כשפרץ איווט ליברמן לקידמת הבימה של החיים הפוליטיים הוא עורר תקוות רבות בקרב הציבור הימני. סוף סוף מנהיג בעל כושר ניתוח פוליטי חד, שאיננו נרתע מלומר את האמת: על הסכנות האמיתיות המאיימות על מדינת ישראל, על הבעיה האסטרטגית שיוצרים ערביי ישראל ועל האמצעים שיש לנקוט כדי למנוע את המדינה מלהידרדר לאסון.

לא כולם בימין, ובוודאי בשמאל, אהבו את עמדותיו ואת ניתוחיו הבוטים. אך רבים מאד הודו שקשה להתווכח עם נימוקיו.

הצלחתו בבחירות האחרונות (סיעה של 14 ח"כים) הפכה את ליברמן לגורם רציני בעיצוב הממשל בישראל. אך מרגע שנסגרו הקלפיות בבחירות לכנסת ה-17 יצא ליברמן מגדרו כדי להעמיד את סיעת 13 הגמדים שמסביבו לעובדי קבלן של אהוד אולמרט.

כאתנן קיבל את התפקיד של השר לעניינים אסטרטגיים. הוא יכול היה לפחות להצדיק את ישיבתו בממשלה בכך שעצם ישיבתו שם תמנע את תכנית ההתכנסות המטורפת של אולמרט.

ליברמן קיבל את תפקיד השר לעניינים אסטרטגיים שכנראה התאהב בו. לגופו של ענין זהו משרד פיקטיבי לחלוטין – אמר לי איש ביטחון בכיר. ליברמן לא מתקרב אפילו לכפתור האדום, אין לו יד ורגל לא בשאלה כמה טילים תייצר או תרכוש ישראל ומה תעשה כשאיראן תתקרב לפצצה הגרעינית. בפועל ליברמן הוא מעין מהדורה ימנית של השר לענייני פיתוח אזורי שניתן בשעתו לשמעון פרס.

עכשיו באה המלחמה וכל מה שנתגלה בה. ליברמן יכול היה לקנות את עולמו בשעה אחת אם היה מתפטר דקה אחת לאחר פרסום דו"ח וינוגרד, אם לא דקה לפני. במקום זאת הוא נתגלה כמי שהדבק המצמיד את מכנסיו לכיסאו הוא מאותו הסוג של הדבק המשמש את כל השרים. ועוד יש לו חוצפה לפרסם מאמר ב"מעריב" בו הוא אומר:"המלחמה הבאה היא שצריכה להדיר שינה מעינינו ולא הבחירות הבאות". כלומר: הטובע אולמרט יכול לסמוך על קרש ההצלה ליברמן.
בעמדה זו צרף עצמו ליברמן לשורה ארוכה של מפלגות הנודלות ונעלמות: המרכז החופשי, ד"ש, שינוי, מפלגת רפול ועוד מפלגות שבמרכזן אישיות מבטיחה ומסביבה גמדים קטנים המטפסים עליה עד שמתברר שהיא עצמה גמד.