משה פיגלין. מיהו "ליכודניק אמיתי". למטה: כרזה של "חרות" משנות החמישים.

נצחונו של פיגלין בפריימריס בליכוד עורר צהלות שמחה במפלגות השמאל הגוועות *  הידד, נחשף פרצופו האמיתי של הליכוד: ימין * אם ימין פרושו ירושלים. אם ימין פרושו סוף לנסיגות תמורת טרור. אם ימין פרושו גאווה יהודית וחינוך יהודי – אזי הרוב המכריע של העם הוא ימין * חבל שנתניהו עדיין לא הפנים זאת

אפתח בווידוי אישי. אינני "ליכודניק" ומעולם לא הייתי. את החינוך הפוליטי שלי קיבלתי מנעוריי בבית"ר ובקריאת כתבי זאב ז'בוטינסקי. הורי, בעלי מכולת בצפת, סיפקו מצרכים לפלוגת בית"ר בראש פינה. הכירו את שלמה בן יוסף, הרוג המלכות הראשון והושפעו ממנו. עד סוף ימיהם היו  גאים על כך שמחקו את החוב של הפלוגה לחנות. בהשפעת בן יוסף ובית"ר  שרתו רוב בני משפחתי באצ"ל ובלח"י. ילדותי עברה עלי במשפחה שסבלה מבידוד ומשטמה, אך תוך אמונה בצידקת דרכנו. אני רואה עצמי בית"רי עד היום.

מבית"רי לחרותניק

בבגרותי הייתי "חרותניק". כי תנועת החרות הוקמה בשנת 1948 כממשיכת דרכו של הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל). בחוקת היסוד של התנועה מופיעה מפת ארץ ישראל השלמה, משני גדות לירדן,  ועל הרקע שלה יד מחזיקה ברובה מכודן.  מצדי הסמל המלים 'מולדת וחרות'."

האידיאולוגיה של "חרות" הייתה ברורה וחד משמעית. היא הייתה מבוססת על משנתו של זאב ז'בוטינסקי, מייסד בית"ר והתנועה הרביזיוניסטית שמתוכה צמח האצ"ל. בתחום המדיני: ריכוז רוב העם היהודי בכל ארץ-ישראל משתי גדות לירדן, הקמת "קיר ברזל" בטחוני שיעצור את האויב הערבי. בתחום החברתי-כלכלי: משטר דמוקרטי ליברלי חופשי;  חברת סעד שבה ידאג השלטון לצרכי הפרט ולרווחתו  בתחום הבריאות, החינוך, הפרנסה, והדיור; התנגדות לסוציאליזם ולמלחמת מעמדות הפוגעת ביעדים הלאומיים.

הלוגו של עיתון "חרות", שביטא את עמדות התנועה היה: "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחרות האדם". בכרזה שפרסמה התנועה בראשית שנות החמישים. נאמר:  "חומת העיר העתיקה אינה גבול ירושלים, הירדן אינו גבול ארצנו, הים אינו גבול עמנו".

כישלון בבחירות הראשונות

עם אידיאולוגיה זו זכתה "חרות" בבחירות לכנסת הראשונה ב – 14 מנדטים. מפא"י בראשותו של בן גוריון זכתה ב – 46 מנדטים. ז'בוטינסקי האמין, כפי שכתב בשירו, "אלוהים לשלטון בחרתנו".  אך הוא כתב זאת בתקופה שבאירופה היו  12 מיליון יהודים שאת כולם ביקש להביא ארצה.
רוב הבית"רים עלו בעשן משרפות אושוויץ ובארץ השתלט  השמאל הציוני, בעזרת הפרובוקציה של הטלת אשמת רצח ארלוזורוב על הרביזיוניסטים.

מפא"י שלטה בכל מוקדי הכוח – הקרנות הלאומיות, מפעלי הכלכלה, הכנסת. אפילו בצה"ל לא אישרו מינויי קצינים זוטרים בלי אישור של המפלגה.

מחרות לגחל מחל וליכוד

שנים דישדש בגין באופוזיציה ללא תזוזה כמעט. (מספר המנדטים ירד ל-9 ועלה ל-17 אך ללא שינוי של ממש).  עד שהחליט להרחיב את המסגרת הארגונית על חשבון האידיאולוגיה.

תחילה צרף את הליברלים ( איחוד בין הציונים הכלליים והפרוגרסיבים) שהיו קרובים ל"חרות" בעמדותיהם נגד הסוציאליזם של השמאל, אך רחוקים מרחק רב בעמדות המדיניות.
תנועת החרות מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי הפכה לגח"ל (גוש חרות ליברלים) והחלה ההידרדרות של חרות ממפלגה אידיאולוגית למפלגה שואפת שלטון בכל מחיר. במהפך של 1977 שהעלה את בגין לשלטון כבר היה גוף חדש "ליכוד", שהיה מורכב מרסיסי  גופים והוקם למעשה על ידי אריאל שרון. בראש  הליכוד עמד  עדיין אותו מנחם בגין שקרא  שלושים שנה לפני כן לכיבוש עבר הירדן. אך הליכוד של 1977 כבר היה רחוק מרחק רב מ"חרות" של  1948 .

