ראה פרס נובל יהודים מול העולם

מאז העליה הראשונה הקדיש הישוב היהודי בארץ ישראל את כל משאביו בחינוך * ועדת חקירה בריטית בשנות ה-30 קבעה שהחינוך כאן עולה על החינוך בבריטניה כי " הם מיחסים לו ערך לאומי" * ומדוע קשה למצוא את המילה " ציונות" בדו" ח דוברת

ניסיתי לקרוא את דו"ח דברת. ניסיתי ולא הצלחתי. הדו" ח מכיל 84,596 מילים, שהם הרבה מעל הסיבולת המנטאלית שלי. בקושי קראתי את התקציר, שגם קריאתו אינה משימה קלה – למעלה מ-8000 מילים.

את הדו"ח המקיף הזה הכין "כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל" . עמלו עליו 12 ועדות מקצועיות, 18 חברי מליאה ומאה חברים – כולם אנשי מקצוע ואנשים מכובדים.

גם בלי לקרוא את הדו"ח כולו ניתן לומר כי נעשתה בו עבודה יסודית הראויה להערכה. אבל במהלך השוטטות בים המילים שאלתי עצמי מדוע האריכו כל כך, במקום שניתן לומר דברים בקיצור ובפשטות. האם הארכנות המייגעת הזו אינה מבטאת אובדן דרך? האם אין היא עוסקת בפרטים הטכניים מפני שהמטרות הגדולות כבר איבדו משמעות? ומדוע התקשיתי כל כך למצוא את המילה "ציונות"בדו"ח הארוך הזה\?

"אני מתביישת בממשלה". נערות בני עקיבא בהפגנת המורים בכיכר רבין בתל אביב (צילם: זאב גלילי)

חשבתי לעצמי מה קרה לנו בעצם. איך הידרדרה מערכת החינוך המפוארת של התחייה הציונית בארץ ישראל למקום שהגיעה.

אני זוכר היטב מה הקנתה המערכת הזו לדור שלי. בראש ובראשונה היא הקנתה הרבה אהבה: לשפה העברית, לתנ" ך, לארץ ישראל, לעם ישראל, למורשת היהדות. היא חינכה אותנו לציונות, לכיבוד אב ואם, לכיבוד המורה. היא המריצה אותנו למצוינות. היא עוררה בנו תאוות דעת בכל תחומי החיים.

זה מה שהיה ובמילים מעטות אלה צריך לומר כי זה מה שצריך לשאוף שיחזור להיות.

האם זו רק נוסטלגיה?

הבריטים נדהמו

הלכתי ובדקתי בכתובים ומסתבר שאיני מגזים. יש בידינו מסמך מרתק משנות השלושים, שנכתב על ידי ועדת חקירה בריטית, המתאר את החינוך העברי בארץ ישראל ואת מגמתו.

ההיסטוריון תום שגב מביא את המסמך בספרו " ימי הכלניות" , וכך הוא כותב:

" את המאמץ העיקרי לגיבוש זהות לאומית נפרדת ריכזו ראשי הציבור היהודי במערכת החינוך. ועדת חקירה בריטית שבדקה את מערכת החינוך העברי קבעה שהורי התלמידים היהודיים בארץ ישראל מצפים מהחינוך העברי ליותר משמצפים הורים באנגליה. הם מייחסים לו ערך לאומי. רוב בתי הספר, קבעה הוועדה, אכן עושים מאמץ גדול להקנות לתלמידים אהבה עמוקה ותחושת השתייכות לארץ ישראל. בתי הספר העבריים אכן טיפחו את התרבות העברית ובעיקר את התנ"ך והספרות. לימודי הגיאוגרפיה של ארץ ישראל תוארו כשיעורים ב"מולדת", לוו בטיולים רבים ונועדו אכן להחדיר בתלמידים את האידיאולוגיה הציונית" .

חמור נושא סםרים. סםריה ניידת בראשית המאה הקודמתבארץ  ישראל.

ועדה בריטית אחרת שבדקה את המצב, כמה שנים לאחר מכן, " קבעה בהשתאות מסוימת שבבתי הספר העבריים יש יותר מדי מורים: מורה אחד על כל 22 תלמידים. זה הרבה יותר ממה שהשיגה מערכת החינוך באנגליה, ציינה הוועדה: זה יותר אף ממה שמערכת החינוך באנגליה מקווה להשיג" .

