מה תעשה אם באישון לילה מסתובב גנב בסלון ביתך? האם תכסה את ראשך בשמיכת הפוך ותעשה עצמך כלא שומע? או שתצא לתפוס את הגנב ותסכן את נפשך?

לג'קי לוי יש פתרון מבריק. וכך הוא אומר: "והיה אם אותו פורץ הוא בן עדות המזרח. וזה יכול לקרות, לך תדע. היום כבר אי אפשר לדעת (צחוק בקהל). אתה יכול תיאורטית לקום מהמיטה, להיכנס לנעלי בית, ללכת על קצות האצבעות ואז, כשהוא לא מבחין בך לתת לו בנחישות ובמנגינה הנכונה את הטקסט (במבטא מזרחי מודגש) רִבִּי חנניה בֶּן עקשיא אוֹמֵר… שֶׁנֶּאֱמָר חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" .

" ואז" , אומר ג"קי לוי, " הפורץ באינסטינקט, יעצור ויתחיל להניע את גופו באמירת "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". אין כוח בעולם שיכול לעצור אותו. שנים אחר כך הוא יהיה תקוע באיזה כלא וינסה להבין למה לעזאזל הוא אמר את הקדיש. אם תגיד את זה נכון במנגינה הנכונה, ניטרלת אותו לדקה וחצי. בזמן שהוא תקוע בקדיש אתה יכול לטלפן למשטרה" .

את הסיפור הזה שגרם לי ולכל הקהל להתגלגל מצחוק שמעתי מפי ג'קי לוי בהופעה שלו (" צחוק עשה לי אלוהים" ) במתנ"ס השכונתי שלנו ברמת שיקמה. זו הפעם הראשונה שאני הולך להופעה של ג'קי לוי. הוא מוכר לי רק מן התכנית "המלה האחרונה" בגלי צה"ל, בה הוא מופיע בחלק מימות השבוע עם אברי גלעד (בין 11 ל-12 בצהרים). תכנית זו, בכיכוב השניים, היא פנינת חמד בשממון המחניק של גלי צה"ל.

עניין אותי לראות כיצד מצליח ג'קי לוי לתקשר עם השכונה בה אני מתגורר. זו שכונה מאד ייחודית. הקבלנים קראו לה "רמת חן הצעירה" , כדי להקנות לה את היוקרה של שכונת " מת חן" הסמוכה, שמחיר כל וילה בה מתחיל במיליון דולר. העיריה מכנה את המקום "רמת שיקמה" . אך השם לא נקלט וכל נהג מונית שתבקש להסיע אותך ל"רמת שיקמה" יאמר לך: "אתה מתכוון בוודאי לסלמה ג"" .

אכן, זה השם היאה לשכונה. בעבר הרחוק שולי הכפר הערבי סלמה. אחר כך מעברה, אחר כך שכונת עוני וסלאמס וסמים ופשע. ולבסוף שכונה שחלקה בתי מידות חדישים וחלקה בתים שהוקמו בשנות החמישים והפכו לוילות נאות לבני הדור השני והשלישי של השכונה. ייחודה של השכונה הוא במגוון האנושי שלה הנדיר כל כך היום. השכונה מורכבת מתושבים חדשים בעלי מקצועות חופשיים, תושבים ותיקים שהסתדרו היטב במלאכות ובמסחר, ילדיהם ונכדיהם  כבר דוקטורים או לומדים באוניברסיטאות. הרבה עולים מחבר העמים, הרבה חוזרים בתשובה נוסח ש"ס. יש בשכונה 15 בתי כנסת, רובם ספרדיים מיעוטם אשכנזיים וחלקם מעורבים.

ג'קי הצליח ביד אמן לזהות את מרכיבי הקהל השכונתי. השמיע את "הרוח נושבת קרירה" וחלק מהקהל הגיב באהה אההה ובמחיאות כפיים – כך איתר את יוצאי תנועות הנוער מן ההתיישבות העובדת. ואחר כך השמיע מנגינה של בני עקיבא וזכה לתגובות מחלק אחר של הקהל. וכששאל איך נפתחות הסליחות של הספרדים ערב הימים הנוראים (" בן אדם מה לך נרדם" – הלקוח מספר יונה) הגיבו בצהלה הספרדים הנוהגים להגיד סליחות.

ואחר כך סיפור חסידי המסופר על ידי רב מחאלב והמתגלגלים מצחוק שבאולם היו גם החאלבים וגם החסידים. וגם קומץ סיפורי חז"ל על הקדוש ברוך הוא שגם משתעשע עם לוויתן וגם צוחק לעת מצוא.

מה שקנה את לבי בהופעה הזו שלא היה בה שמץ של וולגריות האופיינית לבדרנים. הכל במידה ובטוב טעם. ג'קי לוי מוכיח שלעשות צחוק יכול להיות גם דבר רציני.

המלחין שחיבר אלפי שירי וסיפורים, עליהם גדלו דורות בארץ, ואשר אסר על ילדיו לדבר יידיש, תירגם בערוב  ימיו את אחד מספריו ליידיש.

אין כמעט ילד בארץ, שחי כאן במאה העשרים, שלא גדל על סיפוריו ושיריו של לוין קיפניס. מי לא שר את השירים אליעזר והגזר, אני פורים, גינה לי, מי יבנה בית, נר לי, סביבון סוב סוב סוב, שימו שמן, שעון בן חיל. מי לא קרא את גן גני לילדיו, איזה ילד לא התפעם מ" ילדים במחתרת" , או לא ראה את הצגת " שלושה דובים" .

לוין קיפניס נפטר בשנת 1990 בגיל 100 וכתב כמעט עד יומו האחרון. הפריון שלו מדהים: כ-1200 סיפורים, יותר מאלף שירים שמהם כ-400 שירי זמר, מאות אגדות, משלים, חידת פתגמים, עשרות מחזות. על יצירתו זו זכה בפרס ישראל לשנת 1978.

אני מספר את הסיפור המופלא הזה על קיפניס כי בימים אלה, במהלך הכנת הרשימה על " יום היידיש" של אונסקו, גיליתי ספר מפרי עטו, " אונטערן פייגנבוים" (מתחת לעץ התאנה), כתוב ביידיש נפלאה. חלק מן הסיפורים נראו לי מוכרים מן הגירסה העברית שלהם.

פניתי לבנו ובתו, שי וציונה קיפניס, וביקשתי לברר מפיהם מי תרגם סיפורי ילדים של קיפניס ליידיש ולאיזו מטרה. כאן ציפתה לי הפתעה. הבן והבת (שהם בשנות ה-80 לחייהם): " אנחנו לא יודעים אף מלה אחת יידיש. גזר על עצמו לכתוב אך ורק בעברית. בבית לא שמענו אף מלה אחת ביידיש.. הוא החליט לכתוב יידיש אחרי שגילה כי כמה מסיפוריו תורגמו ליידיש לצורך בתי הספר היהודיים בארגנטינה ובארצות הברית. התרגום נראה לו גרוע כל כך שהוא החליט שבמקום לתרגם את סיפוריו יכתוב אותם מחדש. והתוצאה מרתקת לא פחות מכתיבתו העברית.