הדימיון בין ה"ליכוד"  לבין בית"ר ו"חרות" לבין  הליכוד ניתן להמחשה במימרת חז"ל אם הראשונים כבני אדם אנחנו כחמורים.

מ"חרות" לסיאובי מפא"י

"חרות" ההיסטורית היתה תנועה  כמעט משפחתית. בישיבות המרכז של פעם היו 15 חברים שהכירו איש את רעהו  עוד מפולין או מן המחתרת. כולם ידעו על פה את כתבי ז'בוטינסקי ורובם הכירו אותו אישית.   התרחבות המפלגה לתנועת המונים,  שמאז 1977 נטלה חלק בשלטון  וידעה לחלק ממנעמיו, הפכה את הליכוד למעין מפאי-ב'. לא מפא"י  מתקופת פריחתה ותפארתה אלא מתקופת הסתאבותה. מן התקופה בה אמרו שכל מפא"יניק הוא גם כדאיניק.

במרוצת השנים  חל  פיחות מתמיד באיכות האנושית, הן של מנהיגות התנועה והן של חבריה. וכתוצאה מכך  גם בעמדות האידאולוגיות שלה. התחיל בכך בגין שסילק בשיטתיות את כל אנשי הרוח משורות התנועה.  לימים יכול היה  לזקוף לזכותו את הנחת היסוד למדינה הפלשתינאית בקמפ דייויד הראשון..

הארזים ואזובי הקיר

רק  מנהיגים בודדים נשאו את נס האידיאולוגיה הז'בוטינסקאית. אצל רוב האחרים , ותיקים וחדשים,   חל פיחות מתמיד באמונה בצידקת הדרך. הפיחות הזה חל גם על שורה של "נסיכים", בניהם של מנהיגי התנועה ומפקדי האצ"ל-  דן מרידור , אהוד אולמרט, אריה נאור, צחי הנגבי, ציפי ליבני ורבייים אחרים.

ואם כך נהגו אררזי הלבננון מה יגידו אזובי הקיר.
אזוב כזה הוא חבר הכנסת מיקי איתן.

מסמך מיקי איתן ביילין

באמצע שנות התשעים יזם ח"כ מיכאל איתן, אז יו"ר הקואליציה של נתניהו, שיחות עם יוסי ביילין  בנושאי הליבה שבין ישראל לבין הפלסטינים. בשיחות השתתפו אישים שונים מן הליכוד, ביניהם מאיר שיטרית וכן אישים ממפלגת העבודה, ביניהם חיים רמון.
בעקבות שיחות אלה נחתם ב-22 בינואר  1997  מסמך "ביילין איתן". שהיה זהה למעשה להבנות שהשיג ביילין עם אבו-מאזן. משמעות המסמך: הסכמה לויתור על כל השטחים כמעט, עם קוסמטיקה פה ושם כמו חילופי שטחים וריבונות זמנית על ביקעת הירדן.

על הפרשה הזו כתב ביילין בספרו "מדריך ליונה פצועה": "לא העליתי על דעתי שמיקי, אחד מחברי הכנסת הניציים ביותר בליכוד, יתעניין דווקא בהבנות שהשגתי עם אבו-מאזן. הוא פתח ואמר שהמציאות השתנתה וכי מבחינתו, ברור שהחלום שכל ארץ ישראל המערבית תהיה בריבונות שלנו, אינו מעשי. אחרי שנחתם הסכם אוסלו ברור שמפת העתיד תהיה שונה מחלומות השדולה למען ארץ ישראל השלמה".
"קדימה" לאחור

ההידרדרות האידאולוגית של הליכוד היא שאיפשרה את הייצור המוזר הזה הנקרא "קדימה" שריכז בתוכו לא רק את רוב המושחתים של הליכוד אלא גם את כל אלה שהתכחשו לרעיונות היסוד של התנועה.

מציאות חברתית חדשה

במקביל לתהליכים האלה שבצמרת המפלגות הלכה והתגבשה בארץ מציאות חדשה. מציאות זו פתחה בפני נתניהו חלון הזדמנות היסטורי שעשוי להפוך אותו למנהיג גדול.

