ארכיון תגיות: פרנץעשת

אהוד ברח מלבנון, הוא גם יברח מן האחריות לתוצאות

ערב מלחמת השחרור הזמין דוד בן גוריון את כל המזרחנים ("ערביסטים" הם נקראו אז) וביקש את חוות דעתם לגבי האפשרות שמדינות ערב יפלשו לארץ ישראל, עם סיום המנדט הבריטי. כולם היו בדעה שאין שום סכנה כזו. ההתמודדות הצפויה למדינה העומדת לקום היא רק עם "כנופיות הפורעים" של ערביי ארץ ישראל – אמרו המומחים.

לאחר ששמע את חוות הדעת הזו הזמין אליו בן גוריון את פריץ עשת, אחד האחראים על הרכש, והורה לו לעשות את ההכנות להצטיידות הצבא שיוקם, על מנת להתמודד עם צבאות ערב הסדירים.

דעתם של המומחים לענייני ערב היתה גם דעת כל המומחים הצבאיים למיניהם, אנשי הציבור והפוליטיקאים מכל הזרמים. אך בן גוריון בשלו: מאיימת עלינו סכנת הכחדה. חודשים רבים לפני פלישת מדינות ערב נשא בן-גוריון נאומים רבים בהם הזהיר שוב ושוב מפני הסכנה הצפויה מפלישת מדינות ערב. כאשר אנגליה תעזוב את הארץ, אמר בן גוריון, יעמדו מולנו "תלמידיו ואולי מוריו של היטלר, היודעים דרך אחת, ודרך אחת בלבד, בפתרון הבעיה היהודית: השמדה טוטאלית".

 

ובמקום אחר אמר: "עלינו לראות את הסכנה כמות שהיא – ומניעת סכנה זו צריכה לעמוד במרכז הדאגה הציונית… זה מחייב ריכוז כל היכולת והמאמצים למטרה ראשונית – בטחון".

מאוחר יותר, ב-14 בדצמבר 1947, בא אליו אותו פריץ עשת והציע לפנות את כל 14 הישובים שמדרום לבאר שבע. הוא נימק את ההצעה בכך ש-400 המתיישבים  לא יוכלו להחזיק מעמד מול היתרון המספרי העצום של הבדואים.

תגובת בן-גוריון: "תוציא את זה מראשך שנפנה אותם. במקום זה תביא לי תוכנית איך להגן עליהם". פריץ חזר עם תכנית תגבור וביצורים.

אילו היה דוד בן גוריון מקבל את העצות שנתנו לו המומחים, ובראשם הערביסטים, קרוב לוודאי שמדינת ישראל היתה נכחדת עם הקמתה ושורות אלה לא היו רואות אור.

ברק מאשים את המומחים

נזכרתי בדוד בן גוריון כשקראתי ראיון שקיים יואל מרקוס ב"הארץ" עם אהוד ברק. ראיון מוזר. אין כאן שאלות של מראיין ותשובות של מרואיין. אלא "אדם שהתארח ביום שישי אחר הצהריים אצל אהוד ברק לשיחת רקע על כוס בירה". השואל האלמוני הציג שאלות לברק. הואיל ואין גרשיים מאחורי התשובות יש להניח שהתשובות אינן לייחוס. ועל תשובות כאלה אין אחריות.

 
 
 

 

אהוד הרק צילום זאב גלילי

אני סומך על כושר הבנתו של מרקוס שביקש את תשובתו של ברק על הטענה שנכשל כשהניח את כל הביצים בסל הסורי. על כך כותב מרקוס: "ברק טוען שלא הוא כשל ולא הוא שגה כשדחף להסדר עם סוריה – הטעות כולה אצל גורמי הערכה בארץ ובאמריקה שטעו באסד".

שמעתם איך מדבר מנהיג המתיימר להיות ממשיכו של בן גוריון?

לא אני אחראי, לא אני אשם. הם אשמים.

"הם" זה המזרחנים, המפטמים אותנו זה שנות דור בהערכות שגויות שעלולות להמיט עלינו אסון.

