יחסי כלה-חמות, כמו גם יחסי האיבה בין המחותנים, מתחילים כבר בעת החתונה. הדבר בא לידי ביטוי הן במוסיקה והן בריקודים שהיו נהוגים בחתונות היהודיות באירופה עד" העת החדשה. על כך שמעתי מפי פרופסור זאב פלדמן, מומחה בינלאומי למוסיקה ולריקודים יהודיים.
" החתונה" , אומר פרופסור זאב פלדמן, " היתה ארוע מרכזי שעיצב את החברה היהודית. את הקידושין ערך הרב ואת דיני דרך גבר באשה קבעה ההלכה. אך את חגיגת החתונה עיצבו הכליזמר.
פרופסור זאב פלדמן מנגן על צימבאל
" יום החתונה נפתח במנגינה שהיה משוך עליה חוט של עצבות. הנגנים היו יוצאים בבוקר נגנו מה שנקרא "מנגינת רחוב" וכל העיירה יצאה לשמוע אותם.
" לאחר מכן ניגנו מנגינה מיוחדת לרגל הושבת הכלה על הכסא המיוחד בו היא ממתינה לחופתה, מוקפת נשות המשפחה.
" לקראת החופה הושמעה "מנגינת הבכי" של הכלה. זו מוסיקה הזורמת בלי קצב. הבדחן שר במינור בקצב של הסליחות והכינור עונה לו בסולם אחר. מעין דיאלוג בין הבדחן לבין הכינור הראשון. על מעמד זה כתבה הסופרת היהודיה אלזה לסקר שילר: "מתחת לעיני אגם מים ונגזר עלי להדמיעו כולו".
מקום מרכזי בניגוני החתונה היה ריקוד ה" ברוגז" (" ברויגז טאנץ" ) של אם החתן עם אם הכלה. או של אם הכלה ואבי החתן. ריקודים שנועד לאפשר לשניי הצדדים לפרק את זעמם זה על זה.
ריקוד הברוגז בחתונה יהודית.איור מהמאה ה-19.
פינגבאק: קול חמות וקול כלה | היגיון בשיגעון