עמדתי על מציאות זו בשני מאמרים  "המאבק על גוש קטיף הוא ההתחלה"
ראה: http://www.zeevgalili.com/?p=267

ו"מה בין יהודי לישראלי" ראה http://www.zeevgalili.com/?p=249
ו
שני המאמרים ראו אור ב"מקור ראשון" המודפס,. הרעיון המרכזי בהם הוא שהמאבק העיקרי בארץ איננו בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים עולים חדשים וותיקים. המאבק הוא בין הרוב היהודי למיעוט הישראלי.

המאמר הראשון עורר את תשומת לבו של העוזר של דונאלד רמספלד והוא ביקש מאמנון לורד, עורך "מקור ראשון" לספק לו תרגום.

בריחה מהגורל היהודי

במאמרי אמרתי כי הישראליות היא הלך רוח ("אכול ושתה", "עכשוויזם"). יש בה ניסיון לברוח מן הגורל היהודי –  החל בנכונות להתבולל במרחב הערבי על ידי נשואי תערובת (כמו שהציע עורך הארץ גוסטב שוקן), דרך הקמת "מדינת כל אזרחיה"  וכלה בנסיגה אל מאחורי גדר הפרדה, כדי  לקיים כאילו "מדינה יהודית ודמוקרטית".

הישראליות חוצה גבולות של מפלגות, מוצא, השקפה פוליטית ומעמד חברתי. היא אופיינית אמנם לאליטות החילוניות המזוהות עם השמאל, אך יש גם אנשי ימין ופשוטי עם שנסחפו אליה. וגם חובשי כיפה שהם בחזקת ישראלים בני דת משה.

משנתו של אליעזר ליבנה

ציטטתי במאמרי  מדבריו של אליעזר לבנה, מחשובי ההוגים של תנועת העבודה, שאמר: "היהדות שוללת את עולם המושגים המערבי ואת סגנון החיים הנובע ממנו: רדיפת אושר קדחתנית; פולחן השפע החומרי;  אכסהביציוניזם מיני ומתירנות טוטאלית; מגלופוליס שורץ על סביבתו; הינתקות  מהבריאה. היהדות היא תרבות המקבלת את הכאב כחלק  מההישג ואת הייסורים כדרך ליצירה. את הוויתור כאמצעי להתעלות  ואת הנכונות להסתכן כיתרון… היהדות המקראית לא מובנת ללא עקדת יצחק  והיהדות הגלותית אינה מסתברת ללא מקדשי השם של וורמיזא ומגנצא.  אהבת ארץ ישראל אינה נקנית ללא ייסורים".

עוד אומר לבנה: "ניתוקם של ישראלים רבים מהגות יהודית  עושה אותם חסרי מגן מול רוחות תזזית הנישאות בקצף האופנה. חלק  ממפיצי ההשפעות הזרות  נמנה על חוגים אינטלקטואליים  הסבורים שיהודי גזול ממסורתו יכול להיות משכיל ורשאי להיות מדריך  בעמו. המאבק הפנימי בעיצומו.  ללא מערך חיים השונה  ביסוד מן ההפקרות המערבית והלבנטיניות  הסובבת תתקשה החברה הישראלית במבחניה הנפשיים והלימודיים, המשקיים והביטחוניים . התחשלותו של הישוב וכושרו של צה"ל  תלויים בהזדהות  אקטואלית עם ייחודו של (עם) ישראל.  אם ייחוד זה יתערפל, יימוט כוח ההגנה מבפנים. מצויים סיכויים  שהיסודות היהודיים בחברה הישראלית  יגברו על רוחות חוץ מפרקות. האזהרה חרותה כאן באש תמיד".

ברור שעם תאוריה כזו היה מיקי איתן אומר על לבנה, כפי שהכריז ביחלס למשה פייגלין, כי הוא בכלל לא ליכודניק.

היהודים הם הרוב כאן

במאמרי כתבתי עוד שהישראליות הביאה לפרוק המדינה  מערכיה הציוניים ומשורשיה היהודיים. מחולליה הם מיעוט  רב כוח – קואליציה של  מערכת פוליטית מושחתת, בעלי הון, אנשי אקדמיה ואנשי תקשורת הנתמכים על ידי מערכת משפטית המתנכרת לערכים היהודיים הבסיסיים.  לא רק את הזיקה לארץ ישראל ולתורת ישראל אלא גם את היחס לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה".
"רוב העם – חילונים, כיפות סרוגות, כיפות שחורות, עדות המזרח, עולי ברית המועצות – הם בעלי אינסטינקטים יהודיים בריאים.  הם עתידים להבין שהישראליות מובילה להתאבדות לאומית".
והיהודים הם הרוב כאן. ואם תירצו תוכלולקרוא לרוב הזה ימין.

פיגלין נכס או משקולת

מסיבה זו ינצח הליכוד ניצחון סוחף בבחירות. ופיגלין הוא נכס ולא משקולת על רגליו, כפי שמצהירה הנסיכה השמאלנית ציפורה-מלכה לבית לוחם האצ"ל  ליבני.

