לקרוא בישעיהו ולהבין את הכתוב בו למרות שאלפי שנים מפרידות בין כותבי הטקסט לבין ימינו. אנו הולכים ומתקרבים ליום בו לא יוכל ילד עברי להבין פרק בתנ"ך. על פרק בספרות חז"ל הרי כבר ויתרנו מזמן.

========================================

 

 

 

 

 

ערב מלחמת השחרור הזמין דוד בן גוריון את כל המזרחנים ("ערביסטים" הם נקראו אז) וביקש את חוות דעתם לגבי האפשרות שמדינות ערב יפלשו לארץ ישראל, עם סיום המנדט הבריטי. כולם היו בדעה שאין שום סכנה כזו. ההתמודדות הצפויה למדינה העומדת לקום היא רק עם "כנופיות הפורעים" של ערביי ארץ ישראל – אמרו המומחים.

לאחר ששמע את חוות הדעת הזו הזמין אליו בן גוריון את פריץ עשת, אחד האחראים על הרכש, והורה לו לעשות את ההכנות להצטיידות הצבא שיוקם, על מנת להתמודד עם צבאות ערב הסדירים.

דעתם של המומחים לענייני ערב היתה גם דעת כל המומחים הצבאיים למיניהם, אנשי הציבור והפוליטיקאים מכל הזרמים. אך בן גוריון בשלו: מאיימת עלינו סכנת הכחדה. חודשים רבים לפני פלישת מדינות ערב נשא בן-גוריון נאומים רבים בהם הזהיר שוב ושוב מפני הסכנה הצפויה מפלישת מדינות ערב. כאשר אנגליה תעזוב את הארץ, אמר בן גוריון, יעמדו מולנו "תלמידיו ואולי מוריו של היטלר, היודעים דרך אחת, ודרך אחת בלבד, בפתרון הבעיה היהודית: השמדה טוטאלית".

 

ובמקום אחר אמר: "עלינו לראות את הסכנה כמות שהיא – ומניעת סכנה זו צריכה לעמוד במרכז הדאגה הציונית… זה מחייב ריכוז כל היכולת והמאמצים למטרה ראשונית – בטחון".

מאוחר יותר, ב-14 בדצמבר 1947, בא אליו אותו פריץ עשת והציע לפנות את כל 14 הישובים שמדרום לבאר שבע. הוא נימק את ההצעה בכך ש-400 המתיישבים  לא יוכלו להחזיק מעמד מול היתרון המספרי העצום של הבדואים.

תגובת בן-גוריון: "תוציא את זה מראשך שנפנה אותם. במקום זה תביא לי תוכנית איך להגן עליהם". פריץ חזר עם תכנית תגבור וביצורים.

אילו היה דוד בן גוריון מקבל את העצות שנתנו לו המומחים, ובראשם הערביסטים, קרוב לוודאי שמדינת ישראל היתה נכחדת עם הקמתה ושורות אלה לא היו רואות אור.

ברק מאשים את המומחים

נזכרתי בדוד בן גוריון כשקראתי ראיון שקיים יואל מרקוס ב"הארץ" עם אהוד ברק. ראיון מוזר. אין כאן שאלות של מראיין ותשובות של מרואיין. אלא "אדם שהתארח ביום שישי אחר הצהריים אצל אהוד ברק לשיחת רקע על כוס בירה". השואל האלמוני הציג שאלות לברק. הואיל ואין גרשיים מאחורי התשובות יש להניח שהתשובות אינן לייחוס. ועל תשובות כאלה אין אחריות.

 

אהוד הרק צילום זאב גלילי

אני סומך על כושר הבנתו של מרקוס שביקש את תשובתו של ברק על הטענה שנכשל כשהניח את כל הביצים בסל הסורי. על כך כותב מרקוס: "ברק טוען שלא הוא כשל ולא הוא שגה כשדחף להסדר עם סוריה – הטעות כולה אצל גורמי הערכה בארץ ובאמריקה שטעו באסד".

שמעתם איך מדבר מנהיג המתיימר להיות ממשיכו של בן גוריון?

לא אני אחראי, לא אני אשם. הם אשמים.

"הם" זה המזרחנים, המפטמים אותנו זה שנות דור בהערכות שגויות שעלולות להמיט עלינו אסון.

==============================================

המזרחנים כנביאי השקר המודרניים

המזרחנים טעו לאורך כל הדרך. הם לא צפו את התקפת מדינות ערב על ישראל, הם לא צפו את עסקת הנשק הצ'כית-מצרית שהובילה למלחמת קדש, הם לא צפו את מלחמת ששת הימים, את מלחמת יום הכיפורים, את האינתיפאדה, את לבנון. שום כלום.

כישלונם המונומנטלי של המזרחנים איננו מפריע להם להופיע באמצעי התקשורת ובהבעה מלאת חשיבות עצמית להצהיר הצהרות מפוצצות. לרוב הם חכמים לאחר מעשה ובכך הם שותפים להיסטוריונים החדשים. אנחנו אשמים בבעיית הפליטים, אנחנו גרשנו, התאכזרנו, התעללנו, חרחרנו מלחמה, החמצנו הזדמנויות לשלום.

עמדתם של המזרחנים לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל מחייבת מחקר מעמיק. כיצד הפכה קבוצת אנשים שולית לגורם מרכזי כל כך במדיניות הישראלית. זה מתחיל באקדמיה, ממשיך באמצעי התקשרת ומגיע למקבלי ההחלטות. המשותף לרוב המזרחנים הוא שהם מגייסים את מעמדם האקדמי-אובייקטיבי כביכול כדי להציג עמדות שהן לרוב פרו ערביות ואנטי ישראליות ברוח השמאל הפוסט-ציוני.

המזרחנים הישראלים מצטרפים למחנה גדול של מזרחנים מערביים, שהם באורח מסורתי אנטי ציוניים. הם מפרסמים את מחקריהם בכתבי עת שרבים מהם ממומנים על ידי סעודיה.