"לא רק 'ירושלים של זהב' גנוב, גם
המולדת שלכם שייכת לפלשתינאים"

תגובה זו היתה אחת התוצאות של הכותרת הסנסציונית שפירסם ההיסטוריון החדש תום שגב ב"הארץ * אליהו הכהן: "המכתב של נעמי שמר מונח אצלי יותר משנה ויעצתי לגיל אלדמע שלא לפרסמו * נעמי שמר היא יוצרת גדולה שאינה זקוקה להשראה משיר באסקי * אין בירושלים של זהב אפילו 8 טקטים מן השיר הבאסקי

ביום השואה יצא עיתון "הארץ" בכותרת ראשית שנפרשה לרוחב כל העמוד: "נעמי שמר התוודתה לפני מותה: לקחתי לחן 'ירושלים של זהב' משיר באסקי".

הידיעה התבססה על מכתב שכתבה נעמי שמר, לפני למעלה משנה, למלחין גיל אלדמע, בהיותה על ערש דווי.

מה היה שיקול הדעת של "הארץ" לתת כותרת ראשית כזו? האם זה חלק מתהליך מתיחת הפרצוף של העיתון, הנתון בקשיים ומחפש סנסציות? האם זה כשלון של עורך חדשות לא מנוסה? האם התכוון תום שגב, "היסטוריון חדש", לשחוט עוד פרה קדושה ציונית?

באתר y-net. פורסמו 354 תגובות לידיעה שהועתקה מן הארץ. רובן מלאות אהבה לנעמי שמר וביטויי בוז להארץ. היו אף שהצהירו כי הם מתכוונים לבטל את המינוי על העיתון.

אך היו גם תגובות כמו:
• "לא רק השיר גנוב גם המולדת שלכם גנובה… היא כמו ירושלים שייכת לפלסטינים".
• * "עוד ימנית קיצונית נתפסה בשקר וגניבה"
• "לחן בינוני מילים רדודות רוויות פאתוס ולאומנות שעבר זמנה".
• "משוררת ההתנחלויות גנבה שיר"

"שיר ללא אבא"

פניתי לחברי אליהו הכהן, המומחה מספר 1 לזמר הישראלי, וביקשתי לשמוע את דעתו בעניין.

אליהו הכהן: "מאחר שאני מוזכר במכתב של נעמי שמר, אספר לך את הסיפור כולו. עוד לפני שנעמי שמר כתבה את ירושלים של זהב שידר ישראל דליות תכנית 'שירי עמים' בקול ישראל, כל שבת בצהריים. פעם שידר שיר עם באסקי, "פלו חוספה", המדבר על איזו אישה שנולד לה ילד והאב מתכחש לאבהותו. גם לשיר הזה אין אבא. זהו שיר עממי. מי שהשמיע אותו שמע אותו מפי אמו ששמעה אותו מפי אמה.

                                                                       אליהו הכהן [צילום: דליה הכהן}

"הזמרת נחמה הנדל ז"ל שמעה את השיר אצל ישראל דליות והחליטה להקליט את השיר כמות שהוא, כשיר עם בסקי. נחמה הנדל הייתה ביחסים טובים עם נעמי שמר. הן נהגו להיפגש, לבשל יחד ולפטפט. באחת הפגישות השמיעה נחמה הנדל את השיר באוזני נעמי שמר, וכמו שהיא כותבת במכתבה: 'הוא נכנס לי באוזן אחת ויצא בשניה'.
"נעמי נכנסה ללחץ"

"ב-1967 פנה גיל אלדמע לנעמי שמר וביקש ממנה לכתוב שיר לפסטיבל הזמר. היא הבטיחה לאלדמע לכתוב לו שיר על ירושלים, אבל זה לא הלך לה. היא נסעה לירושלים הלוך ושוב, לא הצליחה להוציא מתוכה שיר והדבר הכניס אותה ללחץ.

"היא באה לגיל אלדמע ואמרה לו: 'לא הולך לי לכתוב שיר על ירושלים'. אלדמע השיב לה: כתבי שיר על כל נושא אחר. לאחר עשרים וארבע שעות היא באה עם 'ירושלים של זהב'.

"זמן מה לאחר שהושמע 'ירושלים של זהב' לראשונה שידר ישראל דליות את תכניתו 'שירי עמים' והצביע על דמיון מסוים בין השיר הבאסקי לבין ירושלים של זהב.

"מהו שיר עברי"

"בראשית שנות השבעים נתתי הרצאה שנשאתי ב-300 קיבוצים ומושבים. נושא ההרצאה היה: 'מהו שיר עברי'. מתי נחשב שיר למקור; מתי השיר נכתב בהשראה של מקור אחר; מתי נגנב מקור ומה ההבדלים. הבאתי עשרות דוגמאות: 'עלי גבעה', 'בין נהר פרת ונהר חידקל', 'אנו נהיה הראשונים', 'חושו אחים חושו' ועוד שירים רבים.

"הראיתי שיש שירים שבהם יש למנגינה מקור השראה. בשירים אחרים יש השפעה ויש מקרים שבהם המנגינה העברית זהה לגמרי למנגינה של השיר הלועזי. יש עשרות שירים כאלה. אין ארץ באירופה שלא שאבנו ממנה השפעה בתחום הזמר העברי.

"יוצרת גדולה"

"בסוף כל הרצאה השמעתי הקלטות של שני שירים. האחד "קומה אחא" – השמעתי אותו עם מקהלה של אלף רוסים. זה נשמע כמו שיר רוסי ממש, אך מסתבר שדווקא כאן ההשפעה הפוכה. השיר נכתב בעין חרוד. אחד היורדים מהארץ של שנות העשרים הביא את השיר לרוסיה והרוסים אימצו אותו ומאז הוא נחשב שיר רוסי.

"השיר השני שהשמעתי היה 'פלה חוספה' הבאסקי בביצועה של נחמה הנדל. אמרתי אז שלמרות שיש קווי דמיון בין השיר הזה לבין 'ירושלים של זהב', הנה נעמי שמר היא יוצרת גדולה שאינה צריכה השראה משיר באסקי.

"המקרה של נעמי שמר שונה מכל הדוגמאות שהבאתי להשפעת מקורות זרים על הזמר העברי. ראשית מדובר רק בבית הראשון של ירושלים של זהב. ההמשך הוא יצירה מקורית של נעמי שמר. וגם בבית הראשון המקצב שונה לגמרי מזה של השיר הבאסקי.