==============================================

המזרחנים כנביאי השקר המודרניים

המזרחנים טעו לאורך כל הדרך. הם לא צפו את התקפת מדינות ערב על ישראל, הם לא צפו את עסקת הנשק הצ'כית-מצרית שהובילה למלחמת קדש, הם לא צפו את מלחמת ששת הימים, את מלחמת יום הכיפורים, את האינתיפאדה, את לבנון. שום כלום.

כישלונם המונומנטלי של המזרחנים איננו מפריע להם להופיע באמצעי התקשורת ובהבעה מלאת חשיבות עצמית להצהיר הצהרות מפוצצות. לרוב הם חכמים לאחר מעשה ובכך הם שותפים להיסטוריונים החדשים. אנחנו אשמים בבעיית הפליטים, אנחנו גרשנו, התאכזרנו, התעללנו, חרחרנו מלחמה, החמצנו הזדמנויות לשלום.

עמדתם של המזרחנים לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל מחייבת מחקר מעמיק. כיצד הפכה קבוצת אנשים שולית לגורם מרכזי כל כך במדיניות הישראלית. זה מתחיל באקדמיה, ממשיך באמצעי התקשרת ומגיע למקבלי ההחלטות. המשותף לרוב המזרחנים הוא שהם מגייסים את מעמדם האקדמי-אובייקטיבי כביכול כדי להציג עמדות שהן לרוב פרו ערביות ואנטי ישראליות ברוח השמאל הפוסט-ציוני.

המזרחנים הישראלים מצטרפים למחנה גדול של מזרחנים מערביים, שהם באורח מסורתי אנטי ציוניים. הם מפרסמים את מחקריהם בכתבי עת שרבים מהם ממומנים על ידי סעודיה.

 

 פרופסור משהשרון.מן המזרחנים המעטים שלא נסחפו בזרם התחזיות המטעות (ויקיפדיה העברית)

פרופסור משה שרון.מן המזרחנים המעטים שלא נסחפו בזרם התחזיות המטעות (ויקיפדיה העברית)

ההגינות מחייבת להדגיש שלא כל המזרחנים כאלה. יש כמה מזרחנים השוחים נד הזרם. כאלה הם הפרופסורים רפי ישראלי, יהושע פורת, משה שרון ואחרים. אך קולם של אלה כמעט אינו נשמע בתקשורת. וכשהם מוזמנים להופיע זה על תקן של קוריוז. כמומחים מביאים את נושאי בשורת הצדק הערבי.

"אסד לא רוצה שלום"

אחד המזרחנים החשובים ההולך נגד הזרם הוא דניאל פייפס. פייפס הוא יהודי בן חמישים המתגורר בארצות הברית. הוא שרת במחלקת המדינה ובמשרד ההגנה, חיבר עשרה ספרים, רובם על המזרח התיכון. הוא הרצה בהרווארד ובאוניברסיטת שיקגו ומאמריו מתפרסמים בעיתונים החשובים של ארצות הברית.

 

בימים אלה הופיע ראיון עם דניאל פייפס בעיתון "הארץ". המראיין, ניצן הורביץ, יזם את הראיון על רקע הכישלון של שיחות הפסגה עם אסאד. פייפס היה היחידי שחזה את הכישלון ועל רקע זה היה מעניין לשמוע את הערכותיו. הראיון לא הופיע חלילה בכותרת הראשית. הוא נדפס אי שם בעמוד פנימי, בתחתית העמוד. זה המקום הראוי לדברים הבלתי חשובים שאומר פייפס.

דניאל פייפס ויקיפדיה אנגלית

ואלה עיקר קביעותיו של פרופסור דניאל פייפס:

* אסד מייצג קבוצת מיעוט בסוריה, העילאווים, והוא מצליח לשלוט במדינה באמצעות משטר טוטליטארי.

* אסד הוא שליט החרד באופן אובססיבי לשלטונו וחי בעולם קטן וסגור. יותר מכל הוא פוחד לגמור כמו צ'אושסקו ברומניה.

* כל עמדותיו בכל תחום שהוא: יחסיו עם טורקיה, יחסיו עם ישראל, בעיות לבנון, מוכתבות על ידי הרצון לשמור על השלטון והעברת השלטון לבנו. כל היתר משני בעיניו.