 

ההגינות מחייבת להדגיש שלא כל המזרחנים כאלה. יש כמה מזרחנים השוחים נד הזרם. כאלה הם הפרופסורים רפי ישראלי, יהושע פורת, משה שרון ואחרים. אך קולם של אלה כמעט אינו נשמע בתקשורת. וכשהם מוזמנים להופיע זה על תקן של קוריוז. כמומחים מביאים את נושאי בשורת הצדק הערבי.

"אסד לא רוצה שלום"

אחד המזרחנים החשובים ההולך נגד הזרם הוא דניאל פייפס. פייפס הוא יהודי בן חמישים המתגורר בארצות הברית. הוא שרת במחלקת המדינה ובמשרד ההגנה, חיבר עשרה ספרים, רובם על המזרח התיכון. הוא הרצה בהרווארד ובאוניברסיטת שיקגו ומאמריו מתפרסמים בעיתונים החשובים של ארצות הברית.

 

בימים אלה הופיע ראיון עם דניאל פייפס בעיתון "הארץ". המראיין, ניצן הורביץ, יזם את הראיון על רקע הכישלון של שיחות הפסגה עם אסאד. פייפס היה היחידי שחזה את הכישלון ועל רקע זה היה מעניין לשמוע את הערכותיו. הראיון לא הופיע חלילה בכותרת הראשית. הוא נדפס אי שם בעמוד פנימי, בתחתית העמוד. זה המקום הראוי לדברים הבלתי חשובים שאומר פייפס.

ואלה עיקר קביעותיו של פרופסור דניאל פייפס:

* אסד מייצג קבוצת מיעוט בסוריה, העילאווים, והוא מצליח לשלוט במדינה באמצעות משטר טוטליטארי.

* אסד הוא שליט החרד באופן אובססיבי לשלטונו וחי בעולם קטן וסגור. יותר מכל הוא פוחד לגמור כמו צ'אושסקו ברומניה.

* כל עמדותיו בכל תחום שהוא: יחסיו עם טורקיה, יחסיו עם ישראל, בעיות לבנון, מוכתבות על ידי הרצון לשמור על השלטון והעברת השלטון לבנו. כל היתר משני בעיניו.

* הסכם שלום עם ישראל יזיק לאסאד. לשלוט על סוריה אפשר רק במשטר טוטליטארי. גבולות פתוחים, בורסה, תקשורת יסכנו את שלטונו.

* שלום עם ישראל עלול להיתפס על ידי האוכלוסייה בסוריה כסימן לפתיחות.

* אסד החל בתהליך שלום עם ישראל בעקבות התמוטטות ברית המועצות ב-1991. המשא והמתן מביא לו יתרונות אך הוא רוצה בתהליך שלום לא בשלום עצמו.

* זו הסיבה שבכל פעם בו מתקדם התהליך ומגיע לפריצת דרך הוא מוצא תרוץ לתקוע את העסק.

* גם אם יתגברו על בעיית חמישים המטרים בכינרת הוא ימצא משהו אחר כדי לתקוע את התהליך.

* הנסיגה של ישראל מלבנון היא ניצחון סורי ותבוסה ישראלית קשה. הנסיגה משאירה את אסד בשליטה מלאה על לבנון.

* תגובות ישראל עד כה על התקפות החיזבאללה היו נגד מטרות לבנוניות. לאסאד לא ממש איכפת.

* לישראל עוצמה אדירה אך היא חוששת להשתמש בה. חיזבאללה מכה בישראל תובע שטחים בגליל ויוצר בסיס להמשך העימות. אסד רק מרוויח מזה.

* ישראל חברה משגשגת ויש לה כלכלה פורחת, צבא חזק, יציבות פוליטית ותרבות דינמית. הערבים לעומתם במצב רע אובייקטיבית.  כל ישראלי רוצה להקים חברת אינטרנט, לעשות קריירה ולהפסיק את המלחמות. הצד השני לא חש כך . ישראל רוצה פתרון, הצד השני בכל תהליך השלום רוצה ניצחון. ישראל רוצה רק שיניחו לה אבל הערבים רואים בכך ביטוי לחולשה.

* נסראללה סימן את ישראל כמדינה רכה שהוא יכול להמשיך ולתקוף. מטרתו היא ירושלים. הקטיושות על קרית שמונה לא ייפסקו (הדברים נאמרו לפני הנסיגה מלבנון).

* במסלול הפלסטיניי ישראל רק מוותרת ונותנת בלי לקבל תמורה. אתם חושבים שאם תספקו את רצונם עכשיו יעזבו אתכם בשקט. אבל זה לא קורה ולא יקרה.

עד כאן דברי פרופסור פייפס.

"אדם לא רציני"

פניתי לאדם, פקיד מדינה לשעבר, שהיה מצוי משך שנים במוקד של החלטות מכריעות בתקופה מכרעת והוא גם ביחסים טובים עם אהוד ברק.

שאלתי: האם שמעתם פעם מה שיש לפייפס לומר?

תשובתו: עזוב את הקשקשן הזה. הוא היה פה תריסר פעמים וכל פעם בא אלינו עם התיאוריות הדמיוניות שלו. לא התייחסנו אליו מעולם ברצינות. הוא פשוט אדם לא רציני.

"המוח האנליטי" של צאלים ב'

על יצחק רבין ז"ל נאמר כי יש לו "מוח אנליטי". כי הוא מסוגל לגשת לכל בעיה, לרדת לפרטי הפרטים שלה ולפתור אותה בדרך האינטליגנטית ביותר. המוח האנליטי הזה לא עמד לו בעת שקבוצה של אנשי אקדמיה תימהוניים ופוליטיקאים ערמומיים הוליכו אותו באף ופיתו אותו להיכנס להסכם אוסלו שיירשם בהיסטוריה כגדול המעשים האוויליים של מדינת ישראל.

על אהוד ברק נאמר כי הוא מפצח מנעולים, נווט גאון ומתכנן מקורי. כל התכונות הללו לא באו עדיין לידי ביטוי מאז נבחר לראשות הממשלה. זו ההזדמנות לבדוק מחדש כמה מן האגדות על גאוניותו של ברק. כדאי גם לבדוק מחדש מה הרעיון שעמד מאחורי צאלים ב' ומה אחריותו לאסון שקרה שם.