"נעמי שמר כעסה"

"יום אחד הגיעה לנעמי שמר השמועה על הדברים שאני נושא בהרצאותיי. היא כעסה מאד והדבר הגיע לאוזניי.

"הרמתי טלפון לנעמי שמר ואמרתי לה: קודם כל אני מזמין אותך להרצאות שלי. בואי תשמעי ותשפטי. היא ענתה לי: אני מבקשת שתפסיק עם זה. אל תזכיר את השיר הבאסקי.

"התגובה שלה נראתה לי מופרזת. אבל מתוך כבוד לנעמי שמר הוצאתי את הקטע הזה מהרצאותיי.

פגישה משפחתית

"כל השנים שררו יחסים טובים מאד ביני לבין נעמי שמר. היא הייתה מבקרת בביתי, היא הכירה את הבנות שלי ואפילו הזכירה אותי בכמה מן השירים שלה. פעם גם ביקרתי בביתה ונפגשתי עם משפחתה. בפגישותינו מעולם לא הזכירה, אפילו במילה אחת, את הנושא.

"שלושה שבועות לפני מותה התקשרה אלי בטלפון ואמרה לי שהמאמר שפרסמתי בכתב העת 'עתמול' על חנינא קרצ'בסקי, אחד מראשוני המלחינים, הוא פנינה.

"שבוע אחרי אותה שיחת טלפון התקשר אלי גיל אלדמע ואמר שקיבל ממנה מכתב והוא רוצה לשלוח אותו אלי בפקס. זה היה
כאמור לפני יותר משנה. מאז המכתב הזה מונח מאז אצלי במגרה.

"אמרתי אז לגיל אלדמע: נעמי לקחה את הענין של ההשפעה הבאסקית על שירה באופן הרבה יותר רציני מכפי שהוא. אני מציע שתגנוז את המכתב למרות שהיא מתירה לך לפרסם אותו.

"כל הזכויות שלה"

"כל מיני אנשים שרואיינו בטלוויזיה כבר אמרו שהיא צריכה להחזיר את התמלוגים. זה שטויות. גם אם יימצא איזה באסקי שיטען כי המנגינה שלו, הרי לפי חוק זכויות יצורים רק אם יש שמונה טקטים רצופים בשיר הלקוחים משיר אחר, זה נחשב לגניבת זכויות. אין בירושלים של זהב שמונה טקטים רצופים הלקוחים מן השיר הבאסקי.

"מה עשתה בסך הכל? שמעה שיר עם באסקי שלא היה ידוע בשום מקום בעולם וקלטה אותו באורח תת הכרתי. בירושלים של זהב היא שידרגה את השיר הבאסקי. אפילו אם השתמשה באיזה יסודות שישנם בשיר הבאסקי יש לה את מלוא הזכויות על השיר שלה.
"הרי אפשר לומר שגם המילים בירושלים של זהב אינן של נעמי שמר. י'רושלים של זהב' זה התכשיט שנתן ר' עקיבא לרעייתו רחל וזה לקוח מן המדרש. 'לכל שיריך אני כינור' לקוח מיהודה הלוי. 'העיר אשר בדד יושבת' זה מתוך מגילת איכה. ושירושלים 'צורבת את השפתיים' נמצא באיזה שיר של יהודה קרני שאני בטוח שנעמי שמר לא קראה. האם מישהו יאשים אותה גם בגניבה ספרותית".

למה כתבה המכתב

שאלתי את אלי הכהן מדוע לדעתו הכחישה נעמי שמר כל השנים את העניין? ולמה לבסוף כתבה את המכתב שבו היא מודה בחטא המדומה שלה?
הכהן: "השיר הזה זכה לתהודה מעבר לכל שיר אחר. תורגם לכל השפות הושמע בביצוע זמרים בכל העולם. כל השנים חששה להודות בהשפעת השיר הבאסקי עליה אף שזו הייתה השפעה לא מודעת. כשנתגלה לה העניין היא תפסה את עצמה והתייחסה לזה בחומרה יתרה. אילו ב-1972 הייתה מודה שאכן הושפעה מן השיר לא הייתה נופלת שערה משערות ראשה.

"על הסיבות לכתיבת מכתבה איני יכול אלא לשער. היא הייתה בחינת שכיב מרע. זה היה נטל שהיא רצתה להוריד מעליה. זה היה רבב זעיר שהיה מונח על מצפונה. על הרבב הקטן הזה הסתכלה בזכוכית מגדלת. המצפון שלה עבד שעות נוספות. אמרה לעצמה אני לא אצא מן העולם הזה ואשאיר את זה פתוח.

מקור המנגינה של "התקווה"

כולם סבורים כי מקור המנגינה הוא ביצירה של המלחין הצ'כי בדז'יך סמטאנה. זו טעות. מקור המנגינה הוא בשיר רומני שנקרא "העגלה והשוורים". את המנגינה הביא לארץ אחד מאנשי העליה הראשונה, שמואל כהן שמו. המנגינה היא קצבית והוא התאים אותה למלים שחיבר נפתלי הרץ אימבר. התוצאה הסופית הייתה שונה מאד מן המקור הרומני אך היא ללא ספק הבסיס ללחן של התקווה.

מי חיבר את "בגליל בתל-חי

השיר "בגליל בתל-חי" הוא אחד השירים ההרואיים של הציונות. היו שרים אותו בעמידת דום והתייחסו אליו כמעט כאל המנון.

שנים סברו הכל כי השיר חובר על ידי זאב ז'בוטינסקי ומשפחת ז'בוטינסקי קיבלה אף תמלוגים עליו. בסידרת תכניות ששידר אלי הכהן ב"קול ישראל" בשנת 1963 הוא גילה כי השיר חובר על ידי אבא חושי.

זה היה גילוי מפתיע מאד כי חושי היה רחוק מאד משירה. הוא החל דרכו בארץ כפועל נמל הפך עסקן, מראשי מפא"י, ממייסדי ההסתדרות, ממקימי בית אלפא, חבר כנסת וכראש עיריית חיפה. הקים את "פלוגות הפועל", קבוצת בעלי אגרוף שהשליטו סדר ומשמעת באלימות, במפלגה ומחוצה לה.

ציון הוא שם המצודה שלכד דוד מן היבוסי והסב את שמה לעיר דוד. ציון הוא אחד מכינוייה הרבים של ירושלים וגם כינוי לעם ישראל ולארץ ישראל. ומכאן חיבת ציון, חובבי ציון, אבלי ציון והתנועה הציונית. מובאים כאן מדרשים, פיוטים, שירים אגדות וסיפורים על תפארתה של ירושלים בעבר, חורבנה והתפילות לגאולתה.

זהו חומר קריאה לתשעה באב ולכל ימות השנה.

