תנחשו מי אמר את הדברים הבאים:

מרבים לקרוא לערבי בן-המדבר. נכון יותר לקרוא לו אבי המדבר. עצלותו והפרימטיביות שלו הופכים גינה פוריה למדבר. תן לי את האדמה המיושבת במיליון ערבים ובקלות איישב עליה פי חמישה יותריהודים. הדבר הוא (= הבעיה היא) איך נשיג את האדמה הזו".

שלושה ניחושים:

הרב מאיר כהנא

אלוף רחבעם זאבי

רפאל איתן

אף לא אחד מן השלושה. את הדברים אמר נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן בשיחה שקיים עם איוואן מיסקי, שגריר ברית המועצות בלונדון, בסוף חודש ינואר שנת 1941 ותוכן השיחה נחשף עם פירסום שני כרכים של מסמכים מדיניים מארכיוני ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וממשלת ברית המועצות.

 על פי הדיווח של השגריר הסובייטי נסבה השיחה על האפשרות להציל את יהודי אירופה. בדיווח נאמר: "התכנית היחידה שעולה בדעתו של ויצמן כדי להציל את יהדות מרכז אירופה (ובראש וראשונה את יהדות פולין) היא זאת: להעביר מיליון ערבים שכרגע בארץ ישראל לעיראק ולהושיב ארבעה או חמישה מיליון יהודים מפולין וארצות אחרות…"

דבריו של ויצמן על האופי הערבי נאמרו בתשובה לתמיהתו של השגריר הסובייטי איך יישבו בארץ ישראל חמישה מיליון יהודים.

 

על דברים אלה של ויצמן התנפל כמוצא שלל רב לא אחר מאשר בני מוריס,אבי אבות ההיסטוריונים החדשים ואבי התאוריה שגרשנו את ערביי ארץ ישראל במלחמת השחרור בכוונה מכוונת. הנה, אומר בני מוריס (במאמר במדור "ספרים" בהארץ) ההוכחה הניצחת נגד "מכחישי הטרנספר"שמכחישים שמנהיגי התנועה הציונית מהרצל דרך רופין ואוסישקין ועד בן גוריון חשבו ברצינות בשנים לפני קום המדינה על העברת הערבים מארץ ישראל כפתרון לבעיה הערבית, שאימצו את הרעיון לחיקם והטיפו לה בפורומים שונים, ואף ביצעו אותו בנסיבות מלחמת תש"ח…".

ובכן מר מוריס הנכבד חבל על הטירחה. אין מכחישי טרנפר. אכן רצינו להעביר את ערביי ארץ ישראל – שרובם המכריע הגיעו לכאן מן המדינות השכנות מאז החלה ההתיישבות הציונית- בחזרה לארצות מוצאם. רצינו ונכשלנו בזה. אילו היינו מצליחים היו כאן היום עשרה מיליון יהודים, ולא היתה שואה וערפאת לא היה מקים לנו מדינה פלשתינית בלב הארץ.

 ויצמן על יהודי הגולה כאבק אדם

==============================================================

 

איך מציינים יהודים חילוניים את תשעה באב? מה אומר להם היום בו חרב המקדש פעמיים, כשאפילו את מגילת איכה לא קראו מעולם? מה הם יודעים על היום הזה שאינו נלמד כלל בבתי הספר החילוניים (כי הוא חל בחופש הגדול)?

היו זמנים שבהם היו סגורים בתי שעשועים ומסעדות בערים, על פי חוקי עזר שחוקקו העיריות.אך לפני כמה שנים החליט אדם אחד, חיים הרשקוביץ שמו, בעל קיוסק בתל-אביב, לצפצף על החוק ופתח את העסק שלו ביום האבל הלאומי. מדינת ישראל הגישה נגדו כתב אישום בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב. השופט, גבריאל שטרסמן, החליט לאחר שקלא וטריא לזכות את הנאשם וקבע כי חוק העזר העירוני אינו תקף.ומאז יכולים לפתוח בתי שעשועים ללא הפרעה ואפילו למכור חזיר בתשעה באב.

 

 

השנה, ערב תשעה באב, החליט הערוץ השני לתת משהו לציבור שבמקום לשבת על הארץ חגור שק, יושב בכורסא מול הטלוויזיה עם קערה מלאה פיצוחים. הוגשה תכנית שנקראה משום מה "זרים בבית" בעריכתה של רות קלדרון, מייסדת מכללת "עלמא", המתיימרת לעצב תרבות עברית השואבת ממקורות היהדות בלי להיות דתית.

כמגיש התכנית נבחר גדעון לוי, חביב הפלסטינים. השתתפו בה עולה מרוסיה המתגעגעת לחזור לרוסיה, פליט פלסטיני שמתגעגע לכפרו שחרב, פועל זר מגאנה שמתגעגע לאמו, ניצול השואה יו"ר הכנסת לשעבר, שבח וייס,  שהתגעגע לארץ-ישראל.

היו שם גם ערן סבג ששפך אמרי שפר אינטלקטואליים, חוקרת הקבלה תמר אליאור וגם איזה היסטוריון שאמר כי בעצם הגלות היא המצב הטבעי של העם היהודי. ועוד ועוד.

בסך הכל זו היתה תכנית מבולבלת שלא ברור לאן היא חותרת ומה היא רוצה להגיד. כי מרוב דיבורים לא ניתן היה כמעט להבחין ברעיון המרכזי של התכנית.

 והיה רעיון, אם הצלחתי להבינו. הרעיון הוא: לא רק לנו היה חורבן היו חורבנות גם לאחרים. לא רק אנחנו התגעגענו לחזור לארצנו גם אחרים התגעגעו ומתגעגעים.כמה זה מתאים לגדעון לוי.

 

 

נקודת השיא של התכנית היתה לטעמי סיפורו של שבח וייס, המתאר את אימי השואה שעבר כילד, את הכמיהה לציון ואת היום המאושר בו הגיע לנמל חיפה.

ואז פונה המנחה גדעון לוי לפלסטיני ואומר לו: וביום שהגיעה גאולתו של שבח וייס מתחיל האסון שלך?

כמובן משיב הפלשתינאי.

ובלי רות קלדרון אי אפשר. והיא מצאה על המקום פתרון לבעיית ירושליים. ירושלים תהיה מאוחדת בלב של כולם, אמרה, לא חשוב אם רחוב זה או אחר יהיה בריבונות כזו או אחרת. (אני מצטט מן הזיכרון)

 

מבקרת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", אורנה לנדאו, תארה כך את התכנית:

"הנשמה היהודית הולכת לישון כשמכרסם בה חסר שלא בא על סיפוקו. אין זה אלא משום שעגלתנו אינה מלאה כפי שהיינו רוצים שתהיה וגם על כך אפשר להתאבל בתשעה באב".

 זעקת האבות מסיפורי החורבן