* הסכם שלום עם ישראל יזיק לאסאד. לשלוט על סוריה אפשר רק במשטר טוטליטארי. גבולות פתוחים, בורסה, תקשורת יסכנו את שלטונו.

* שלום עם ישראל עלול להיתפס על ידי האוכלוסייה בסוריה כסימן לפתיחות.

* אסד החל בתהליך שלום עם ישראל בעקבות התמוטטות ברית המועצות ב-1991. המשא והמתן מביא לו יתרונות אך הוא רוצה בתהליך שלום לא בשלום עצמו.

* זו הסיבה שבכל פעם בו מתקדם התהליך ומגיע לפריצת דרך הוא מוצא תרוץ לתקוע את העסק.

* גם אם יתגברו על בעיית חמישים המטרים בכינרת הוא ימצא משהו אחר כדי לתקוע את התהליך.

* הנסיגה של ישראל מלבנון היא ניצחון סורי ותבוסה ישראלית קשה. הנסיגה משאירה את אסד בשליטה מלאה על לבנון.

* תגובות ישראל עד כה על התקפות החיזבאללה היו נגד מטרות לבנוניות. לאסאד לא ממש איכפת.

* לישראל עוצמה אדירה אך היא חוששת להשתמש בה. חיזבאללה מכה בישראל תובע שטחים בגליל ויוצר בסיס להמשך העימות. אסד רק מרוויח מזה.

* ישראל חברה משגשגת ויש לה כלכלה פורחת, צבא חזק, יציבות פוליטית ותרבות דינמית. הערבים לעומתם במצב רע אובייקטיבית.  כל ישראלי רוצה להקים חברת אינטרנט, לעשות קריירה ולהפסיק את המלחמות. הצד השני לא חש כך . ישראל רוצה פתרון, הצד השני בכל תהליך השלום רוצה ניצחון. ישראל רוצה רק שיניחו לה אבל הערבים רואים בכך ביטוי לחולשה.

* נסראללה סימן את ישראל כמדינה רכה שהוא יכול להמשיך ולתקוף. מטרתו היא ירושלים. הקטיושות על קרית שמונה לא ייפסקו (הדברים נאמרו לפני הנסיגה מלבנון).

* במסלול הפלסטיניי ישראל רק מוותרת ונותנת בלי לקבל תמורה. אתם חושבים שאם תספקו את רצונם עכשיו יעזבו אתכם בשקט. אבל זה לא קורה ולא יקרה.

עד כאן דברי פרופסור פייפס.

"אדם לא רציני"

פניתי לאדם, פקיד מדינה לשעבר, שהיה מצוי משך שנים במוקד של החלטות מכריעות בתקופה מכרעת והוא גם ביחסים טובים עם אהוד ברק.

שאלתי: האם שמעתם פעם מה שיש לפייפס לומר?

תשובתו: עזוב את הקשקשן הזה. הוא היה פה תריסר פעמים וכל פעם בא אלינו עם התיאוריות הדמיוניות שלו. לא התייחסנו אליו מעולם ברצינות. הוא פשוט אדם לא רציני.

"המוח האנליטי" של צאלים ב'

על יצחק רבין ז"ל נאמר כי יש לו "מוח אנליטי". כי הוא מסוגל לגשת לכל בעיה, לרדת לפרטי הפרטים שלה ולפתור אותה בדרך האינטליגנטית ביותר. המוח האנליטי הזה לא עמד לו בעת שקבוצה של אנשי אקדמיה תימהוניים ופוליטיקאים ערמומיים הוליכו אותו באף ופיתו אותו להיכנס להסכם אוסלו שיירשם בהיסטוריה כגדול המעשים האוויליים של מדינת ישראל.

על אהוד ברק נאמר כי הוא מפצח מנעולים, נווט גאון ומתכנן מקורי. כל התכונות הללו לא באו עדיין לידי ביטוי מאז נבחר לראשות הממשלה. זו ההזדמנות לבדוק מחדש כמה מן האגדות על גאוניותו של ברק. כדאי גם לבדוק מחדש מה הרעיון שעמד מאחורי צאלים ב' ומה אחריותו לאסון שקרה שם.