עשר שנים לאחר ביקור הוועדה הבריטית פרצה מלחמת השחרור. כל ההיסטוריונים תמימי דעים כי איכותו של החינוך העברי בארץ ישראל הוא שיצר את פער האיכות בינינו לבין הערבים והביא לניצחון.

רשת בתי ספר

על מנת להבין את גודל ההישג של מערכת החינוך הציונית בארץ ישראל יש להסביר את הרקע להתפתחותה. הקניית החינוך והנחלת הלשון העברית עמדו במרכז המטרות של הישוב החדש המתהווה בארץ ישראל מראשיתו. מאז העלייה הראשונה נפרשה בארץ רשת של גני ילדים ובתי ספר עממיים בירושלים, בתל אביב, בחיפה ובמושבות יהודה השומרון והגליל. גימנסיה הרצליה בתל-אביב והגימנסיה העברית בירושלים הוקמו עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הסתדרות המורים הוקמה כבר ב-1903.

מראשיתו היה החינוך העברי הציוני עצמאי ובלתי תלוי בשלטון -תחילה הטורקי ולאחר מכן הבריטי. מי שדאג למערכת החינוך הארצישראלית היה "המשרד הארצישראלי" – שלוחה של ההסתדרות הציונות העולמית. המערכת הזו קרסה במהלך מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה, עם כינון המנדט הבריטי, עמדה בפניה משימת שיקום דחופה, בצד הצורך לספק שרותי חינוך לגלי העליה (השלישית והרביעית) שהציפו את הארץ.

"חממה למסיתים"

המנדט הבריטי אמור היה להביא עדנה לארץ עם כינון ממשל מסודר, לעומת האנרכיה והשחיתות שאפיינו את השלטון העותמאני. אך עד מהרה נתברר כי הבריטים אינם מתכוונים להביא כסף מהבית אלא להשקיע כאן רק מה שגבו ממיסים. וגרוע מזה: הם תבעו לכונן מערכת חינוך מעורבת יהודית ערבית, דבר שהישוב היהודי התנגד לו נמרצות.

תקציב החינוך של ממשלת המנדט היה בשעור של 4 עד 7 אחוזים מכלל התקציב. שני שליש מן התקציב הזה ניתן לחינוך הערבי ורק שליש לחינוך היהודי. הואיל ורוב המיסים ניגבו מן הישוב היהודי ניתן לומר כי מערכת החינוך המנדטורית והכספים היהודיים תרמו את תרומתם להיווצרות "העם הפלשתינאי". אחד ממנהלי מחלקת החינוך הבריטית אמר אז: "בתי הספר (הערביים) הם מארת המזרח, בתי גידול למסיתים".

מימון עצמי

מערכת החינוך העברית בארץ ישראל נאלצה לממן עצמה בכוחותיה (בעוד רוב החינוך הערבי מומן על ידי השלטון). חלק גדול מהכסף בא מתרומות יהודים בחוץ לארץ, אך חלק לא קטן בא מאגרת חינוך שהוטלה על הציבור היהודי בארץ.

אחד המאפיינים הבולטים של החינוך העברי בארץ ישראל היה מעמדו של המורה. ניתן לומר כי המורה (הרוב היו גברים) היה דמות מרכזית בחברה הארצישראלית, גם בערים וגם במושבות הנידחות ביותר. אח ההיסטוריונים תאר את המורים כ"חוט השדרה שסביבם נסבו חיי החברה והתרבות".