הוא יצא מן הפרשה כאילו זכאי. הוא באמת לא ברח והפקיר את הפצועים. אך אי אפשר לומר שהוא לא ברח מאחריות. הוא השלים עם כך שהאחריות לאסון כזהנעצרת בקצין בדרגת רב סרן.

לקראת מה שצפוי בלבנון אני מציע לרמטכ"ל ולכל הקצינים ומטה עד דרגת ש.ג. להכין את השכפצים. אהוד לא ייקח גם הפעם אחריות.

===========================================

קופי אנאן

זה האיש שהציל את סאדם חוסיין ממכה אמריקנית בעת שהפר את כל החלטות מועצת הביטחון וגרש את פקחי או"ם. זה האיש שנתן לסאדם חוסיין ארכה כדי לפתח את הכוח הגרעיני שלו.

על הנחש הזה סומך אהוד ברק שיסדר לו את עניין לבנון. ומה פלא שהדרישה הראשונה של אנאן היתה להפסיק את הטיסות של צה"ל בשמי לבנון ואת השיוט של חיל הים מול חופי לבנון.

=============================================

טמטום

יכול להיות שצודקים הטוענים כי ישיבתנו בלבנון ובעיקר הצורה בה ישבנו שם היתה טמטום. גדולתו של אהוד ברק היא שהוכיח כי היציאה מלבנון, ובעיקר הדרך בה נעשתה היציאה, היא טמטום עוד יותר גדול.

==========================================

ה"אמא" של ארבע אמהות

ב-20 במאי 1985 השלימה ישראל את "עסקת ג'יבריל". שלושה חיילים שהיו בשבי ארגונו של אחמד ג'יבריל שוחררו בתמורה לשחרור 1150 מחבלים. בין המחבלים ששוחררו היו רוצחים שדם רב על ידיהם – קוזו אוקמוטו שביצע את הטבח בנמל התעופה לוד, מחבלים שהיו שותפים לחטיפת האוטובוס בכביש החוף בו נרצחו 35 אזרחים, מבצעי הפיגוע בשוק מחנה יהודה בו נהרגו 11 ישראלים ועוד.

 

לא היתה זו הפעם הראשונה שישראל משחררת מחבלים בתמורה לחיילים שנפלו בשבי. בנובמבר 1983 שחררה ישראל 4700 מחבלים תמורת שישה חיילי נח"ל שנחטפו ב-1982 בלבנון. המיוחד בעסקת ג'יבריל היה שהפעם שוחררו מחבלים מסוכנים במיוחד. בעוד שבעסקה הקודמת המחבלים ששוחררו עברו ללבנון או לאלג'יריה הנה הפעם נשארו המחבלים בתחומי ישראל ויהודה ושומרון.

האדם שתרם יותר מכל לעסקת ג'יבריל היתה אמו של אחד השבויים, חייל נח"ל שנפל בשבי המחבלים בצורה מבישה לאחר שהתרשלו בשמירה ועסקו במשחקי קלפים. אותה אשה כבר שוכנת עפר ולכן לא אזכיר את שמה. אך היא המסמלת את הסיסמה הרווחת עכשיו בפרסומי חוצות אצלנו: "תהיה אגואיסט". הבן היקיר של האשה הזו נמנה עם שמונת חיילי הנח"ל שרק ששה מהם שוחררו בעסקה הקודמת. היא פתחה במסע חסר תקדים של לחץ ציבורי כדי שיעשו הכל לשחרור בנה. היא ארבה לפתחם של חברי כנסת, חדרה ללשכותיהם של שרי הממשלה ועד לראש הממשלה הגיעה. היא כמובן לוותה על ידי התקשורת שראתה בה "אייטם" ראוי. לא חלף יום בלי שנשמע קולה ברדיו, בלי שרואיינה בטלוויזיה. "החזירו לי את חיימקה שלי". כל כך הציקה לחברי כנסת, שרים ואישים בכירים במערכת הביטחונית עד שאלה היו נמלטים מלשכותיהם כשאך שמעו שהיא מתקרבת אליהם.

מאמציה נשאו פרי ואת המחיר של  החזרת הבן שילמו הרבה ישראלים בחייהם.

===========================================

פליטי צד"ל בשער פטמה

הסתכלתי בפליטים וראיתי את עצמנו. כך נראינו לפני שישים שנה באירופה. כך ייראו התמונות של פליטי הגולן, ופליטי יהודה ושומרון ופליטי הגליל ופליטי יפו ורמלה ועכו, ופליטי תל-אביב וירושלים. כך ייראו תמונותינו באגף הישראלי של מוזיאון השואה בוושינגטון.

===========================================

"זאת רק המציאות"

קטע בסיפורה של הסופרת אורלי קסטל-בלום, "התסריטאי והמציאות", הזכיר לי את הימים האלה.

וזה הסיפור:

"תסריטאי אחד, ידוע למדי בקהיליית התסריטאים, שכל הזמן היה כותב תסריטים לסרטים של חצי שעה, רצה לכתוב תסריט קלאסי, אפוס רחב יריעה, עם נשימה ארוכה ואורך נשימה. הוא חשב על משהו כמו שלוש שעות סרט… אז קרה דבר מאד לא סימפטי. התסריטאי שכח לכבות את הסיגריה, ומכאן הכל צעד במהירות. הוא שכח סיגריה בוערת והלך לים. וכשחזר מצא את הכבאים עובדים על הבית שלו… אי אפשר להסביר איזה כעס חש התסריטאי, איזה עלבון, מפני המציאות כמובן… ככה להשמיד את האפוס שלו, את כל הראשי פרקים והחיצים שהוא סימן, מי שונא את מי ומה עוצר בעד זה להגיע לזה, ואיך שהוא ניסה לרקום את הקתרזיס לקראת הפורקן הרגשי של הסוף… רק כשהוא ראה ארבעה איש מוציאים שתי גופות מהכניסה שלו הוא הבין שלתסריט שלו לא קרה כלום, וגם בתוך זה לא קרה כלום לסקיצות של הדמויות ולחיצים של מי אוהב את מי לא קרה כלום ושזאת רק המציאות".