האם האידיאולוגיה של פייגלין היא המשך לאידיאולוגיה של ז'בוטינסקי?

תשובתי היא: במידה רבה כן.
בתחום הלאומי אין ספק. בתחום היחס לערביי ארץ ישראל ז' בוטינסקי היה ליברל שהבטיח שיווין זכויות מלא לערבים במדינה על שתי גדות לירדן. אבל רק לאחר שיהיה רוב יהודי מכריע בארץ. ועד אז  יש לשלוט בארץ גם בכוח של מיעוט. (דעה דומה השמיע אפילו חיים ארלוזורוב מן המנהיגים הבולטים של תנועת העבודה).

יאיר כממשיכו של ז'בוטינסקי

הממשיך האמיתי של ז'בוטינסקי  מבחינה אידיאולוגית הוא מייסד לח"י, אברהם שטרן ("יאיר") שבעקרונות התחיה שלו מופיע בעיקרון יד: "משפט הזרים. פתרון בעיית הזרים על ידי חילופי האוכלוסים".

ז'בוטינסקי לא יכול היה לכתוב משפט  כזה כי בימיו טרם הושמדה יהדות אירופה.

ז'בוטינסקי, שגדל בבית מתבולל, לא עמד על החשיבות של המשך השורשים היהודיים כפי שעמד עליהם אליעזר ליבנה אחרי שנות דור. אבל יאיר כתב באחד משיריו:

"כאבי שישא ביראה את תיקו
עם טלית בשבת אל בית התפילה
כן אשא בתיקי אקדחים קדושים
ל'ערבית' הברזל – עם מנין חדשים"

ובעיקר הראשון של עיקרי התחילה כתב יאיר:

"עם ישראל הוא עם סגולה; יוצר דת הייחוד; מחוקק מוסר הנביאים; נושא תרבות עולם; גדול במסורת ומסירות הנפש; ברצון החיים וכוח הסבל; באור רוחו, בבטחונו בגאולה".

ובעיקר השני הוא כותב:

"המכורה היא ארץ ישראל בתחומיה המפורשים בתורה (לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר  מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת בראשית ט"ז יח). היא ארץ החיים בה ישכון לבטח העם  העברי כולו".

הייתי מוסיף  שממשיך אמיתי ושלם של ז'בוטינסקי הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. אך זהו נושא רחב מכדי לדון בו כאן.

מהו הליכוד האמיתי

אם נחזור לראשית דברינו ברור שאין לדבר על מי הוא הליכודניק האמיתי. השאלה היא מה צריך להיות הליכוד האמיתי. ומי ישא את הדגל של המהפכה הציונית היהודית. אם הגורל הטיל זאת אל נתניהו והוא יבין זאת, הרי שתיפול לידיו  הזכות להיות אחד המנהיגים הגדולים של עם ישראל.

מה מפחיד את נתניהו

החשש של נתניהו מפני הסטיגמה של "ימין" מזכירה לי אגדה ערבית מצחיקה. מספרים על בעל דוכן לדברי סידקית שנערים ועוברים ושבים נהגו להטרידו  בשל דברים של מה בכך. כדי להיפטר מהם  נהג לומר להם שאי שם, מעבר לגיבעה, מחלקים אבטיחים חינם.  אחרי  שחזר על האמירה הזו  פעמים רבות ורבים נהרו  למקום האבטיחים מיהר לנעול את דוכנו. אמר: שם מחלקים אבטיחים חינם ואני יושב כאן.

זו  לא רק בדיחה. לעתים כולנו נופלים בפח של מניפולציה ריגשית וספין תקשורתי. היכרתי פירסומאי אחד שנהג לרכוש דרך קבע את הגרביים  ומוצרים אחרים שהוא נהג לשבח בפירסומיו. מרוב עיסוק שבחיהם שוכנע גם הוא משטיפת המוח הזו.

בריחה מן המציאות

כולנו עוברים שטיפת מוח של התקשורת ושל האליטות השמאליות. כולנו יודעים שהם משקפים בלוף אחד גדול, המוביל אותנו אלי תהום. כולנו יודעים שהעם הוא "ימני". כל התאוריה של "מרכז וימינה" או "מרכז שמאלה" זה ספין של האדלרים. אין דבר כזה מרכז. אין חצי הריון ואין חצי אמא. המרכז משקף את הבריחה מן המציאות ומהכרעה.

נתניהו נפל לדעתי למלכודת הזו של האבטיחים והגרביים ויש לקוות שיתעשת בזמן.

ראה "מי באמת גנב לנו את הליכוד"

http://www.zeevgalili.com/?p=296