ראה "מה היומטרות החינוך ומה נשאר מהן"

======================================================================

לוחם לח"י צפוני שומרון ו"סטרומה" כמשל

בימים אלה אני מוצא עצמי חושב לעיתים קרובות על צפוני שומרון ז"ל, אדם שאהבתי מאד. הכרתי את צפוני לפני שנים רבות. כשהגעתי ל"ידיעות אחרונות", כעורך זוטר, הוא היה עורך בכיר בדסק חדשות החוץ. גבה קומה ויפה תואר, מלא אופטימיות ושמחת חיים, מאד צנוע. עובדי דסק החדשות הגיעו אז לעבודה בשעה 7 בבוקר כי העיתון היה יוצא לרחוב בשעה 12 לערך. אך צפוני הקדים את כולם והיה בא ב-2 לפנות בוקר. הסוכנויות היו מעבירות ידיעות בטלפרינטרים שפעלו 24 שעות ביממה ללא הפסק. אל תוך חדר הטלפרינטרים נשפכו קילומטרים של נייר גלילי וזה היה מתמלא עד התקרה. צפוני היה ממיין את החומר ביסודיות, מארגן אותו בהתאם לסדר החשיבות, מתרגם ומגיש לעורך החדשות הראשי. הוא היה לדעתי עורך חדשות החוץ הטוב ביותר של העיתונות באותם ימים. שליטתו בשפות וידיעותיו הפנומנאליות בענייני העולם הניבו סיקור מדויק מעמיק ומרתק של כל הנעשה בעולמנו.

צפוני שומרן

למרות הבדלי הגיל בינינו התידדנו מאד. אהבנו להתבדח ולדון בהוויות העולם והיה מרתק לשמוע את ניתוחיו. הוא צפה בדייקנות רבה את פריצת מלחמת ששת הימים ואת תוצאותיה. צפה זמן רב מראש את נפילת ברית המועצות.

לוחם מגיל 15

תחילה לא סיפר על עצמו. אך אט אט נודע לי כי האיש הוא אחד הלוחמים הגדולים לחרות ישראל. הוא נולד בטורקיה ועלה עם הוריו לארץ בהיותו ילד. כשהיה בן 15 כבר השתתף בפעולות אצ"ל נגד הטרור הערבי במאורעות 36-39. כשאברהם שטרן (יאיר) התפלג מן האצ"ל הלך בעקבותיו. היה רכז מודיעין, ראש מחלקת הדרכה וחבר מטה המבצעים של לח"י. השתתף בשורה של פעולות נועזות. באחת מהן, כך סיפר לי, נפצע מפצצת רעש שזרק וזו חזרה ופגעה בראשו. הוא סבל שנים מכאבי ראש אך כנראה הסתיר זאת ממפעיליו והמשיך להשתתף בלחימה. בין היתר השתתף בהתקפה על שדה התעופה בכפר סירקין, בה הושמדו מטוסי ספיטפייר בריטיים.

הפצצה בלונדון

הוא יצא בשליחות המחתרת לקהיר ולאחר מכן לצרפת. קיבל פיקוד על המבצעים נגד מטרות בלונדון ותכנן מבצע להטלת פצצות על משרדי המלחמה של משרד המושבות. הפעולה בוטלה בגלל מחלתו של הטייס שעמד לבצע את המשימה. הטייס שבא במקומו הסגיר את אנשי המחתרת לבריטים. צפוני נעצר והוחזק במעצר מבודד בפריז. הפצצות שהוכנו להטלה בלונדון הושלכו לפי פקודתו מהכלא לנהר הסינה.

לאחר שחרורו יצא בשליחות לארצות הברית, שם הכיר את ברכה, מי שעתידה להיות רעייתו. לאחר שובו ארצה המשיך לעסוק בפיצוצים, הפעם כקבלן לפיצוץ סלעים. לבסוף נקלט בידיעות אחרונות ומילא את תפקידו שנים רבות בהצלחה מרובה.

לילות של יאוש

הסיבה שאני מעלה בימים אלה את זכרו נעוצה באחד הסיפורים שסיפר לי, שלקחיו יפים לימים אלה. צפוני תאר את התקופה שיאיר נתן לה ביטוי בהימנון לח"י "בימים אדומים של פרעות ודמים, בלילות השחורים של יאוש". המדובר בתקופה בה החליט לח"י, בניגוד לעמדת הישוב כולו, להמשיך בלחימה בבריטים למרות המלחמה בנאצים. עמדת לח"י הייתה כי הבריטים, הסוגרים את שערי הארץ בפני יהודים המנסים להימלט מגיא ההריגה באירופה, הם אויב. יש להילחם בהם למרות שהם עצמם לוחמים באויב אחר של העם היהודי.