 

נברשת הזהב שתרמה הלני המלכה למקדש

הדברים נשמעים כאגדה קסומה, אך סיפור זה הוא אמת לאמיתה, והוא כתוב וחתום בספרי דברי הימים. היה היתה ממלכה גדולה, חדיב שמה, ששכנה במקום בו שוכנת עיראק בימינו. מלך חדיב היה מונבז הראשון ואשתו המלכה הלני.

באחד הימים הגיע לארמון המלוכה סוחר תכשיטים מיהודה, חנניה שמו. סיפר חנניה למלכה הלני על תורת ישראל ועל ארץ-ישראל, על בית-המקדש ועל ירושלים.

בלב המלכה גמלה החלטה להסתפח לעם ישראל. כמו רות המואביה אמרה: "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". בעקבותיה הלכו גם בעלה המלך מונבז והבן איזאטיס, שעלה למלוכה לאחר מות אביו, וקיבלו על עצמם את תורת ישראל.

הלני החליטה ללכת לירושלים ולהקריב קרבנות לאלוהי ישראל בבית-המקדש. היא הגיעה לירושלים בשנת בצורת, ורבים מתושבי העיר רעבו ללחם. הלני המלכה נתנה מכספה לקניית לחם במצרים ודבילות של תאנים בקפריסין, ואלה חולקו בין עניי ירושלים.

גם איזאטיס בנה שלח כסף לצדקה, ורבים ניצלו ממוות תודות לנדבת לבו. איזאטיס שלח את בניו לירושלים "כדי שילמדו שם בדיוק את לשון אבותינו ואת מדותינו". הלני תרמה נברשת זהב לבית-המקדש. הנברשת הוצבה בפתח ההיכל ובשעה שהחמה זרחה היו ניצוצות מנתזים ממנה, והכל ידעו כי הגיעה שעת קריאת שמע.

לאחר מותם הובאו הלני המלכה ובנה איזאטיס לקבורה במערה החצובה בסלע, במקום הנקרא מערת כלבא שבוע בירושלים. על קברם הוקמו היכלי פאר הנקראים, מאז ועד היום הזה, "קברי המלכים".

מרכז העולם

ארץ ישראל נתונה באמצע העולם

וירושלים באמצעיתה של ארץ ישראל

ובית המקדש באמצע ירושלים

וההיכל באמצע בית המקדש

והארון באמצע ההיכל

ואבן השתיה לפני הארון, שממנה נשתת העולם

(תנחומא)

אבן היתה בבית המקדש ושתייה היתה נקראת. זו האבן עליה שכב יעקב אבינו וחלם את חלומו. מאבן זאת גזר משה רבינו את הלוחות. עליה הועמד ארון הברית עם הקמת המקדש.

{וילנאי, על פי מקורות שונים)

יופי, גבורה,יסורים

עשרה קבין יופי ירדו לעולם – תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו.

עשרה חלקים של יסורים בעולם – תשעה בירושלים ואחד בכל העולם.

עשרה חלקים של גבורה בעולם – תשעה בירושלים ואחד בכל העולם.

עשרה חלקים של תורה בעולם – תשעה בירושלים ואחד בכל העולם.

{קידושין)

שנו רבותינו: מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם. ומי שלא ראה בית המקדש בבניינו לא ראה בנין מפואר מעולם.

|סוכה)

דרש רבא: מהו שנאמר "מה יפו פעמייך בנעלים" (שיר השירים ז' ב') – כמה נאות רגליהם של ישראל בשעה שעולים לרגל.

(חגיגה)

מה יפו פעמייך… שררך אגן הסהר" (שיר השירים )

פרשו רבותינו שררך – הטבור שלך, שררך זו סנהדרין.אגן שהיא מגינה על העולם כולו. הסהר – שהיא דומה לסהר, כדרך שישבו הסנהדרין.

מגעת עד דמשק

עתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק. שעתידה ארץ ישראל להיות מורחבת ועולה מכל צדדיה כתאנה זו שקצרה מלמטה ורחבה מלמעלה. ושערי ירושלים עתידים להיות מגיעים עד דמשק וגלויות באות וחונות בתוכה. (ספרי)

תעלומת אוצרות המקדש

ראשיתו של אוצר בית המקדש בכסף שאסף יוסף במצרים. כשעלו ישראל ממצרים הביאו עמם את הכסף וזה הונח באוצר בית המקדש עם בנייתו.במרוצת השנים נבזזו אוצרות המקדש פעמים רבות על ידי כובשים. אך למרות הביזה המשיך האוצר להתמלא מתרומותיהם של יהודים מכל חלקי תבל. העשירים נדבו ממיטב כספם. אך כל איש מישראל, גם העני שבעניים, נתן מחצית השקל. כאשר הגיעו הרומאים לבית המקדש "נערם שם כל עושר היהודים", כדברי ההיסטוריון יוספוס פלביוס.

מה קרה לאוצרות הללו? חידה היא ותהי לחידה. הרומאים הצליחו אמנם לקחת חלק מכלי המקדש ואף הציגו אותם בתהלוכת נצחון ברומא. תהלוכה זו הונצחה בתבליט על שער הנצחון שבנה טיטוס לציון נצחונו על יהודה.

 אך הרומאים הצליחו להניח ידיהם רק על חלק קטן מן האוצרות. לאן נעלמו כל היתר?

האגדה מספרת על כהן אחד שהבחין כי חלק מרצפת המקדש שונה מחלקים אחרים. הוא קרא לחברו על מנת להראות לו את הדבר. אך בטרם פצה פה יצאה אש ושרפה אותו. אגדה אחרת מספרת כי שלמה המלך ידע כבר בעת שבנה את בית המקדש כי הוא עתיד להחרב. לכן הטמין את רוב האוצרות עמוק מתחת לפני האדמה. אגדה אחרת מספרת כי ברצפת אבן השתיה קבוע לוח שיש עגול, שכל הרוקע עליו שומע הד עמום מחלל המערה שמתחתיו. במערה זו גנוזים אוצרות המקדש. כל מי שניסה להיכנס לתוכה מצא את מותו ולכן נסתם פתח המערה. הפתח לא ייפתח אלא בבוא המשיח.

(ירושלים שלי – מאת זאב גלילי)

 

לבי במזרח

לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב

איך אטעמה את אשר אוכל ואיך יערב

איכה אשלם נדרי ואסרי, בעוד

ציון בחבל אדום ואני בכבל ערב

יקל בעיני עזוב כל טוב ספרד, כמו

יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב

(ר' יהודה הלוי)

ציון הלוא תשאלי

ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך,

דורשי שלומך והם יתר עדרייך

מים ומזרח ומצפון ותימן, שלום –

רחוק וקרוב שאי מכל עברייך,

ושלום אסיר תאווה, נותן דמעיו כטל – חרמון

ונכסף לרדתם על הררייך

לבכות ענותך אני תנים, ועת אחלום

שיבת שבותך, אני כינור לשירייך

(ר' יהודה הלוי)

יהודה הלוי בכותל

רבי יהודה הלוי היה בן חמישים שנה כשהלך לארץ ישראל. וקיבלתי מזקן אחד, שבהגיעו אל שערי ירושלים קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ, לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדייך את אבניה עפרה יחוננהו" (תהלים).והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת "ציון הלא תשאלי". וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו.