הוא יצא מן הפרשה כאילו זכאי. הוא באמת לא ברח והפקיר את הפצועים. אך אי אפשר לומר שהוא לא ברח מאחריות. הוא השלים עם כך שהאחריות לאסון כזהנעצרת בקצין בדרגת רב סרן.

לקראת מה שצפוי בלבנון אני מציע לרמטכ"ל ולכל הקצינים ומטה עד דרגת ש.ג. להכין את השכפצים. אהוד לא ייקח גם הפעם אחריות.

===========================================

קופי אנאן

זה האיש שהציל את סאדם חוסיין ממכה אמריקנית בעת שהפר את כל החלטות מועצת הביטחון וגרש את פקחי או"ם. זה האיש שנתן לסאדם חוסיין ארכה כדי לפתח את הכוח הגרעיני שלו.

על הנחש הזה סומך אהוד ברק שיסדר לו את עניין לבנון. ומה פלא שהדרישה הראשונה של אנאן היתה להפסיק את הטיסות של צה"ל בשמי לבנון ואת השיוט של חיל הים מול חופי לבנון.

=============================================

טמטום

יכול להיות שצודקים הטוענים כי ישיבתנו בלבנון ובעיקר הצורה בה ישבנו שם היתה טמטום. גדולתו של אהוד ברק היא שהוכיח כי היציאה מלבנון, ובעיקר הדרך בה נעשתה היציאה, היא טמטום עוד יותר גדול.

==========================================

ה"אמא" של ארבע אמהות

ב-20 במאי 1985 השלימה ישראל את "עסקת ג'יבריל". שלושה חיילים שהיו בשבי ארגונו של אחמד ג'יבריל שוחררו בתמורה לשחרור 1150 מחבלים. בין המחבלים ששוחררו היו רוצחים שדם רב על ידיהם – קוזו אוקמוטו שביצע את הטבח בנמל התעופה לוד, מחבלים שהיו שותפים לחטיפת האוטובוס בכביש החוף בו נרצחו 35 אזרחים, מבצעי הפיגוע בשוק מחנה יהודה בו נהרגו 11 ישראלים ועוד.

 

לא היתה זו הפעם הראשונה שישראל משחררת מחבלים בתמורה לחיילים שנפלו בשבי. בנובמבר 1983 שחררה ישראל 4700 מחבלים תמורת שישה חיילי נח"ל שנחטפו ב-1982 בלבנון. המיוחד בעסקת ג'יבריל היה שהפעם שוחררו מחבלים מסוכנים במיוחד. בעוד שבעסקה הקודמת המחבלים ששוחררו עברו ללבנון או לאלג'יריה הנה הפעם נשארו המחבלים בתחומי ישראל ויהודה ושומרון.

האדם שתרם יותר מכל לעסקת ג'יבריל היתה אמו של אחד השבויים, חייל נח"ל שנפל בשבי המחבלים בצורה מבישה לאחר שהתרשלו בשמירה ועסקו במשחקי קלפים. אותה אשה כבר שוכנת עפר ולכן לא אזכיר את שמה. אך היא המסמלת את הסיסמה הרווחת עכשיו בפרסומי חוצות אצלנו: "תהיה אגואיסט". הבן היקיר של האשה הזו נמנה עם שמונת חיילי הנח"ל שרק ששה מהם שוחררו בעסקה הקודמת. היא פתחה במסע חסר תקדים של לחץ ציבורי כדי שיעשו הכל לשחרור בנה. היא ארבה לפתחם של חברי כנסת, חדרה ללשכותיהם של שרי הממשלה ועד לראש הממשלה הגיעה. היא כמובן לוותה על ידי התקשורת שראתה בה "אייטם" ראוי. לא חלף יום בלי שנשמע קולה ברדיו, בלי שרואיינה בטלוויזיה. "החזירו לי את חיימקה שלי". כל כך הציקה לחברי כנסת, שרים ואישים בכירים במערכת הביטחונית עד שאלה היו נמלטים מלשכותיהם כשאך שמעו שהיא מתקרבת אליהם.