עד כאן סיפורה של אורלי קסטל-בלום.

יושב לו רפי רשף באולפן הממוזג. הקהל מוחא כפיים. האורות מרצדים. ואת מי אנו מזמינים היום? נכון את אורה שיטרית מקרית שמונה. תסרוקת אופנתית, עגילים, שמלה יפה, צבעים מתאימים לטלוויזיה. בגיל תשע נקטלה משפחתה לנגד עיניה על ידי מחבלים שחדרו לביתה.

היא מספרת: שמעתי קולות ירי. אמי רצה לחדר השינה שלנו. היא קראה: 'מישהו יודע מה קורה פה?' ואיש לא ענה. היא רצה בכיוון הדלת הראשית, מהדלת לחלון ואנחנו אחריה. אחרי שניות ספורות שמענו פריצת דלת. ואז נעמדו מולנו במרחק מטר שני מחבלים. הם טענו את נשקם וירו לעברנו. הקירות רוססו בכדורים. אחזתי באחי הקטן במוטי רצנו והתחבאנו. אחי ברח לי מהיד. יצאתי מהמחבוא בחדר השינה. בחדר ראיתי את שני אחי, ארון בן ה-8 ומוטי בן החמש שרועים מתים ולמרגלותיהם אמי ואחותי יוכבד שהתבוססו בדמם. הכלב הסתובב ולא נבח. אמא אמרה לי לכי תתחבאי באמבטיה. הייתי באמבטיה חצי דקה. מסביב קולות ירי ונפץ. נגשתי לחלון חדר השינה וצעקתי: הצילו. ראיתי את אבי למטה צועק תנו לי.

רפי רשף שואל: כמה זמן נאלצת להתמודד עם המצב הזה?

אורה שיטרית ממשיכה: כולם בחוץ הסתכלו לא עשו כלום. הלכתי לדלת ושם היה נער בן 16. גיל שמו. לא ראיתי אותו קודם מעולם. הוא עבר את כל כוחות הביטחון בלי בעיה והגיע אלי. הוא אמר לי תלכי ואני אחפה מאחורייך. ירדנו בחדר המדרגות ובכל מקום היו גוויות.

ועכשיו תנחשו איזו הפתעה הכנו לאורה שיטרית. נכון, מצאנו את גיל. הוא חי הרבה שנים בלוס אנג'לס. עכשיו נעלה אותו לשידור.

גיל: רציתי להגיד לך שהיית אמיצה מאד ואת הגיבורה בכל הסיפור.

ובאולם נמצא אבא של אורה שיטרית. הוא מצטרף.

המנחה: נכון שלחצת על אבא להתחתן?

לסיום בחרתי שיר שמאד מדבר אלייך: אין לי ארץ אחרת.

סוף. THE END.

ומחוץ לאולפן הפלסטינים מתפרעים בכל חלקי הארץ, החיזבאללה מזנב בצה"ל.

מה זה חשוב. זו רק המציאות.

==================================================

הסכם השילומים והפערים החברתיים

שמואל ארדיטי מחולון כותב לי, בעקבות המאמר על טבח הארמנים והסכם השילומים:

"אני בנו של אחד המפגינים בהפגנה שיזם בגין נגד הסכם השילומים מול בנין הכנסת בחורף 1952. אני גאה באבי, שנעצר באותה הפגנה. ההפגנה ההיא הצילה את כבוד העם היהודי.

יהודי ספרד החרימו את ספרד מאות שנים לאחר הגרוש ב-1492. היהודים האשכנזים לא חיכו יותר משבע שנים כדי להתפייס עם רוצחיהם.

העולם פרש את קבלת השילומים שאנו מוכנים לוותר על כבודנו עבור בצע כסף. גם היום מצדיקים כל נסיגה בתירוץ כי אם ניסוג תהיה פריחה כלכלית ומצבנו החומרי ישתפר.

לאחר מלחמת השחרור ביקשו משקיעים רבים להשקיע בישראל. שלטון מפאי דחה אותם בשתי ידיים. גולדה הכריזה על "סוציאליזם בימינו" והמשקיעים נדרשו להסכים לשותפות עם סולל בונה וחברת העובדים כשלאחרונים יהיה 51 אחוז בשותפות.

הממסד המפאיניקי בחר בכלכלה טוטליטארית שהביאה את המדינה לחסרון כיס. כספי השילומים האריכו את ימי השלטון של הכלכלה הזו ומנעו הקמת משטר כלכלי המבוסס על יוזמה חופשית. את מחיר אותה כלכלה אנו משלמים עד ימינו.

השילומים גם הניחו את היסוד לפער בין האשכנזים לבין יוצאי עדות המזרח. באותה תקופה גרנו בשכונת תל גיבורים בחולון שלא נהנתה מיוקרה גדולה. רוב תושבי השכונה היו אז יהודים ניצולי שואה. לאחר קבלת השילומים האשכנזים עברו לחולון לבתים עם חדרי מדרגות מצופים שיש. בתי שכונת תל גיבורים שהיו רכוש נטוש ערבי אוכלסו ביהודים מזרחיים. כך בעזרת השילומים האישיים נוצר הפער שנמשך עד היום.

עד כאן דברי הקורא שמואל ארדיטי.

אני מסכים עם רוב דבריו של הקורא. השילומים (וגם משטר הצנע) אפשרו לשלטון מפאי להחזיק את המשק הישראלי בגרונו ולשלוט במדינה. כל אלה אינם משנים את העובדה שהשילומים הצילו את המדינה מקריסה כלכלית. משקיעים לא עמדו אז בתור כדי להשקיע במדינה, עם או בלי שותפות עם חברת העובדים.

אשר לפיצויים האישיים. נכון שאלו נתנו יתרון ניכר ליוצאי אירופה ניצולי השואה על פני יוצאי ארצות ערב, שעד היום לא קבלו פיצוי על הרכוש שהשאירו בארצות המוצא שלהם. אפשר להוסיף זאת לרשימת חטאי שלטון מפא"י. אבל אהוד ברק הרי כבר ביקש סליחה.