(גדליה בן יוסף אבן יחיא)

קריה יפהפיה

קריה יפהפיה משוש לעריך

עיר נאמנה את למלכך ושריך

יום אזכרה יפעת צבעיך

לך כלתה נפשי לשכן חצריך

ומי יתנני אעוף כיונה

אשק אבנייך אחונן עפרך

( ר'שלום שבזי)

עיר דוד

עוד לא אבדה תקותנו

התקוה הנושנה

לשוב לארץ אבותינו,

לעיר בה דוד חנה"

(נפתלי הרץ אימבר "התקוה")

ירושלים של זהב  ושל ברזל

חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה

(נעמי שמר, ירושלים של זהב)

ירושלים של ברזל

ושל עופרת ושל שחור

הלא לחומותייך קראנו דרור"

(הצנחן מאיר אריאל , ירושלים של ברזל)

מעל פסגת הר הצופים

מעל פסגת הר הצופים

אשתחוה לך אפיים

מעל פסגת הר הצופים

שלום לך ירושלים

מאה דורות חלמתי עליך

לזכות לראות באור פנייך

בלב בוטח באתי הלום

הקים את הריסותייך

אך איך אבנה את בית מקדשך

אם אין שלום בין בנייך

ספרדים, אשכנזים, תימנים פלשים

ערפלים, וגורג'ים וחרדים וחופשיים

(אביגדור המאירי)

ציון תמתי

ציון תמתי, ציון חמדתי

לך נפשי מרחוק הומיה

תשכח ימיני אם אשכחך, יפתי

עד תאטר בור קברי על פיה

(מנחם מנדל דוליצקי)

גורלה המר של מרתה בת ביתוס

עיר גדולה וחשובה היתה לוד בימי קדם, ושמה יצא למרחוק בזכות סוחריה המפולפלים ("תגרי לוד" הם נקראו), בעלי המלאכה שלה שיצרו כדים וחביות מיוחדים במינם, ובעיקר בזכות החכמים שישבו בה. חכמים אמרו שכל הרוצה להחכים ידרים ללוד. ועוד אמרו כי לוד היא שניה במעלה לירושלים.

לוד נתברכה גם בעצי פרי למיניהם ואחד מחכמי לוד מספר כי פעם אחת הקדים בנשף "והלכתי עד קרסולי בדבש של תאנים".

לוד שוכנת על אם הדרך מירושלים לשפלת החוף ומכאן חשיבותה הרבה. זו הסיבה שהביאה את הרומאים לסלול דרך רחבה ונוחה, שתשמש את גייסותיהם וגם את עולי הרגל לירושלים. כה מהירה היתה הדרך עד שסיפרו על נשות לוד הצדקניות שהיו לשות בצק בבתיהן, עולות לירושלים להתפלל בבית-המקדש, ומספיקות לחזור הביתה בטרם החמיץ הבצק. לפני סלילת הדרך נדרש יום שלם להגיע מלוד לירושלים.

 אך אותה דרך המלך שבה עלו נשים צדקניות לבית-המקדש שימשה גם את הצבא הרומאי שבא לדכא את המרד. לוד נכבשה לפני ירושלים, והדרך בין שתי הערים הפכה לנתיב היסורים של מרתה בת ביתוס.

מרתה בת ביתוס היתה העשירה בנשות ירושלים, ואולי גם היפה והעדינה שבהן. כה עשירה היתה עד שקנתה בכספה את כהונת הכהן הגדול לבעלה, ישוע בן גמליאל. כה עדינה היתה שכאשר יצאה לבית-המקדש, היו מניחים שטיחים לרגליה, מפתח ביתה ועד בית-המקדש, כדי שלא יתלכלכו רגליה.

בעלה של מרתה בת ביתוס, ישוע בן גמליאל הכהן הגדול, חידש חידוש גדול בישראל – הוא הראשון שהקים בתי-ספר לילדים, ועל כך אמרו עליו חכמים כי הוא "זכור לטוב". הוא היה ממתנגדי המרד ונרצח בידי קנאים.

זכותו של בעלה לא עמדה לה למרתה בת ביתוס. כשפרצו הרומאים לירושלים והחריבו את המקדש לקחו אותה בשבי. על אשר ארע אז סיפר אחד החכמים שהיה עד ראיה: "ראיתיה שקשרו שערותיה בזנבי סוסיהם של ערביים והיו מריצין לה".

("מירושלים ועד לוד". – זאב גלילי כ"י)

גבורתם של הרוגי לוד

מעשה בבתו של קיסר, שנמצאה מתה ולא ידעו מי הרגה. העלילו גויים  על ישראל ואמרו: הם רצחו אותה, הם יתנו את הדין. ביקשו להרוג ולאבד ולהשמיד קהילות שלמות, כנקמה על מות בת הקיסר.

והיו במדינת לוד שני אחים אמיצי לב, שמעיה ואחיה, שהחליטו להקריב את נפשם כדי להציל את כלל ישראל. באו לגויים ואמרו: אנחנו עשינו את המעשה.

ביטלו את הגזרה על ישראל והחליטו להרוג את האחים בעינויים קשים. כל יום היו קורעים חלק מגופם, איבר איבר, עד שיצאה נשמתם. ונודע יום מותם, י"ב בחודש אדר.

על מעשה הגבורה של האחים מלוד אמרו חכמים: "הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם".

האגדה העממית העלתה את הרוגי לוד למעלה אחת עם עשרת הרוגי המלכות, שמתו על קידוש השם ובראשם ר' עקיבא. האגדה מספרת כי הרוגי לוד הגיעו לגן עדן יחד עם עשרת הרוגי המלכות. בגן עדן המתין להם המלך המשיח, והקדוש ברוך הוא הוריד עליהם שתי דמעות ונשבע ללבוש בגדי נקם ולנקום את נקמתם מהורגיהם. ועד לבוא מועד הנקם יושבים הרוגי לוד עם עשרת הרוגי המלכות, בהיכל של צדיקים הבנוי כעצם השמים לטוהר, יושבים ולומדים תורה מפי משה רבנו.