מאמציה נשאו פרי ואת המחיר של  החזרת הבן שילמו הרבה ישראלים בחייהם.

===========================================

פליטי צד"ל בשער פטמה

הסתכלתי בפליטים וראיתי את עצמנו. כך נראינו לפני שישים שנה באירופה. כך ייראו התמונות של פליטי הגולן, ופליטי יהודה ושומרון ופליטי הגליל ופליטי יפו ורמלה ועכו, ופליטי תל-אביב וירושלים. כך ייראו תמונותינו באגף הישראלי של מוזיאון השואה בוושינגטון.

===========================================

"זאת רק המציאות"

קטע בסיפורה של הסופרת אורלי קסטל-בלום, "התסריטאי והמציאות", הזכיר לי את הימים האלה.

וזה הסיפור:

"תסריטאי אחד, ידוע למדי בקהיליית התסריטאים, שכל הזמן היה כותב תסריטים לסרטים של חצי שעה, רצה לכתוב תסריט קלאסי, אפוס רחב יריעה, עם נשימה ארוכה ואורך נשימה. הוא חשב על משהו כמו שלוש שעות סרט… אז קרה דבר מאד לא סימפטי. התסריטאי שכח לכבות את הסיגריה, ומכאן הכל צעד במהירות. הוא שכח סיגריה בוערת והלך לים. וכשחזר מצא את הכבאים עובדים על הבית שלו… אי אפשר להסביר איזה כעס חש התסריטאי, איזה עלבון, מפני המציאות כמובן… ככה להשמיד את האפוס שלו, את כל הראשי פרקים והחיצים שהוא סימן, מי שונא את מי ומה עוצר בעד זה להגיע לזה, ואיך שהוא ניסה לרקום את הקתרזיס לקראת הפורקן הרגשי של הסוף… רק כשהוא ראה ארבעה איש מוציאים שתי גופות מהכניסה שלו הוא הבין שלתסריט שלו לא קרה כלום, וגם בתוך זה לא קרה כלום לסקיצות של הדמויות ולחיצים של מי אוהב את מי לא קרה כלום ושזאת רק המציאות".

עד כאן סיפורה של אורלי קסטל-בלום.

יושב לו רפי רשף באולפן הממוזג. הקהל מוחא כפיים. האורות מרצדים. ואת מי אנו מזמינים היום? נכון את אורה שיטרית מקרית שמונה. תסרוקת אופנתית, עגילים, שמלה יפה, צבעים מתאימים לטלוויזיה. בגיל תשע נקטלה משפחתה לנגד עיניה על ידי מחבלים שחדרו לביתה.

היא מספרת: שמעתי קולות ירי. אמי רצה לחדר השינה שלנו. היא קראה: 'מישהו יודע מה קורה פה?' ואיש לא ענה. היא רצה בכיוון הדלת הראשית, מהדלת לחלון ואנחנו אחריה. אחרי שניות ספורות שמענו פריצת דלת. ואז נעמדו מולנו במרחק מטר שני מחבלים. הם טענו את נשקם וירו לעברנו. הקירות רוססו בכדורים. אחזתי באחי הקטן במוטי רצנו והתחבאנו. אחי ברח לי מהיד. יצאתי מהמחבוא בחדר השינה. בחדר ראיתי את שני אחי, ארון בן ה-8 ומוטי בן החמש שרועים מתים ולמרגלותיהם אמי ואחותי יוכבד שהתבוססו בדמם. הכלב הסתובב ולא נבח. אמא אמרה לי לכי תתחבאי באמבטיה. הייתי באמבטיה חצי דקה. מסביב קולות ירי ונפץ. נגשתי לחלון חדר השינה וצעקתי: הצילו. ראיתי את אבי למטה צועק תנו לי.

רפי רשף שואל: כמה זמן נאלצת להתמודד עם המצב הזה?

אורה שיטרית ממשיכה: כולם בחוץ הסתכלו לא עשו כלום. הלכתי לדלת ושם היה נער בן 16. גיל שמו. לא ראיתי אותו קודם מעולם. הוא עבר את כל כוחות הביטחון בלי בעיה והגיע אלי. הוא אמר לי תלכי ואני אחפה מאחורייך. ירדנו בחדר המדרגות ובכל מקום היו גוויות.