מקובל לומר שגנרלים הפסידו במערכה כי התכוננו למלחמה הקודמת. מבחינה זו ראש הממשלה אהוד ברק נמנה כאילו עם הגנרלים המנצחים. בתקופה בה היה רמטכ"ל (כך אומרים) הקפיץ את צה"ל קפיצת מדרגה והכין אותו לשדה הקרב העתידי. קפיצה זו היא המאפשרת לישראל, לדעת ברק, לוותר על שטחים בלי להסתכן.

אי אפשר לומר שאין היגיון מאחורי העמדות שנוקט ברק. הסכנה המאיימת על ישראל – כך אומר ברק – איננה מן החיזבאללה, מן הג'יהאד האיסלאמי או מן החמאס. הסכנה הקיומית האסטרטגית היא מכיוון איראן ועיראק המפתחות נשק השמדה המוני. לכן אנחנו צריכים להתכונן להרתעה בנוסח המכה השנייה. ולכן מכינים את הצוללות ואמצעים אחרים. לכן אנחנו צריכים להגיע לשלום עם סוריה ועם הפלסטינים. כי אווירת השלום שתיווצר והתמיכה הבינלאומית שנזכה לה בעקבותיה, ישמשו מסך מגן ואמצעי הרתעה נגד הסכנה האסטרטגית.

מדוע שלום עם סוריה ועם הפלסטינים ישנה את תוכניות סאדאם חוסיין והאיאטולות בטהראן? ככה.

אך גם אם יש לעמדה זו ידיים ורגליים היא מתעלמת מן הסכנה העיקרית המאיימת על ישראל. כי לא מצפון תיפתח הרעה אלא מפצצת הזמן המאיימת על מדינת ישראל מבפנים – פצצת הלבנוניזציה.

מול קוסובו ובלפאסט

פעמים רבות הזהיר ברק כי אם לא נגיע להסכם עם הפלסטינים תהפוך ישראל לבלפאסט או לקוסובו. בלפאסט? קוסובו? – הלוואי עלינו. לנו צפוי גורל גרוע יותר.

בבלפאסט יש שלטון בריטי חזק. איש לא מציע לטרנספר את הפרוטסטנטים לאנגליה. איש לא מחלק שם נשק לטרוריסטים. יש שם תהליך שלום, אך ברגע שהטרוריסטים הפרו אותו הוא הופסק מיד. ולבריטים יש סבלנות.

קוסובו דומה אולי קצת יותר לנעשה אצלנו. כשם שקוסובו נקרעה מגופה של יוגוסלביה כך אנו צפויים לתהליך דומה בגליל. אך איש אינו תובע ריבונות על בירת יוגוסלביה בלגראד.

יש תסריט גרוע יותר מבלפאסט ומקוסובו. זהו תהליך הלבנוניזציה העובר על מדינת ישראל.

לבנון כבר כאן

מדי חודש מעבירה ממשלת ישראל מיליוני שקלים מאוצר המדינה לחשבונו הפרטי של יאסר ערפאת המתנהל בבנק לאומי בתל-אביב. מכאן מועבר הכסף לחשבונו הפרטי של הראיס בפריז.

שר הפנים נתן שרנסקי העלה את הנושא בישיבת ממשלה ותגובתו של שר התקשורת, פואד בן אליעזר היתה: "מה זה משנה לנו? למה אנחנו צריכים לחטט מה קורה אצלם? זה חשבון אישי שלו, אז מה אתה תלמד אותו איך להשתמש בכסף?"

לפני כשבוע עצרו שוטרים פלסטיים שני שוטרים ישראליים וקצין צה"ל. באיומי נשק דרוך החרימו מהם את  נישקם ולקחו אותם למשרדי הרשות הפלסטינית ברמאללה.הקצין והשוטרים נעצרו במהלך מרדף אחרי שודדי מכונית ישראלית. השוטרים הפלסטינים אפשרו לשודד הרכב להמשיך בדרכו. הם שחררו את העצורים הישראלים אך השאירו אצלם שני אקדחים.

האנשים שירו אש חיה על חיילי צה"ל בהתפרעויות האחרונות ביהודה ושומרון, בנוסף לשוטרים הפלסטיניםים,היו אנשי ה"תנזיס", מיליציה של הפת"ח שברשותה נשק רב ומתקני אימונים.

בצד המשטרה הפלסטינית פועלים מנגנונים רבים הנושאים שמות שונים: מודיעין צבאי, מודיעין כללי, שרותי ביטחון וכו'. הם נאבקים זה בזה בעידודו של ערפאת, בחזקת הפרד ומשול.

בצד המנגנונים הללו, אותם מממנת הרשות הפלסטינית, קיימות מיליציות מקומיות עצמאיות: מיליציה של עיריית שכם, מיליציה של האיגודים המקצועיים בשומרון, נאמני פתח במחנות ועוד ועוד ועוד. לא פעם מתחוללים קרבות יריות בין הגופים הרשמיים לבין עצמם ובינם לבין המיליציות.

אם כל אלו אינם לבנון אינני יודע מהי לבנון.

מי הבוגד האמיתי

בתהליך הלבנוניזציה ממלאים הפלסטינים אזרחי ישראל תפקיד ההולך ומחריף. נגד רבבות מבנים בלתי חוקיים במגזר הערבי הוצאו צווי הריסה והמשטרה אינה מעיזה לבצע אותם. כי הכפרים הערביים בישראל כבר הפכו מזמן מחוץ לתחום למשטרת ישראל. ח"כ סלאח טאריף מ"ישראל אחת" שיגר מכתב לראש הממשלה ובו הזהיר כי אם יבצעו את צווי ההריסה צפוי "יום אדמה שני". דהיינו: יישפך דם. ההתבטאויות שלמנהיגי הערבים בישראל הולכת ומקצינה מיום ליום: משבחים את החיזבאללה ואת החמאס, קוראים לג'יהאד.