איך ניצל הכותל מחורבן

אגדה אחת מספרת כי הכותל ניצל בזכותו של אחד משרי הצבא הרומאים שהחריבו את בית המקדש. המצביא אספסיאנוס, שעמד בראש הצבא הרומאי שהחריב את ירושלים, חילק את העיר בין ארבעה משרי צבאו. על כל אחד מהם הוטל להחריב חלק אחר של העיר. אחד השרים השאיר את הכותל המערבי על כנו. כששאל אותו אספסיאנוס למה נהג כך השיב: כל מי שיראה כמה גדול ומפואר הכותל האחד והיחיד שנותר יבין מה היתה תפארתו של בית המקדש שהחרבת.

אגדה אחרת מספרת כי הכותל ניצל בזכות עניי ירושלים. כשבנה שלמה את בית המקדש הוא חילק את המלאכה בין כל חלקי העם. העשירים שבעם שכרו פועלים. העניים שידם לא השיגה לשכור פועלים בנו את הכותל במו ידיהם ובזכותם נותר הכותל לפליטה.

(ירושלים שלי)

עפר מהר הבית

קומץ עפר שהביאו לי/ מהר הבית, מתוך גומחת עץ תאנה שברחבת הר-הבית,/בשחור טיפותיו של גשם חורפי מתאחר/ הביאו לי קומץ עפר ואני הופך בו והופך בו/ בהטביעי בו את טביעות אצבעותיי/ כדי לצרור ממנו צרור/ על-פי איגרת ששלחה אלי מארץ נכר,/ אגרת מאת דודתי שעיניה ראו את מטת הולדתי,/ שעיניה ראו את מיטת הולדת אמי,/ שידיה כתבו לי בסתר מכתב-בקשה לאמר:/ "שלח נא יקיר, אנא שלח לי רק קומץ עפר מעיר הקודש,/ אף כי רחקתי מדת ואמונה, רצוני כעת בקומץ עפר מירושלים,/ שכן קרבו ימי למות,/ אני דודתך גיזלה, מצד אמך עליה השלום…"/ וקומץ עפר שצררתי לכדי צרור/ – הוא מכתב רפאים אל עולם של מטה,/ – הוא פריסת שלום אצבעונית לאבי ולאמי שבעולם האמת,/ וכה אמרתי: ליל מנוחה אדמה! – בעודי לוחש ומהביל על הרגבים, ועוד אמרתי: אחזו-נא בגוף-הדואר של דודתי גיזלה כחולת העיניים,/ היו נא לה שמיכה קלה וחמה, שלא תישמט מגל עצמותיה עד אחרית הימים…

(איתמר יעוז קסט, "משלוח עפר" מתוך "צינורות מוליכי אש")

המקדש לא נשרף

וכי בית המקדש באמת נחרב והושם ונשרף?/ ואכלו להבות את הדביר והפכו את הקודש לאפר? לא היו דברים מעולם! נשרפו רק עציו אבניו – /כאותם הגוויליםבשעה שכרכו בן תרדיון בתוך ספר…/ בדומה לתורה – המקדש! ונשרפו העצים, האבנים,/ אך פרחה התבנית למרום ועלתה התפארת למעלה,/ וכשם שהיא גנוזה בזבול, וכשבא יום שיבת הבנים/ משיבה יתברך, למקומה – ירושלים שלמה, לא אוכלה.

(הפרוכת, שמשון מלצר)

איכה ישבה בדד

איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה רבתי בגויים שרתי במדינות היתה למס, בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחייה, אין לה מנחם מכל אהביה. כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים… דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד…"

(איכה א")

משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בניין מסויד ומכוייר… אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום, אמה על אמה, כנגד הפתח בלא סיד… וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין (ר" יוסף קארו, שולחן ערוך).

יש מקומות שנהגו לשבור כוס בשעת חופה (זכר לחורבן).

וכל אלו הדברים כדי לזכור את ירושלים, שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (ר' יוסף קארו)

הרהורי תשעה באב
קטע זה, פרי עטו של זלמן שזר, פורסם ב" האחדות" תרעא (1911). שזר היה מראשי תנועת העבודה ולימים נשיא ישראל. ניתן ללמוד מן הקטע על זיקתה העמוקה של תנועת העבודה ההיסטורית למסורת היהודית.

"אל חצר שריד הכותל הזה חודרות האנחות מכל קצווי הארץ בכל התקופות. זרם חי של מבטים מלאי אהבה שטף בכל העת מהתם להכא ומהפינה היותר נידחת שלח הנה היהודי את געגועיו לחיים אחרים. אחרים לגמרי. התנועות הדתיות המשיחיות המדיניות העממיות אינן אלא התגלמותו של אותו הצער הלאומי, התובע את עלבונו רק בשינוי נוסחאות בהתאמה לתנאי התקופה והמקום. תנועות מרידות שאיפות ציבוריות בלשון זו משתמשים רק דרי מעלה דורות סגולה וגם לא הדור כולו. וכך ובה מדברים דרי הגלות אל שריד המולדת. אצל הכותל אין הבדל בין ארצות ותקופות הדמעות מלב אחד כולן נבעו ממקור אחד באו וכולם לאחד התפללו" .

את הקטע הזה העביר לי באדיבותו חברי פרופסור בן עמי פיינגולד. הוא פרסם אותו בשעתו בעקבות מאמר של טלי ליפקין שחק בעתון " דבר" בו אמרה בין היתר: " מי הלביש עלינו את היום הזה (תשעה באב)" .

אזכרה אלוקים

אזכרה אלוקים ואהמיה

כראותי כל עיר על תילה בנויה

ועיר האלוקים משפלת עד שאול תחתיה

ובכל זאת אנו ליה ועינינו ליה

‏(אמיתי בן שפטיה, מתוך תפילת נעילה)

בכה נבכה

בכה נבכה

וכף אל כף נכה

בזכרנו את ציון

רעצונו מחצונו אויבינו

כי שם שאלונו שובינו

שירו לנו משיר ציון

(שלמה בן גבירול)

 

היינו כחולמים

 
שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו

כחולמים. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה.

אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה.

הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים".

(תהלים)

היא היתה והוה ותהיה ירושלים

השער למלכות השמים

בספיה יעמדו עוד אויבים על ברכים

אליה נשוב כאובי אברים

בתחילה על גחון  לבירה בהרים

ונרגיש: כל עורקינו אזי מיתרים

לנגון השירה לספי אם יקרים 

אורי צבי גרינבר

 

 

 ראה גם:
ארץ ציון קישורים

על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים
http://www.zeevgalili.com/?p=300

עיתוני ירושלים במאה ה-19
http://www.zeevgalili.com/?p=3242

לא קול ענות – רק כאב צורב
http://www.zeevgalili.com/?p=411

מקור המנגינה לירושלים של זהב
http://www.zeevgalili.com/?p=274

הניגון של חסידי מודזיץ' ל"אזכרה אלוקים"
http://www.zeevgalili.com/?p=6383

התקווה משיר להמנון
http://www.zeevgalili.com/?p=693

אבינו מלכנו זכרנו לחיים טובים
http://www.zeevgalili.com/?p=765

זעקת האבות
http://www.zeevgalili.com/?p=219

התגלגל לידי תקליטור של זהבה בן, שאני מאד אוהב את זמרתה ואת שיריה. התקליטור הזה עורר בי את המחשבה על התמורה העצומה שחלה ביחס הציבור הישראלי אל הזמר המזרחי.