ועכשיו תנחשו איזו הפתעה הכנו לאורה שיטרית. נכון, מצאנו את גיל. הוא חי הרבה שנים בלוס אנג'לס. עכשיו נעלה אותו לשידור.

גיל: רציתי להגיד לך שהיית אמיצה מאד ואת הגיבורה בכל הסיפור.

ובאולם נמצא אבא של אורה שיטרית. הוא מצטרף.

המנחה: נכון שלחצת על אבא להתחתן?

לסיום בחרתי שיר שמאד מדבר אלייך: אין לי ארץ אחרת.

סוף. THE END.

ומחוץ לאולפן הפלסטינים מתפרעים בכל חלקי הארץ, החיזבאללה מזנב בצה"ל.

מה זה חשוב. זו רק המציאות.

==================================================

הסכם השילומים והפערים החברתיים

שמואל ארדיטי מחולון כותב לי, בעקבות המאמר על טבח הארמנים והסכם השילומים:

ארדיטי  שמואל  9

שמואל ארדיטי (באדיבות המצולם)

"אני בנו של אחד המפגינים בהפגנה שיזם בגין נגד הסכם השילומים מול בנין הכנסת בחורף 1952. אני גאה באבי, שנעצר באותה הפגנה. ההפגנה ההיא הצילה את כבוד העם היהודי.

יהודי ספרד החרימו את ספרד מאות שנים לאחר הגרוש ב-1492. היהודים האשכנזים לא חיכו יותר משבע שנים כדי להתפייס עם רוצחיהם.

העולם פרש את קבלת השילומים שאנו מוכנים לוותר על כבודנו עבור בצע כסף. גם היום מצדיקים כל נסיגה בתירוץ כי אם ניסוג תהיה פריחה כלכלית ומצבנו החומרי ישתפר.

לאחר מלחמת השחרור ביקשו משקיעים רבים להשקיע בישראל. שלטון מפאי דחה אותם בשתי ידיים. גולדה הכריזה על "סוציאליזם בימינו" והמשקיעים נדרשו להסכים לשותפות עם סולל בונה וחברת העובדים כשלאחרונים יהיה 51 אחוז בשותפות.

הממסד המפאיניקי בחר בכלכלה טוטליטארית שהביאה את המדינה לחסרון כיס. כספי השילומים האריכו את ימי השלטון של הכלכלה הזו ומנעו הקמת משטר כלכלי המבוסס על יוזמה חופשית. את מחיר אותה כלכלה אנו משלמים עד ימינו.

השילומים גם הניחו את היסוד לפער בין האשכנזים לבין יוצאי עדות המזרח. באותה תקופה גרנו בשכונת תל גיבורים בחולון שלא נהנתה מיוקרה גדולה. רוב תושבי השכונה היו אז יהודים ניצולי שואה. לאחר קבלת השילומים האשכנזים עברו לחולון לבתים עם חדרי מדרגות מצופים שיש. בתי שכונת תל גיבורים שהיו רכוש נטוש ערבי אוכלסו ביהודים מזרחיים. כך בעזרת השילומים האישיים נוצר הפער שנמשך עד היום.

עד כאן דברי הקורא שמואל ארדיטי.

אני מסכים עם רוב דבריו של הקורא. השילומים (וגם משטר הצנע) אפשרו לשלטון מפאי להחזיק את המשק הישראלי בגרונו ולשלוט במדינה. כל אלה אינם משנים את העובדה שהשילומים הצילו את המדינה מקריסה כלכלית. משקיעים לא עמדו אז בתור כדי להשקיע במדינה, עם או בלי שותפות עם חברת העובדים.

אשר לפיצויים האישיים. נכון שאלו נתנו יתרון ניכר ליוצאי אירופה ניצולי השואה על פני יוצאי ארצות ערב, שעד היום לא קבלו פיצוי על הרכוש שהשאירו בארצות המוצא שלהם. אפשר להוסיף זאת לרשימת חטאי שלטון מפא"י. אבל אהוד ברק הרי כבר ביקש סליחה.