ארוע אחד יש בו כדי להמחיש: באוניברסיטת באר שבע התקיים יום עיון על היציאה מלבנון. הופיע שם מפקד בית הספר לפיקוד בצבא דרום לבנון, רב-סרן אבו עזעאם. בתום דבריו ניגשו אליו סטודנטים ערבים הלומדים באוניברסיטה ואמרו לו: "מה יש לך לומר על הטענה שאתם בוגדים?". על כך השיב להם אבו-עזאם: "מה אתם אומרים על הטענה שאומרים שאתם בוגדים? אתם יושבים במדינת ישראל, נהנים מכל מה שנותנת לכם מדינת ישראל ויורקים לבאר ממנה אתם שותים?".

התחזית של הרכבי

אחד מעוזריו של אלוף (ולאחר מכן פרופסור) יהושפט הרכבי, בתקופה שהיה מפקד אמ"ן, סיפר לי כי הרכבי נהג לומר שהערבים אינם זקוקים לנשק כדי להביס את ישראל. די שמאה אלף ערבים יקחו ביד מקל ושתי אבנים ויעלו על המדינה כדי לחסל אותנו.

  

דומה שהתחזית של הרכבי הולכת ומתגשמת ואף משתכללת. הערבים אינם זקוקים למקל ולשתי אבנים. כבר היום מדינת ישראל פרוצה מכל עבר. פלשתינים נכנסים אליה באין מפריע וחלקם נשארים כאן במסווה של איחוד משפחות. לאחר שתוקם מדינה פלסטינית המצב יהיה גרוע פי כמה. אף יהודי לא יורשה, וגם לא יוכל אם ירצה, להתגורר ואפילו לבקר בתחומי השלטון הפלסטיני. הערבים לעומת זאת יבואו כאן למצוא את פרנסתם, להתרחץ בים, לטייל בפארקים ולעשות ככל העולה על רוחם. הם יביאו לשטחם מאות אלפי ואולי מיליוני פליטים מירדן ומלבנון. במוקדם או במאוחריהיו בין הים לירדן יותר פלסטינים (כולל ערביי ישראל) מאשר יהודים.

חיסול מדינת ישראל כמדינה יהודית ריבונית ועצמאית יהיה אז עניין של מה בכך. כמו החיזבאללה שכבש את דרום לבנון יעלו מאות אלפי פליטים על גדרות המדינה, אם תהיינה בכלל גדרות, ופשוט יכבשו אותה. הם יבואו בחסות נשים וילדים שאיש לא יעז לגעת בהם, יניפו דגלים צהובים ושחורים וירוקים ואדומים. מגובים בבג"ץ של ישראל, בלחץ דעת הקהל העולמית, ובאיום צבאי של מצרים, סוריה, עיראק, ואירן ופשוט יחסלו את "הישות הציונית". לא צריך טילים וגם לא מרחץ דמים גדול. מספיק כמה אלפי הרוגים. גורל מדינת ישראל יהיה כגורל אלג"יריה לאחר שצרפת נטשה אותה. הגירה המונית, אם יהיה מי שיהיה מוכן לקלוט אותנו.

בכל זאת יש תקווה

למרות התחזית הקודרת הזו אני סבור שיש תקווה ואפשר יהיה לעצור את התהליך הזה במועד. אמונתי זו מבוססת על ההנחה שהעם הזה איננו רוצה להתאבד ולא איבד את יצר הקיום הבסיסי. הרוב המכריע של העם – עולי רוסיה, המזרחיים,אנשי התנועה הלאומית והדתית לאומית, המגזר החרדי, השמאל הציוני המסורתי – כל אלה אינם מחזיקים בפילוסופיה של מרץ. זו פילוסופיה של מיעוט מבוטל, של אנשים שאיבדו את יצר הקיום הלאומי ואולי גם את רצון הקיום הלאומי.

אפשר גם אפשר לשנות את מדיניותה של הממשלה הנוכחית. חלילה לא באלימות. הדבר היחיד שנותר ממפא"י ההיסטורית זה הכשרון להטיל רפש על ציבורים גדולים. המדיניות תשתנה כשיהיה ברור לראש הממשלה – והוא היחיד שמחליט שם – שיוסי ביילין ושלמה בן עמי אינם מייצגים את רצון העם. ברק כמו רבין פועל בהתאם להלכי הרוח בעם. לרבין היה סוקר צמוד שהיה מדווח לו מדי יום על מצב הרוח של האומה. מחקר שערכה ד"ר יהודית אורבך, ראש המחלקה לתקשורת בבר אילן, הראה כי רבין פעל בהתאם לתוצאות המשאלים. כך, למשל, כאשר יעצו לו לנצל את ההזדמנות של הטבח של ברוך גולדשטיין כדי לפנות את הישוב היהודי מחברון הוא נמנע מלעשות זאת. ורק מפני שסקר העלה שהציבור לא יקבל זאת.

במרוצת השנים הצליח "תהליך השלום" להרדים את יצר הקיום הלאומי. אבל משהו מתחיל אולי להשתנות. התמונות של החיזבאללה המגיע לגדרות הצפון, והמראה של ארבע אימהות המתחננות "בואו נעשה שלום" – מול הלבנונים היורקים לעברן ואומרים "אנחנו שונאים אתכם" – לא במהרה יימחקו מתודעת הציבור.

אם ברק יידע שהעם אינו מוכן לסבול את הסיכון של חיסול המדינה בתהליך הנוכחי הוא יפסיק אותו.

טייבה כמכשול לשלום
 

שר ההסברה של ערפאת, ד"ר אחמד טיבי, נשאל אם במסגרת ההסכם עם הפלסטינים יהיה מוכן לעבור למדינת פלסטין ולהיות אזרח בה. תשובתו היתה: מה פתאום. אני נשאר בטייבה וטייבה נשארת במקומה. אריאל היא המכשול לשלום.

ומאידך: במהלך השיחות עם הפלסטינים הציע הצד הישראלי להחליף שטחים: ואדי ערה תמורת אריאל. תשובת הפלסטינים היתה – שטחים מוכנים לקבל אבל לא את תושביהם הערביים.

ובכן, הגיע הזמן להעלות על סדר היום הלאומי את הרעיון שטייבה היא המכשול לשלום. וכי הדרך היחידה לקיום שני העמים בפיסת ארץ קטנטנה זו היא לעשות הפרדה מוחלטת. אנחנו פה והם שם – כפי שאמר פעם שלמה בן עמי. בפועל מה שקורה עכשיו ומה שיקרה עוד יותר בעתיד אנחנו נהיה פה וגם הם פה.