לפני שנים לא רבות זה היה זמר מחתרתי כמעט מנודה כשההתייחסות אליו גזענית.. הושר רק בחתונות ובמסיבות, נמכר בקלטות זולות בשווקים. לא שמענו את הזמר הזה בגלי צה״ל ולא בקול ישראל. הוא לא היה חלק ממצעד הפזמונים, וגם לא חלק מן העולם התרבותי שלנו. והנה לפתע פרץ הזמר המזרחי אל תוך הווייתנו התרבותית והפך לחלק בלתי נפרד מאיתנו.

 

נזכרתי בתוכנית הטלוויזיה 'טנדו', שהגיש ירון לונדון לפני כעשרים שנה.
התמונה הזכורה לי מאותו שידור היא כזו: ירון לונדון מראיין את הזמר ניטים סרוסי.
הוא מציג לו שאלה: השיר הזה שלך טוב? סרוסי משיב בחיוב,
ירון לונדון מקמט את הנייר שעליו כתוב השיר וזורק אותו כאילו בשאט נפש.
הראיון הזה גרם לסערת רוחות, שהדיה עולים מדי פעם מחדש. על פניו נראה היה כאילו לונדון מפגין התנשאות ורוחש בוז לסרוסי.

 

סיפורו של ירון לונדון

פניתי לידידי ירון לונדון וביקשתי שיספר לי מה היה אז ומה קרה מאז. ואלה עיקרי דבריו:

״לפני יותר מעשרים שנה, בימים שערכתי והנחיתי את תוכנית "טנדו" בטלוויזיה, נסעתי מתל-אביב לירושלים. בעוברי ברמלה, ראיתי כרזות גדולות הנושאות את דיוקנו הלא מוכר של ניסים סרוסי.

 

״הדמויות הבולטות בזמר הישראלי לא היו זרות לי. לכן השתוממתי על כך שמעולם לא שמעתי את שמו של האיש שעל הכרזה. גם חבריי, העוסקים במוסיקה פופולארית, התקשו להיזכר, עד שמי מהם אמר לי שסרוסי הוא כוכב גדול בקרב 'ישראל השנייה׳.

 

״אז התחוורה לי תופעה שקודם לכן לא נתתי עליה את דעתי: ׳ישראל הראשונה׳ לא רק שסלדה מן המוסיקה של ניסים וחבריו, אלא אף לא הכירה את גיבוריה.
״מצאתי את ניסים במשרדו ברחוב הירקון בתל-אביב, איש קטן, בעל קול גבוה וצרוד, שהתהלך בנעליים גבוהות עקב ונזף בלי הפסק במזכירותיו. הזמנתי אותו לתוכנית טנדו״.

השאלה שעוררה אח הסערה

״בשנות שהותי בפאריס נהגתי להקשיב לראיונות ברדיו שערך ז׳אק שאנסל, בכיר מראייני צרפת. פעם ראיין שאנסל את שארל אזנבור, ובין השאר שאל אותו בערך כך: ׳אתה קטן קומה, בעל לסת בולטת וקול קטן וצרוד. מה עשה אותך לכוכבי? אזנבור השיב: ׳דווקא בשל כך׳.

"לניסים סרוסי הצגתי שאלה בנוסח כמעט זהה. אמרתי לו משהו כגון: ׳אתה לא ממש אפולו׳. ככל הזכור לי, הוא לא הכזיב. אם כי תשובתו הייתה פחות שנונה מזו של אזנבור.

"שאלה מכאיבה אחרת הפניתי אליו, אחרי שהשמעתי את שירו המפורסם ׳אמא׳. שאלתי: ׳אתה חושב שזה שיר טובי? לא אסתיר את דעתי: השיר הזה איום מכל בחינה, ובעיקר מבחינה טקסטואלית: מתקתק, שגוי לשונית ומחורז שלא כיאות. בתמימותי חשבתי שאפילו המחבר עשוי להודות כי כתב את שירו כלאחר יד. יתכן מאוד שדעתי השתקפה בהבעת פני.

״אחרי שיצאנו מן האולפן נתקפתי בהרגשה לא נוחה. שאלתי את ניסים אם נפגע, והוא היה בטוח וזחוח. 'היה ממש מצוין׳ – אמר״.

אלף מכתבים

״בעקבות הראיון קיבלתי כאלף מכתבים. את רובם שלחו צופים זועמים, אבל חלק לא מבוטל שיבח אותי על שהעמדתי על מקומו את ה׳פרענק׳(כך התבטאו הכותבים). אך היו גם מכתבים ששיבחו את הראיון. בראש כל (כל!) מכתבי השבח התנוססו ראשי התיבות בס״ד. ללמדך שאת כולם כתבו דתיים אשכנזים. פרש זאת כאשר תפרש.
״סרט ההקלטה של התוכנית נמחק (לימים טען מישהו שאני הוא זה שמחקתיו). כל מאמצי למצוא עותקים עלו בתוהו. נשאר רק הזיכרון, שאוהב להחליף תלבושות בהתאם להלך הרוח, הפרשה רודפת אותי עד היום. מדי פעם אני נתקל באנשים מבני עדות המזרח, המופתעים לגלות שאינני שונא את כל מה שאינו דומה לי".

אסור לשפוט את האחר

"לימים ניתחתי את הסיבה למהומת סרוסי.
וזו מסקנתי:
* שפטתי תופעה תרבותית שהתקשיתי להסכים לה. מאז למדתי לדעת שאסור לשפוט את תרבותו של האחר, במיוחד את גילוייה של התרבות העממית. אם כי גם היום איני שותף לפוסט מודרניזם, הפוסל כל סולם של איכות.
* הזמר העממי הוא נייר הלקמוס של היחסים הבין תרבותיים. הזמר מבטא את מעמקי הנפש. הנהייה אחר סגנון מוסיקלי כזה או אחר מבטאת זהות תרבותית בעוצמה רבה.
• שנינו, ניסים סרוסי ואני, נפלנו קורבן לדימוי שלנו. ניסים נתפס כנציגו של הפרולטריון המרוקני המעונה, העני, הדחוי. אני נתפסתי כיורם הצפון תל-אביבי המשכיל והעשיר, שזכה במעמדו תודות למוצאו.
• האמת שונה: הוריי השתייכו לאינטליגנציה העובדת, אבל הם היו אנשים עניים. במשך שנים לא מעטות סבלנו בביתנו ממחסור חומרי ממשי. בקושי סיימתי תיכון ועבדתי לפרנסתי מנעוריי.
* משפחתו של ניסים הגיעה ארצה מטנג׳יר בשנות השישים. לא ריססו אותה בדי.די.טי ולא שיכנו אותה במעברה, ככל הידוע לי, החזיקה המשפחה בשתי חנויות בגדים ברחובות.
• כיוון שהייתי צעיר למדי, בן 33 באותם ימים, והטלוויזיה בחיתוליה, עוד לא הבנתי את כללי המשחק ואת חשיבותו של הדימוי. לו הבינותי זאת, הייתי מביא בחשבון את העובדה שבעימות בינינו היה עלי להטיל עליו את התפקיד של האנדרדוג ולהתייחס אליו בכפפות של משי. דווקא משום שאני מביט בזולתי בגובה העיניים, לא חשבתי שהוא זקוק לחסות״.