הבריטים הפעילו את כל האמצעים כדי לחסל את הארגון – ירו, הרגו ופצעו לוחמים ונתנו להם לדמם עד מוות. הצליחו להגיע למקום הסתר של מפקד הלח"י אברהם שטרן ורצחו אותו בדם קר. הארגון כמעט חוסל ורוב חבריו היו עצורים או רצוחים. היו גם שהסגירו עצמם לבריטים מרוב יאוש. תמונותיהם של הנותרים התנוססו במודעות בראשי חוצות, פורסמו בכל העיתונים העבריים, כולל בעיתון "המשקיף", ביטאון התנועה הרביזיוניסטית. נותר קומץ לוחמים שעל ראשיהם הוטלו פרסים גדולים ותמונותיהם פורסמו על לוחות המודעות.

החמור מכל, סיפר לי צפוני, הייתה הרגשת הבדידות והאיבה של העם שלך. לא היו דירות מסתור, לא היה איפה לישון, לא היה כסף לארגון פעולות.
"ואז" – סיפר לי צפוני – "גמלה בלב כמה מאיתנו החלטה. לבצע פעולה גדולה שבה גם נתאבד כולנו. אם איננו יכולים ללחום לפחות נותיר את חותמנו על ההיסטוריה".

טביעת "סטרומה"

מישהו הצליח להניא את מתכנני התכנית, או לפחות לדחות אותה. ואז בה אירוע ששינה את המצב מיסודו. אוניית מעפילים קטנה ובה 769 פליטים יהודים מרומניה מצאה מקלט מסערה בנמל קושטא. ממשלת טורקיה הסכימה לתת לספינה לעגון במימיה אם תהיה מדינה כלשהי שתצהיר על נכונות לקלוט את הפליטים. כל המאמצים של הסוכנות היהודית לשכנע את שלטונות המנדט הבריטיים לאפשר לפליטים להגיע לארץ נכשלו. ב-24 בפברואר 1942, 12 יום לאחר רצח יאיר, נאלצה הספינה לצאת לים הפתוח. במרחק קטן מהחוף התפוצצה הספינה וכל נוסעיה פרט לאחד ניספו.

סטרומה

האסון הנורא הזה שיכנע יותר מאלף כרוזי הסברה.פתאום הבינו בארץ שלוחמי לח"י אינה קבוצת מטורפים וכי הבריטים הם אויב שמשתף פעולה עם הנאצים.

"בן לילה", סיפר לי צפוני, "חשנו בשינוי האווירה. באו יהודים והציעו לנו דירות מקלט, כסף ואהבה. ובאו מתנדבים שמילאו את השורות. המלחמה בבריטים חודשה והפעם העם היה לצידנו".

עד כאן סיפורו של צפוני.

והנמשל לימינו?

הלוואי ואתבדה.

ראה כתבה נרחבת על סטרומה

=======================================================================

חלון ההזדמנויות

עוד מפלצת לשונית שיצאה ממכבסת המילים של אוסלו. מקורו של הביטוי היה, ככל הזכור לי, אמריקני. מזכיר המדינה ג'יימס בייקר דיבר במסעות הדילוגים שלו למזרח התיכון על
Windows of opportunities – חלון הזדמנויות לשלום במזרח התיכון, שנפתח בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. החלון הזה של בייקר הביא כזכור לועידת מדריד.

בשביל מעצמה כארצות הברית "חלון הזדמנויות" הוא הזדמנות טקטית להשגת מטרה. יצליח – טוב. לא יצליח – ננסה משהו אחר. בעברית הפך צמד המילים הזה למושג בעל משמעות אסטרטגית. וגם אליבי לכל מיני תכניות מטורפות.

מי שהתאהב ב"חלון הזדמנויות" היה יצחק רבין, שהרחיב את המשמעות הטקטית של המושג לממדים היסטוריוסופיים. הרעיון של רבין ושל תומכיו היה זה: מדינת ישראל היא כקליפת אגוז הנגרפת על ידי מים סוערים. ההיסטוריה כאילו משחקת נגדנו. אבל מדי פעם נוצרת סיטואציה היסטורית, שאם אנו יודעים לנצל אותה היטב אנו מבססים את מעמדנו ומתקדמים ליעדינו. עצם הקמת המדינה הייתה, לפי תפיסה זו, חלון הזדמנויות. בתוך חלון זה חברו יחד ארצות המערב וברית המועצות – כל צד משיקוליו – להצביע באו"ם על תכנית החלוקה שאפשרה את הקמת מדינת ישראל. לפי אותה תפיסה מבצע קדש התאפשר תודות לחלון הזדמנויות שבו הייתה חפיפה בין האינטרסים של ישראל לבין אלו של בריטניה וצרפת.