במילים אחרות: אם כבר נגזר עלינו לסבול מדינה פלסטינית בתוככי גבולות ארץ ישראל. ואם כבר נגזר שהם יביאו אליה את הפליטים. ואם כבר נגזר שבקלות דעת ובקלות ראש יעקרו מאות אלפי יהודים מבתיהם. צריך כבר עכשיו ליצור סימטרייה בין התהליכים. טרנספר ערבי מול טרנספר יהודי. אנחנו כאן והם שם. סימטרייה כזו גם תקבע את הגבול של מה שבכלל אפשר לוותר עליו.

מהפכה חוקתית

מיד יתנפלו עליי צדיקי הדור ויגידו שאני פשיסט ומחרחר מלחמה. כלומר: ישוב יהודי בארץישראל הוא בלתי חוקי. אבל כל ישוב ערבי הוא חוקי. עקירת יהודים ממקומות הישוב שלהם הוא מעשה המוביל לשלום. עקירת ערבי ישראלי ממקומו הוא מעשה מלחמתי.

תשובתי: אנו נמצאים במצב מלחמה עם כל מדינות ערב. ובמלחמה כמו במלחמה. ארצות הברית הכניסה למחנות הסגר את כל האזרחים האמריקנים ממוצא יפני במהלך מלחמת העולם השנייה. הבריטים עשו כך לנתינים גרמניים, כולל יהודים יוצאי גרמניה שנמלטו לאוסטרליה.

על מנת להבין ולקבוע שטייבה היא מכשול לשלום וחבר כנסת ערבי המשבח את החיזבאללה או נוסע לדמשק הוא פושע שמקומו בכלא ולא בכנסת, יש צורך במהפכה חוקתית. לא יהיה מנוס מלקבוע חוקה לישראל שתקבע כי ישראל היא מדינה יהודית ואזרחיה יכולים להיות יהודים, או לא יהודים הנאמנים לסמליה ולערכיה. אפשר לתבוע מאזרחי ישראל הערבים לא פחות ממה שתובעת החוקה האמריקנית מאזרחיה היהודיים. העם היהודי הוא הריבון פה, הוא יקבע את אופיה של המדינה ואת יעודיה, הוא יקבע מה יהיו חוקיה ומי שופטיה.

הדרך שאני מצביע עליה אינה בהכרח הדרך הקלה. ייתכן כי היא לא תמנע את שפיכות הדמים המאיימת עלינו. אבל לפחות נדע כולנו היכן אנו עומדים.

ראה גם

החוקה  הפלסטינית של עדאלה

http://www.zeevgalili.com/?p=392

העולם השלישי ומדינת פלסטין

http://www.zeevgalili.com/?p=59

 

חזון הפלסטינים הישראלים לחורבן המדינה

http://www.zeevgalili.com/?p=381

מזה כמה חודשים מונחים על מדף הספרים שלי שני עותקים של הספר "מי הזיז את הגבינה שלי". למה שני עותקים? כי שני ידידים החליטו, באורח בלתי תלוי זה בזה, לתת לי את הספר במתנה ואמרו כי אני חייב לקרוא אותו.

 

כשהגיע הספר לידי לראשונה עלעלתי בו והבנתי שהוא עוסק בעכברים ובגבינות. אני מאד אוהב גבינות, למשל מתוצרת המאירי בצפת או מתוצרת מחלבות גד וכמה מחלבות אחרות המייצרות גבינות שהן חגיגה לחיך. אך השילוב בין גבינות לעכברים איננו בדיוק כוס התה שלי. כך מצאו שני העותקים של הספר את דרכם אל מדף הספרים הממתינים לקריאה, שלעולם אינו מתרוקן.

השבוע סוף סוף קראתי את הספר שזכה לפרסום כספר ששינה את תפיסת הניהול של מנהלים רבים ואת דרך החיים של גברים ונשים בכל העולם.

ארבעה עכברים

הסיפור המרכזי של הספר עוסק בארבעה יצורים – שני עכברונים ושני יצורים הנקראים זעירונים שהם בגודל של עכברים אך מתנהגים כמו בני אדם בימינו. הם מתגוררים במבוך בו הם מתרוצצים בחיפוש אחרי גבינה שתזין אותם.

 

הסיפור מתחיל בכך שמלאי הגבינה באזור בו נמצאו נגמר. העכברונים יצאו לתור אחר מקור אחר לגבינה ולאחר התרוצצות מצאו את מבוקשם. הזעירונים (שהם כאמור מעין מיני בני אדם) נשארו במקומם ופחדו מפני כל שינוי. המתינו ללא מעשה לכך שמלאי הגבינה יתחדש. כשהגיעו עד לסף רעב החליט אחד מן השניים לעשות שינוי בחייו. הוא יצא אל המבוך כשהוא מתגבר על פחדיו חיפש חיפש וחיפש, וכמו בסיפור הילדים הוא מצא.

אמרי שפר

במהלך החיפוש הוא מפזר את מסקנותיו באמרות אלמותיות כמו:
* "כשיש לך גבינה אתה מאושר"
* "אם אינך משתנה אתה עלול להיעלם"
* "תנועה בכיוון חדש מסייעת במציאת גבינה חדשה"
* "אמונות ישנות לא מובילות אותך לגבינה חדשה".

וכך עוד ועוד אמרי שפר שמקומם ממש בספרי קוהלת , משלי או קונפוציוס.

התיזה המרכזית של הספר היא: אנשים פוחדים משינוי, הם אינם מזהים אותו במועד והתוצאה היא כישלון בעסקים, כישלון בחיי המשפחה וכו'. הגבינה מסמלת קריירה, אהבה, כסף, עמדה, בריאות, שלוות נפש. המבוך הוא העולם, המקום בו אנו מנסים להגשים את חלום הגבינה: המשפחה, מקום העבודה, הקהילה. אם תרצו גם המדינה. מי שיודע להתמודד עם השינוי ולהשתלב בו יצליח בכל אלה.