ביקורת על אריק אינשטיין

"לאחר זמן, כתבתי בשבועון יכותרת ראשית׳ רשימת ביקורות צורבות על אריק אינשטיין. במיוחד תקפתי את הנימות הנוסטלגיות שבשיריו ואת נטייתו לשבת על הגדר, ׳רגל פה רגל שם׳. אם תרצה, הייתה רשימתי ביטוי מהופך לאופן שבו התפרשתי בראיון עם סרוסי. שהרי אריק אינשטיין הוא ממש בן דמותי. הורינו שיחקו באותו תיאטרון, למדנו באותו בית ספר, הלכנו לאותה תנועת נוער והתגוררנו בשכנות.
"גם על הרשימה הזו הותקפתי, ויש אומרים כי את שירו ׳עיתונאי קטן׳ כתב אינשטיין בתגובה על ביקורתי. מאז אני נמנע מלכתוב על תחום אחד ויחיד: זמרים עממיים. שומר נפשו ירחק״.

הסולחה עם סרוסי

"יעקב אגמון, שניהל את מועדון התיאטרון וקיים ערבי ראיונות במסגרתו, הזמין את סרוסי ואותי למעין ׳סולחה׳. הייתה פגישה נלבבת, במהלכה הבטחתי לכתוב למענו שיר. ואמנם כתבתי, אלא שהשיר ׳מתחת לגשר הישן׳ לא הצליח כמו שהצליחו כמה מהשירים שכתב סרוסי למען עצמו.

״אחר כך שקעה הקריירה של סרוסי והוא עקר לפאריס. מדי פעם נזכר עיתונאי כלשהו ב׳שערוריית סרוסי׳ (כפי שנזכרים כי ׳ירון זהבי' מ'חסמבה' הוא כביכול אנוכי), מגלה אותו מחדש וגובה מפיו הכרזה שבגללי ירד מהארץ. כל אימת שאנו נפגשים, סרוסי מכחיש זאת בפה מלא״,

מהו זמר מזרחי

"המערכה האחרונה: לפני שנתיים ערכתי והגשתי סדרת תוכניות ששמה ׳85-75'. שלוש תוכניות יוחדו לזמר המזרחי ולמאבק שניהלו האמנים והאמרגנים המזרחיים כדי לזכות בהכרה. הזמנתי את סרוסי להתארח בתוכנית ושלחתי לו כרטיס טיסה.
"בראיון דיבר סרוסי גם על ׳השערורייה׳ והוא התייחס אליה, בתבונה רבה, כפרק חשוב במאבק תרבותי שהושלם. הוא שר שיר חרש שחיבר, הפעם על געגועיו לאמא-מולדת. לצערי, דעתי על שירתו ואיכות כתיבתו לא השתנתה. אלא שהפעם מחאתי כפיים בהתלהבות.
״במשך השנים ניסיתי לגלות מה ׳מזרחי׳ בזמר המזרחי, שעכשיו קוראים לו ׳ים תיכוני׳. ברור שלא מדובר במוסיקה ערבית, שסולמותיה שונים מן הסולמות של המוסיקה הים תיכונית. מבחינה זו המוסיקה הים תיכונית היא מערבית לחלוטין. כל ההבדל המוסיקלי נעוץ בסלסול, ולכן קל מאוד להפוך זמר ׳מערבי׳ ל׳מזרחי', מהלך המתבצע תכופות.
״הבדל ניכר קיים בטקסט. הזמר המזרחי כמעט תמיד סנטימנטאלי. אין בו אירוניה או הומור. הוא נמלץ ומרבה להשתמש בלשון המקורות, הנתפסת על ידי האמן המזרחי וקהלו כאמנותית וגבוהה.

״זמרים מזרחיים אינם רואים עצמם כאמנים במובן האירופי הרומנטי, אלא כפועלים שתפקידם לשרת את החברה בשמחותיה. שלמה ארצי ויהודית רביץ, הרואים עצמם כ׳אמנים׳, לא יופיעו בחתונות. ׳המזרחיים׳ אינם רואים בכך פחיתות כבוד, כי הצרכן איננו צריך להעריץ את דקויות אמנותם, אלא לשלם במיטב כספו.
״הבדל נוסף: כמעט תמיד לובש הזמר המזרחי מחלצות, ואילו עמיתו ירשה לעצמו ללבוש ג׳ינס וחולצת טריקו, אלה הם הבדלים מעמדיים מובהקים, המשפיעים על תפיסת האמן את עצמו. בני המעמדות הנמוכים אינם יכולים להרשות לעצמם נון־שלנטיות אריסטוקרטית״.
עד כאן דברי ירון לונדון

====================================================

הארות והערות אוקטובר 2010

מי שיקרא מאמר זה כיום  עשוי שלא להבין את הבעיה.  בעשרים השנים שחלפו מאז פורסם המאמר   (וגם אז התייחס לתקופה מוקדמת בהרבה) כבש הזמר המזרחי את קידמת הבמה של התרבות הישראלית. בלי לערוך סקר מדעי ניתן לקבוע שרוב הזמרים הפופולאריים  היום וגם רוב השירים הם מזרחיים – בלי לפגוע בכבודם של שלמה ארצי ואריק אינשטיין שכבר הפכו לקלאסיקה.

גם התאור של ירון לונדון מאותה תקופה יש בו נימה קלה של עליונות תרבותית שכבר לא תמצא היום לא אצל ירון ולא אצל אנשי תקשורת אחרים. אפילו תאור הזמרים המזרחיים (לפי תלבושתם או לפי עיסוקם) כבר אינו הולם את התקופה.  צביקה פיק האשכנזי  לובש מחלצות ברבבות שקלים לכל הופעה וזמרים מזרחיים יכולים להרשות לעצמם להופיע בג'ינס. אלה וגם אלה מופיעים בחתונות ללא בושה. השירים האשכנזיים מתקתקים  ונוסטאלגיים לא פחות מן המזרחיים.

ז.ג.