אם נחזור לתקופת רבין הרי התמוטטות ברית המועצות הייתה חלון הזדמנויות ל"יוזמת שלום". סוריה איבדה את תמיכת המעצמה הסובייטית וחולשתה סללה כאילו את הדרך ליוזמת שלום עמה. הבסת הפלשתינאים באינתיפאדה הראשונה הייתה, לפי אותה תפיסה, חלון הזדמנויות להגיע להסכם אוסלו ולהציל את ערפאת, שכבר היה עם רגל אחת בקבר.

מאז הסכם אוסלו חלה אינפלציה במספר החלונות שנפתחו ונסגרו חליפות. עכשיו כבר שוב מדברים על חלון הזדמנויות. אבו מאזן מתואר בסופרלטיבים המזכירים את השבחים שחילקו בנדיבות לחתן פרס נובל לשלום, יאסר ערפאת.

כשהחלון הזה ייסגר שוב התריס יפול על האצבעות שלנו.

=======================================================================

TIP

עמיר פרץ איננו כוס התה שלי. עיקר הכוח שצבר הוא מן המלחמה שהוא מנהל למען החזקים במשק – עובדי חברת החשמל, פקידי הבנקים, עובדי הנמלים ויתר היושבים על ברז הקופה הציבורית.

אך באחרונה עורר את אהדתי במלחמתו למען חלשים באמת. הוא נאבק נגד ההתעמרות של רשתות השיווק בקופאיות הנאלצות לעמוד בעת עבודתן וכנראה הצליח במידת מה. עכשיו הוא נאבק למען המלצריות שמעבידיהן פוטרים עצמם מלשלם להם שכר ותנאים סוציאליים' בנימוק שהן מקבלות טיפים ביד נדיבה.

הנוהג הזה של מתן טיפ מאוס בעיניי. אתה משלם ממיטב כספך כדי לקבל כוס קפה או סלט, ורומזים לך ברמז דק של עגלונים שהמחיר שבתפריט אינו כולל שרות. למה אינו כולל? אולי יציינו שהסלט שקיבלתי אינו כולל את מחיר השמן? או החלב אינו כלול במחיר הקפה?

אני משלם תמיד מתוך מחאה – לא נגד המלצריות המסכנות המתרוצצות ללא הרף, אלא נגד המעבידים העושקים אותן.

מה מקור הטיפ?

בתקופה הטורקית קראו לזה "בקשיש". דהיינו מתן בסתר שנתת לכל מי שנתן לך שרות. לא רק למלצר בבית קפה אלא גם לשוטר או פקיד מדינה או קצין צבא. במילים אחרות: הבקשיש היה קשת של תשלומים שנעו מביטוי להכרת תודה ועד לשוחד ממש.

על המקור האירופי של הביטוי אומרים שהוא נוצר בלונדון במאה השמונה עשרה. בכל פאב לונדוני היתה מותקנת תיבה ועליה הכתובת TO INSURE PROMPTNESS ובראשי תיבות
TIP. כלומר: אם אתה רוצה להבטיח שרות מהיר ויעיל שלשל כמה מטבעות לתיבה ותזכה לשרות כזה. אחרים מוצאים שבאנגלית של המאה השש עשרה והשבע עשרה משמעות הפועל TO TIP היתה "להעביר". מכאן גם נוצר המושג טיפ במשמעות של העברת אינפורמציה. השר נתן טיפ לכתב על מה שנאמר בישיבת הממשלה.

האקדמיה ללשון חידשה פעם את המילה "תשר" במקום טיפ, אך דומה שהמילה לא נקלטה בשפה והאנשים ממשיכים לשלם טיפ.

אמן הלשון בנימין גלאי הציע בשעתו להותיר את המילה טיפ בעברית הואיל ויש לה בסיס בחז"ל שאמרו "מטיפה לטיפה נתמלא ההין".