ספר אינפנטילי

בסך הכל מדובר בספר אינפנטילי אופייני לתרבות האינסטנט האמריקנית. הוא מזכיר מאות ספרים כאלה המבטיחים לך איך לשפר את חיי האהבה בעשרה צעדים, איך להרוויח הרבה כסף, איך לקנות לעצמך מעמד והשפעה בחברה, איך להתקדם בעבודה. הכל בעשרה צעדים פשוטים – תחשוב חיובי, תנשום עמוק, תעשה דיאטה, תעשה מדיטציה, תפסיק לעשן.

יש גם שלושה עותקים

אני מרחיב את הדיבור על הספר האינפנטילי הזה כי יש אדם שבידיו שלושה עותקים של הספר. זהו תת אלוף פרופסור אריה אלדד. את הספר הוא קיבל עם הקדשות מן הרמטכ"ל, שאול מופז, מראש אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה בצה"ל ומעוד קצין בכיר.

פמפלט ירוד

 

על הספר הזה אומר פרופסור אלדד, בראיון לבילי מוסקונה לרמן מ"מעריב": "הגבינה בסדר אבל ההקדשה על פמפלט כל כך ירוד והפיכתו לאורים ותומים זה מביש… מה שמרגיז אותי בספר הזה הוא הרדידות הפלקטית, האמונה שמרשמים כמו סוד ההצלחה, סוד האושר, סוד האהבה יכולים לפעול גם עליך בכזאת קלות."

תת-אלוף פרופסור אלדד עורר חמתם של רבים במכתב ששיגר לעמיתיו בפורום מטכ"ל עם סיום תפקידו בצה"ל. במכתב הוא כותב בין היתר:
"בעת כזו כאילו מתעמעם החזון הציוני. שופטי בג"ץ פוסקים כי אסור למדינה או להסתדרות הציונית להקים ישובים ליהודים בארץ ישראל. הדמוקרטיה, כפי שהם מבינים אותה, גוברת על הציונות… מועצות מקומיות גובות ארנונה עבור שימוש במוצבים ופקידי האוצר רואים בצה"ל מקום עבודה. המאבק הרצוף על חיי החיילים נדחק בתודעת מקצת מהציבור לסוף התור. קודמים לו קדושת גופות או חיי חזירים וכלבים. ואם מי מאתנו ייפול בשדה, חלל או שבי, שוב לא יכול להיות בטוח כי רעיו לנשק יוכלו לעשות הכל להשיבו לביתו או לאדמתו. משום שאדוני הצדק יכבלו את ידיהם, יפרקו את נשקם. דומה כי החיילים בחייהם ובמותם נטועים באדמת הארץ הזו, ואילו המופקדים על הצדק פועלים כאילו מארץ אחרת, מן החלל החיצון…"

בינוניות ורדידות

בהמשך מכתבו מתריע אלדד על הבינוניות והרדידות המאיימות על הצבא לא פחות מאשר האויבים מסביב… הסגידה לכלי הניהול וקידושם מקודמים על ידי הפצת 'כתבי קודש' חדשים, מבישים ברדידותם… מספרים לכם כי אתם נמצאים בתהליך של שינוי ומאיצים בכם לחפש גבינה, כי הזיזו את הגבינה שלכם.

בראיון ל"מעריב" אמר אלדד דברים קשים יותר. הוא מזהיר כי אנו נמצאים על סף תהום ואם לא נתעורר יבוא חורבן על מדינת ישראל.

כצפוי נמתחה ביקורת חריפה על המכתב (שלא הוא הדליף לתקשורת) ולא שכחו לו את הבוסר שאכלו אבותיו, שהרי תת אלוף אלדד הוא בנו של חבר מרכז לח"י בתקופה המכרעת של המלחמה בבריטים, הלוא הוא ד"ר ישראל אלדד' (שייב).
וכך כותבת בילי מוסקונה-לרמן: "… לא צריך אפילו לערב את פרויד כדי למתוח קווי דמיון בין הבן, אריה לבין אביו ישראל אלדד (שייב) ז"ל שהיה האידאולוג המרכזי של הימין, ממנהיגי לח"י, והגה את רצח הרוזן ברנדוט. שייב הכריזמטי היה מצד אחד ימני קיצוני, כוחני, דמגוג וממציא רעיון הטרנספר המקומי, ומצד שני אינטלקטואל היסטוריון מחונן ואיש רוח".

עד כן בילי מוסקונה לרמן.

 

 

הייתה לי הזכות להכיר מקרוב את ד"ר ישראל אלדד. הייתי נער בתיכון והוטל עלי תפקיד קטגור במשפט פומבי נגד יוספוס פלאביוס [יוסף בן מתתיהו, ממנהיגי המרד שבגד בחייליו]. לא חשתי בטוח בתפקיד ובקשתי את עזרתו. הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות ובצניעות שרק אנשים גדולים באמת נחנו בה. הסביר לי את עקרי הנימוקים ההופכים את פלביוס לבוגד וגילה התעניינות אמיתית במעשיי. לימים למדתי לדעת כי הוא איש הרוח החשוב ביותר של התנועה הלאומית, שלאחר ז'בוטינסקי היתה דלה עד להחריד. על מפעלו במחתרת, בניסוח ההגות הלאומית ובתרגום המונומנטלי של כתבי ניצ'ה ראוי לדון ביתר הרחבה. 

בילי מוסקונה-לרמן מכנה אותו דמגוג וממציא רעיון הטרנספר. מילא דמגוג [על סמך מה היא אומרת זאת? האם שמעה פעם אחת הרצאה מפיו? או שהסיקה זאת מכתבי ניצ'ה שתירגם?]. אבל "ממציא רעיון הטרנספר?

קדמו לו רבים וטובים: חיים ויצמן, דוד בן גוריון, ורבים אחרים בתנועת העבודה. הטרנספר הוצע על ידי ועדת פיל הבריטית ונתקבל בברכה על ידי ראשי הישוב.

ראה מי הזיז את הגבינה של שאול מופז

מי אכל את הגבינה של שאול מופז